למרגלות המפל ישבתי וחלמתי
על פתיתי שלג שנמסו באוויר, ונספגו בעורי
ואז פקחתי עיני. אין יותר פתיתים, רק מים מזוהמים.
אחד הכפרים המתויירים ביותר על ידי תיירים הודים, באזור של מנאלי לפחות. שווה לבקר בשביל המפל, החוויה ההודית, והשלווה שמוצאים בדרך חזרה לגסט האוס.
אם בכל זאת בא לכם מעיינות חמים, תחזרו לקאסול לטאג'י. אח טאג'י.
סמי ב. על הכרות קצרה ארוכת שנים, על שיחות מרתקות ואלכוהול שזרם כמו מים. על חוסר ההתפשרות שלך באהבתך לבית"ר ולחבריך. תודה, נפגש בסיבוב הבא.
מיכה ש. צר לי על שנאלצת לעזוב אותנו בטרם את, מי יתן ואת כתבי עתך ישננו עצי הסנטראל פארק לנצח. שלא נשכח.
מיכה בן-מאיר, אוהד בית"ר ללא פשרות, חבר לעט ולמשקה, אשר כל הופעה שלו על במה היתה מקרבת את המשיח בעוד צעד אחד גדול, עזב אותנו ביום שישי בסנטרל פארק, יהי זכרו ברוך.
חברים, תזכרו שהחיים הם מתנה יקרה, גם כשנראה שכבר אין טעם לכלום.
סמי בורקס מת, או לפחות השתתק זמנית
(מתוך דף היוצר של מיכה)
הלויתו תתקים מחר, יום שני 19.5, בבית העלמין בקיבוץ עינת בשעה 16:00
בשגעון של הרגע, יובל ועומר החליטו שנוסעים למנאלי, כמובן שזה היה בתכנון אבל זה היה אמור להיות רק בעוד שבוע. אז מצאתי את עצמי אורז בצהרי יום האתמול את המוצ'ילה שלי ועוזב את המאמא למנאלי. עזיבת קאסול היתה יותר קלה ממה שחשבתי, בעיקר מכיוון שעזבתי עם שני חברה מקסימים שבעצם עשו לי את השהות בקאסול. בערך בשש בערב לאחר עצירה קצרה בקוּלוּ הגענו לאחר כבוד לניו-מנאלי, לרגע הרגשתי בחזרה במיין בזאר, רק שלפי שמועות כרגע במיין בזאר 47 מעלות בעוד אנחנו קפאנו מקור (והיינו לבושים אפילו בהתאם). עוד על ניו מנאלי בהמשך, אבל בנתיים עלינו לאולד-מנאלי שהתגלה להיות אזור מטריף לכל החושים. חנויות, בתי קפה, מוסיקה, אנשים, ואפילו קיבלנו הצעה להתנדבות בלב הישראלי ויכול להיות שנעשה את זה.
אז כשיהיה עוד לעדכן, אעדכן.
שבוע טוב, מתגעגע.
לקראת יום העצמאות ניסו כמה ישראלים לארגן מסיבת טראנס גדולה בטוש, כפר במרחק של שעת נסיעה ועוד עליה של חצי שעה במעלה ההר.
זה התחיל אתמול, אוטובוס מקומי מקאסול לוארשני, עשרות ישראלים נדחפו לאוטובוס עד אפס מקום, ואז התחיל להתמלות הגג, היינו בערך 20 איש על הגג של הלוקאל באס וכל מי שאי פעם היה על גג של לוקאל יגיד לכם שזה לא כמות שכיף לסוע איתה על הגג. הגענו עד למניקאראן (כפר בהמשך הכביש מקאסול) שם הנהג החליט שאנחנו יותר מדי כבדים והוריד את כל יושבי הגג, כך שהיינו תקועים שם כי האוטובוס הבא לורשני היה יוצא רק עוד שעה. לאחר שיקולים כבדים התפצלנו ל4 מוניות שלקחו כ50 רופי כל אחד עד למחוז חפצנו וכך הנסיעה המשיכה. כשהגענו לכפר היתה לי הרגשה שמסיבה כבר לא תהיה וכמעט חזרת על עקבותיי רק שאז הופעל עלי לחץ כבד מצד חברים לעלות איתם בכל אופן. וכך עלינו.
הנוף שאפשר לצפות בעליה ובירידה מטוש הוא אחד היפים בהודו לטעמי, ההרים המושלגים במלוא הדרם והטבע עוטף אותך באופן שאתה מרגיש שאתה כבר מטייל במדבר ירוק. לטוש הגענו לאחר שעה קלה וכצפוי, כל הגסט האוס-ים, היו מלאים עד לאפס מקום. חבר אחד בעל תושיה מצא לנו שלושה חדרים בגסט האוס בחלק הנמוך של טוש, פרקנו את הדברים והלכנו להתאספות הישראליאדה במסעדה.
המארגנים פתאום החליטו שזאת לא מסיבת כובע (שכל אחד שם כמה שהוא רוצה) אלא שחייבים לארגן 500 רופי מכל בן אדם (60 איש לפחות) בשביל שהם יוכלו להשכיר את הציוד, מסתבר שההודי שהיה אמור לתת להם את הציוד הבריז להם והם הולכים לקחת מבן אדם אחר עכשיו. אחר כך כששישים איש שילמו התחילו הצרות האמיתיות. השמש שקעה, והמסיבה שהיתה אמורה להתקיים בשדה מריחואנה קרוב רק התרחקה מהאופק באופן די לא מפתיע. לפתע התחילו שמועות על כך שהמסיבה תתחיל רק בבוקר מכיוון שאין ירח ואף אחד לא יכול ללכת בחושך הזה למסיבה (הירח הזה, כל פעם הוא מפתיע מחדש). מה שלא עצר את זרם הנרקוטיקס, אנשים שתו MDMA וטיפות ACID בלי שום מוסיקה וכבר ראיתי שהמסיבה היחידה שתהיה היום זה במסעדה העלובה שישבנו בה, עם רמקולים בגודל של קופסאת גפרורים.
לפתע, משום מקום (עלק) הופיעו כ11 שוטרים שהתחילו לעצור ישראלים על ימין ועל שמאל, בעיקר בשביל בקשיש והתוצאה הסופית בני ישראל-0 שוטרי הודו-המון בקשיש.
את המסיבה שלנו עשינו מסביב למדורה שאילתרנו צמוד לגסט האוס שלנו שגם אותה כיבו לנו בערך ב00:00. כנראה שמסיבה נורמאלית אני כבר לא אראה כאן.
לפעמים, כדאי להזהר עם הדברים שאוכלים בהודו. אולי ספיישל זה לא רק סוג של מונית, ואולי בעצם זה כן סוג של מונית, אבל זה יקח אותכם ליעד אחר לגמרי ממה שהתכוונתם אליו.
(מוקדש לל. באהבה, שלא תדעי יותר סרטים רעים 
)
היום יצאנו לטרק של חצי יום לכפר שבמרחק עשרים דקות הליכה במעלה ההר מקאסול, כפר צ'אלל (Chhalal). בדרך היה בית ספר שממומן על ידי הצבא ובו עשרות ילדים הודים חמודים שהסכימו להצטלם בכיף, ואפילו כמה שהתעקשו לקבל שוקולד (לא היה לי, וגם לא הייתי נותן להם, משום מה אני לא חושב שהם מצחצחים שיניים יותר מדי)
כל הדרך כמעט עד לכפר ליווה אותנו נהר "פרוואטי" ותאמינו לי, אין כמו ללכת בתוך רעש לבן של מים שוצפים. זה כמו לטייל בגן עדן. מקומי אחד חרש את האדמה שלו בעזרת שור חזק, ומספר ילדים השתרכו אחרינו וביקשו שנצלם אותם. כשהגענו ישבנו לסודה-לימון, שחקנו משחקי קלפים (למדתי כל כך הרבה משחקים חדשים בהודו) ורוצח. שזה בכלל משחק שמתאים לאזור הזה עם כל העלמויות של אנשים כאן, ואז ירדנו בחזרה.
מחר אולי אלך לבקר במניקרה.
שבת שלום מאדר-פאקרז.
בסביבות קאסול יש המון מעיינות חמים, וכמו כן המון הודים שדואגים לנצל את המצב ולחבר צינור להר ולארגן מעיינות חמים IN-DOORS, מזה אני די סולד, אבל אתמול בערב אני ועמיתי, הלכנו לחפש מאגר מים חמים סודי של המקומיים, לא התאכזבנו.
יצאנו קצת לפני השקיעה לכיוון הגשר התלוי שבמרכז קאסול והמשכנו קצת דרומה, מיד התגלה גרם מדרגות עשוי מסלע ולמרגלותיו, ממש בין הנהר השוצף והקוצף, לצלע ההר, מקווה מים קטן שנראה כאילו עוצב על ידי ההודים לפני עשרות שנים (או שהטבע פשוט עשה עבודה טובה). נביעת מים רותחים קבועה זורמת למעין ברכה קטנה (30 סנטימטר או קצת יותר) בעוד מן הנהר יוצא זרם מים קפואים אשר מגיע לאותה בריכה בדיוק. חיכינו שכמה מקומיים יסיימו את המקלחת שלהם, ונכנסנו מיד לאחר כבוד (כמה שהמים רותחים!). ישבנו בבריכה הזאת עד שהשמיים התמלאו כוכבים, ולי התמזל לראות אפילו מטאור חוצה את שמי הפחם שמעל הפסגות המושלגות.
מתגעגע המון.
בירת הצפון לתרמילאים בהודו היא קאסול, כפר קטן שעם השנים התפתח להיות מרכז תרמילאים בלתי מעורער (הוא אפילו נכנס בקול תרועות לכרך העדכני של הלונלי פלאנט להודו) קסול, מלבד היות מרכז לצרכן הסטלני (מה שלא תרצו לצרוך, תוכלו למצוא כאן) לאנשים שרגליהם שולטות בהם, יהיו מכאן המון יעדים מרתקים לבקר, עשרות כפרים בסביבה הקרובה והרחוקה לקאסול, והכי כיף, אחרי יום ארוך ומעיק, אפשר להכנס למעיינות החמים ופשוט להרגע.
הגעתי לכאן היום בערב עם עוד 11 חברים מדארמסלה, התפצלנו בשני ג'יפים והנסיעה עברה בלי בלאגנים אופיניים להודו. מצאתי לעצמי גסט האוס ברמה של מלון 4 כוכבים במחיר מגוכך של 120 רופי ללילה ומחר בבוקר אני אתחיל לתור את קאסול לאורך ולרוחב… או בעצם לאורך בלבד.
למי שיש לו זמן קצוב להיות בצפון, קסול בהחלט נראית יעד שווה לביקור.
מבטיח לעדכן עוד.
אוהב ומתגעגע
אמנם לא שמרתי על כשרות בפסח (היה קצת קשה בדארמקוט מכיוון שהמקום היחיד שאפשר לי את זה היה בית חב"ד ולא התחשק לי לקבל שטיפות מוח כל הזמן) אבל היה חסרה לי במיוחד מימונה שאני עושה כל שנה מאז שהייתי בבשא"ש. אז זרקתי לאייל (הישראלי שעובד במסעדה הישראלית בדארמקוט) שיכין מופלטות. הוא הסתכל עלי בזלזול ואמר "זה כמו צ'אפטי לא?" אמרתי שלא והתעקשתי שיכין. הוא אמר שאם אני כל כך רוצה מופלטות שאני אכין.
וכך היה: נכנסתי למטבח ושריינתי לעצמי את אחד העובדים ההודים, לקחנו קילו קמח, סוכר, שמרים, מלח ושמן (המון) והסברתי לו מה צריך לעשות. בסופו של דבר הייתי צריך להכין חצי בעצמי בשביל שזה יקרה מהר, ותוך שעה או פחות היתה לנו צלחת מלאה בצ'אפלטה (כל הזכויות שמורות). הישראלים שישבו כאן וטעמו אמרו שזה מצויין ואני הרגשתי גאווה לאומית ועדתית שאין לתארה במילים.
אז שתהיה לכולם מימונה שמחה וחמצה!
אוהב ומתגעגע.
תגובות אחרונות