ספירלה בפרילנד (אלנבי 47)
יום שישי 12.3.10
שעה 22:30
כניסה 10 ש”ח

ככה לפחות יוכל לומר עלי בן זוגי.

הקיר של דאב בדיזנגוף סנטר

הקמפיין של דאב על הקיר של דיזנגוף סנטר עלה אתמול וזכיתי להיכלל היום במצגת. הקיר צפוי להמשיך ולפעול בשבועיים הקרובים. אם גם אתן רוצות לקחת חלק ולזכות בדקות התהילה שלכן בראש חוצות מרכז העיר, אתן מוזמנות להשתמש באפליקציה בפייסבוק ולהעלות את התמונה שלכן. יהיה מגה-פיקסל.

ולסיום, אנני די-פרנקו - "אנ'לא ילדה יפה".

http://www.youtube.com/watch?v=tc7vhB6QU38

• Share this on Facebook
• Tweet This!
• Subscribe to the comments for this post?
• Post this to MySpace
• Add this to Google Bookmarks

Repeat after me - David Sedaris
מתוך
This American Life 277: Apology
23:36

‫מי רוצה כרטיס ליו לה טנגו? אני! מי רוצה מיקסטייפ יו לה טנגו מאת מורפלקסיס? אני! מי מקבל כל מה שהוא רוצה? אתם!‬

YouTube – SMBC Theater – Time Traveling Geek.

If the embed don’t work, just click the link.

לטובת אלו שהעדיפו אתמול בערב להשאר בבית ולראות את טקס מלכת היופי, הנה תמונתי שפורסמה בענק, כן כן כמו שהבטחתי על קיר בניין מול הסנטר בפינת קינג ג’ורג’ – דיזינגוף. ותודה לDove

אולי אני צריך להתחיל להאמין בקארמה. צירופי המקרים שקורים לי מתחילים להיות מוגזמים. לדוגמא: אתמול אפי חזר מסופ”ש בקריית חיים ונסענו לאסוף אותו מהרכבת, די מאוחר בלילה. המשימה התבררה כלא קלה בכלל היות ונסענו דור, תומר, גלעד ואני באוטו של דור, שהיה עמוס במשהו כמו מיליארד פריטים והרבה מאד זבל. אחרי שנדחסנו בקושי והתחלנו לנסוע תהינו איך גם אפי אמור להידחס לאוטו. כשהגענו לאפי גילינו שהסיבה שהוא ביקש מדור שיאסוף אותו מלכתחילה היתה שהוא בעצמו נושא עליו לא מעט דברים. הצלחנו לדחוס גם את הצ’יקמוק והציוד שלו (לא ברור איך, גם הבגאז’ היה עמוס בכל טוב) וקרטענו לכיוון הדירה.

עד כאן אין שום פרט שחשוב לסיפור, זו סתם היתה הקדמה ארוכה. בכל אופן, אפי שחגג יום הולדת בצפון, סיפר לנו שהסיבה שהוא הגיע כל כך מאוחר היא בגלל שהוא היה אצל חבר וצרב כמה דיסקים וזה לקח יותר זמן ממה שהוא תיכנן ולכן הוא פיספס רכבת ונאלץ לחכות שעה נוספת. כמובן שאני לא הפסקתי לצחוק עליו על זה שהוא דביל ועל זה שהוא פיספס רכבת בשביל דיסק, מה שמאד הרגיז את אפי כמובן.

מה אתם צריכים?

למחרת, ז”א היום, שבלי קשר לסיפור היה יום חם בטירוף ודווקא היום החליטו לשלוח אותי בעבודה להתרוצץ בחוץ עם אפוד על הגב, כמובן שגם שום דבר לא עבד בבוקר ושלחו אותי בדיוק כשכבר נהיה חם כמו במסיבת רווקים של השטן (אבל זה לא שאני מתלונן). בכל מקרה, ביקשו שמחר אני אחליף מישהו בשלישות- משהו שכבר קרה בעבר ומבחינתי זה הדבר הכי טוב שיכול להיות- לעבוד במרחק יריקה מהדירה. לצורך העניין היו צריכים לשלוח איתי דיסק. היות ונסתרות דרכי האל, קיבלתי את מה שמגיע לי ובשל סיבוכים לא ברורים צריבת הדיסק התעכבה ופיספסתי את הרכבת שהייתי צריך לחזור איתה לדירה. ומי מבסוט מכל העניין? אתם יכולים לנחש (רמז: הוא צ’יקמוק).

אגב, אם אתם שואלים את עצמכם איך זה שכל כך חם באמצע מרץ אז אתם יודעים טוב מאד שמי שאשם זה החזאים. בגללם אין גשם במדינה. זה הרי הכל קונספירציה של החזאים, שיודעים שלא ייצא לי לטוס השנה לחופשת סנואובורד והם עושים הכל כדי שלא יהיה שלג בחרמון ובגללם אין לי אפילו דקת גלישה אחת. או שאולי זה אורן זריף שלקח את כל האנרגיות של החורף בגלל שצחקתי עליו בבלוג. או שאולי אני סתם פרנואיד מגזימן ומגלומן שחושב שהכל סובב סביבו. אבל לדעתי זה החזאים.

לא הפעם

נ.ב.

ממש, אבל ממש בא לי גינס. זה אחד הדברים הכי טובים בחום הזה. (חוץ מזה שמזמן לא הזכרתי גינס בבלוג וסט. פטריק מתקרב…)

נ.ב. 2

רציתי לכתוב פוסט על פורים אבל היה משמים. מה שכן, אני מבטיח בקרוב תמונה שלי מחופש לזיזי-טופ.

נ.ב. 3

בזמן האחרון עושה רושם שהכל סובב סביב צ’ילה. מהרגע שהודיעו לי שאני אולי אטוס לשם היתה שם רעידת אדמה, עכשיו יש שם טורניר טניס וגם אפי סיפר לי אתמול על חבר שלו שהתקשר אליו משם. קארמה?

ארץ לא נהדרת

רק ביום שישי האחרון שודר ב"ארץ נהדרת" מערכון ספיישל. וכשאני אומרת ספיישל, אני מתכוונת ספיישלי-ליים. תקציר המערכון (שאינו שווה צפייה):

"כל בחורה מכירה את זה: הפחד ממפגש עם פקידי הבנק וניסיון להבין מה באמת קורה אצלן בחשבון. במיוחד בשביל להתמודד עם ההרגשה הזו ממציאות נשים כל מיני שיטות. אחת מהשיטות היא פשוט לדמיין מחזמר שמתנהל בתוך תחומי הבנק עצמו ואמור לנסות להשכיח את כל הצרות."

ומה קורה במחזמר? האשה הקורבנית והאומללה שבבנק הוגה כל מיני מחשבות עליזות על קניית נעליים ועל בישול אטריות.
אני שואלת, מזועזעת – הלו?! 2010! תוכנית טלוויזיה מתעלמת מכך שכל עם ישראל צופה בה, ומשדרת את המערכון התפל הזה. צופה בוגר שמוחו תקין לא יגחך. אבל צופה צעיר שמקבל מסרים בלי פילטר של ביקורת? בזה הרגע קיבל לגיטימציה נוספת לשוביניזם. אם לארץ נהדרת מותר, אז גם לי; אם זה מצחיק זה בסדר – יחשוב לעצמו הנער בעודו מתייחס לחברתו לכיתה כאל עגלה סתומה ובכיינית שאין ביכולתה להתמודד עם סיטואציות פשוטות בחיי היומיום בלי לדמיין לעצמה מסעות שופינג.
למרבה המזל, הנשים פה לא לבד. אינספור מיעוטים בישראל מושפלים בתקשורת, בחיי היומיום, ובראש שלנו. גם אני לא חפה מאשמה. בשנים האחרונות אני מבינה בהדרגה מה לא בסדר בהתנהגות שלי ועושה מאמצים לשנות את ההתייחסות שלי לבני אדם. הומואים יהיו דוגמה טובה כדי לבחון את התהליך שעברתי.

כשהייתי ילדה בת 18, נפגשתי עם הומואים. פגישה? יותר נכון התנגשות. במסגרת פיילוט של שידורי וידאו-אינטרנט בוסריים, נשלחתי לסקר חדר הלבשה של מופע דראג. זה נפל עליי בבום: חנונית שחושבת שהומואים הם חמודים כי היא מכירה אותם בעיקר מכתבות בעיתונים, פוגשת פתאום את ההומואים הכי הומואים, במצב הקיצוני ביותר שהם יכולים להימצא בו, מתאפרים ונועלים נעלי עקב.

המפגש היה קטסטרופה לשני הצדדים. אני, מבויישת, שאלתי את השאלות הבנאליות ביותר שמראיין כושל יכול לשאול ("אז, אה, לפנות אליך, אה, בלשון זכר או לשון נקבה?"), והם קלטו אותי וקטלו אותי. התייחסו אליי בזלזול הראוי לילדה חטטנית ששואלת אותם שאלות שהם כבר שמעו מאות פעמים.
אז, כתבתי בתודעה שלי שלט: אני מפחדת מהומואים. לא מהומואים סבבה שמתנהגים כמו גברים, אלא מהומואים שמתנהגים ממש כמו הומואים, כאילו. אמאל'ה. עכשיו ברור לי למה פחדתי מהם: הם היו כל מה שאני חלמתי להיות. הם היו נשים חזקות, כריזמטיות, סקסיות ומוחצנות – ועשו את זה הרבה יותר טוב ממני.

ממש כך - הן הפנו לי את הגב! ואז קינאתי כי התחת שלי פחות חטוב. צילום אילוסטרציה: ממסיבת ליידי גאגא בבלוק, במצלמה הזולה והגרועה שלי

אחרי כמה שנים שפחדתי, חדלתי. המציאות שברה את ההכללה הזאת, והכללות רבות אחרות שבהן מילאתי את התודעה שלי. כמה שאני פוגשת יותר אנשים, אני מגלה שהם לא נכנסים לקבוצות שבהן מיינתי אותם. הומואים היא דוגמה אחת מני רבות. הם התחילו בתודעה שלי כקבוצה שאני מקבלת, והמשיכו בתודעה שלי בתור קבוצה שמאיימת עליי, והתגלגלו להיות הקבוצה הזאת שיודעת איך להרים מסיבה. אלא שככל שאני פוקחת את עיניי יותר, הגבולות של הקבוצה הזאת מתמוססים. קודם כל, עולה השאלה – מה זה הומו בכלל? האם זה גבר שנמשך לגברים? אז רגע, זה כולל גם גבר שנמשך לגברים אבל שוכב עם נשים? ומה עם גבר שנמשך לנשים ושוכב עם גברים? מה לגבי גבר שמתנהג בצורה נשית ולא שוכב עם אף אחד?
אחרי ששאלנו מה זה הומו ולא מצאנו תשובה, הגיע הזמן לשאול: מה זה משנה? נטייה מינית היא אחת מאלף תכונות שיכולות להיות לבן אדם, והיא מה-זה לא חשובה – נשארת רחוק מאחורי תכונות כמו אדיבות, אינטליגנציה, שנינות, כשרון וכיוצא באלה, תכונות שאי אפשר לשייך להומואים או סטרייטים, למוצא או זוויג או צבע עור. מבין הגברים שנמשכים לבני מינם, יש כאלה שחביבים וטובי לב, ויש בהמות גסות. אותו דבר בנוגע למרוקאים, בלונדיניות ושמנים.

לכבוד יום האשה ולכל יום אחר, המשאלה שלי עבור עצמי ועבור האנושות, היא שנפסיק לקבץ. שנבחן כל אדם לגופו לפני שאנחנו קובעים את דעתנו עליו. כשאנחנו מחליטים אם אנחנו אוהבים או לא אוהבים מישהו, שנסתמך על ההתנהגות שלו ולא על השיוך שלו. אין לי מושג איך התרבות האנושית יכולה לעמוד בזה אחרי שבנתה את עצמה על יסודות של הכללות והגדרות. זה שיש לנו שם משפחה כבר מדביק עלינו תווית. זה שאנחנו חיים במדינה שבה אנו חיים, שם עלינו וואחד תווית. אלה תוויות שמעצבנות אותי במיוחד, אפילו שזה נחשב נאצל וערכי לנופף בהן. אז מה שאני ישראלית, זה לא עושה אותי בן אדם טוב יותר מאף יפני או איראני או אנא עראף.
בדיחות עדתיות, מערכונים גרועים בארץ נהדרת, תחרויות חנייה בין גברים לנשים, מכניסים אותי למצב לא נוח. את כל הבדיחות שאפשר לשמוע – שמעתי, ובפעם הראשונה ששמעתי צחקתי. בפעם השנייה, כשזה לא מצחיק יותר, זה סתם שינון של מנטרה שאסור לשנן. רוסים מריחים רע, שחורים הם טיפשים. נראה אתכם מתנערים מההגדרות האלה אחרי ששיננתם אותן מגיל שבע. עד ימינו מתפלקות לי מחשבות כמו "איכס צרפתים", או אמירות כמו "חבל לבזבז מוזיקה כל כך טובה על אנשים שמזדיינים בתחת" (מחוברות, הפרק עם יום העצמאות). זה נאמר בהומור, אבל חרא הומור. הומור שאינו מספיק מצחיק כדי להצדיק את הנזק שהוא עושה.
בתור מי שגדלה והתחנכה ככלבה גזענית, בבית, בבית הספר, ומול הטלוויזיה, אני מבינה עכשיו כמה רקובה הייתה תפיסת העולם שלי. אמרתי – בגלל שמצביעים עליי וצוחקים כי אני רוסיה, מותר לי להעליב בחזרה מי שבא לי. בדיעבד, זה ממש מטופש, להגיד "אני סבלתי והרגשתי חרא, אז אעביר את זה הלאה". אם אני יודעת כמה זה משפיל לקבל תיוג כוללני ועלבון שנובע ממנו – הרבה יותר הגיוני שאמנע מעוד אדם חף מפשע להרגיש ככה. לפיכך הפסקתי עם הגישה וההתנהגות הזאת, ומציעה גם לכם להפסיק עם זה.
איני "ארץ נהדרת", אבל אני כן יודעת שיקראו את הטקסט הזה כמה מאות או אלפי אנשים. ועם כמה שאני אוהבת לשעשע את קוראיי, נראה לי יותר חשוב להעביר להם איזשהו מסר חיובי.

שלום, ושיהיה לכם יום נעים.

בסוף השבוע הקרוב אני הולכת לקרוא תיגר על הנשיות שלי במסיבת הפתיחה של הליין החדש והמולטיסקסואלי BG.

(*שקר: אני לא הולכת לקרוא שום תיגר. אני הולכת להשתכר ולהתחיל עם כוסיות)

0420 - אבא קריר מדבר מהבטן
http://abakarir.com From: abakarir Views: 148 5 ratings Time: 00:40 More in Entertainment

Machine Gun on Vimeo (via Vimeo)
אנטריקוט!!!

‫בסופ"ש שעבר הייתי בכנס עיתונאים של חברת סמסונג בעיר וינה שבאוסטריה. מבחינתי אחד הדברים הכי מגניבים שקרו לי בנסיעה זה שפגשתי עיתונאים ועובדי סמסונג ממדינות שאחרת לא היה לי קשר עמן. חזרתי עם כרטיסי ביקור של עיתונאים מסוריה, איחוד האמירויות, ירדן, פקיסטן ולבנון. עם חלק מהם כבר הספקתי להתכתב, ואני בהחלט מודה לחברת סמסונג על ההזדמנות שהעניקו לי לפגוש אנשים מגניבים.‬

0419 - לא קרה כלום
בעצם קרה משהו, בוא נזמין אמבולנס From: abakarir Views: 149 8 ratings Time: 02:05 More in Comedy

‫האלבום המעולה של קרולינה, "מה אעשה עכשיו?", גורם לי לפזז כבר שבועות. עכשיו גם אתם יכולים - אם תגיבו אולי תזכו בכרטיס להופעה שלה, ובינתיים תוכלו לשמוע כאן בעונג שבת את האלבום המלא והמעולה!‬

I Kill People(with guns) (via jonlajoie)

סוג של המשך ל Show Me Your Genitals

ותודה לארץ נהדרת על הנצחת הסטריאוטיפים השבועית שלה, שגרמה לי לתחושת הרטרו הפתאומית באמצעות ביטולם של חמישים שנות מאבק לשחרור האישה נהדרת

במירוץ הר לעמק יהיה עלי לרוץ שלושה קטעים: מגשר הפקק לגשר בנות יעקב (קטע מס’ 6), ממאגר אשכול (חנתון) לאלון הגליל (קטע מס’ 14), וממושב היוגב לכפר ברוך (קטע מס’ 22).

הקטע הראשון בן 4.3 ק”מ ומדורג קל. הקטע השני בן 7.2 ק”מ ומדורג קשה, כנראה בזכות עליה שיש בסוף הקטע. הקטע השלישי בן 7.4 ק”מ ומדורג קל. על פי תכנית זמני הריצה שלנו, יצא לי לרוץ את הקטע השני הקשה בלילה. מעולם לא רצתי בשטח; בדמיוני ראיתי את עצמי מטפסת על סלעים חדים ורצה בשבילים צרים, מלאי בוץ. וכל זה בחושך. שרון הציע שנערוך ריצות היכרות בקטעים המתוכננים לשעות החשכה, ואני שמחתי על ההזדמנות לפגוש את חברי הקבוצה ולהתנסות עם ריצה בשטח. הקטע הראשון שנבחר לריצת ההיכרות הוא הקטע השני שלי, שאמור להיות הקשה מכולם.

קבענו להפגש בשעה שמונה בבוקר. לשם כך עלי לצאת מרחובות בשש בבוקר. מרוב התרגשות התעוררתי כבר בשלוש וחצי ולא הצלחתי להרדם. דאגתי שהריצה תהיה לי קשה, שחברי הקבוצה יהיו הישגיים ושלא אעמוד בצפיות מבחינת הזמנים, והחמור מכל – שלא אצליח לחצות בריצה את השטח הקשה והאתגרי. ובתוך כל זה, צינון שהחל בתחילת השבוע הגיע לשיאו אתמול בערב והיום בבוקר, אולם הייתי נחושה להגיע לצפון ולראות עם מה עלי להתמודד.

נסיעה על כביש שש הביאה אותי לאלון הגליל קצת לפני הזמן. בדרך עצרתי לקפה וסנדוויץ’ טעים, כמה טוב שיש קפה סגפרדו באלוניות שבדרך. באלון הגליל פגשתי את שרון וצמרת אשתו, אשר תלווה אותנו באופנים לאורך הריצה. החלפתי לבגדי ריצה, השארנו את הרכב שלי ונסענו יחד לחנתון. התארגנות קלה וזהו, אנו יוצאים לדרך…

שרון הציע שנרוץ בקצב שמתאים לי. רצתי לאט, מתכננת לשמור כוחות לקטעים הקשים בהמשך. להפתעתי, קטעים כאלו לא הגיעו. בתחילה רצנו לאורך הכביש, לאחר מכן נכנסנו לחנתון ורצנו בדרכי עפר רחבות, ובסיום רצנו שוב לאורך כביש. שום סלעים, שום טיפוס, שום שבילים צרים מלאי בוץ. אז מה כן היה? המון כלניות, כמה פרות, שיחה נעימה, ריצה בכיף, מזג אוויר נעים, עליה רצינית לקראת הסוף. אדמה בוצית ופריכה, הרבה ירוק, נוף נהדר, והרגשת הקלה. אם זהו הקטע הקשה ביותר שצפוי לי במירוץ, נראה לי שיהיה סבבה. ממש סבבה.

תאור המסלול, כפי שאני זוכרת אותו: מתחילים ממאגר אשכול. רצים על דרך עפר לכיוון הכביש הראשי. רצים לאורך הכביש עד לתחנת אוטובוס מול הכניסה לחנתון – צריך להזהר מהמכוניות שבאות ממול. חוצים בזהירות את הכביש – אין מעבר חציה. כביש עולה לכיוון חנתון ומתעקל ימינה. אחרי העיקול פונים שמאלה לכיוון הרפתות. רצים קצת על דרך עפר ופונים שמאלה – בניגוד למסומן במסלול הריצה – הסיבה היא שעל הדרך המתוכננת נבנה מאגר מים. רצים דרך הרפת, מימין ומשמאל פרות. מגיעים למעבר בקר, מוטות ברזל מסתובבים – צריך לחצות בזהירות (אי אפשר לקפוץ מעל, זה ארוך). פונים שמאלה. רצים בירידה עד שמגיעים לעיקול של 180 מעלות. משם דרך עפר עם אבנים קטנות. רצים במקביל לכביש. בדרך יש כלניות וצמחים ירוקים. מגיעים קרוב לכביש ורצים קצת בין עצים. רגבי אדמה חומים, אדמה כבדה. חוצים שלולית, ואז יש ירידה נוספת ועליה לכיוון הכביש. כמה מטרים על הכביש עד למעבר חציה מול אלון הגליל. נכנסים לאלון הגליל ועולים עם הכביש כחצי ק”מ. הפניה הראשונה ימינה אל דרך עפר, ירידה עד למקום בו החננו את המכונית. בהמשך יש עליה ושם תהיה תחנת ההחלפה.


(צלם: אילן שריף, תמונה מוויקישיתוף)

Comics Alliance surveys a fan art selection of gender swapped superheroes, including this gem:

From the same source, Japanese artist Ryusuke Hamamoto reimagining Alan Moore as a teenage schoolgirl

  1. כשחלוץ מוזיקת הילדים הפסיכדלי ברוס האק השתמש לראשונה בווקודר (מכשיר לסינתוז הקול האנושי) באלבומו The Electronic Record for Children (1968), מדובר היה בלא הרבה יותר מגימיק, עוד צעצוע שנועד לספק את התשוקה הילדותית והמקסימה של האק להפוך לרובוט. מאז האק השתמשו בווקודר קראפטוורק, אלן פרסונס, ניל יאנג, ג'ורג' קלינטון, טופאק ו...