CorKy.NeT Feeds

תקראו את הפתיל הזה שנמצא בפורום ראסטה שבניהולי (הפורום הכי פעיל בפורומים של שרוט). משעשע, כמעט עם הכל שם הזדהיתי בדרך זו או אחרת

תקראו את הפתיל הזה שנמצא בפורום ראסטה שבניהולי (הפורום הכי פעיל בפורומים של שרוט). משעשע, כמעט עם הכל שם הזדהיתי בדרך זו או אחרת

מדהים. חמישה ימים חלפו מאז כתבתי בפעם האחרונה. לא כי לא רציתי לכתוב או כי ביט נפל, פשוט הלך לי המעבד של המחשב. היום אני אמורה לקבל את המחשב החדש, קניתי באייבורי - אינטל פנטיום 4, 2.66 ג’יגה הרץ, זכרון 512, כ. מסך ATI רדאון 9250, צורב DVD, מלאאא יציאות יו.אס.בי, פיירוייר, טי.וי. אאוט, מסך 17 אינץ’, מקלדת, רמקולים ועכבר ב-2900 שקלים. אני חושבת שהוצאתי דיל די טוב.

בחמשת הימים האחרונים באמת קרה לי כל כך הרבה… קצת הצטערתי שלא היה לי את הספוט הוירטואלי הזה כדי לחלוק, אבל למזלי יש לי גם יומן אישי שקיבל מנה נכבדה של מילים מאחר שלא היה לי למי לשפוך.

לא כל כך הפריע לי המחסור במחשב, מצאתי את עצמי מתקשרת יותר עם אנשים פנים אל פנים וזה עשה לי די טוב. בזמנים שהייתי לבד העדפתי לפתור סודוקו או לקרוא על לצפות בטלויזיה האמת, וגם הגמר של כוכב נולד לא היה כזה מזהיר.

ביום שישי העברתי את רוב הזמן אצל בן דוד שלי שגר מעלי. אני מרגישה ממש מפגרת שלא טרחתי להכיר אותו לפני, כי הוא באמת אחד האנשים הכי מתוקים ועדינים שנתקלתי בהם בחיי. אני רואה הרבה דימיון בינינו על אף הקרבה הלא כל כך קרבתית (אנחנו חולקים סבתא רבא וסבא רבא משותפים), השבריריות הפיזית, מצבי הרוח המשתנים, חוסר הסדר (למרות שאני נאלצתי לקבל אחריות בשנה האחרונה ולמגר את מפלצת הבלגן), התסביכים הפולניים, האהבה למוסיקה וליצירה ואמנות בכלל, החריפות, הכריזמה, חוש ההומור, האימא ההיסטרית. באיזשהו שלב שאלתי אותו אם הוא לא פוחד שיפרצו לו לדירה עם הדלת המצ’וקמקת שלו, הוא קצת הרים גבה ואמר לי שהוא לא מבין מי ירצה בכלל לטפס לקומה שניה ולפרוץ לדירה, מה גם שהוא אף פעם לא חשב על זה בכלל.

ביום ראשון עליתי אליו כדי לבדוק אימיילים. דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. הצמדתי את האוזן לדלת כהרגלי כדי לודא שאין אף אחד בבית ושלא שמעו אותי במקרה. השענתי את הראש ולפתע הדלת נפתחה. "ניב?" אני שואלת. אף אחד לא עונה. "מישהו? הלו?" אף אחד לא עונה. אני נכנסת לדירה ומהר מבינה שהחוש השישי שלי פועל שעות נוספות. בשניה הראשונה הרגשתי מאד רע עם עצמי שפתחתי פה לשטן. בדקתי את הבית, ראיתי שהכל במקום חוץ מהנייד שלו. אפרופו דימיון, גם חלקנו את אותו דגם נייד. התקשרתי אליו בהיסטריה מוחלטת. הוא לא ענה וסימסתי אותו. אחרי חצי שעה חזר אלי ושאל מה קרה. שאלתי אותו אם הלפטופ עליו וכשאמר שלא הפלתי עליו את הבשורה. הוא הגיב פחות בהיסטריה משאני הייתי מגיבה, אחרי הכל הפחד הכי גדול שלי הוא שיפרצו לי לבית ויגנבו לי את הנייד. הוא מצידו שאל אם כל התקליטים במקום. כשהוא חזר צפינו ברגוע בעקרות בית נואשות, מה שגרם לי להבין שהוא לוקח את עניין הפריצה וגניבת המחשב כמו שאני הייתי לוקחת את העניין אילו היו פורצים לי הביתה וגונבים לי את הטלויזיה. מבאס, אבל שיט הפנז וטלויזיה תמיד אפשר לקנות חדשה.

מאוחר יותר ביום שישי היינו אמורים לצאת כמה חבר’ה לסושי ואז לשסק. בסוף נותרנו רק אני ובורלא והחלטנו שאנחנו קורעים את העיר ושותים למוות. התחלנו ב-PATAT כדי למלא את הבטן בפחמימות, סביר להניח ששתינו בהמשך הערב מספיק כך שאם היינו על בטן ריקה היינו מתים. האלכוהול בשסק היה מזעזע. שתיתי וודקה ראספריז ואיזה בחור הזמין אותי לשוט ויסקי. מיד אחרי הויסקי יצאנו מהשסק והתחלנו לצעוד לפרילנד. לא יודעת למה אני מוצאת את עצמי שם פעמיים בשבוע, במיוחד לאור מה שכתבתי לפני כמה פוסטים. אומרים שהבית הוא איפה שהלב, והלב שלי היה הרבה מאד זמן בהויה הזו. שתיתי שני שוטים של שנאפס מלון ושנאפס תפוח בכוס קלאסית. הגיע השלב שבורלא ואני כבר היינו שיכורים מהתחת והתחלנו לצרוח. אחרינו נגררו עוד אנשים שהתחילו לצרוח גם ולפני ששמנו לב עף כסא ו-2 בחורים התחילו ללכת מכות. כמו מפגרים ישבנו ובהינו בהם ורק לאחר הבנו שהיה סיכוי כל כך קל שהיינו חוטפים בקבוק לראש. יצאנו מהפרילנד והתחלנו להתקשר לאנשים, נראה לי שרצינו לבשר להם שאנחנו אוהבים אותם. יש לציין שהשעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר. מאוחר יותר בורלא ליווה אותי הביתה וכבר נהיה מסוחרר מדי מכדי לחזור הביתה, אז הוא נמרח לי על הספה. אני מצדי הודעתי לדוד בטלפון שאני מרדכי ואנונו והדבר הבא שעלה לי בראש זה להתחיל להתקשר לעוד אנשים ולספר להם כל מיני שטויות. אז כבר השעה היתה 6 בבוקר. ביום למחרת טרחו לסמס אותי שעם כל השטויות שדיברתי עדיין הייתי די חמודה.

ב-10 וחצי בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן היסטריים. התחלתי להסתובב בבית בחוסר הבנה מוחלט ולא הצלחתי להירדם בחזרה. לקחתי כדור אקמול ויצאתי להסתובב ביונה הנביא. חזרתי עם בקבוק קולה. בסוף אחרי שעתיים הגוף שלי הועיל בטובו להניח לי ולחזור לישון. בורלא ואני התעוררנו ב-3 וחצי והתחלנו ללקט שיירים שיירים של השכל שלנו מהקירות. ההחלטה הבאה היתה ללכת לאכול סושי. קראנו לגלעד אוסטרובר שאני חייבת לומר שאף שאני לא מכירה אותו זמן רב הוא מאמיייייי אמיתי ואני חולה עליו. אחרי הסושי התגלגלנו להופעה של שליחי הבלוז ו-ואללה, האמת היא שאין לי שמץ של מושג מה קרה אחרי כן. אני רק זוכרת שנרדמתי רק ב-5 וקמתי ב-9 בבוקר כדי לצאת למשימת רכישת המחשב.

שלשום, במזל טוב, היה היום הראשון של העבודה. שלשום היה יום התלמדות נטו שנמשך שלוש שעות ועשה רושם די טוב. מי שעוד לא יודע, התקבלתי לצוות הטלמרקטינג של המגזין טיים אאוט. ביום הראשון בעיקר למדנו את המגזין עצמו, לא שהיה לי ממש מה ללמוד בגלל היותי מנויה ובנינו פרופיל ללקוח האידיאלי. מהר מאד הבנתי שאם אני אדחוף את המילה "סושי" לכל משפט שני ואת הביטוי "חדר כושר" בכל משפט רביעי אני אתחבב די מהר על המבוגרים ממני, גם העובדה שאני מדפדפת הכי מהר בעמודי העיתון כדי למצוא משהו עשתה רושם די טוב על ההיכרות שלי עם העיתון. דפדפתי אפילו יותר מהר מהבוסיות שלי, שאחת מהן, זו שקיבלה אותי לעבודה, היא הכי הכי קולית בעולם ומגניבה בטירוף. אתמול בסוף ההתלמדות זרקו אותנו מיד למים והתחלנו כבר לעשות שיחות. השיחה הראשונה היתה מפחידה נורא. הבוסית שלי אמרה שהיא אפילו שמעה את הקול שלי רועד. השיחות לאט לאט נהיו יותר פשוטות אבל הסיכוי למכירה הוא אפסי כי קיבלתי רשימות תפוצה של אנשים שקיבלו גליון התנסות לפני שנה וחצי. כל הרשימות שעושים הן של אנשים שקיבלו גליון התנסות לפני שבועיים גג. למרות זאת כמעט הצלחתי לעשות מכירה אחת, כולם הסתכלו עלי המומים כשבשיחה השלישית שלי כבר הגעתי לשאלת הזהב - "אז יש לך ויזה או ישראכרט?" ואז הבחורה אמרה שהיא לא מוכנה לתת פרטי כרטיס אשראי. הלכתי ביי דה בוק וניסיתי להסביר לה שזה בטוח, אילו תועלות היא תפיק מהמגזין ושהיא יכולה להתקשר ולבטל את המנוי בכל עת ושאני אפילו מוכנה להעניק לה את הגליון הראשון בחינם. התעודדתי בעובדה שאחרי כן אחת התותחיות התקשרה אליה גם ולא הצליחה לשכנע אותה, ולא היה לה שום דבר לחדש, זה אומר שכנראה עשיתי עבודה טובה. החברים לעבודה די נחמדים, כולם בערך בגילי, שזה מרגיע. בעבודה האחרונה עבדתי עם אנשים שהיו או צעירים ממני ביחסית הרבה או מבוגרים ממני בהרבה, וכאן כל העובדים, חוץ מאחת שבכלל עובדת על מכירת עיתוני ערוץ הילדים, בין גילאים 19 ל-23. החלק המצער הוא שכולם מלבדי ומלבד עוד בחור מעשנים וההפסקות די מחניקות. העבודה גם די קרובה לבית, והכסף טוב, כך שבסופו של דבר חוץ מהחלק שמקללים אותי המון ומנתקים לי בפרצוף אני די מרוצה. היום בערב יש לנו ערב גיבוש אחרי המשמרת (שהיום אני לא נמצאת בה) והחברים לעבודה נראים מאד נחמדים אז אני מקווה שאכיר אותם יותר לעומק היום.

החיים בסך-הכל לא כאלה רעים, אפילו שהלך לי המעבד.

מדהים. חמישה ימים חלפו מאז כתבתי בפעם האחרונה. לא כי לא רציתי לכתוב או כי ביט נפל, פשוט הלך לי המעבד של המחשב. היום אני אמורה לקבל את המחשב החדש, קניתי באייבורי - אינטל פנטיום 4, 2.66 ג’יגה הרץ, זכרון 512, כ. מסך ATI רדאון 9250, צורב DVD, מלאאא יציאות יו.אס.בי, פיירוייר, טי.וי. אאוט, מסך 17 אינץ’, מקלדת, רמקולים ועכבר ב-2900 שקלים. אני חושבת שהוצאתי דיל די טוב.

בחמשת הימים האחרונים באמת קרה לי כל כך הרבה… קצת הצטערתי שלא היה לי את הספוט הוירטואלי הזה כדי לחלוק, אבל למזלי יש לי גם יומן אישי שקיבל מנה נכבדה של מילים מאחר שלא היה לי למי לשפוך.

לא כל כך הפריע לי המחסור במחשב, מצאתי את עצמי מתקשרת יותר עם אנשים פנים אל פנים וזה עשה לי די טוב. בזמנים שהייתי לבד העדפתי לפתור סודוקו או לקרוא על לצפות בטלויזיה האמת, וגם הגמר של כוכב נולד לא היה כזה מזהיר.

ביום שישי העברתי את רוב הזמן אצל בן דוד שלי שגר מעלי. אני מרגישה ממש מפגרת שלא טרחתי להכיר אותו לפני, כי הוא באמת אחד האנשים הכי מתוקים ועדינים שנתקלתי בהם בחיי. אני רואה הרבה דימיון בינינו על אף הקרבה הלא כל כך קרבתית (אנחנו חולקים סבתא רבא וסבא רבא משותפים), השבריריות הפיזית, מצבי הרוח המשתנים, חוסר הסדר (למרות שאני נאלצתי לקבל אחריות בשנה האחרונה ולמגר את מפלצת הבלגן), התסביכים הפולניים, האהבה למוסיקה וליצירה ואמנות בכלל, החריפות, הכריזמה, חוש ההומור, האימא ההיסטרית. באיזשהו שלב שאלתי אותו אם הוא לא פוחד שיפרצו לו לדירה עם הדלת המצ’וקמקת שלו, הוא קצת הרים גבה ואמר לי שהוא לא מבין מי ירצה בכלל לטפס לקומה שניה ולפרוץ לדירה, מה גם שהוא אף פעם לא חשב על זה בכלל.

ביום ראשון עליתי אליו כדי לבדוק אימיילים. דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. הצמדתי את האוזן לדלת כהרגלי כדי לודא שאין אף אחד בבית ושלא שמעו אותי במקרה. השענתי את הראש ולפתע הדלת נפתחה. "ניב?" אני שואלת. אף אחד לא עונה. "מישהו? הלו?" אף אחד לא עונה. אני נכנסת לדירה ומהר מבינה שהחוש השישי שלי פועל שעות נוספות. בשניה הראשונה הרגשתי מאד רע עם עצמי שפתחתי פה לשטן. בדקתי את הבית, ראיתי שהכל במקום חוץ מהנייד שלו. אפרופו דימיון, גם חלקנו את אותו דגם נייד. התקשרתי אליו בהיסטריה מוחלטת. הוא לא ענה וסימסתי אותו. אחרי חצי שעה חזר אלי ושאל מה קרה. שאלתי אותו אם הלפטופ עליו וכשאמר שלא הפלתי עליו את הבשורה. הוא הגיב פחות בהיסטריה משאני הייתי מגיבה, אחרי הכל הפחד הכי גדול שלי הוא שיפרצו לי לבית ויגנבו לי את הנייד. הוא מצידו שאל אם כל התקליטים במקום. כשהוא חזר צפינו ברגוע בעקרות בית נואשות, מה שגרם לי להבין שהוא לוקח את עניין הפריצה וגניבת המחשב כמו שאני הייתי לוקחת את העניין אילו היו פורצים לי הביתה וגונבים לי את הטלויזיה. מבאס, אבל שיט הפנז וטלויזיה תמיד אפשר לקנות חדשה.

מאוחר יותר ביום שישי היינו אמורים לצאת כמה חבר’ה לסושי ואז לשסק. בסוף נותרנו רק אני ובורלא והחלטנו שאנחנו קורעים את העיר ושותים למוות. התחלנו ב-PATAT כדי למלא את הבטן בפחמימות, סביר להניח ששתינו בהמשך הערב מספיק כך שאם היינו על בטן ריקה היינו מתים. האלכוהול בשסק היה מזעזע. שתיתי וודקה ראספריז ואיזה בחור הזמין אותי לשוט ויסקי. מיד אחרי הויסקי יצאנו מהשסק והתחלנו לצעוד לפרילנד. לא יודעת למה אני מוצאת את עצמי שם פעמיים בשבוע, במיוחד לאור מה שכתבתי לפני כמה פוסטים. אומרים שהבית הוא איפה שהלב, והלב שלי היה הרבה מאד זמן בהויה הזו. שתיתי שני שוטים של שנאפס מלון ושנאפס תפוח בכוס קלאסית. הגיע השלב שבורלא ואני כבר היינו שיכורים מהתחת והתחלנו לצרוח. אחרינו נגררו עוד אנשים שהתחילו לצרוח גם ולפני ששמנו לב עף כסא ו-2 בחורים התחילו ללכת מכות. כמו מפגרים ישבנו ובהינו בהם ורק לאחר הבנו שהיה סיכוי כל כך קל שהיינו חוטפים בקבוק לראש. יצאנו מהפרילנד והתחלנו להתקשר לאנשים, נראה לי שרצינו לבשר להם שאנחנו אוהבים אותם. יש לציין שהשעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר. מאוחר יותר בורלא ליווה אותי הביתה וכבר נהיה מסוחרר מדי מכדי לחזור הביתה, אז הוא נמרח לי על הספה. אני מצדי הודעתי לדוד בטלפון שאני מרדכי ואנונו והדבר הבא שעלה לי בראש זה להתחיל להתקשר לעוד אנשים ולספר להם כל מיני שטויות. אז כבר השעה היתה 6 בבוקר. ביום למחרת טרחו לסמס אותי שעם כל השטויות שדיברתי עדיין הייתי די חמודה.

ב-10 וחצי בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן היסטריים. התחלתי להסתובב בבית בחוסר הבנה מוחלט ולא הצלחתי להירדם בחזרה. לקחתי כדור אקמול ויצאתי להסתובב ביונה הנביא. חזרתי עם בקבוק קולה. בסוף אחרי שעתיים הגוף שלי הועיל בטובו להניח לי ולחזור לישון. בורלא ואני התעוררנו ב-3 וחצי והתחלנו ללקט שיירים שיירים של השכל שלנו מהקירות. ההחלטה הבאה היתה ללכת לאכול סושי. קראנו לגלעד אוסטרובר שאני חייבת לומר שאף שאני לא מכירה אותו זמן רב הוא מאמיייייי אמיתי ואני חולה עליו. אחרי הסושי התגלגלנו להופעה של שליחי הבלוז ו-ואללה, האמת היא שאין לי שמץ של מושג מה קרה אחרי כן. אני רק זוכרת שנרדמתי רק ב-5 וקמתי ב-9 בבוקר כדי לצאת למשימת רכישת המחשב.

שלשום, במזל טוב, היה היום הראשון של העבודה. שלשום היה יום התלמדות נטו שנמשך שלוש שעות ועשה רושם די טוב. מי שעוד לא יודע, התקבלתי לצוות הטלמרקטינג של המגזין טיים אאוט. ביום הראשון בעיקר למדנו את המגזין עצמו, לא שהיה לי ממש מה ללמוד בגלל היותי מנויה ובנינו פרופיל ללקוח האידיאלי. מהר מאד הבנתי שאם אני אדחוף את המילה "סושי" לכל משפט שני ואת הביטוי "חדר כושר" בכל משפט רביעי אני אתחבב די מהר על המבוגרים ממני, גם העובדה שאני מדפדפת הכי מהר בעמודי העיתון כדי למצוא משהו עשתה רושם די טוב על ההיכרות שלי עם העיתון. דפדפתי אפילו יותר מהר מהבוסיות שלי, שאחת מהן, זו שקיבלה אותי לעבודה, היא הכי הכי קולית בעולם ומגניבה בטירוף. אתמול בסוף ההתלמדות זרקו אותנו מיד למים והתחלנו כבר לעשות שיחות. השיחה הראשונה היתה מפחידה נורא. הבוסית שלי אמרה שהיא אפילו שמעה את הקול שלי רועד. השיחות לאט לאט נהיו יותר פשוטות אבל הסיכוי למכירה הוא אפסי כי קיבלתי רשימות תפוצה של אנשים שקיבלו גליון התנסות לפני שנה וחצי. כל הרשימות שעושים הן של אנשים שקיבלו גליון התנסות לפני שבועיים גג. למרות זאת כמעט הצלחתי לעשות מכירה אחת, כולם הסתכלו עלי המומים כשבשיחה השלישית שלי כבר הגעתי לשאלת הזהב - "אז יש לך ויזה או ישראכרט?" ואז הבחורה אמרה שהיא לא מוכנה לתת פרטי כרטיס אשראי. הלכתי ביי דה בוק וניסיתי להסביר לה שזה בטוח, אילו תועלות היא תפיק מהמגזין ושהיא יכולה להתקשר ולבטל את המנוי בכל עת ושאני אפילו מוכנה להעניק לה את הגליון הראשון בחינם. התעודדתי בעובדה שאחרי כן אחת התותחיות התקשרה אליה גם ולא הצליחה לשכנע אותה, ולא היה לה שום דבר לחדש, זה אומר שכנראה עשיתי עבודה טובה. החברים לעבודה די נחמדים, כולם בערך בגילי, שזה מרגיע. בעבודה האחרונה עבדתי עם אנשים שהיו או צעירים ממני ביחסית הרבה או מבוגרים ממני בהרבה, וכאן כל העובדים, חוץ מאחת שבכלל עובדת על מכירת עיתוני ערוץ הילדים, בין גילאים 19 ל-23. החלק המצער הוא שכולם מלבדי ומלבד עוד בחור מעשנים וההפסקות די מחניקות. העבודה גם די קרובה לבית, והכסף טוב, כך שבסופו של דבר חוץ מהחלק שמקללים אותי המון ומנתקים לי בפרצוף אני די מרוצה. היום בערב יש לנו ערב גיבוש אחרי המשמרת (שהיום אני לא נמצאת בה) והחברים לעבודה נראים מאד נחמדים אז אני מקווה שאכיר אותם יותר לעומק היום.

החיים בסך-הכל לא כאלה רעים, אפילו שהלך לי המעבד.

פאק, איזה יום.

שלושה שבועות לא קיבלתי שום דבר מההוצאות, אין לי עתיד ברור, ואני שוכח ללכת לפגישות.

פאק, איזה יום.

פאק, איזה יום.

שלושה שבועות לא קיבלתי שום דבר מההוצאות, אין לי עתיד ברור, ואני שוכח ללכת לפגישות.

פאק, איזה יום.

אפשר לקרוא את הכתבה ישר מהלינק הזה ואל תשכחו שיש פה גם את ארכיון הכתבות שלי בגיימר, גם בלינק הזה וגם, מופיע ויופיע תמיד בקישורים של הבלוג. תהנו.

אפשר לקרוא את הכתבה ישר מהלינק הזה ואל תשכחו שיש פה גם את ארכיון הכתבות שלי בגיימר, גם בלינק הזה וגם, מופיע ויופיע תמיד בקישורים של הבלוג. תהנו.

כבר כמה ימים שBIT לא מרשה לי לכתוב - לא נותן לי להכנס, לא נותן לי כפתור "פרסם את זה!" לא נותן לי את הקטגוריות שלי, לא נותן לי לשנות את הקישורים של שירי השבוע, כלום. אז הבה ננצל את זה כל עוד זה.

את השבת בליתי אצל אוריה, השבת הראשונה שלי שאין בה אף אורתודוקס אחד. בערב הלכנו להתפלל בבית כנסת רפורמי של הקהילה בה הוא חבר ושוחחתי ארוכות עם המשפחה בסעודת ליל השבת. אחר כך היינו בעיר. גליתי מה קורה בכיכר החתולות בכל ליל שבת - הוא מתמלא בצעירים ריקים ופוחזים שאין להם מספיק כסף או תעודת הזהות שלהם עדיין לא בתוקף מספיק להכנס לאיזה בר ולשתות לשוכרה. אבל הם מסתדרים בכל מקרה, מבקשים מאיזה מבוגר לקנות בשבילם אלכוהול במכולת. זה בדיוק כמו באלון שבות, רק פי עשר אנשים ועם אלכוהול. אחר כך נכנסנו לבר אפל ששמו בו היפהופ וביטלס, היינו מספר לא מבוטל של אנשים, האנשים שתו, שום דבר לא קרה. היינו גם ביער, וגם שם דבר לא קרה.

אני מחפש ומחפש שרות לאומי, אבל זה לא כזה פשוט. לפי התכנון הייתי אמור להתחיל בתחילת ספטמבר, כבר ברור שזה לא יקרה. אולי באמצע ספטמבר אתחיל, ישנן כמה אופציות אבל אין צורך להזכיר שוב שמות, כי שלוש האופציות האחרונות שהזכרתי במקומות שונים לא קבלו אותי.

טוב יא אללה כבר כמו שאומרים. לילה טוב.

כבר כמה ימים שBIT לא מרשה לי לכתוב - לא נותן לי להכנס, לא נותן לי כפתור "פרסם את זה!" לא נותן לי את הקטגוריות שלי, לא נותן לי לשנות את הקישורים של שירי השבוע, כלום. אז הבה ננצל את זה כל עוד זה.

את השבת בליתי אצל אוריה, השבת הראשונה שלי שאין בה אף אורתודוקס אחד. בערב הלכנו להתפלל בבית כנסת רפורמי של הקהילה בה הוא חבר ושוחחתי ארוכות עם המשפחה בסעודת ליל השבת. אחר כך היינו בעיר. גליתי מה קורה בכיכר החתולות בכל ליל שבת - הוא מתמלא בצעירים ריקים ופוחזים שאין להם מספיק כסף או תעודת הזהות שלהם עדיין לא בתוקף מספיק להכנס לאיזה בר ולשתות לשוכרה. אבל הם מסתדרים בכל מקרה, מבקשים מאיזה מבוגר לקנות בשבילם אלכוהול במכולת. זה בדיוק כמו באלון שבות, רק פי עשר אנשים ועם אלכוהול. אחר כך נכנסנו לבר אפל ששמו בו היפהופ וביטלס, היינו מספר לא מבוטל של אנשים, האנשים שתו, שום דבר לא קרה. היינו גם ביער, וגם שם דבר לא קרה.

אני מחפש ומחפש שרות לאומי, אבל זה לא כזה פשוט. לפי התכנון הייתי אמור להתחיל בתחילת ספטמבר, כבר ברור שזה לא יקרה. אולי באמצע ספטמבר אתחיל, ישנן כמה אופציות אבל אין צורך להזכיר שוב שמות, כי שלוש האופציות האחרונות שהזכרתי במקומות שונים לא קבלו אותי.

טוב יא אללה כבר כמו שאומרים. לילה טוב.

Exception message: mysql_pconnect(): Can’t connect to local MySQL server through socket ‘/tmp/mysql.sock’ (2)
Error code: 2
– Backtrace –
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/database/adodb/drivers/adodb-mysql.inc.php(362): mysql_pconnect
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/database/adodb/adodb.inc.php(468): adodb_mysql._pconnect
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/database/db.class.php(41): adodb_mysql.pconnect
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/config/configdbstorage.class.php(49): db.getdb
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/config/config.class.php(103): configdbstorage.configdbstorage
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/summary.php(23): config.getconfig

Exception message: Fatal error: could not connect to the database!
Error code: 0
– Backtrace –
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/database/db.class.php(42): throw
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/config/configdbstorage.class.php(49): db.getdb
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/config/config.class.php(103): configdbstorage.configdbstorage
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/summary.php(23): config.getconfig

Exception message: mysql_pconnect(): Can’t connect to local MySQL server through socket ‘/tmp/mysql.sock’ (2)
Error code: 2
– Backtrace –
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/database/adodb/drivers/adodb-mysql.inc.php(362): mysql_pconnect
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/database/adodb/adodb.inc.php(468): adodb_mysql._pconnect
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/database/db.class.php(41): adodb_mysql.pconnect
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/config/configdbstorage.class.php(49): db.getdb
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/config/config.class.php(103): configdbstorage.configdbstorage
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/summary.php(23): config.getconfig

Exception message: Fatal error: could not connect to the database!
Error code: 0
– Backtrace –
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/database/db.class.php(42): throw
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/config/configdbstorage.class.php(49): db.getdb
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/class/config/config.class.php(103): configdbstorage.configdbstorage
/rosa/newhome/scorpy/web/bit/summary.php(23): config.getconfig

איך עם המילים

אתה יכול ועלול לרצוח

כל כך הרבה דברים

את החיוך עם העיניים הנוצצות

את החיבוק החם והחזק חזק

את הנשיקה הרכה

והנעים הזה

שפתאום

בגלל מילה לא במקום

עומד דום

ומחכה שתעבור הטראומה

שכלל לא היתה במכוון

שכלל, לא כללה עצמה כדבר שאמור לקרות

אותה טראומה

שידוע שקרתה, על פי ובהשראת מקלקל נשמות הילדות המקורי

זה שרוצח תמימות

בעבור מה

בעבור מה חלת נפש

חתיכת זבל

בוא מכות

איך

עם כמה מילים

עוברים מהרים עננים שמיים כחולים

לגב מופנה והמשפט שאותו הכי קשה לשמוע

מפונק שכמותי

"לך!"

איך עם המילים

אתה יכול ועלול לרצוח

כל כך הרבה דברים

את החיוך עם העיניים הנוצצות

את החיבוק החם והחזק חזק

את הנשיקה הרכה

והנעים הזה

שפתאום

בגלל מילה לא במקום

עומד דום

ומחכה שתעבור הטראומה

שכלל לא היתה במכוון

שכלל, לא כללה עצמה כדבר שאמור לקרות

אותה טראומה

שידוע שקרתה, על פי ובהשראת מקלקל נשמות הילדות המקורי

זה שרוצח תמימות

בעבור מה

בעבור מה חלת נפש

חתיכת זבל

בוא מכות

איך

עם כמה מילים

עוברים מהרים עננים שמיים כחולים

לגב מופנה והמשפט שאותו הכי קשה לשמוע

מפונק שכמותי

"לך!"

היום היה פרק הסיום של טלנובלה בע"מ. תצחקו, או תזדהו, אבל אני (ובותק) הייתי מכור כבד. בותק כתבה פוסט סיכום רגע לפני הסוף, הוא די משעשע, כדאי לכם לקרוא. רציתי רק להוסיף לרשימת הדברים שגורמים לחוסר אמינות, שרוצח שכיר מקצועי בחיים לא ישתמש בM16. בטח שלא אם זה במקום כזה קטן, שהוא יכול להשתמש בו באקדח. כל מי שהיה קרבי (או שיצא לו להיות עם M16 קצת, אנא ערף, מתנחלים וכאלה) יודע שזה הנשק הכי פחות אמין בעולם. אם אין לו מעצור (למי שלא יודע, מעצור = תקלה כלשהי שגורמת לו לא לירות) אז הוא בטוח לא מדוייק, גם אם יאפסו אותו שעות. וגם החור בגוף של יב"ז לא היה אמין וחבל שזה לא היה בציצי.

ולנושא אחר: Dungeon Siege 2 הוא פשוט יצירת מופת. משחק מ-ע-ו-ל-ה. הראשון היה חביב אבל קצר ולא נאמן לקלאסיקות. זה פשוט ענק. הדבר היחידי שטיפה חסר הוא עיצוב יותר חופשי של הדמויות, אבל זה לא מה שחשוב באמת. כל מי שאוהב משחקי תפקידים במחשב חייב לתת לו צ’אנס, אפילו שזה משחק של מייקרוסופט, שיחקו אותה הפעם. כפיים.

אז זהו, אין לי יותר מדי מה לספר על החיים שלי מהסיבה הפשוטה שאני לא עושה הרבה מאז פריקת הכתף. די בעסה שעד שהייתי על הסוס חזרתי לאותה נקודה. בבית. אמרתי היום לשירלי (אישתו של צור הידוע בכינויו "כלבה", במבטא אמריקאי חזק, שבין היתר אחראית עליי בעבודה בקופות בחד"א) שתסדר לי איזה משמרת ערב ואני אראה איך מסתדר לי. אפילו שקיבלתי חודש ימי מחלה מהרופא, אני לא מתכוון לנצל אותם. אני אשתגע מהשעמום וגם אם זה אומר לעבוד עם כאבים קצת, אולי זה עדיף. ב7 לחודש יש לי תור לרופא ואז נראה אם אני עושה ניתוח. כנראה שכן. היו םקיבלתי את תוצאות הCT שעשיתי בכתף לפני כמה חודשים טובים, עוד מהפריקה הקודמת, והיה כתוב שם משהו מוזר. היה כתוב "שרירים טרופים". מה אני, פרי דרום אמריקאי? בטח יש לזה משמעות רפואית ואם מישהו יודע מה זה שיגיד. ולכל מי שיגיד שזה בטח היה משהו אחר וזה נראה ככה כי רופאים לא יודעים לכתוב על אף שהם לומדים איזה מליון שנה - זה היה כתוב בדפוס.

אז באווירה טרופית זו נסיים את הפוסט. אגב, מיעו, ונינג’ה החתולה הכי אדירה בארץ. היום צילמתי אותה שורצת על עץ ענק כמו איזה נמרה קטנה. היא גם מבריחה חתולה שגדולה ממנה פי עשר, למדה לשמור על טריטוריה החמודה.