CorKy.NeT Feeds

היום היה פרק הסיום של טלנובלה בע"מ. תצחקו, או תזדהו, אבל אני (ובותק) הייתי מכור כבד. בותק כתבה פוסט סיכום רגע לפני הסוף, הוא די משעשע, כדאי לכם לקרוא. רציתי רק להוסיף לרשימת הדברים שגורמים לחוסר אמינות, שרוצח שכיר מקצועי בחיים לא ישתמש בM16. בטח שלא אם זה במקום כזה קטן, שהוא יכול להשתמש בו באקדח. כל מי שהיה קרבי (או שיצא לו להיות עם M16 קצת, אנא ערף, מתנחלים וכאלה) יודע שזה הנשק הכי פחות אמין בעולם. אם אין לו מעצור (למי שלא יודע, מעצור = תקלה כלשהי שגורמת לו לא לירות) אז הוא בטוח לא מדוייק, גם אם יאפסו אותו שעות. וגם החור בגוף של יב"ז לא היה אמין וחבל שזה לא היה בציצי.

ולנושא אחר: Dungeon Siege 2 הוא פשוט יצירת מופת. משחק מ-ע-ו-ל-ה. הראשון היה חביב אבל קצר ולא נאמן לקלאסיקות. זה פשוט ענק. הדבר היחידי שטיפה חסר הוא עיצוב יותר חופשי של הדמויות, אבל זה לא מה שחשוב באמת. כל מי שאוהב משחקי תפקידים במחשב חייב לתת לו צ’אנס, אפילו שזה משחק של מייקרוסופט, שיחקו אותה הפעם. כפיים.

אז זהו, אין לי יותר מדי מה לספר על החיים שלי מהסיבה הפשוטה שאני לא עושה הרבה מאז פריקת הכתף. די בעסה שעד שהייתי על הסוס חזרתי לאותה נקודה. בבית. אמרתי היום לשירלי (אישתו של צור הידוע בכינויו "כלבה", במבטא אמריקאי חזק, שבין היתר אחראית עליי בעבודה בקופות בחד"א) שתסדר לי איזה משמרת ערב ואני אראה איך מסתדר לי. אפילו שקיבלתי חודש ימי מחלה מהרופא, אני לא מתכוון לנצל אותם. אני אשתגע מהשעמום וגם אם זה אומר לעבוד עם כאבים קצת, אולי זה עדיף. ב7 לחודש יש לי תור לרופא ואז נראה אם אני עושה ניתוח. כנראה שכן. היו םקיבלתי את תוצאות הCT שעשיתי בכתף לפני כמה חודשים טובים, עוד מהפריקה הקודמת, והיה כתוב שם משהו מוזר. היה כתוב "שרירים טרופים". מה אני, פרי דרום אמריקאי? בטח יש לזה משמעות רפואית ואם מישהו יודע מה זה שיגיד. ולכל מי שיגיד שזה בטח היה משהו אחר וזה נראה ככה כי רופאים לא יודעים לכתוב על אף שהם לומדים איזה מליון שנה - זה היה כתוב בדפוס.

אז באווירה טרופית זו נסיים את הפוסט. אגב, מיעו, ונינג’ה החתולה הכי אדירה בארץ. היום צילמתי אותה שורצת על עץ ענק כמו איזה נמרה קטנה. היא גם מבריחה חתולה שגדולה ממנה פי עשר, למדה לשמור על טריטוריה החמודה.

עברתי הרגע על חמישים הציטוטים של שמוליק דובדבני בויינט שלקוחים מתוך הקולנוע הישראלי לדורותיו. כמעט לדורותיו, שמחתי לראות את הציטוט "מקסימום נתאהב" ממשהו טוטאלי.

אחרי שבי גביזון גם גור בנטביץ' נכנס לקאנון הישראלי כצעיר הבמאים שם. כן, כפי שזה נראה, יש ליין במאים כמו אורי זוהר, אסי דיין וזאב רווח (ואו יהודה ברקן, לא ברור [...]

אתמול היה עוד יום שהתחיל די טוב, ונגמר די רע. בדרך ליוגה שבסוף ויתרתי עליה והלכתי לאכול במקום, קיבלתי טלפון מהבוסית החדשה שלי, שהודיעה לי להגיע ביום ראשון להתלמדות. אני ממש שמחה שסוף סוף מצאתי עבודה ועוד בהיקף של 20-25 שעות בשבוע עם שכר גבוה בשעות מאד מאד מאד נוחות (מ-1700 עד 2200) וקרוב לבית. אני קצת מרגישה רע בידיעה שתפסתי מקום של סטודנט רעב (זו עבודה שמיועדת לסטודנטים), אבל גם אני צריכה לחסוך כמה גרושים. אני בעיקר שמחה שמצאתי עבודה ממש כמה שבועות לפני שחסכונות העו"ש שלי נגמרו.

אין טעם שאפרט למה הוא נגמר רע, אבל היום נגמר ב-10 בבוקר היום בערך, מה שמעיד על רמת הזומביות בה הסתובבתי. כל הלילה והבוקר פשוט הרגישו כמו סיוט רע, אני מאד מקווה שהסיוט הזה נגמר סופית ואני אוכל לחזור למסלול חיים רגיל ולהמשיך סוף סוף הלאה בחיי.

אתמול היה עוד יום שהתחיל די טוב, ונגמר די רע. בדרך ליוגה שבסוף ויתרתי עליה והלכתי לאכול במקום, קיבלתי טלפון מהבוסית החדשה שלי, שהודיעה לי להגיע ביום ראשון להתלמדות. אני ממש שמחה שסוף סוף מצאתי עבודה ועוד בהיקף של 20-25 שעות בשבוע עם שכר גבוה בשעות מאד מאד מאד נוחות (מ-1700 עד 2200) וקרוב לבית. אני קצת מרגישה רע בידיעה שתפסתי מקום של סטודנט רעב (זו עבודה שמיועדת לסטודנטים), אבל גם אני צריכה לחסוך כמה גרושים. אני בעיקר שמחה שמצאתי עבודה ממש כמה שבועות לפני שחסכונות העו"ש שלי נגמרו.

אין טעם שאפרט למה הוא נגמר רע, אבל היום נגמר ב-10 בבוקר היום בערך, מה שמעיד על רמת הזומביות בה הסתובבתי. כל הלילה והבוקר פשוט הרגישו כמו סיוט רע, אני מאד מקווה שהסיוט הזה נגמר סופית ואני אוכל לחזור למסלול חיים רגיל ולהמשיך סוף סוף הלאה בחיי.

מעצבן אותי שתמיד אומרים את זה, או שאומרים "העיקר הבריאות", גם כי זה אחד הדברים היחידים שאין לי וגם כי זה נכון. כוס-אמק, כואב לי.

עז מתוסכל.

מעצבן אותי שתמיד אומרים את זה, או שאומרים "העיקר הבריאות", גם כי זה אחד הדברים היחידים שאין לי וגם כי זה נכון. כוס-אמק, כואב לי.

עז מתוסכל.

כמה שאני חושבת שאני חכמה ויודעת הכל, אני בסך-הכל די תמימה. עם השנים לימדתי את עצמי במקום לנסות לקרוא אנשים פשוט לא לסמוך על אף אחד. מבחינתי, כולם מנסים לבלשט אותי כדי להשיג ממני משהו. כשזה עם גברים אני אוטומטית משוכנעת שהם מזבלים לי בשכל בשביל להשיג זיון. אז לימדתי את עצמי לקחת הכל בערבון מוגבל. לרגעים קלים אני מאמינה לאנשים, בדר"כ לאלה שמדברים על הדברים הגשמיים. אלו שמדברים על הדברים הרוחניים, כל מיני גברים שעוצרים אותי באמצע הרחוב ומתחילים לזבל לי בשכל על הילות-לא-הילות, אני אוטומטית אוטמת את עצמי.

אבל כן היה לי היום קטע מוזר. הייתי בדרך להופעה של הדרה לוין בקמלוט, מחווה לג’אניס ג’ופלין, ובדרך בבן יהודה עצר אותי אדם שבאמת התחיל לדבר איתי על ההילה שלי (אאורה דאט איז?). הוא אמר שהאאורה שלי כחולה בהירה, לי רץ בראש המשפט "אלוהים ישמור, איך נתקעתי כאן, איך אני יוצאת מכאן בלי להיות חצופה".

ואז הוא התחיל להגיד דברים שדווקא כן היו נכונים. הרגשתי שם איפשהו כאילו הוא יודע. כאילו הוא יודע שכל הארשת האריסטוקרטית הזו היא המגננה הכי גדולה שלי. ככה אני לא חייבת כלום לאף אחד. לקחתי את דבריו מאד בערבון מוגבל עד השניה שהוא ביקש ממני את הטלפון, אני אמרתי שלא נוח לי והוא פשוט חייך אלי ואמר - "בסדר גמור, שיהיה לך ערב נעים." והמשיך בדרכו. וזה פשוט החזיר אותי לנקודת האפס, טלטל אותי והבהיר בפני שאני בפירוש לא יודעת לקרוא אנשים. אני לא יודעת לקרוא מניעים. אני לא יודעת מי טוב ואני לא יודעת מי רע. על כל החשדנות הרבה שאני מביעה בכל אחד כמעט, אני נוכחת לגלות שאני תמימה לחלוטין בכל פעם מחדש, כי ביום אחרי תמיד יש מישהו שאני מנסה לא לקחת אותו בערבון מוגבל, ובסוף אני נדפקת.

הוא גם שאל אותי מה החלום הכי גדול שלי. אמרתי שאני לא יודעת. הוא שאל מה יגרום לי לחייך אבל באמת. אמרתי לו שלמצוא את האחד. ואז הוא שאל אותי - "ומה אם האחד היה הולך פה ברחוב וזורק לך בכל הכח כדור טניס לראש?" לא הייתי צריכה לחשוב אפילו בשביל לדעת את התשובה - "הייתי נפגעת, אבל הייתי מדלגת מעל זה." והוא הסתכל עלי והפטיר שהיה לו ברור שאני אינטליגנטית מההתחלה, ולי באותו הרגע זה היה ברור כשמש מיהו האחד, ולא חייכתי בכלל כי גם ידעתי שהוא לעולם לא יהיה שלי, וזו היתה הכרה מאד מרירה וכואבת. אני מתנחמת בעובדה שההארה הזו היכתה בי לפני שנקשרתי באיזשהי צורה רגשית או פיזית או בכלל.

מיד אחרי הוא גם אמר שאני לא מפרגנת לעצמי מספיק. אני באותו הרגע חשבתי לעצמי באופן די טבעי שהאחד לעולם לא יהיה שלי כי אני לא מספיק טובה, אבל במקום עמוק יותר, בפינה די נחבאת אני יודעת שההפסד כולו שלו.

אני גם יודעת שאין רק אחד אחד. יום אחד יבוא האחד השלישי או הרביעי או החמישי, והוא גם ידע. אז אני אחייך באמת.

יש לי עוד כל כך הרבה לספר על היום הזה, אבל פתאום אחרי כל מה ששפכתי כאן אני מרגישה שכל השאר באמת, אבל באמת הררים של סמול טוקס.

Didn’t I make you feel like you were the only man? yeah!
Didn’t I give you nearly everything that a woman possibly can?
Honey, you know I did!
And each time I tell myself that I, well I think I’ve had enough,
But I’m gonna show you, baby, that a woman can be tough.

You’re out on the streets looking good,
And baby deep down in your heart I guess you know that it ain’t right,
Never, never, never, never, never, never hear me when I cry at night,
Babe, I cry all the time!
And each time I tell myself that I, well I can’t stand the pain,
But when you hold me in your arms, I’ll sing it once again.

כמה שאני חושבת שאני חכמה ויודעת הכל, אני בסך-הכל די תמימה. עם השנים לימדתי את עצמי במקום לנסות לקרוא אנשים פשוט לא לסמוך על אף אחד. מבחינתי, כולם מנסים לבלשט אותי כדי להשיג ממני משהו. כשזה עם גברים אני אוטומטית משוכנעת שהם מזבלים לי בשכל בשביל להשיג זיון. אז לימדתי את עצמי לקחת הכל בערבון מוגבל. לרגעים קלים אני מאמינה לאנשים, בדר"כ לאלה שמדברים על הדברים הגשמיים. אלו שמדברים על הדברים הרוחניים, כל מיני גברים שעוצרים אותי באמצע הרחוב ומתחילים לזבל לי בשכל על הילות-לא-הילות, אני אוטומטית אוטמת את עצמי.

אבל כן היה לי היום קטע מוזר. הייתי בדרך להופעה של הדרה לוין בקמלוט, מחווה לג’אניס ג’ופלין, ובדרך בבן יהודה עצר אותי אדם שבאמת התחיל לדבר איתי על ההילה שלי (אאורה דאט איז?). הוא אמר שהאאורה שלי כחולה בהירה, לי רץ בראש המשפט "אלוהים ישמור, איך נתקעתי כאן, איך אני יוצאת מכאן בלי להיות חצופה".

ואז הוא התחיל להגיד דברים שדווקא כן היו נכונים. הרגשתי שם איפשהו כאילו הוא יודע. כאילו הוא יודע שכל הארשת האריסטוקרטית הזו היא המגננה הכי גדולה שלי. ככה אני לא חייבת כלום לאף אחד. לקחתי את דבריו מאד בערבון מוגבל עד השניה שהוא ביקש ממני את הטלפון, אני אמרתי שלא נוח לי והוא פשוט חייך אלי ואמר - "בסדר גמור, שיהיה לך ערב נעים." והמשיך בדרכו. וזה פשוט החזיר אותי לנקודת האפס, טלטל אותי והבהיר בפני שאני בפירוש לא יודעת לקרוא אנשים. אני לא יודעת לקרוא מניעים. אני לא יודעת מי טוב ואני לא יודעת מי רע. על כל החשדנות הרבה שאני מביעה בכל אחד כמעט, אני נוכחת לגלות שאני תמימה לחלוטין בכל פעם מחדש, כי ביום אחרי תמיד יש מישהו שאני מנסה לא לקחת אותו בערבון מוגבל, ובסוף אני נדפקת.

הוא גם שאל אותי מה החלום הכי גדול שלי. אמרתי שאני לא יודעת. הוא שאל מה יגרום לי לחייך אבל באמת. אמרתי לו שלמצוא את האחד. ואז הוא שאל אותי - "ומה אם האחד היה הולך פה ברחוב וזורק לך בכל הכח כדור טניס לראש?" לא הייתי צריכה לחשוב אפילו בשביל לדעת את התשובה - "הייתי נפגעת, אבל הייתי מדלגת מעל זה." והוא הסתכל עלי והפטיר שהיה לו ברור שאני אינטליגנטית מההתחלה, ולי באותו הרגע זה היה ברור כשמש מיהו האחד, ולא חייכתי בכלל כי גם ידעתי שהוא לעולם לא יהיה שלי, וזו היתה הכרה מאד מרירה וכואבת. אני מתנחמת בעובדה שההארה הזו היכתה בי לפני שנקשרתי באיזשהי צורה רגשית או פיזית או בכלל.

מיד אחרי הוא גם אמר שאני לא מפרגנת לעצמי מספיק. אני באותו הרגע חשבתי לעצמי באופן די טבעי שהאחד לעולם לא יהיה שלי כי אני לא מספיק טובה, אבל במקום עמוק יותר, בפינה די נחבאת אני יודעת שההפסד כולו שלו.

אני גם יודעת שאין רק אחד אחד. יום אחד יבוא האחד השלישי או הרביעי או החמישי, והוא גם ידע. אז אני אחייך באמת.

יש לי עוד כל כך הרבה לספר על היום הזה, אבל פתאום אחרי כל מה ששפכתי כאן אני מרגישה שכל השאר באמת, אבל באמת הררים של סמול טוקס.

Didn’t I make you feel like you were the only man? yeah!
Didn’t I give you nearly everything that a woman possibly can?
Honey, you know I did!
And each time I tell myself that I, well I think I’ve had enough,
But I’m gonna show you, baby, that a woman can be tough.

You’re out on the streets looking good,
And baby deep down in your heart I guess you know that it ain’t right,
Never, never, never, never, never, never hear me when I cry at night,
Babe, I cry all the time!
And each time I tell myself that I, well I can’t stand the pain,
But when you hold me in your arms, I’ll sing it once again.

אתמול הייתי בחתונה של אחותו של בועז, נטלי. איזה מדהימים הם היו - עופר ונטלי. הם מדהימים ומקסימים וכל כך מתאימים אחד לשני, והיא היתה כל כך מקסימה. ראו על הפנים שלה שזה היה היום המאושר של החיים שלה, היא הקרינה המון זוהר, היא ממש מילאה את כל המקום.

אימא שלי וסבתא שלי אתמול התקשרו כל אחת כמה פעמים (אימא שלי שלוש וסבתא שלי פעמיים) רק כדי לאחל לי שבקרוב אצלי. מחשבה מפחידה. ברור שיש לי פנטזיות על זה, אי שם בגיל 26-27, אבל ה-SLOT של החתן האמת עדיין די ריק. אין לי אידיאל לאיך הוא נראה או נשמע. זה לא כל כך מעניין אותי בשלב הזה בחיים.

המקום בו התקיימה החתונה היה מהמם, הסתובבו בין האנשים ברווזים לבנים! אבל לאט לאט יותר ויותר ברווזים התחילו לצלוע כי אנשים דרכו עליהם בטעות. רציתי נורא ללטף אבל פחדתי שאחד מהם יתקוף אותי. בארוחה אחרי החופה החלטנו לבדוק את שרשרת אבות המזון ונוכחנו לגלות שהכל ממש בולשיט, מאחר שהברווזים פשוט בלעו ללא היסוס חתיכות אנטריקוט. אציין שממש כיבדנו אותם רק בפרוסה קטנה של אנטריקוט וחתיכת תפוח-אדמה, אני מעדיפה שהם יאכלו את האוכל שלהם מסודר, לפי איך שבטח מטפלים בהם במקום מאשר שהם יתפטמו בצורה מאד לא בריאה מהכיבודים שלי, אפילו שכל השאר לא חשבו על זה בטח לשניה וכל הזמן האכילו אותם. אני מתארת לעצמי שהם מהחיות האלה שאוכלות הכל בלי שום חשבון. גם אנחנו בני האדם קצת כאלה.

היתה מוזיקה מגניבה ובכלל חתונה מגניבה. הרבי היה נורא מצחיק והכל בכלל היה ממש אחלה. הקטע הזה של אלכוהול בחינם הוא די מסוכן, כי מצאתי את עצמי שותה יין אדום, ג’ין אנד טוניק, וודקה תותים ולאחר כל מיני משקאות לא ברורים, כי הייתי מספיק גמורה בשביל לצעוק על הברמן "פשוט תכייייין ליייייי משהו טעייייייייים! אבל לא קמפריייייייי!". חוץ משלוקים אקראיים מהכוס של יונתן, חבר של בועז, לא זכור לי שצרכתי מספיק רדבול. הייתי צריכה לשתות יותר ביחס לעובדה שזה היה בחינם.

אני לא זוכרת מה בדיוק קרה אבל עכשיו נורא כואבות לי הזרוע והכתף (זה תמיד מסוג המשפטים שמכניסים אותך לאיזור הדמדומים). יכול להיות שרקדתי יותר מדי. רקדתי עם יונתן רוב הערב, נראה לי שמשכנו די הרבה תשומת לב כי שנינו די יודעים מה אנחנו עושים כששמים לנו קצב טוב. מוזר היה לי לפגוש מישהו שמושך את תשומת הלב ספק-בלי-כוונה ספק-עם-כוונה ספק-זה-פשוט-בילט-אין כמוני, בדרך-כלל אני יוצאת למפגן סולו בקטע הזה.

האוכל היה סוף הדרך, האלכוהול עשה לי כיף לאללה. אני לא רגילה כל כך לשתות, והתפלאתי שלא מצאתי את עצמי עם ראש באסלה אחרי תשעה משקאות והרבה ערבוביה בבטן ברחבה. אני חושבת שאחרי הרבה מאד זמן שיותר מדי שמתי זין על הכל קצת שחררתי ונתתי לעצמי להרגיש שאני לא צריכה להיות תקועה בפאסון האני-אפרק-לך-את-הצורה-באלגנטיות בשביל לעשות על מישהו רושם. אני קצת צריכה להיות אני, נראה לי שזה מספיק.

אתמול הייתי בחתונה של אחותו של בועז, נטלי. איזה מדהימים הם היו - עופר ונטלי. הם מדהימים ומקסימים וכל כך מתאימים אחד לשני, והיא היתה כל כך מקסימה. ראו על הפנים שלה שזה היה היום המאושר של החיים שלה, היא הקרינה המון זוהר, היא ממש מילאה את כל המקום.

אימא שלי וסבתא שלי אתמול התקשרו כל אחת כמה פעמים (אימא שלי שלוש וסבתא שלי פעמיים) רק כדי לאחל לי שבקרוב אצלי. מחשבה מפחידה. ברור שיש לי פנטזיות על זה, אי שם בגיל 26-27, אבל ה-SLOT של החתן האמת עדיין די ריק. אין לי אידיאל לאיך הוא נראה או נשמע. זה לא כל כך מעניין אותי בשלב הזה בחיים.

המקום בו התקיימה החתונה היה מהמם, הסתובבו בין האנשים ברווזים לבנים! אבל לאט לאט יותר ויותר ברווזים התחילו לצלוע כי אנשים דרכו עליהם בטעות. רציתי נורא ללטף אבל פחדתי שאחד מהם יתקוף אותי. בארוחה אחרי החופה החלטנו לבדוק את שרשרת אבות המזון ונוכחנו לגלות שהכל ממש בולשיט, מאחר שהברווזים פשוט בלעו ללא היסוס חתיכות אנטריקוט. אציין שממש כיבדנו אותם רק בפרוסה קטנה של אנטריקוט וחתיכת תפוח-אדמה, אני מעדיפה שהם יאכלו את האוכל שלהם מסודר, לפי איך שבטח מטפלים בהם במקום מאשר שהם יתפטמו בצורה מאד לא בריאה מהכיבודים שלי, אפילו שכל השאר לא חשבו על זה בטח לשניה וכל הזמן האכילו אותם. אני מתארת לעצמי שהם מהחיות האלה שאוכלות הכל בלי שום חשבון. גם אנחנו בני האדם קצת כאלה.

היתה מוזיקה מגניבה ובכלל חתונה מגניבה. הרבי היה נורא מצחיק והכל בכלל היה ממש אחלה. הקטע הזה של אלכוהול בחינם הוא די מסוכן, כי מצאתי את עצמי שותה יין אדום, ג’ין אנד טוניק, וודקה תותים ולאחר כל מיני משקאות לא ברורים, כי הייתי מספיק גמורה בשביל לצעוק על הברמן "פשוט תכייייין ליייייי משהו טעייייייייים! אבל לא קמפריייייייי!". חוץ משלוקים אקראיים מהכוס של יונתן, חבר של בועז, לא זכור לי שצרכתי מספיק רדבול. הייתי צריכה לשתות יותר ביחס לעובדה שזה היה בחינם.

אני לא זוכרת מה בדיוק קרה אבל עכשיו נורא כואבות לי הזרוע והכתף (זה תמיד מסוג המשפטים שמכניסים אותך לאיזור הדמדומים). יכול להיות שרקדתי יותר מדי. רקדתי עם יונתן רוב הערב, נראה לי שמשכנו די הרבה תשומת לב כי שנינו די יודעים מה אנחנו עושים כששמים לנו קצב טוב. מוזר היה לי לפגוש מישהו שמושך את תשומת הלב ספק-בלי-כוונה ספק-עם-כוונה ספק-זה-פשוט-בילט-אין כמוני, בדרך-כלל אני יוצאת למפגן סולו בקטע הזה.

האוכל היה סוף הדרך, האלכוהול עשה לי כיף לאללה. אני לא רגילה כל כך לשתות, והתפלאתי שלא מצאתי את עצמי עם ראש באסלה אחרי תשעה משקאות והרבה ערבוביה בבטן ברחבה. אני חושבת שאחרי הרבה מאד זמן שיותר מדי שמתי זין על הכל קצת שחררתי ונתתי לעצמי להרגיש שאני לא צריכה להיות תקועה בפאסון האני-אפרק-לך-את-הצורה-באלגנטיות בשביל לעשות על מישהו רושם. אני קצת צריכה להיות אני, נראה לי שזה מספיק.

לפעמים אני מתחיל ליצור משהו כדאחקה ובסוף יוצא משהו הזוי ואפילו קצת מפחיד. מה דעתכם?

לפעמים אני מתחיל ליצור משהו כדאחקה ובסוף יוצא משהו הזוי ואפילו קצת מפחיד. מה דעתכם?

אחד משירי השבוע נשאר, למי שעדיין לא הספיק להוריד אותו בחינם - Crazy ’bout you של הגרנד סנטרל בנד. מה עוד חדש בטבלה? Whole new thing - של בילי פרסטון, האלבום הראשון שמצאתי של בילי דנן, ואני מאד מרוצה ממנו. פתחתי אותו כשהגעתי הביתה ביום ששי, ומאז יש לי Disco Fever. פתחתי עוד כמה תקליטי דיסקו, ביניהם ברי ווייט עם להיטו Your’e my first, my last, my everything. מוזר לחשוב שהבנאדם השמן מאד והשיער משוח אחורה היה פעם סמל סקס. חבל שהוא נפטר, אבל. פתחתי גם את Earth wind and fire והלהיט Boogie wonderland הוא פשוט שיר נוראי.

רק הקהל משנה, אם הייתה זו תחילת שנות השבעים, היינו יושבים תחת כרזות אחרות לגמרי והקירות היו לבנים וזוהרים הרבה יותר.

יש עוד קצת דיסקו, אבל החלטתי לעשות רוק במקום. זה לוט, סקיצה על תל אביב. אני יודע, אני מזייף ב"בערפל"ים.

אחד משירי השבוע נשאר, למי שעדיין לא הספיק להוריד אותו בחינם - Crazy ’bout you של הגרנד סנטרל בנד. מה עוד חדש בטבלה? Whole new thing - של בילי פרסטון, האלבום הראשון שמצאתי של בילי דנן, ואני מאד מרוצה ממנו. פתחתי אותו כשהגעתי הביתה ביום ששי, ומאז יש לי Disco Fever. פתחתי עוד כמה תקליטי דיסקו, ביניהם ברי ווייט עם להיטו Your’e my first, my last, my everything. מוזר לחשוב שהבנאדם השמן מאד והשיער משוח אחורה היה פעם סמל סקס. חבל שהוא נפטר, אבל. פתחתי גם את Earth wind and fire והלהיט Boogie wonderland הוא פשוט שיר נוראי.

רק הקהל משנה, אם הייתה זו תחילת שנות השבעים, היינו יושבים תחת כרזות אחרות לגמרי והקירות היו לבנים וזוהרים הרבה יותר.

יש עוד קצת דיסקו, אבל החלטתי לעשות רוק במקום. זה לוט, סקיצה על תל אביב. אני יודע, אני מזייף ב"בערפל"ים.

מי שמכיר אותי אולי זוכר את פריקת הכתף הקודמת שלי (פרטים בלינק). ביום שישי האחרון בבוקר, ממש קצת לפני שהתכוונתי ללכת לעבודה, נשענתי על הכתף הדפוקה שלי ובאתי להקים עצמי, והיא יצאה. הכאבים - כאבי תופת, ומ7 וחצי בבוקר כשזה קרה עברו שעות עד שעברתי את הפרוצדורה של לחכות לאמא שתבוא לקחת אותי, לעבור במרפאה ולקחת הפניה למיון, לנסוע 20 קמ"ש להלל יפה (כי יותר מהר מזה זה כואב רצח, להגיע למיון, לחכות שיגיע רופא אורטופד שישלח אותי לעשות רנטגן, לחכות לרנטגן ולעשות אותו, לחכות לתוצאות, לחזור למיון ולחכות ששוב יקראו לאורטופד שיחזיר את הכתף… אני יודע שהסיקוונס האחרון היה מתיש לקריאה אבל תאמינו לי שזה סבל יותר גדול לעבור את זה. וזהו, שוב אני צריך להיות עם קיבוע מחורבן ולנוח חודש +, ראק שהפעם אין ברירה ואני אצטרך לעשות את הניתוח בכתף, זה שיבטי שזה לא יקרה יותר. אם כבר ניתוח - אז פרטי. אני רוצה לבחור את הרופא, את בית החולים. אז מה אם אני אצטרך להוסיף מכיסי, אפילו אם זה כמה אלפים, זה שווה את זה. אפילו אם זה רק יומיים שלושה אשפוז - מעדיף שיהיה נח וכיף (כמה שניתוח יכול להיות כייפי). קטן עליי, עברתי טונות ניתוחים והייתי מאושפז חודשים בבית חולים עלוב. אז הפעם - נעשה את זה בפנאן. וויש מי לאק.