מצטערת, סליחה, לא התכוונתי. כן, אז מה אם חלפו רק 10 שעות. מקווה שאף אחד לא ניסה בינתיים להתאבד. הרבה דברים משתנים ב-10 שעות, הספקתי לבקש סליחה, הספיקו לבקש סליחה ממני, הספיקו לקרות דברים, ואני מאלה שחייבים לספר.
בועז ואני החלטנו לצאת לסבב בארים. היה יכול להיות לנו סבב בארים אמיתי אילולא הסתכם ב-המנזר מפוצץ-שעתיים בפרילנד-המנזר מבאס-הנורמן ריק-הריף ראף סגור-עוד שעתיים בפרילנד.
התיישבנו על הבאר בפרילנד בסבב הראשון. בועז הזמין הרבה אלכוהול, אני הזמנתי רדבול והתבאסתי שכולם סביבי שיכורים בעוד אני על אנטיביוטיקה. איזו בחורה שיכורה שישבה לידי התחילה ללטף אותי, זה היה קצת מוזר. התכתבתי עם צ’יקי באס-אם-אס בנסיון לגלות איפה הוא מסתובב, הוא התחכם ואני הייתי שניה מלקלל אותו ביידיש אבל ידעתי שאני עשויה להיכנס לאיזור הדמדומים בו אני אסיים בתור המיידלע המושפטת. סיבוב בנחלת. איזה לוזר שלמד איתי בתיכון כיתה מתחתי היה שיכור וחשב שהוא יכול להתנשא מעלי, אני לא ראיתי אותו ממטר ליטרלי. חזרה לפרילנד. בועז מתיידד בקלות, אני בעיקר שולחת מבטים של כלבה מתנשאת. אני שונאת פריקים שיכורים כי זו סוג של שנאה עצמית על מה שאני הייתי לפני ארבע שנים.
אוי אלוהים, אנחנו באמת פותחים את הפצע הזה…?
אחת שהיתה חברה טובה שלי לפני ארבע שנים תקעה בי מבט של "הה, את", על אף שלא נפגשנו ממש הרבה זמן. כנראה הפסקנו להיות חברות טובות כי רבנו או משהו. אני באמת לא זוכרת, היא כנראה זוכרת טוב יותר. זה לא משנה, היא דמות מגוחכת עד פתאטית גם ככה.
עוד פגישה אקראית. רוכן אלי בחור שלמד איתי בתיכון, גם הוא שיכור. כולם פאקינג שיכורים. "הה! למדנו ביחד ברון!" מספר לי בשמחה. "תזכירי לי איך קוראים לך?" "מיכל." "נכון! מיכל." "ואתה?" "אדם." "לא ידעתי איך קוראים לך, אבל עכשיו אני יודעת."
עוד קצת סמולטוקס, יצא לסיבוב לקנות בירה. חזר ודיברנו עוד קצת, שאל אותי איפה אני גרה. "אהה! יונה הנביא, אני עושה שם חזרות, ביונה הנביא שבעים ו…" "אין שבעים ו…" "אז 23!" הזמנתי אותו לקפוץ לבקר אם בא לו, ואילו רק בגלל שידעתי שהוא לא הולך לזכור ולו פרט אחד מהשיחה הזו מחר או אי פעם.
בועז עבר לשחק פול. איזו לסבית עשתה לי עיניים. התהפכה לי הבטן. ואז גם הידיד שלה עשה לי עיניים. לקחתי את עצמי החוצה מההרגשה הלא נעימה שהתחילה לאפוף אותי.
בחוץ פגשתי את יוסי, חבר ילדות. יוסי, אחיו ירמי ואני היינו מבלים כמעט כל יום ביחד בחופש הגדול בין גן חובה לכיתה א’, יוסי ואני היינו בני 5, ירמי היה בן 6. ירמי ואני למדנו באותה הכיתה והיינו חברים די טובים עד כיתה ב’ בערך ואז המורה הפרידה בינינו במקומות הישיבה. אני זוכרת שהיינו משחקים בפיטר פן, הייתי וונדי. שוב ושוב הייתי מבקשת מהם לחזור על החלק שפיטר-פן מציל את וונדי מקפטן הוק רגע לפני שהוא זורק אותה לתנינים. זה היה החלק האהוב עלי במשחק.
יוסי מספר שהוא עובד על לימוד של תודעה עצמית. אה-הא, אוטו-דידקט. אני חשה כלפיו אמפתיה גדולה כי אני יודעת שהשם האמיתי של הפרק הזה בחיים הוא "הבלבול הגדול". אחרי השלב של הפריקית השיכורה בא השלב הזה. אני טענתי שאני לומדת פסיכולוגיה וסוציולוגיה לבד. יש משהו נעים בלשקר לעצמך. אני מתעודדת מעט כי אני יודעת שאחרי השלב הזה דברים אצלי בבוטום-ליין התחילו להיראות רק יותר טוב. המיכל שהפסקתי לשנוא כל כך התחילה להגיח לעולם עד שהתפתחה המיכל שאני מרוצה ממנה באופן יחסי. המיכל של עכשיו, המיכלי. אני יכולה לחבק את עצמי כי אני סוף-סוף מגיעה לעצמי.
חולף על פני עוד אושית עבר, אני זוכרת את כל הפרצופים הלא חשובים. מור, חולון, רייג’ אגיינסט דה מאשין. מתנודד מדצ לצד, תלוי על כתף של שיכור אחר. אני מביטה בהוויה הזו טוב טוב, בהוויה הזו שפעם חשבתי שהיא הנכונה ביותר, וזה צורב לי עד כדי בחילה. אני מצמצמת את עיני, הוא צועק עלי "מה את עושה פוזות?!"
אני לא יודעת אם הוא זיהה אותי או לא, באותה השניה זה שינה כי לא ידעתי איך אני אמורה לקחת את זה, בשניה אחרי זה כבר ממש לא, כי הוא בכלל לא זכר את זה בעצמו יותר.
בג’חנון של אימא בועז שאל אותי איך אני מסכמת את הערב הזה. עניתי לו שאני מרגישה שמגיע לי גבוה מזה, ולא בגלל שזה נמוך מדי, אלא בגלל שאני כבר מזמן הפסקתי לשאוף לגובה הזה. אני שונאת את ההוויה הזו של פריקיות שיכורות בחגורות ניטים ונערים סמרטוטיים עם חלומות על גיטרות חשמליות בגלל שהיא מזכירה לי את העצמי שאני מנסה כל כך בכח למחוק; את אותם פלאשבאקים אפלוליים לצלילי אותם להיטי-הרחבה-האלטרנטיבית-שלעולם-לא-מתחלפים ותיקי ג’אנספורט מעופשים עם מסר חד לאומה בטיפקס לבן על גבי השחור של החיים: פאק דה סיסטם ובריטני ספירס מוצצת.
