ארכיון עבור ספטמבר, 2005
שישי, 30 לספטמבר 2005 -- 21:09 or
טוב, אז למי שתהה, הניתוח עבר בהצלחה ואני חי. ביום ראשון בבוקר הגעתי לבית החולים אסותא. התחלתי דרכי בקבלה ומשם הלכתי לבדיקה של רופא מרדים, ומשם למחלקה. קיבלתי חדר גדול עם 3 מיטות, בהתחלה רצו לשים אותי בחדר קטן של 2 אבל משום מה רשמו אותי כנקבה אז ברגע האחרון מצאו לי את החדר הגדול. אחרי ששמו אותי בחדר וחיברו לי את הצ’ופצ’יק לוריד, הזה לאינפוזיה, והלבישו לי שמלה, פשוט חיכיתי שיקחו אותי לחדר ניתוח. הייתי עם אמא ובותק ובאיזשהו שלב אמרו לי לקחת את הכדור הרגעה, יעני את הוואליום - מה שאומר שזמני קרב. אחרי כמה זמןם לקחו אותי לחדרי הניתוח. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי עירני לחלוטין לחדר ניתוח. המראות שם מפחידים קמעה - כל הכלי חיתוך, ניסור, הפרוז’קטורים הענקיים, המיטה הצרה, חשיפת הזרוע לקבלת זריקת הרדמה והופס. מתעורר בחדר התאוששות. כואב לאללה. אחות שואלת איך אני מרגיש ואני ממלמל שכואב. זריקה. אחרי כמה דקות שוב שואלת איך אני מרגיש, ועדיין, כואב, עוד זריקה, הפעם משהו פחות נרקוטי, לחיזוק מה שנקרא. משם לחדר התאוששות. כל היממה הראשונה היתה סיוט - כל הזמן כואב, וכל פעם שקיבלתי זריקה היתה הקלה לשעתיים בערך, ואז שוב כואב ומחכה לזריקה הבאה וכן הלאה. כל היום גם לא אכלתי (לא שהיה לי תאבון, בכלל אין לי תיאבון השבוע) ושתיתי קצת מים מדי פעם בקשית. יום אחרי התחיל בבוקר עם הזריקה האחרונה בעצם, אחר כך רק כדורים ובאותו יום שיחררו אותי. בבוקר היה קשה לי להאמין אבל אחרי שהרופא ראה אותי התאוששתי, הוא היה מעודד בקטע של תוך כמה ימים לא יכאב וכו. ששון בא לקחת אותי, הייתי עם בותק. נסענו איזה 50 קמ"ש כל הדרך והנסיעה עברה בקלות יחסית. בבית קשה, כל היום כואב, יש לי כדור חזק שמותר לקחת רק כל 8 שעות ובשאר הזמן אופטלגין נוזלי. לבונוס גם נהייתי חולה בימים האחרונים, וזה ממש לא מקל על העניין. יש גם פיזיוטרפיה שהתחלתי כבר, יהיה טוב… היום בותק נסעה לאבא שלה עד מחר. היא רצתה שניסע והחלטתי שאני לא בא כי בא לי כמה שפחות טלטולים ולא מתאים לי נסיעה, אבל התעקשתי שתסע, שלא תוותר על דברים בשבילי יותר מדי. הייתי ממש נזקק רוב הקשר וזה לא נעים לי כבר, אני ממש מקווה שזה הסוף, הניתוח הזה… אז אלינוח בדרך אליי, היא באה לשעשע אותי ולטפל בי קצת, היא עדיין בדרך (עכשיו 21:23) אבל נראה לי שניא כבר קרובה. ששון היה פה קודם והתקלחתי והוא עזר לי להחליף תחבושות וזה, ועכשיו לקחתי את הכדור החזק ואני מתחיל להיות מטושטש… את הפוסט הזה כתבתי בהמשכים, קצת קשה היה אבל הנה כתבתי ואני שולח אותו בדאבל פוסטינג גם לביט וגם לבלוג הנסיוני שלי בדקס שזו מערכת קהילות חדשה שהתחלתי להשתתף בה, יש שם 2 קהילות שלי אחת הנדריקס ואחת מיעו, תרגישו חופשיים להצטרף 
שייך לנושא אינטרטנט, הכל, הרהורים, ימים גרועים, כללי | תגובות »
שישי, 30 לספטמבר 2005 -- 21:09 or
טוב, אז למי שתהה, הניתוח עבר בהצלחה ואני חי. ביום ראשון בבוקר הגעתי לבית החולים אסותא. התחלתי דרכי בקבלה ומשם הלכתי לבדיקה של רופא מרדים, ומשם למחלקה. קיבלתי חדר גדול עם 3 מיטות, בהתחלה רצו לשים אותי בחדר קטן של 2 אבל משום מה רשמו אותי כנקבה אז ברגע האחרון מצאו לי את החדר הגדול. אחרי ששמו אותי בחדר וחיברו לי את הצ’ופצ’יק לוריד, הזה לאינפוזיה, והלבישו לי שמלה, פשוט חיכיתי שיקחו אותי לחדר ניתוח. הייתי עם אמא ובותק ובאיזשהו שלב אמרו לי לקחת את הכדור הרגעה, יעני את הוואליום - מה שאומר שזמני קרב. אחרי כמה זמןם לקחו אותי לחדרי הניתוח. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי עירני לחלוטין לחדר ניתוח. המראות שם מפחידים קמעה - כל הכלי חיתוך, ניסור, הפרוז’קטורים הענקיים, המיטה הצרה, חשיפת הזרוע לקבלת זריקת הרדמה והופס. מתעורר בחדר התאוששות. כואב לאללה. אחות שואלת איך אני מרגיש ואני ממלמל שכואב. זריקה. אחרי כמה דקות שוב שואלת איך אני מרגיש, ועדיין, כואב, עוד זריקה, הפעם משהו פחות נרקוטי, לחיזוק מה שנקרא. משם לחדר התאוששות. כל היממה הראשונה היתה סיוט - כל הזמן כואב, וכל פעם שקיבלתי זריקה היתה הקלה לשעתיים בערך, ואז שוב כואב ומחכה לזריקה הבאה וכן הלאה. כל היום גם לא אכלתי (לא שהיה לי תאבון, בכלל אין לי תיאבון השבוע) ושתיתי קצת מים מדי פעם בקשית. יום אחרי התחיל בבוקר עם הזריקה האחרונה בעצם, אחר כך רק כדורים ובאותו יום שיחררו אותי. בבוקר היה קשה לי להאמין אבל אחרי שהרופא ראה אותי התאוששתי, הוא היה מעודד בקטע של תוך כמה ימים לא יכאב וכו. ששון בא לקחת אותי, הייתי עם בותק. נסענו איזה 50 קמ"ש כל הדרך והנסיעה עברה בקלות יחסית. בבית קשה, כל היום כואב, יש לי כדור חזק שמותר לקחת רק כל 8 שעות ובשאר הזמן אופטלגין נוזלי. לבונוס גם נהייתי חולה בימים האחרונים, וזה ממש לא מקל על העניין. יש גם פיזיוטרפיה שהתחלתי כבר, יהיה טוב… היום בותק נסעה לאבא שלה עד מחר. היא רצתה שניסע והחלטתי שאני לא בא כי בא לי כמה שפחות טלטולים ולא מתאים לי נסיעה, אבל התעקשתי שתסע, שלא תוותר על דברים בשבילי יותר מדי. הייתי ממש נזקק רוב הקשר וזה לא נעים לי כבר, אני ממש מקווה שזה הסוף, הניתוח הזה… אז אלינוח בדרך אליי, היא באה לשעשע אותי ולטפל בי קצת, היא עדיין בדרך (עכשיו 21:23) אבל נראה לי שניא כבר קרובה. ששון היה פה קודם והתקלחתי והוא עזר לי להחליף תחבושות וזה, ועכשיו לקחתי את הכדור החזק ואני מתחיל להיות מטושטש… את הפוסט הזה כתבתי בהמשכים, קצת קשה היה אבל הנה כתבתי ואני שולח אותו בדאבל פוסטינג גם לביט וגם לבלוג הנסיוני שלי בדקס שזו מערכת קהילות חדשה שהתחלתי להשתתף בה, יש שם 2 קהילות שלי אחת הנדריקס ואחת מיעו, תרגישו חופשיים להצטרף
שייך לנושא אינטרטנט, הכל, הרהורים, ימים גרועים, כללי | תגובות »
רביעי, 28 לספטמבר 2005 -- 21:09 seri
זה לא קורה הרבה, אבל הנה הגיעו החגים ואני מקבל הרבה דיסקים יחסית - שלושה דיסקים כפולים ואחד רגיל בשבועיים. מסתבר שיצא "פסקול מקורי של הסדרה האהובה השיר שלנו" (זה כתוב על העטיפה). דיסק כפול עם שירים משתי העונות. הנה פסקול סדרה שמכבד את עצמו ומביא את האמנים לאולפן להקליט את השירים במקום להקליט אותם על הסט ולהוציא את זה ככה. אז מה אם זה שירי פופ, זה בסך הכל די נחמד. ויש קליפ פסיכדלי של "יקירתי" של אסף אמדורסקי, זה מגניב.
חוץ מזה, הגיע האלבום של שלמה ארצי ושלום חנוך, "שלמה ארצי ושלום חנוך בקיסריה". הקונספציה המקורית, "התחברות", כמעט לא מוזכרת, ואת השיר התמוה שהם הוציאו כסינגל הם לא ביצעו בכלל. האלבום נחמד, שלמה ארצי מנג’ס קצת כמו תמיד, שלום חנוך קצת טרחן. הפתיחה: "כמה טוב שבאת הביתה". למה? כי "כמה טוב שבאתם". אוי, נו, איכסה. לא עושים את זה עם שירים כאלה. אז שני סבאים עם כבוד שרים על במה גדולה עם שתי מערכות תופים. נשמע מגניב, נשמע נחמד, אבל גם סתמי. כמו שנאמר: סתמי.
שייך לנושא ביקורות וכו', כללי | תגובות »
רביעי, 28 לספטמבר 2005 -- 21:09 seri
זה לא קורה הרבה, אבל הנה הגיעו החגים ואני מקבל הרבה דיסקים יחסית - שלושה דיסקים כפולים ואחד רגיל בשבועיים. מסתבר שיצא "פסקול מקורי של הסדרה האהובה השיר שלנו" (זה כתוב על העטיפה). דיסק כפול עם שירים משתי העונות. הנה פסקול סדרה שמכבד את עצמו ומביא את האמנים לאולפן להקליט את השירים במקום להקליט אותם על הסט ולהוציא את זה ככה. אז מה אם זה שירי פופ, זה בסך הכל די נחמד. ויש קליפ פסיכדלי של "יקירתי" של אסף אמדורסקי, זה מגניב.
חוץ מזה, הגיע האלבום של שלמה ארצי ושלום חנוך, "שלמה ארצי ושלום חנוך בקיסריה". הקונספציה המקורית, "התחברות", כמעט לא מוזכרת, ואת השיר התמוה שהם הוציאו כסינגל הם לא ביצעו בכלל. האלבום נחמד, שלמה ארצי מנג’ס קצת כמו תמיד, שלום חנוך קצת טרחן. הפתיחה: "כמה טוב שבאת הביתה". למה? כי "כמה טוב שבאתם". אוי, נו, איכסה. לא עושים את זה עם שירים כאלה. אז שני סבאים עם כבוד שרים על במה גדולה עם שתי מערכות תופים. נשמע מגניב, נשמע נחמד, אבל גם סתמי. כמו שנאמר: סתמי.
שייך לנושא ביקורות וכו', כללי | תגובות »
שני, 26 לספטמבר 2005 -- 16:09 seri
הרבה פעמים קורים דברים חשובים ואז כשרוצים לספר אותם לאנשים החשובים הם עסוקים. אז קרה משהו חשוב, ואני אציין את זה כאן כ’משהו חשוב’ בלבד, כי זה אמנם משהו חשוב, אבל גם אישי ולמדתי שדברים אישיים לא כותבים באינטרנט במקום שכולם מגיעים אליו.
בכל מקרה, בסוף השבוע הייתי עם המשפחה במלון בירושלים - ביום חמישי הייתי בבית ספר, לסיכום שנות הלימודים שלי בתיכון עם המחנך שלי ואחר כך נסעתי למלון, בו שהינו לפני שלוש שנים. זה היה עצוב אז, כי אמא של חבר שלי נהרגה באותו יום בפיגוע, והנופש היה בעיקר ללכת ללוויה, לשבעה ולישון בדיכאון בחדר.
לכן התנגדתי לחזור למלון הזה דווקא, אבל ההורים התעקשו להיות דווקא שם מטעמי נוחות (אמא שלי נכה במקצת בזמן האחרון). אני קיבלתי את המיטה במרפסת הסגורה כי אני בן ויש שתי אחיות, ההורים שלי ישנו בחדר ליד. אחרי ארוחת הערב התעצבנתי מהמריבות הבלתי פוסקות בתוך המשפחה והלכתי להופעה של אתי אנקרי לבד. פגשתי בחורה בתחנת אוטובוס ואז כשירדנו ואז כשנכנסנו לצוללת ואז כשהיא ישבה ליד החברה שלה שזה יצא באופן מוזר לידי. לא דברתי אתה כי הייתי חסר בטחון, אבל אני מתגבר על זה. אחר כך הלכתי למרכז העיר ומצאתי לפתע את החברים מהרטמן, חלקם היו עם כיפה וחלק אחר לא. שמחתי מאד וישבתי אתם, התעדכנתי במה שהאנשים עושים ואז הם הלכו לאיזו מסיבה או סתם לשתות וודקה ואני הלכתי לפגוש את אוריה. ישבנו עם כל החבורה שלו וכך גם בלילה שאחר כך, אבל בלילה השני הייתי יותר לבד כי מיכאל, יאן ודן השיכורים שכחו אותי במייקס פלייס והלכו להם. בדיעבד היה דווקא מאד נחמד להיות לבד ולהכיר אנשים שלא הכרתי בחיים, ועוד לקוות שזה יישאר. אחר כך ישבנו בבאר אחר והייתי שמח למדי. אתמול הלכתי עם שושנה ואוריה ל"אושר", שזו הצגה מעולה, ואז הלכתי לבד להופעה הקלסית של המגמה של השמיניסטים בצוללת. זה היה משעמם כי הם לא השקיעו מספיק וכי הם לא באו בראש נכון. אבל לפחות רובם עשו עיבודים מקוריים.
יאללה בסבבה ביי עיוני.
שייך לנושא חוויות וכו', כללי | תגובות »
שני, 26 לספטמבר 2005 -- 16:09 seri
הרבה פעמים קורים דברים חשובים ואז כשרוצים לספר אותם לאנשים החשובים הם עסוקים. אז קרה משהו חשוב, ואני אציין את זה כאן כ’משהו חשוב’ בלבד, כי זה אמנם משהו חשוב, אבל גם אישי ולמדתי שדברים אישיים לא כותבים באינטרנט במקום שכולם מגיעים אליו.
בכל מקרה, בסוף השבוע הייתי עם המשפחה במלון בירושלים - ביום חמישי הייתי בבית ספר, לסיכום שנות הלימודים שלי בתיכון עם המחנך שלי ואחר כך נסעתי למלון, בו שהינו לפני שלוש שנים. זה היה עצוב אז, כי אמא של חבר שלי נהרגה באותו יום בפיגוע, והנופש היה בעיקר ללכת ללוויה, לשבעה ולישון בדיכאון בחדר.
לכן התנגדתי לחזור למלון הזה דווקא, אבל ההורים התעקשו להיות דווקא שם מטעמי נוחות (אמא שלי נכה במקצת בזמן האחרון). אני קיבלתי את המיטה במרפסת הסגורה כי אני בן ויש שתי אחיות, ההורים שלי ישנו בחדר ליד. אחרי ארוחת הערב התעצבנתי מהמריבות הבלתי פוסקות בתוך המשפחה והלכתי להופעה של אתי אנקרי לבד. פגשתי בחורה בתחנת אוטובוס ואז כשירדנו ואז כשנכנסנו לצוללת ואז כשהיא ישבה ליד החברה שלה שזה יצא באופן מוזר לידי. לא דברתי אתה כי הייתי חסר בטחון, אבל אני מתגבר על זה. אחר כך הלכתי למרכז העיר ומצאתי לפתע את החברים מהרטמן, חלקם היו עם כיפה וחלק אחר לא. שמחתי מאד וישבתי אתם, התעדכנתי במה שהאנשים עושים ואז הם הלכו לאיזו מסיבה או סתם לשתות וודקה ואני הלכתי לפגוש את אוריה. ישבנו עם כל החבורה שלו וכך גם בלילה שאחר כך, אבל בלילה השני הייתי יותר לבד כי מיכאל, יאן ודן השיכורים שכחו אותי במייקס פלייס והלכו להם. בדיעבד היה דווקא מאד נחמד להיות לבד ולהכיר אנשים שלא הכרתי בחיים, ועוד לקוות שזה יישאר. אחר כך ישבנו בבאר אחר והייתי שמח למדי. אתמול הלכתי עם שושנה ואוריה ל"אושר", שזו הצגה מעולה, ואז הלכתי לבד להופעה הקלסית של המגמה של השמיניסטים בצוללת. זה היה משעמם כי הם לא השקיעו מספיק וכי הם לא באו בראש נכון. אבל לפחות רובם עשו עיבודים מקוריים.
יאללה בסבבה ביי עיוני.
שייך לנושא חוויות וכו', כללי | תגובות »
ראשון, 25 לספטמבר 2005 -- 02:09 seri
בהופעה של אתי אנקרי
המקום נהדר, הכניסה חינם,
אבל לא התחלתי
עם הבחורה הבלונדינית,
העיניים טובות.
היא בכתה בשיר על קירות,
החברה שלה ידעה את כל המלים.
חבקתי אותה (העיניים טובות)
במיטה שלי, בשקט,
כשאתי אנקרי הלכה כבר מזמן
לישון.
בהופעה של אתי אנקרי,
בהדרן השני
היא בכתה שוב
וחשבתי שהעיניים שלה עברו
את ששלי -
הלילה של התאורה המלאכותית
שותה את עצמו,
כשנגמר הוא מתעורר
והשעה לא נכונה.
בהופעה של אתי אנקרי
הרצתי שורות
שבטח מישהו אמר באיזה סרט
ועד היום אין לי אחרת
כי תמיד אני חוזר
להופעה של אתי אנקרי.
שייך לנושא יצירות וכו', כללי | תגובות »
ראשון, 25 לספטמבר 2005 -- 02:09 seri
בהופעה של אתי אנקרי
המקום נהדר, הכניסה חינם,
אבל לא התחלתי
עם הבחורה הבלונדינית,
העיניים טובות.
היא בכתה בשיר על קירות,
החברה שלה ידעה את כל המלים.
חבקתי אותה (העיניים טובות)
במיטה שלי, בשקט,
כשאתי אנקרי הלכה כבר מזמן
לישון.
בהופעה של אתי אנקרי,
בהדרן השני
היא בכתה שוב
וחשבתי שהעיניים שלה עברו
את ששלי -
הלילה של התאורה המלאכותית
שותה את עצמו,
כשנגמר הוא מתעורר
והשעה לא נכונה.
בהופעה של אתי אנקרי
הרצתי שורות
שבטח מישהו אמר באיזה סרט
ועד היום אין לי אחרת
כי תמיד אני חוזר
להופעה של אתי אנקרי.
שייך לנושא יצירות וכו', כללי | תגובות »
ראשון, 25 לספטמבר 2005 -- 01:09 michal
הקיץ נגמר. זה כמו שהיה יום שישי אחד בסוף מאי והלכתי בשדרות רוטשילד ביום שישי וידעתי: הקיץ התחיל. ידעתי שהקיץ נגמר כבר לפני כמה שבועות, היום פשוט יצאתי מהבית בערב עם ג’קט ג’ינס (הדברים האלה לעולם לא יצאו מהאופנה).
כל הזמן רוצה אבל לא רוצה לכתוב. קורים דברים, מרגישה שאין לי טעם לכתוב אותם, כמו למשל שהייתי בחדר הכושר. מרגישה לא נוח לכתוב אותם, כמו למשל שחזרתי לתלוש קצת. הידקקו לי הגבות מאד וקצת החרבתי את הריסים בעפעף הימני. כל יום באיזור ה-15 שיערות, נראה לי שזה אומר שנפלתי. אבל זה לא אומר כלום, כנראה קצת חייתי בסוג של בועה כשאמרתי לעצמי שזה נגמר עד סוף החיים. חרדת השיער האינסופית הזו, שתעזוב אותי כבר. התחיל לי גם לנשור שיער מאז שהחלפתי את השמפו והקונדישנר. זה מטריד אותי מאד. אני צריכה לחזור לקודמים.
מתחשק לי פשוט לומר לאימא שלי שאני לא רוצה לספר לה מה קורה לי בחיים. זה לא שהיא חטטנית, אבל מבחינתי בחיים היו תמיד שתי אופציות: האחת היא לחלוק איתה, השניה היא לשקר אותה. אף פעם לא העליתי על דעתי פשוט לומר לה שאני לא רוצה לדבר על משהו מסוים, ועכשיו כשיש לי חלק בחיים שאני רוצה להשאיר לעצמי ולא לחלוק איתה אני מוצאת את עצמי נאלצת לשקר כל הזמן. לא נוח לי עם השקרים האלה. איך אומרים לאימא שפשוט לא רוצים לדבר על משהו? לא כי זה רע או כי אני עושה משהו רע, אלא כי אני רוצה לשמור לעצמי. אגב, זה לא שאימא שלי חטטנית, היא פשוט קצת שתלטנית. תמיד חשוב לה לדעת איך ואיפה ומתי בכל זמן נתון לגבי הילדים שלה, זה היה הרבה יותר נורא כשעוד גרתי עם ההורים שלי, ופולשני הרבה יותר, כי כשאני לא בבית אז ברור שאני במקום אחר.
אבא שלי מקבל לידיו את קולנוע מקסים בחמישה באוקטובר. הידיעה הזו נופלת עלי ברגשות מעורבים. ברור שאני שמחה עבורו ורוצה שיצליח לו והכל, אבל הדיעה שלי בנוגע להרצת המקום שונה לחלוטין מהדיעה שלו, מה שגורם לציפיות שלי לרדת בהרבה, עד כדי אפילו פחד שהמקום לא ישרוד בבעלותו. החזון שלו כל כך ברור, ואני מבינה את החזון שלו, אבל לצערי זהו אינו החזון שמביא קהל לאורך זמן. הייתי רוצה לרתום קצת מעצמי לפרויקט הזה, אני יודעת שיש לי מה לתת מעצמי, אבל נראה שאבא שלי לא מעוניין בעזרה הזו או שלחילופין אני פשוט לא יודעת איך לפנות אליו. יש מצב ששתי האופציות הנ"ל נכונות ורלוונטיות.
תעזבי את הגבות.
מאזינה לפריווילגיה של אינקיובאס.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי, מחלקת קוסמטיקה, ראשי | תגובות »
ראשון, 25 לספטמבר 2005 -- 01:09 michal
הקיץ נגמר. זה כמו שהיה יום שישי אחד בסוף מאי והלכתי בשדרות רוטשילד ביום שישי וידעתי: הקיץ התחיל. ידעתי שהקיץ נגמר כבר לפני כמה שבועות, היום פשוט יצאתי מהבית בערב עם ג’קט ג’ינס (הדברים האלה לעולם לא יצאו מהאופנה).
כל הזמן רוצה אבל לא רוצה לכתוב. קורים דברים, מרגישה שאין לי טעם לכתוב אותם, כמו למשל שהייתי בחדר הכושר. מרגישה לא נוח לכתוב אותם, כמו למשל שחזרתי לתלוש קצת. הידקקו לי הגבות מאד וקצת החרבתי את הריסים בעפעף הימני. כל יום באיזור ה-15 שיערות, נראה לי שזה אומר שנפלתי. אבל זה לא אומר כלום, כנראה קצת חייתי בסוג של בועה כשאמרתי לעצמי שזה נגמר עד סוף החיים. חרדת השיער האינסופית הזו, שתעזוב אותי כבר. התחיל לי גם לנשור שיער מאז שהחלפתי את השמפו והקונדישנר. זה מטריד אותי מאד. אני צריכה לחזור לקודמים.
מתחשק לי פשוט לומר לאימא שלי שאני לא רוצה לספר לה מה קורה לי בחיים. זה לא שהיא חטטנית, אבל מבחינתי בחיים היו תמיד שתי אופציות: האחת היא לחלוק איתה, השניה היא לשקר אותה. אף פעם לא העליתי על דעתי פשוט לומר לה שאני לא רוצה לדבר על משהו מסוים, ועכשיו כשיש לי חלק בחיים שאני רוצה להשאיר לעצמי ולא לחלוק איתה אני מוצאת את עצמי נאלצת לשקר כל הזמן. לא נוח לי עם השקרים האלה. איך אומרים לאימא שפשוט לא רוצים לדבר על משהו? לא כי זה רע או כי אני עושה משהו רע, אלא כי אני רוצה לשמור לעצמי. אגב, זה לא שאימא שלי חטטנית, היא פשוט קצת שתלטנית. תמיד חשוב לה לדעת איך ואיפה ומתי בכל זמן נתון לגבי הילדים שלה, זה היה הרבה יותר נורא כשעוד גרתי עם ההורים שלי, ופולשני הרבה יותר, כי כשאני לא בבית אז ברור שאני במקום אחר.
אבא שלי מקבל לידיו את קולנוע מקסים בחמישה באוקטובר. הידיעה הזו נופלת עלי ברגשות מעורבים. ברור שאני שמחה עבורו ורוצה שיצליח לו והכל, אבל הדיעה שלי בנוגע להרצת המקום שונה לחלוטין מהדיעה שלו, מה שגורם לציפיות שלי לרדת בהרבה, עד כדי אפילו פחד שהמקום לא ישרוד בבעלותו. החזון שלו כל כך ברור, ואני מבינה את החזון שלו, אבל לצערי זהו אינו החזון שמביא קהל לאורך זמן. הייתי רוצה לרתום קצת מעצמי לפרויקט הזה, אני יודעת שיש לי מה לתת מעצמי, אבל נראה שאבא שלי לא מעוניין בעזרה הזו או שלחילופין אני פשוט לא יודעת איך לפנות אליו. יש מצב ששתי האופציות הנ"ל נכונות ורלוונטיות.
תעזבי את הגבות.
מאזינה לפריווילגיה של אינקיובאס.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי, מחלקת קוסמטיקה, ראשי | תגובות »
שבת, 24 לספטמבר 2005 -- 15:09 or
אז נתחיל עם הודעה משמחת! בותק חזרה אתמול מחו"ל! מיעו!
ונעבור להודעה אחרת לגמרי - מחר, ב9 בבוקר, בבית החולים אסותא, אני נכנס לניתוח כתף. עקב פריקות חוזרות שהיו לי בשנה האחרונה אין ברירה. למי שמתעניין בפרטים הטכנים, אז הולכים להכניס לי לכתף 3 ברגים שמחברים את הרצועות לכתף, ובכך הרצועות מקבלות מתיחה + בועת אויר שיש בנוזל הסחוס סביב הכתף נסגרת ואחרי תקופת החלמה של 2-3 חודשים ופיזיוטרפיה וכל זה פחות או יותר הכתף יוצאת מטווח סכנה של פריקה חוזרת. הסיפור הולך להיות לי יקר קצת, אבל זה שווה את זה. גם בית חולים פרטי גדול ונעים (נראה לי, ככה מספרים על אסותא), גם אני בחרתי את המנתח שהוא מומחה כתף מספר אחת עם טונות של המלצות, וגם לא הייתי צריך לחכות הרבה בשביל לקבל את התור הזה לניתוח. בדרכים רגילות הייתי צריך לחכות שנה לפחות בשביל לקבל חדר ניתוח ולא הייתי יודע מי ינתח אותי. יש דברים ששווים כל סכום ובריאות זה בהחלט אחד מהם. אז מקווה לחזור אליכם בקרוב, בטח לא יהיה לי כח לכתוב פה בהתחלה בגלל הכאבים וכל זה.
אה, ואתמול חלמתי שיש לי מחשב כף יד.
שייך לנושא הכל, הרהורים, כללי | תגובות »
שבת, 24 לספטמבר 2005 -- 15:09 or
אז נתחיל עם הודעה משמחת! בותק חזרה אתמול מחו"ל! מיעו!
ונעבור להודעה אחרת לגמרי - מחר, ב9 בבוקר, בבית החולים אסותא, אני נכנס לניתוח כתף. עקב פריקות חוזרות שהיו לי בשנה האחרונה אין ברירה. למי שמתעניין בפרטים הטכנים, אז הולכים להכניס לי לכתף 3 ברגים שמחברים את הרצועות לכתף, ובכך הרצועות מקבלות מתיחה + בועת אויר שיש בנוזל הסחוס סביב הכתף נסגרת ואחרי תקופת החלמה של 2-3 חודשים ופיזיוטרפיה וכל זה פחות או יותר הכתף יוצאת מטווח סכנה של פריקה חוזרת. הסיפור הולך להיות לי יקר קצת, אבל זה שווה את זה. גם בית חולים פרטי גדול ונעים (נראה לי, ככה מספרים על אסותא), גם אני בחרתי את המנתח שהוא מומחה כתף מספר אחת עם טונות של המלצות, וגם לא הייתי צריך לחכות הרבה בשביל לקבל את התור הזה לניתוח. בדרכים רגילות הייתי צריך לחכות שנה לפחות בשביל לקבל חדר ניתוח ולא הייתי יודע מי ינתח אותי. יש דברים ששווים כל סכום ובריאות זה בהחלט אחד מהם. אז מקווה לחזור אליכם בקרוב, בטח לא יהיה לי כח לכתוב פה בהתחלה בגלל הכאבים וכל זה.
אה, ואתמול חלמתי שיש לי מחשב כף יד.
שייך לנושא הכל, הרהורים, כללי | תגובות »
חמישי, 22 לספטמבר 2005 -- 07:09 בועז
Hey little sister what have you done
Hey little sister who's the only one
Hey little sister who's your superman
Hey little sister who's the one you want
Hey little sister shot gun!
It's a nice day to start again
It's a nice day for a white wedding
It's a nice day to start again.
Hey little sister who is your with
Hey little [...]
שייך לנושא כללי, מוזיקה, ניטפוק | תגובות »
רביעי, 21 לספטמבר 2005 -- 14:09 or
בימים האחרונים אני מוצא עצמי מוקפץ לעבודה בבקרים (7 בבוקר זה כמעט אמצע הלילה בשבילי אני טיפוס שאוהב להתחיל את היום ב10 לפחות) והבעיה שנוצרת היא עייפות מצטברת. אתמול למשל עבדתי בערוץ המקומי מ6 בבוקר עד 3, אחר כך הייתי צריך לעשות עוד עבודה לערוץ שעשיתי מהבית. היום בבוקר הוקפצתי לעזור אחרי שאתמול היה קשה לי להרדם מהכאבים בכתף מיום שלם של התרוצציות. עכשיו אני בבית אבל אני עובד משמרת ערב גם ומחר גם בוקר וגם ערב וגם אני רוצה מחר להכין את הבית לקראתה של בותק. אני מתגעגע לבותק לאללה. אולי היא פחות מרגישה את זה כי היא עסוקה בלטייל ולבלות, ואני הולך לעבודה, לחדר אוכל, לדואר, לעבוד בוידאו, וחוזר כל פעם לבית נטול בותק. בית נטול בותק זה בית עצוב. קודם כל, הוא יותר מבולגן כצפוי. מאז ראשון אני יושן על הספה, גם כי זה מול הטלויזיה ויותר קל לי ככה וגם כי זה מעט מבאס לישון במיטה הענקית פה בלי בותק. בטח אני נשמע בכיין מבחוץ, אבל מה אני אעשה. מתחילת הקשר שלנו הזמן הכי ארוך שלא היינו ביחד היה בערך הזמן הזה שבותק בחו"ל. אולי זה היה שבוע, אבל לא נראה לי. רק סופ"ש אחד עשינו בנפרד, תחשבו על זה. יכול להיות שזה טוב, השבוע הזה שאנחנו לא יחד. אני למשל לומד להעריך את בותק ולהבין כמה היא חסרה לי כשהיא לא פה. נראה לי שאפילו נינג’ה מתגעגעת. היא לא ממש יודעת לדבר חוץ מלעשות קולות מוזרים ומיאויים שונים, אבל אם היא היתה יכולה לדבר היא בטח כבר היתה שואל "איפה אמא?". אז זהו, עכשיו בא לי לנוח קצת כי ב6 צריך להתחיל לזוז לקראת המשמרת ערב, והלילה כדאי לי לישון טוב כי מחר יום ארוך לפני. היו םדיברתי עם בותק והיא היתה בחנות של מוסיקה, היא אומרת שהיא כבר קנתה לי משהו אבל היא מחפשת לי תקליטים גם כמו שרציתי האמת שהמתנה הכי טובה שהיא יכולה להביא לי היא פשוט לחזור הביתה, אני לא צריך כלום, אבל תקליטים חדשים זה תמיד כיף אז יאללה, צ’או, מיעו, וכו
שייך לנושא הכל, הרהורים, כללי, עבודה | תגובות »
רביעי, 21 לספטמבר 2005 -- 14:09 or
בימים האחרונים אני מוצא עצמי מוקפץ לעבודה בבקרים (7 בבוקר זה כמעט אמצע הלילה בשבילי אני טיפוס שאוהב להתחיל את היום ב10 לפחות) והבעיה שנוצרת היא עייפות מצטברת. אתמול למשל עבדתי בערוץ המקומי מ6 בבוקר עד 3, אחר כך הייתי צריך לעשות עוד עבודה לערוץ שעשיתי מהבית. היום בבוקר הוקפצתי לעזור אחרי שאתמול היה קשה לי להרדם מהכאבים בכתף מיום שלם של התרוצציות. עכשיו אני בבית אבל אני עובד משמרת ערב גם ומחר גם בוקר וגם ערב וגם אני רוצה מחר להכין את הבית לקראתה של בותק. אני מתגעגע לבותק לאללה. אולי היא פחות מרגישה את זה כי היא עסוקה בלטייל ולבלות, ואני הולך לעבודה, לחדר אוכל, לדואר, לעבוד בוידאו, וחוזר כל פעם לבית נטול בותק. בית נטול בותק זה בית עצוב. קודם כל, הוא יותר מבולגן כצפוי. מאז ראשון אני יושן על הספה, גם כי זה מול הטלויזיה ויותר קל לי ככה וגם כי זה מעט מבאס לישון במיטה הענקית פה בלי בותק. בטח אני נשמע בכיין מבחוץ, אבל מה אני אעשה. מתחילת הקשר שלנו הזמן הכי ארוך שלא היינו ביחד היה בערך הזמן הזה שבותק בחו"ל. אולי זה היה שבוע, אבל לא נראה לי. רק סופ"ש אחד עשינו בנפרד, תחשבו על זה. יכול להיות שזה טוב, השבוע הזה שאנחנו לא יחד. אני למשל לומד להעריך את בותק ולהבין כמה היא חסרה לי כשהיא לא פה. נראה לי שאפילו נינג’ה מתגעגעת. היא לא ממש יודעת לדבר חוץ מלעשות קולות מוזרים ומיאויים שונים, אבל אם היא היתה יכולה לדבר היא בטח כבר היתה שואל "איפה אמא?". אז זהו, עכשיו בא לי לנוח קצת כי ב6 צריך להתחיל לזוז לקראת המשמרת ערב, והלילה כדאי לי לישון טוב כי מחר יום ארוך לפני. היו םדיברתי עם בותק והיא היתה בחנות של מוסיקה, היא אומרת שהיא כבר קנתה לי משהו אבל היא מחפשת לי תקליטים גם כמו שרציתי האמת שהמתנה הכי טובה שהיא יכולה להביא לי היא פשוט לחזור הביתה, אני לא צריך כלום, אבל תקליטים חדשים זה תמיד כיף אז יאללה, צ’או, מיעו, וכו
שייך לנושא הכל, הרהורים, כללי, עבודה | תגובות »