בותק יפה שלי, אני מתגעגע מאוד. נורא דאגתי לך כי לא עניתם ולא שמעתי מכם כמעט יממה אבל אז התקשרתי לעובדיה והוא אמר שהוא דיבר אתכם בבוקר, והיום בבוקר כבר דיברתי איתך והיה קצר אבל היה טוב לשמוע אותך ועוד יותר טוב לשמוע שאת נהנית. העיקר שתמשיכי להנות, ואנחנו כבר נפגש, 3 ימים למאנאייק! 
בותק יפה שלי, אני מתגעגע מאוד. נורא דאגתי לך כי לא עניתם ולא שמעתי מכם כמעט יממה אבל אז התקשרתי לעובדיה והוא אמר שהוא דיבר אתכם בבוקר, והיום בבוקר כבר דיברתי איתך והיה קצר אבל היה טוב לשמוע אותך ועוד יותר טוב לשמוע שאת נהנית. העיקר שתמשיכי להנות, ואנחנו כבר נפגש, 3 ימים למאנאייק!
אני לא זוכר אם כבר התלהבתי פה מ"Why Can’t We Be Friends" של Smash Mouth. הוא הזכיר לי את התקופה בה הייתי רואה M2 (הMTV האלטרנטיבי, יו!), את לימפ ביזקיט, לינקין’ פארק בתחילת ימיה, SUM41 בתחילת ימיה, קצת מרילין מנסון, אליין אנט פרם - אפילו קניתי את הדיסק של SUM41 הרבה לפני שהוא יצא בארץ בכלל, ב"צליל", איזה פראיר הייתי. הייתי בכיתה ח’, מה ידעתי כבר. רוב החופש שבין ח’ לט’ הייתי עסוק בשני דברים - לצפות בM2 וללמוד לנגן על גיטרה. באמצע כיתה ח’ ידעתי לנגן E וA, וכתבתי את ‘הבלוז לשני אקורדים’. יהיו קטעים אם יום אחד אני אמצא את המלים, בטח הן טפשיות מאד. ביום העצמאות אורי, בן הדוד שלי, לימד אותי לנגן B7. אחר כך למדתי לנגן D, C וG, וגם אקורדים מינוריים ובסוף הגעתי ל’ברה’. הדפסתי המוני דפי אקורדים [טאבים אף פעם לא סבלתי], ואפילו כתבתי אחד בעצמי - אם תחפשו yair seri levi בגוגל סביר שתמצאו חמישה מקומות שונים לשם העתיקו את האקורדים של השיר המוזר ההוא, "I get knocked down, but i get up again, you’re never gonna keep me down!" של צ’ומבה-וומבה. כל חודש בערך אני מקבל אימייל על זה שהאקורדים די נכונים אבל המלים ממש לא נכונות. הייתי בכיתה ח’ ועדיין לא היו המוני אתרי מלים באינטרנט שאפשר לשוטט בהם בלי לשלם, אז מה הם רוצים. איזה קטע, חיפשתי עכשיו ומצאתי 30 מקומות לשם העתיקו את האקורדים ששלחתי לפני חמש שנים. והאתר המקורי שאליו שלחתי את האקורדים נסגר או משהו.
היי, עכשיו נזכרתי גם בעוד משהו מאותו יום שלמדתי לנגן B7 - למדתי לנגן את זה במנגל משפחתי שכזה, איפה שהוא ליד עין כרם אם אני זוכר נכון, ויש שם מנזר ליד. הלכנו לטייל, אחי אריאל, בת דודתי מרים ואני יאיר, כשלפתע נתקלנו בנזירה שטיילה עם הכלב שלה. מרים נבהלה, והנזירה אמרה "אה, דונ’ט וורי - היז פרנדלי!" ומרים אמרה "מה, באמת?" התקרבה אליו וקראה לו: "פרנדלי, פרנדלי, בוא!".
טוב, זה היה מצחיק אז.
בכלל הייתי אמור לספר על why can’t we be friends.
אז ככה: זה שיר אחלה.
אני לא זוכר אם כבר התלהבתי פה מ"Why Can’t We Be Friends" של Smash Mouth. הוא הזכיר לי את התקופה בה הייתי רואה M2 (הMTV האלטרנטיבי, יו!), את לימפ ביזקיט, לינקין’ פארק בתחילת ימיה, SUM41 בתחילת ימיה, קצת מרילין מנסון, אליין אנט פרם - אפילו קניתי את הדיסק של SUM41 הרבה לפני שהוא יצא בארץ בכלל, ב"צליל", איזה פראיר הייתי. הייתי בכיתה ח’, מה ידעתי כבר. רוב החופש שבין ח’ לט’ הייתי עסוק בשני דברים - לצפות בM2 וללמוד לנגן על גיטרה. באמצע כיתה ח’ ידעתי לנגן E וA, וכתבתי את ‘הבלוז לשני אקורדים’. יהיו קטעים אם יום אחד אני אמצא את המלים, בטח הן טפשיות מאד. ביום העצמאות אורי, בן הדוד שלי, לימד אותי לנגן B7. אחר כך למדתי לנגן D, C וG, וגם אקורדים מינוריים ובסוף הגעתי ל’ברה’. הדפסתי המוני דפי אקורדים [טאבים אף פעם לא סבלתי], ואפילו כתבתי אחד בעצמי - אם תחפשו yair seri levi בגוגל סביר שתמצאו חמישה מקומות שונים לשם העתיקו את האקורדים של השיר המוזר ההוא, "I get knocked down, but i get up again, you’re never gonna keep me down!" של צ’ומבה-וומבה. כל חודש בערך אני מקבל אימייל על זה שהאקורדים די נכונים אבל המלים ממש לא נכונות. הייתי בכיתה ח’ ועדיין לא היו המוני אתרי מלים באינטרנט שאפשר לשוטט בהם בלי לשלם, אז מה הם רוצים. איזה קטע, חיפשתי עכשיו ומצאתי 30 מקומות לשם העתיקו את האקורדים ששלחתי לפני חמש שנים. והאתר המקורי שאליו שלחתי את האקורדים נסגר או משהו.
היי, עכשיו נזכרתי גם בעוד משהו מאותו יום שלמדתי לנגן B7 - למדתי לנגן את זה במנגל משפחתי שכזה, איפה שהוא ליד עין כרם אם אני זוכר נכון, ויש שם מנזר ליד. הלכנו לטייל, אחי אריאל, בת דודתי מרים ואני יאיר, כשלפתע נתקלנו בנזירה שטיילה עם הכלב שלה. מרים נבהלה, והנזירה אמרה "אה, דונ’ט וורי - היז פרנדלי!" ומרים אמרה "מה, באמת?" התקרבה אליו וקראה לו: "פרנדלי, פרנדלי, בוא!".
טוב, זה היה מצחיק אז.
בכלל הייתי אמור לספר על why can’t we be friends.
אז ככה: זה שיר אחלה.
אתמול בערב בותק טסה ללונדון עם אמא שלה ואחיה גיא העז. הם לא התקשרו עדיין ואני גם מתגעגע וגם נהייתי פולני ואני קצת דואג.
אתמול בערב בותק טסה ללונדון עם אמא שלה ואחיה גיא העז. הם לא התקשרו עדיין ואני גם מתגעגע וגם נהייתי פולני ואני קצת דואג.
מילותיו של בילי קורגן (סמאשינג פמפקינז) מתוך לייב אוטרכט 1999 טרק 3:
I am sick.
I had a bad duck.
I don't know if you ever had a bad duck.
But I'm trying, girl, very hard.
<…>
You guys are rocking.
Far more rocking than we are.
So i advise you all to start your own rock band.
And then you will have the [...]
תקראו את זה, זה משעשע מאד וזה אותנטי. זה באמת הדף שקיבלתי מהם.
חוץ מזה, אני תוהה אם אנשים באמת קוראים כאן את הביקורות המרחיבות, האקסטנדד ורז’ן של הצופה. כאילו, אתם קוראים? מי שקורא שיצביע.
תודה.
תקראו את זה, זה משעשע מאד וזה אותנטי. זה באמת הדף שקיבלתי מהם.
חוץ מזה, אני תוהה אם אנשים באמת קוראים כאן את הביקורות המרחיבות, האקסטנדד ורז’ן של הצופה. כאילו, אתם קוראים? מי שקורא שיצביע.
תודה.
המגזין המשעשע The Onion על אחד שבניגוד לכותב שורות אלו וויתר על החיפוש העצמי שלו, אחרי 38 שנים של נסיון.
כותב שורות אלו טוען שהוא כמעט מצא את עצמו, ודוחה ויתורים כאלו מכל וכל.
עצמי, אני כבר בא.
אגב, ראיתי אתמול הופעה של אפרת גוש והיה מרגש.
אוטוסטרדה לי. אני מרגישה כאילו החיים שלי בפאסט-פורוורד. דברים שקרו שלשום כבר נשכחו ושככו. יותר מדי אלכוהול זורם לי מדי יום בעורקים. לא שאני באמת שיכורה אבל בסופו של דבר לשתות כל יום כמה שוטים של שנאפס תפוח מצטברים להרבה שנאפס תפוח.
הייתי אתמול עם בועז בהופעה של אפרת גוש בבארבי. היא הייתה אמורה לרשום אותנו בכניסה וכנראה שכחה. טוב ששאלתי את בועז כמה פעמים אם הוא בטוח שהיא הזמינה אותו ותזכור ולא היתה רק ממש שיכורה. לא, האמת שזה לא משנה ששאלתי, כי זה בסופו של דבר לא עזר. החלפתי כמה מילים עם שאול מזרחי וזרמנו פנימה.
אני לא אוהבת את המהות של אפרת גוש. כלומר, המוסיקה בסדר ואפילו החוסר-כרזימה הבלתי-כריזמתית-בעליל נסלחים. אני לא מצליחה להתחבר למילים האלה. משהו שרחוק ממני כל כך ואילו רק בגלל שזה קרוב. בועז מרגיש כאילו השירים שלה נכתבו עליו. אני יכולה להגיד כזה דבר רק על דיוויד בואי.
אחרי הבארבי נסענו לאכול בבטי פורד, היה מפתיע מאד לטובה. אכלתי עלי גפן ממולאים עם יוגורט וקצת כבד קצוץ. בועז אכל ספייריבס ואחרי זה הרגיש כאילו מישהו שם לו תבלין אקסטה במנה. הכבד הקצוץ בבטי פורד היה באמת מהמוצלחים שטעמתי. צריך לחזור לבטי פורד.
פעם שלישית השבוע בברקפסט. מעניין מה זה שכל כך מושך אותי לשם פעם אחרי פעם, אולי בגלל האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולי בגלל האפלוליות. יש שם אווירה כל כך שמחה. כולם מחייכים לכולם, אולי חוץ מהסלקטורים בכניסה. את המשקה הקבוע של בועז אנה מפרויקט וואי כבר מכירה. עיניים סוקרות הכל, אני יודעת שאתה מסתכל עלי, זה שאני לא מסתכלת עליך בחזרה אמור להבהיר את המסר. יד מונחת לי על הישבן. מצחיק, ההוא מהקאסט של "השיר שלנו". אני אומרת לו שזה לא נוח לי, במיוחד לנוכח העובדה שאנחנו מכירים פחות מעשר שניות. הוא מתנצל ואנחנו רוקדים. אחרי דקה היד חוזרת להיות מונחת על הישבן שלי. אני שוב מעירה. נראה לי שבפעם היותר מדי פשוט נכנעתי.
ההוא מהשיר שלנו ניסח את זה במדויק. הברקפסט הוא מקום ברנז’אי לחלוטין, ועם זאת המקום הכי סליזי בעיר הזאת.
עכשיו אני צריכה הפסקה, או אולי פשוט להתרגל לקצב החדש הזה שהחיים שלי תופסים ו/או מכתיבים. היום קצת שקט. אפילו שהתעוררתי בשמונה בערב.
מאזינה לשרון רוטר - הניצוץ, כי זה מה שדי.ג’יי שופל בחר.
אוטוסטרדה לי. אני מרגישה כאילו החיים שלי בפאסט-פורוורד. דברים שקרו שלשום כבר נשכחו ושככו. יותר מדי אלכוהול זורם לי מדי יום בעורקים. לא שאני באמת שיכורה אבל בסופו של דבר לשתות כל יום כמה שוטים של שנאפס תפוח מצטברים להרבה שנאפס תפוח.
הייתי אתמול עם בועז בהופעה של אפרת גוש בבארבי. היא הייתה אמורה לרשום אותנו בכניסה וכנראה שכחה. טוב ששאלתי את בועז כמה פעמים אם הוא בטוח שהיא הזמינה אותו ותזכור ולא היתה רק ממש שיכורה. לא, האמת שזה לא משנה ששאלתי, כי זה בסופו של דבר לא עזר. החלפתי כמה מילים עם שאול מזרחי וזרמנו פנימה.
אני לא אוהבת את המהות של אפרת גוש. כלומר, המוסיקה בסדר ואפילו החוסר-כרזימה הבלתי-כריזמתית-בעליל נסלחים. אני לא מצליחה להתחבר למילים האלה. משהו שרחוק ממני כל כך ואילו רק בגלל שזה קרוב. בועז מרגיש כאילו השירים שלה נכתבו עליו. אני יכולה להגיד כזה דבר רק על דיוויד בואי.
אחרי הבארבי נסענו לאכול בבטי פורד, היה מפתיע מאד לטובה. אכלתי עלי גפן ממולאים עם יוגורט וקצת כבד קצוץ. בועז אכל ספייריבס ואחרי זה הרגיש כאילו מישהו שם לו תבלין אקסטה במנה. הכבד הקצוץ בבטי פורד היה באמת מהמוצלחים שטעמתי. צריך לחזור לבטי פורד.
פעם שלישית השבוע בברקפסט. מעניין מה זה שכל כך מושך אותי לשם פעם אחרי פעם, אולי בגלל האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולי בגלל האפלוליות. יש שם אווירה כל כך שמחה. כולם מחייכים לכולם, אולי חוץ מהסלקטורים בכניסה. את המשקה הקבוע של בועז אנה מפרויקט וואי כבר מכירה. עיניים סוקרות הכל, אני יודעת שאתה מסתכל עלי, זה שאני לא מסתכלת עליך בחזרה אמור להבהיר את המסר. יד מונחת לי על הישבן. מצחיק, ההוא מהקאסט של "השיר שלנו". אני אומרת לו שזה לא נוח לי, במיוחד לנוכח העובדה שאנחנו מכירים פחות מעשר שניות. הוא מתנצל ואנחנו רוקדים. אחרי דקה היד חוזרת להיות מונחת על הישבן שלי. אני שוב מעירה. נראה לי שבפעם היותר מדי פשוט נכנעתי.
ההוא מהשיר שלנו ניסח את זה במדויק. הברקפסט הוא מקום ברנז’אי לחלוטין, ועם זאת המקום הכי סליזי בעיר הזאת.
עכשיו אני צריכה הפסקה, או אולי פשוט להתרגל לקצב החדש הזה שהחיים שלי תופסים ו/או מכתיבים. היום קצת שקט. אפילו שהתעוררתי בשמונה בערב.
מאזינה לשרון רוטר - הניצוץ, כי זה מה שדי.ג’יי שופל בחר.
כוס אמק, מה זה הזמרות ליווי המעפנות האלה? מה זה הזמרים המעפנים האלה? מה זה העיבודים המעפנים האלה? אני רוצה לצטט את עצמי:
"’לא נפסיק לשיר’ היה הרבה יותר טוב, כי אמנם גם שם הביאו סתם אנשים שלא יודעים לשיר, אבל שם לא עשו מזה עניין."
[אני מוציא פה את ה'כוס אמק'ים שלי כי בהצופה לא מרשים.]
האלבום הכפול של אסף אמדורסקי הוא מאד נחמד. הוא חוזר לילדותו, לשנות 85-86 הנוראיות (ואני מצטט את עצמי שוב: "הדבר הטוב היחיד שיצא בשנות השמונים זה אני"), ושר משיריו האהובים בגרסאות קלאב שדי מעניינות את מי שאוהב קלאב. אני לא כל כך, אבל זה נחמד. על הדיסק השני חברת הד ארצי לא לוקחת אחריות בכלל - היא משמשת רק כחברת הפצה, הלייבל שחתום עליו הוא ‘ביאליק מיוזיק’. הדיסק השני הוא הדיסק הראשון בגרסאות בדרך כלל אינסטרומנטליות וחוץ מזה לא שונות כמעט. "אני שוכב לי על הגב" הפך ל"אני שוכב לי על הדאב", "יום אחד" של חלב ודבש הפך ל"לילה אחד", ובכלל קוראים לשיר במקור "מסע ארוך", אבל למי אכפת.
מה קשור הוציאו מכת מצרים חדשה: שיר שהוא ספק מחווה ספק פרודיה לרגאיי של מוש בן ארי ושוטי הנבואה. משהו לא ברור עם איזה אחד שחוזר חוזר חוזר חוזר לאלי קציצה. בטח הם קראו באיזה מקום שבפזמונים צריך לחזור על מילה ארבע פעמים, ואחרת זה לא נחשב פזמון. דודו טסה ניגן גיטרות באלבום. דודו, אני אסלח לך יום אחד. אבל לעולם לא אסלח לך, לאה לופטין, על "הכל פתוח". בקיצור, אם יש לכם רק רדיו באוטו - תתחילו לנסוע באוטובוס. יש לי הרגשה שגלגל"ץ ימשיכו לשדר את הזוועה של מה קשור.
מחווה אחרונה לכוכב נולד: שמע ישראל, כוס אמק!
[בסוף יגיעו לכאן מגוגל בחיפוש "כוס אמק". או "רכי גל שירים", מי יודע]
כוס אמק, מה זה הזמרות ליווי המעפנות האלה? מה זה הזמרים המעפנים האלה? מה זה העיבודים המעפנים האלה? אני רוצה לצטט את עצמי:
"’לא נפסיק לשיר’ היה הרבה יותר טוב, כי אמנם גם שם הביאו סתם אנשים שלא יודעים לשיר, אבל שם לא עשו מזה עניין."
[אני מוציא פה את ה'כוס אמק'ים שלי כי בהצופה לא מרשים.]
האלבום הכפול של אסף אמדורסקי הוא מאד נחמד. הוא חוזר לילדותו, לשנות 85-86 הנוראיות (ואני מצטט את עצמי שוב: "הדבר הטוב היחיד שיצא בשנות השמונים זה אני"), ושר משיריו האהובים בגרסאות קלאב שדי מעניינות את מי שאוהב קלאב. אני לא כל כך, אבל זה נחמד. על הדיסק השני חברת הד ארצי לא לוקחת אחריות בכלל - היא משמשת רק כחברת הפצה, הלייבל שחתום עליו הוא ‘ביאליק מיוזיק’. הדיסק השני הוא הדיסק הראשון בגרסאות בדרך כלל אינסטרומנטליות וחוץ מזה לא שונות כמעט. "אני שוכב לי על הגב" הפך ל"אני שוכב לי על הדאב", "יום אחד" של חלב ודבש הפך ל"לילה אחד", ובכלל קוראים לשיר במקור "מסע ארוך", אבל למי אכפת.
מה קשור הוציאו מכת מצרים חדשה: שיר שהוא ספק מחווה ספק פרודיה לרגאיי של מוש בן ארי ושוטי הנבואה. משהו לא ברור עם איזה אחד שחוזר חוזר חוזר חוזר לאלי קציצה. בטח הם קראו באיזה מקום שבפזמונים צריך לחזור על מילה ארבע פעמים, ואחרת זה לא נחשב פזמון. דודו טסה ניגן גיטרות באלבום. דודו, אני אסלח לך יום אחד. אבל לעולם לא אסלח לך, לאה לופטין, על "הכל פתוח". בקיצור, אם יש לכם רק רדיו באוטו - תתחילו לנסוע באוטובוס. יש לי הרגשה שגלגל"ץ ימשיכו לשדר את הזוועה של מה קשור.
מחווה אחרונה לכוכב נולד: שמע ישראל, כוס אמק!
[בסוף יגיעו לכאן מגוגל בחיפוש "כוס אמק". או "רכי גל שירים", מי יודע]
מתוך הפוסט "הייתי ילדה דחויה" מה-22 ביוני, 2005:
"מישהי שלמדה איתי ביסודי ובתיכון פעם ראתה אותי ברחוב באיזה ערב. היא צעקה לכיווני "מיכל" וכשהסתובבתי הסתובבה גם, היא רק רצתה לוודא שזו אני, לא ברור לי לשם מה אם כך קראה לי. אם אין לך עניין לשוחח איתי, מה הטעם להיות פתאטית כל-כך, לקרוא בשמי ולהסתובב כאילו זו לא היית את? מה את חושבת?"
בכל מקרה, תשכחו מכל מה שכתוב שם. היום ניצחתי. אותה, את הדחי, את כולם. פאקינג ניצחתי, וזה פאקינג מרגיש מצוין.