מתוך הפוסט "הייתי ילדה דחויה" מה-22 ביוני, 2005:
"מישהי שלמדה איתי ביסודי ובתיכון פעם ראתה אותי ברחוב באיזה ערב. היא צעקה לכיווני "מיכל" וכשהסתובבתי הסתובבה גם, היא רק רצתה לוודא שזו אני, לא ברור לי לשם מה אם כך קראה לי. אם אין לך עניין לשוחח איתי, מה הטעם להיות פתאטית כל-כך, לקרוא בשמי ולהסתובב כאילו זו לא היית את? מה את חושבת?"
בכל מקרה, תשכחו מכל מה שכתוב שם. היום ניצחתי. אותה, את הדחי, את כולם. פאקינג ניצחתי, וזה פאקינג מרגיש מצוין.
שומע את Wild Life של ווינגס משנת 1972. באותה תקופה פול מקרטני וג’ון לנון היו בכסאח רציני - פול מקרטני כתב את Teddy Boy שאומרים שמכוון לג’ון (Teddy Boy באנגליה של שנות הששים זה מעין סוג קדום של ערס), ג’ון לנון כתב לו "איך אתה ישן בלילות", וזה לא שיר ערש אלא שיר מלא בהאשמות והעלבות מרושעות, למשל השורה "The sound you make is music to my ears / you must have learned something all these years" ועוד ועוד. פול מקרטני הוציא אלבום בו הוא נראה אוחז בקרניו של טלה, בתגובה בתקליט "דמיין" מצורפת גלויה בה נראה ג’ון לנון אוחז באוזניו של חזיר. בWild Life מוקדש שיר שלם לג’ון, Dear Friend, שבו הוא קורא לו להפסיק את המריבות, השיר נשמע אבֵל משהו, אבל הוא שיר יפה. כמו כן הייתה ביניהם התכתבות פומבית, בו פול קרא לג’ון לשבת יחד רק שניהם וללבן את הדברים, וג’ון ענה לו בזעם שעכשיו הוא ג’ונְוְיוקו ואין דבר כזה רק ג’ון לנון. אבל בשנת 74, כששניהם היו מסטולים או שיכורים מאד וג’ון היה מגורש מהבית, הם נפגשו והקליטו כמה דברים ביחד. הדברים לא יצאו לאור באופן רשמי וכנראה טוב שכך. אחר כך פול הזמין את ג’ון להשתתף באלבום האגדי Venus and Mars אבל ג’ון היה עסוק מדי בלגדל ילד ולאפות לחם. בכל מקרה, Wild Life הוא האלבום הראשון של פול עם Wings. אמנם שניים מחברי הלהקה עזבו לאחר זמן מועט מאד כי הם לא רצו לנסוע לניגריה עם פול להקלטת Band on the Run, אבל שומעים גרוב וכיף, למרות חוסר ההשקעה המשווע.
היום הייתי בהופעה של האנסמבל של הצוללת הצהובה, בה חברים איתי המורה שלי לשעבר ממגמת המוסיקה, אצ’ה מנהל הצוללת ועוד שלושה שאני לא מכיר אישית. שמחתי לראות סוף סוף הופעה מגובשת, שבה יש קו מנחה בין השירים וסגנון אחיד מספיק. הגרובים היו בנויים באופן מאד מעניין והנגינה, טכנית, הייתה מאד מרשימה. נזכרתי בהערה ששמעתי מפי איתי: "Jazz is not dead; It just smells funny". התפתחות הג’ז נעצרה לפני כחמישים שנה, לדעתי. מה שהיה פעם ווריאציות חביבות על שירי פופ, הפך לז’אנר אופנתי לפסאודו אינטלקטואלים מוסיקליים, וכפי שיש כעשרים שירי רגאיי שכולם אותו דבר, בערך, כך יש כמאתיים שירי ג’ז הקרויים "סטנדרטים", שהם בעצם סתם שירים מהתקופה שענקי הג’ז היו עושים להם גרסאות ג’ז. אותם הפסאודו-אינטלקטואלים וכו’ (שהייתי אומר שמעתה נקרא להם פא"ם, אבל אני מקווה לא להשתמש יותר בביטוי) לומדים לנגן את הג’ז על פי הקונוונציות המקובלות, ויעשו את זה עוד שנים, אם לא יימאס להם להקשיב לסולואים של החברים שלהם. אני אגיד גם שההתקדמות הכי מורגשת בהקלטות הג’ז היא רק באכות הסאונד, אבל אני עוד צריך לנסח את זה באופן מסודר במאמר יום אחד, זה לא הולך כי אני רק אומר אותו דבר שוב ושוב, או טענות לא מבוססות.
בכל מקרה, זה היה נחמד בעיקר כי זה לא היה סתם "דין דידין" כמו שכבר התרגלתי לשמוע בג’אמים ובהקלטות ישנות, אלא זה משהו מעבר - הגרובים חדשניים ומצדיקים את מיקום המופע בתאטרון - ג’ז זה הרי מוסיקה של פאבים לפני חמישים-שבעים שנה. ההופעה לא הייתה מפגן וירטואוזיות ולא מפגן זלזול בקהל, לא ג’ם סשן ולא… טוב, נו, נגיד מה זה כן וזהו. ההופעה הייתה הופעה - מכובדת, מושקעת, מקורית, מעניינת. והכניסה הייתה חופשית, זו נקודת זכות בהחלט.
מחר אני מקווה ללכת להופעה של אריאל זילבר במתנ"ס, אני מקווה שהוא ישיר את הלהיט "יהודי לא מגרש יהודי".
שומע את Wild Life של ווינגס משנת 1972. באותה תקופה פול מקרטני וג’ון לנון היו בכסאח רציני - פול מקרטני כתב את Teddy Boy שאומרים שמכוון לג’ון (Teddy Boy באנגליה של שנות הששים זה מעין סוג קדום של ערס), ג’ון לנון כתב לו "איך אתה ישן בלילות", וזה לא שיר ערש אלא שיר מלא בהאשמות והעלבות מרושעות, למשל השורה "The sound you make is music to my ears / you must have learned something all these years" ועוד ועוד. פול מקרטני הוציא אלבום בו הוא נראה אוחז בקרניו של טלה, בתגובה בתקליט "דמיין" מצורפת גלויה בה נראה ג’ון לנון אוחז באוזניו של חזיר. בWild Life מוקדש שיר שלם לג’ון, Dear Friend, שבו הוא קורא לו להפסיק את המריבות, השיר נשמע אבֵל משהו, אבל הוא שיר יפה. כמו כן הייתה ביניהם התכתבות פומבית, בו פול קרא לג’ון לשבת יחד רק שניהם וללבן את הדברים, וג’ון ענה לו בזעם שעכשיו הוא ג’ונְוְיוקו ואין דבר כזה רק ג’ון לנון. אבל בשנת 74, כששניהם היו מסטולים או שיכורים מאד וג’ון היה מגורש מהבית, הם נפגשו והקליטו כמה דברים ביחד. הדברים לא יצאו לאור באופן רשמי וכנראה טוב שכך. אחר כך פול הזמין את ג’ון להשתתף באלבום האגדי Venus and Mars אבל ג’ון היה עסוק מדי בלגדל ילד ולאפות לחם. בכל מקרה, Wild Life הוא האלבום הראשון של פול עם Wings. אמנם שניים מחברי הלהקה עזבו לאחר זמן מועט מאד כי הם לא רצו לנסוע לניגריה עם פול להקלטת Band on the Run, אבל שומעים גרוב וכיף, למרות חוסר ההשקעה המשווע.
היום הייתי בהופעה של האנסמבל של הצוללת הצהובה, בה חברים איתי המורה שלי לשעבר ממגמת המוסיקה, אצ’ה מנהל הצוללת ועוד שלושה שאני לא מכיר אישית. שמחתי לראות סוף סוף הופעה מגובשת, שבה יש קו מנחה בין השירים וסגנון אחיד מספיק. הגרובים היו בנויים באופן מאד מעניין והנגינה, טכנית, הייתה מאד מרשימה. נזכרתי בהערה ששמעתי מפי איתי: "Jazz is not dead; It just smells funny". התפתחות הג’ז נעצרה לפני כחמישים שנה, לדעתי. מה שהיה פעם ווריאציות חביבות על שירי פופ, הפך לז’אנר אופנתי לפסאודו אינטלקטואלים מוסיקליים, וכפי שיש כעשרים שירי רגאיי שכולם אותו דבר, בערך, כך יש כמאתיים שירי ג’ז הקרויים "סטנדרטים", שהם בעצם סתם שירים מהתקופה שענקי הג’ז היו עושים להם גרסאות ג’ז. אותם הפסאודו-אינטלקטואלים וכו’ (שהייתי אומר שמעתה נקרא להם פא"ם, אבל אני מקווה לא להשתמש יותר בביטוי) לומדים לנגן את הג’ז על פי הקונוונציות המקובלות, ויעשו את זה עוד שנים, אם לא יימאס להם להקשיב לסולואים של החברים שלהם. אני אגיד גם שההתקדמות הכי מורגשת בהקלטות הג’ז היא רק באכות הסאונד, אבל אני עוד צריך לנסח את זה באופן מסודר במאמר יום אחד, זה לא הולך כי אני רק אומר אותו דבר שוב ושוב, או טענות לא מבוססות.
בכל מקרה, זה היה נחמד בעיקר כי זה לא היה סתם "דין דידין" כמו שכבר התרגלתי לשמוע בג’אמים ובהקלטות ישנות, אלא זה משהו מעבר - הגרובים חדשניים ומצדיקים את מיקום המופע בתאטרון - ג’ז זה הרי מוסיקה של פאבים לפני חמישים-שבעים שנה. ההופעה לא הייתה מפגן וירטואוזיות ולא מפגן זלזול בקהל, לא ג’ם סשן ולא… טוב, נו, נגיד מה זה כן וזהו. ההופעה הייתה הופעה - מכובדת, מושקעת, מקורית, מעניינת. והכניסה הייתה חופשית, זו נקודת זכות בהחלט.
מחר אני מקווה ללכת להופעה של אריאל זילבר במתנ"ס, אני מקווה שהוא ישיר את הלהיט "יהודי לא מגרש יהודי".
התעוררתי עכשיו. עכשיו די שלוש אחרי הצהריים. הסתובבתי בבית, הדאנסינג שוז שלי (כן, יש לי כאלו) היו זרוקות בכניסה. בהמשך המסדרון מצאתי את התחתונים שלי נחים על הרצפה גם.
מה לעזאזל קרה כאן?
בכלל מצאתי את עצמי אתמול ב-9 בערב עם בועז בהופעה של אינפקציה באוזן השלישית. היה נחמד רק שהבלאנס לקח כל כך הרבה זמן וההופעה התחילה רק ב-10. אחרי כמה שירים נכנענו והלכנו לאכול סושי בסאקורה. היה נורא יקר. כשסיימנו בדיוק ההופעה נגמרה. משם התגלגלנו לאברקסס, פגשתי שם את רני. ואז התחלתי לשתות. לא, לא בגלל רני.
התחלתי במרלו שהיה דוחה ממש. עברתי לאיזה ליקר שאין לי מושג מה שמו. נראה לי שאז הגיע השלב שנכנעתי והחלטתי להיצמד לשנאפס-תפוח שלי. 2, 3, 4, 5, אלוהים יודע כמה שוטים של שנאפס תפוח שתיתי מאותו הרגע. בועז כבר היה שיכור מספיק בעצמו כי הוא נמרח על עמדת הדיג’יי והתלהב כשאפרת גוש הזמינה אותו להופעה שלה ביום שישי.
גם ההוא היה שם. התירוצים שלו כל כך הזכירו לי את התירוצים שלי. למה אני עדיין טורחת לנסות?
אחרי האברקסס שהיה כיף לכשעצמו, הלכנו כמה בלוקים לברקפסט קלאב. כל אחד צריך לנסות מתישהו את הברקפסט קלאב. חצינו סלקציה מבלי למצמץ. זה היה די נחמד. איך שנפתחת הדלת מגיעים לאוזניים שלי צלילים של מוסיקה קופצנית. מגניב, אני חושבת לעצמי.
אני יורדת בגרם המדרגות ומגלה שביום שלישי ב-1 לפנות בוקר מאות אנשים מוצאים את עצמם שיכורים בדיוק כמוני ורוקדים עד בלי די.
המוסיקה היתה סוף. מיקסים אינטליגנטים של רוק ופופ והיא היתה בדיוק בווליום הנכון. כלומר, הווליום הנכון בו אפשר ללחוש לאנשים דברים באוזן מבלי לצעוק.
הכל שם אפלולי כל כך, אפלולי זה טוב. עד שאתה מגלה עם מי אתה מתמזמז אתה שיכור מדי מכדי שיהיה לך אכפת. לא עברו עשר שניות מהרגע שבועז נעלם מרדיוס ה-5 מטר שלי וכבר מישהו הזמין אותי לרקוד איתו. אני לא רגילה לדברים האלה. מה אני אמורה לעשות? לבוא? לא לבוא? בסוף באתי.
די חמוד. מפלס החתיכים של הברקפסט קלאב עצום כל כך. גם מפלס הכוסיות. כולם בברקפסט קלאב יפים ויפות. כל הזמן הוא וחבר שלו נתנו לי עוד ועוד בירה. אני בכלל לא שותה בירה! חבר שלו בסופו של דבר, מן הסתם, בעיקר רצה להגיע לעניינים החשובים באמת. כשסירבתי מאד הופתעתי שהוא עדיין נשאר לכרכר סביבי. ברחתי לשירותים בשלב כלשהו, השלפוחית שלי היתה צריכה לשחרר אלכוהול.
אחרי ההשתנה בא כאב בטן, ככה לפחות אני זוכרת. מכל מה שקרה מהרגע שנכנסתי לשירותים אני זוכרת רק שברים.
הממ. אסלה.
שיט, השתנתי על עצמי.
היי! מראה! היי מיכל! את נראית טוב היום.
"בועז, כואבת לי הבטן נורא. אני רוצה הביתה."
"היציאה משם, חמודה."
רחוב לילינבלום. אני רק רוצה הביתה.
פותחת את כפתור המכנסיים. אולי זה יקל על הכאב.
יוצאת מהאוטו של בועז. לא, זה בעיקר כואב כשאני עומדת.
נכנסת הביתה. נעליים מעופפות.
התקרה שלי אוהבת להסתובב.
9:35, האנג אובר.
צריך לחזור לברקפסט קלאב. מי בא?
(רמז: לא כולם)
מאזינה ל-Changes של דיוויד בואי. שיעשה לי ילד, ינעל רבאק.
התעוררתי עכשיו. עכשיו די שלוש אחרי הצהריים. הסתובבתי בבית, הדאנסינג שוז שלי (כן, יש לי כאלו) היו זרוקות בכניסה. בהמשך המסדרון מצאתי את התחתונים שלי נחים על הרצפה גם.
מה לעזאזל קרה כאן?
בכלל מצאתי את עצמי אתמול ב-9 בערב עם בועז בהופעה של אינפקציה באוזן השלישית. היה נחמד רק שהבלאנס לקח כל כך הרבה זמן וההופעה התחילה רק ב-10. אחרי כמה שירים נכנענו והלכנו לאכול סושי בסאקורה. היה נורא יקר. כשסיימנו בדיוק ההופעה נגמרה. משם התגלגלנו לאברקסס, פגשתי שם את רני. ואז התחלתי לשתות. לא, לא בגלל רני.
התחלתי במרלו שהיה דוחה ממש. עברתי לאיזה ליקר שאין לי מושג מה שמו. נראה לי שאז הגיע השלב שנכנעתי והחלטתי להיצמד לשנאפס-תפוח שלי. 2, 3, 4, 5, אלוהים יודע כמה שוטים של שנאפס תפוח שתיתי מאותו הרגע. בועז כבר היה שיכור מספיק בעצמו כי הוא נמרח על עמדת הדיג’יי והתלהב כשאפרת גוש הזמינה אותו להופעה שלה ביום שישי.
גם ההוא היה שם. התירוצים שלו כל כך הזכירו לי את התירוצים שלי. למה אני עדיין טורחת לנסות?
אחרי האברקסס שהיה כיף לכשעצמו, הלכנו כמה בלוקים לברקפסט קלאב. כל אחד צריך לנסות מתישהו את הברקפסט קלאב. חצינו סלקציה מבלי למצמץ. זה היה די נחמד. איך שנפתחת הדלת מגיעים לאוזניים שלי צלילים של מוסיקה קופצנית. מגניב, אני חושבת לעצמי.
אני יורדת בגרם המדרגות ומגלה שביום שלישי ב-1 לפנות בוקר מאות אנשים מוצאים את עצמם שיכורים בדיוק כמוני ורוקדים עד בלי די.
המוסיקה היתה סוף. מיקסים אינטליגנטים של רוק ופופ והיא היתה בדיוק בווליום הנכון. כלומר, הווליום הנכון בו אפשר ללחוש לאנשים דברים באוזן מבלי לצעוק.
הכל שם אפלולי כל כך, אפלולי זה טוב. עד שאתה מגלה עם מי אתה מתמזמז אתה שיכור מדי מכדי שיהיה לך אכפת. לא עברו עשר שניות מהרגע שבועז נעלם מרדיוס ה-5 מטר שלי וכבר מישהו הזמין אותי לרקוד איתו. אני לא רגילה לדברים האלה. מה אני אמורה לעשות? לבוא? לא לבוא? בסוף באתי.
די חמוד. מפלס החתיכים של הברקפסט קלאב עצום כל כך. גם מפלס הכוסיות. כולם בברקפסט קלאב יפים ויפות. כל הזמן הוא וחבר שלו נתנו לי עוד ועוד בירה. אני בכלל לא שותה בירה! חבר שלו בסופו של דבר, מן הסתם, בעיקר רצה להגיע לעניינים החשובים באמת. כשסירבתי מאד הופתעתי שהוא עדיין נשאר לכרכר סביבי. ברחתי לשירותים בשלב כלשהו, השלפוחית שלי היתה צריכה לשחרר אלכוהול.
אחרי ההשתנה בא כאב בטן, ככה לפחות אני זוכרת. מכל מה שקרה מהרגע שנכנסתי לשירותים אני זוכרת רק שברים.
הממ. אסלה.
שיט, השתנתי על עצמי.
היי! מראה! היי מיכל! את נראית טוב היום.
"בועז, כואבת לי הבטן נורא. אני רוצה הביתה."
"היציאה משם, חמודה."
רחוב לילינבלום. אני רק רוצה הביתה.
פותחת את כפתור המכנסיים. אולי זה יקל על הכאב.
יוצאת מהאוטו של בועז. לא, זה בעיקר כואב כשאני עומדת.
נכנסת הביתה. נעליים מעופפות.
התקרה שלי אוהבת להסתובב.
9:35, האנג אובר.
צריך לחזור לברקפסט קלאב. מי בא?
(רמז: לא כולם)
מאזינה ל-Changes של דיוויד בואי. שיעשה לי ילד, ינעל רבאק.
פתאום חשבתי, ‘איזה גדול זה יהיה אם אני אקליט בעיבודים מוזרים שירים של אביב גפן’, אז הבאתי את המיקרופון, עשיתי בלנס בעזרת אמא, והקלטתי את "אני שונא", זה היה הכי קל מביניהם ("קנאה" בשבע שמיניות, עוד שיר אחד בנוסח ג’ו קוקר) ולקח הכי מעט טייקים. כמובן שכשאמא שמעה אותי מתאמן היא באה ואמרה "מה את אומרת ‘שונא שאמא עושה לי טובה שהיא מגדלת אותי?’" אמרתי לה שזה לא אישי.
את שאר השירים עוד ייקח זמן, אם יתהיה לי שוב סבלנות פתע. יש גם ‘לילה טוב’ בבוסה נובה, אבל זה קצת בינוני.
פתאום חשבתי, ‘איזה גדול זה יהיה אם אני אקליט בעיבודים מוזרים שירים של אביב גפן’, אז הבאתי את המיקרופון, עשיתי בלנס בעזרת אמא, והקלטתי את "אני שונא", זה היה הכי קל מביניהם ("קנאה" בשבע שמיניות, עוד שיר אחד בנוסח ג’ו קוקר) ולקח הכי מעט טייקים. כמובן שכשאמא שמעה אותי מתאמן היא באה ואמרה "מה את אומרת ‘שונא שאמא עושה לי טובה שהיא מגדלת אותי?’" אמרתי לה שזה לא אישי.
את שאר השירים עוד ייקח זמן, אם יתהיה לי שוב סבלנות פתע. יש גם ‘לילה טוב’ בבוסה נובה, אבל זה קצת בינוני.
תמונות מההופעה של השוטים פה אצלנו, בגלריה הזאת.
והנה כמה טאמבניילז כטיזר:
וכן אני יודע, הרבה מטושטשות, תתמודדו. זה היה בתנאי צילום לילה בדיגיטלית כשלפעמים לא ראיתי כמעט כלום. עם פלאש היה נורא בגלל העשן על הבמה ובלי פלאש היה קשה. לפחות יצאו כמה תמונות בודדות שאפשר להגדיר כלא רעות.
תמונות מההופעה של השוטים פה אצלנו, בגלריה הזאת.
והנה כמה טאמבניילז כטיזר:
וכן אני יודע, הרבה מטושטשות, תתמודדו. זה היה בתנאי צילום לילה בדיגיטלית כשלפעמים לא ראיתי כמעט כלום. עם פלאש היה נורא בגלל העשן על הבמה ובלי פלאש היה קשה. לפחות יצאו כמה תמונות בודדות שאפשר להגדיר כלא רעות.
"ב. ממש אדיוט ואת מוצאת חן בעיני" הוא שלח לי ב-SMS מאחורי גבו של ב. אני חייכתי וסגרתי את ההודעה. הם הלכו, אני חושבת שהוא התבאס עלי. זה מסוג ה-SMSים שאולי היו מלהיבים אותי אם הייתי בגיל תיכון. אם גלעד קורא את זה הוא בטח מבין על מה אני מדברת.
מזל טוב לגלעד!
אירחתי את מסיבונת יום הולדתו אצלי. היה נחמד, הבנתי שכל אחד שבא, הגיע מרקע שונה לחלוטין. אני בכל מקרה לא הכרתי אף אחד חוץ מבורלא, גלעד ויפתח. יפתח הרביץ נזיד-קיא בחדר שינה. ראינו קונג פאו והפסקנו באמצע. היה פרפה לימון שהיה מדהים. אכלנו גם פיצה. סוויט.
החלפתי את התאורה גם בסלון. תם עידן הפלורסנטים. אני מתחילה להרגיש את האנרגיות האמיתיות של הבית הזה בתאורה הזו. זה מאד נעים.
מאזינה ל-Can’t Buy me Love, של הביטלס.
לילה טוב.
"ב. ממש אדיוט ואת מוצאת חן בעיני" הוא שלח לי ב-SMS מאחורי גבו של ב. אני חייכתי וסגרתי את ההודעה. הם הלכו, אני חושבת שהוא התבאס עלי. זה מסוג ה-SMSים שאולי היו מלהיבים אותי אם הייתי בגיל תיכון. אם גלעד קורא את זה הוא בטח מבין על מה אני מדברת.
מזל טוב לגלעד!
אירחתי את מסיבונת יום הולדתו אצלי. היה נחמד, הבנתי שכל אחד שבא, הגיע מרקע שונה לחלוטין. אני בכל מקרה לא הכרתי אף אחד חוץ מבורלא, גלעד ויפתח. יפתח הרביץ נזיד-קיא בחדר שינה. ראינו קונג פאו והפסקנו באמצע. היה פרפה לימון שהיה מדהים. אכלנו גם פיצה. סוויט.
החלפתי את התאורה גם בסלון. תם עידן הפלורסנטים. אני מתחילה להרגיש את האנרגיות האמיתיות של הבית הזה בתאורה הזו. זה מאד נעים.
מאזינה ל-Can’t Buy me Love, של הביטלס.
לילה טוב.
לילה מתערבב עם יום ולהפך: אתמול נרדמתי בשש, התעוררתי בשתיים וקמתי בארבע אחר הצהריים. עכשיו עוד שש בבוקר, אולי הפעם אני אשרוד עד הערב. הוצאות התקליטים מוציאות לי את הנשמה במקום את התקליטים. אני צריך שיהיה הבדל בין כל יום, כדי שאזכור תמיד באיזה יום אני נמצא. למזלי, באופן קבוע המצב הזה זמני, אבל מתי המצב הבא יהיה קבוע? גם זה לא בטוח בדיוק. מה עשיתי אתמול? כלום דבר מיוחד. סימן שצריך לעשות היום משהו. מחר כן יש משהו, וגם ביום שאחריו וביום שאחריו אז רק צריך למלא את היום הזה במשהו שונה, אולי מאוורר או עכבר חולה בכלבת. אני מקווה שמשהו אחר אבל אי אפשר לדעת. אתמול עשיתי פריסטייל בפעם הראשונה בחיים, כשהשמעתי לתהילה דמו של שיר שהלחנתי, ובדמו עדיין לא הייתה שירה, אז אלתרתי מלים בחרוזים. גם חמי רודנר תמיד כותב בפסקה אחת ארוכה.
לילה מתערבב עם יום ולהפך: אתמול נרדמתי בשש, התעוררתי בשתיים וקמתי בארבע אחר הצהריים. עכשיו עוד שש בבוקר, אולי הפעם אני אשרוד עד הערב. הוצאות התקליטים מוציאות לי את הנשמה במקום את התקליטים. אני צריך שיהיה הבדל בין כל יום, כדי שאזכור תמיד באיזה יום אני נמצא. למזלי, באופן קבוע המצב הזה זמני, אבל מתי המצב הבא יהיה קבוע? גם זה לא בטוח בדיוק. מה עשיתי אתמול? כלום דבר מיוחד. סימן שצריך לעשות היום משהו. מחר כן יש משהו, וגם ביום שאחריו וביום שאחריו אז רק צריך למלא את היום הזה במשהו שונה, אולי מאוורר או עכבר חולה בכלבת. אני מקווה שמשהו אחר אבל אי אפשר לדעת. אתמול עשיתי פריסטייל בפעם הראשונה בחיים, כשהשמעתי לתהילה דמו של שיר שהלחנתי, ובדמו עדיין לא הייתה שירה, אז אלתרתי מלים בחרוזים. גם חמי רודנר תמיד כותב בפסקה אחת ארוכה.
כל-כך סותרים הייתם אז;
מהורהרים. לאמא לא היה כוח לקום ולחבק אותי
בזמן שאבא הזמין אמבולנס.
היא ביקשה שאשב לידה.
כששכבתי על הספה הייתה לי תחושה שזה הסוף המצחיק של קומדיית סיקסטיז.
"הי! מי שם בסירה?" - מצחיק, מצחיק, מצחיק,
מצחיק, הסוף.
כל-כך סותרים הייתם אז;
מהורהרים. לאמא לא היה כוח לקום ולחבק אותי
בזמן שאבא הזמין אמבולנס.
היא ביקשה שאשב לידה.
כששכבתי על הספה הייתה לי תחושה שזה הסוף המצחיק של קומדיית סיקסטיז.
"הי! מי שם בסירה?" - מצחיק, מצחיק, מצחיק,
מצחיק, הסוף.