לראשונה יצא לי לנצל יום חופש מהעבודה כראוי. אתמול בלילה מאי באה לישון אצלי, אז יצאנו לפרילנד. איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת ביחד עם החבר הראשון שלי לשם, שהוא בכלל רואה אותי כיישות שזקוקה להשמדה מידית ואם לא אז לפחות להצמדת שחלות באופן בהול פן יושרצו צאצאי המזויעים אל העולם. לפני שעיכלתי מהו המוב הנכון לעשות כשנתקלים באקס המקלס הרבצתי אה-לה-ספרינט במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי לחדר של הפול. הוא הגיע לשם בכלל עם ידיד אחר שלי שמהפדיחה לא מצאתי מילי-שניה לומר לו היי, אז כמו מפגרת הרמתי לו טלפון ואמרתי לו לקפוץ לחדר ליד לומר שלום. בפול בכלל היה איזה בחור שהקריא בערבמה האחרון, שדוד תיאר אותו כמי ש"נתקע לו טיל בתחת לפני שהוא עלה להקריא", והאמת היא, על אף שהוא מאד נחמד, אני קיבלתי את הרושם שנתקע לו טיל בתחת, לא ממש משנה איזו פעולה הוא מבצע. באותו הזמן גם החלפתי כמה משפטי הא-ודא עם איזו אחת שלמדה איתי בתיכון ומאי מלמלה איזה משהו על זה שאנג’ל שישבה שם בחצאית דפוקותי-מה-זה-חזק בטח לא זוכרת אותה מהאודישנים של "הדוגמניות". האמת היא שמאי קצת הביטה בה במבט של מודל לחיקוי ואני קצת התפלאתי למה לבחורה כמו מאי יש מבט כזה בעיניים כלפי הבת-ימית עם הא-סימטריה בין הראש, הגוף והכוס בעיקר. באותן השניות קצת התחלתי להתחרט שהגעתי לפרילנד מאחר שזיהיתי שם את רוב האוכלוסיה הדלילה גם כך. אם כבר הגעתי, ואם כבר עלי לסבול, לפחות אשלם על זה באלכוהול. הזמנתי אייריש קרים ומאי רצתה רק מים אז כבר הזמנתי בשבילה שנאפס תפוח שגם אותו אני בסוף סיימתי. הרבצנו פול עם החברים של הבחור עם הטיל הרקטאלי והם זיינו לנו את הצורה, מה שלימד אותי להפסיק להיות יהירה לחמש שניות בדיוק מסיום המשחק.
בצאתנו מהפרילנד החלטנו שאם גם ככה קר אולי נרחיק לכת גג למנזר, שם צ’יקי התהדר בזוג בנות מתוקות העונות לשם חגית ואביגיל, שמאי התאהבה בה לחלוטין ובסוף הן סיכמו איזה הסדר לגבי חתונה חד-מינית או משהו כזה. הוא כיבד את כולנו במרק ירקות ולחם וכמו אנורקטיות טובות כולנו צבאנו את הלחם עד תום. הוא גם הזמין אותנו להשקת מגזין הקולנוע החדש בבריכה המקורה בדיזנגוף סנטר (הוא הסביר לי שהיא מקורה בחורף ואינה בקיץ, מה שהסביר למה לא היה גג אף פעם כשהתפלחתי לשם בימים פרחחיים יותר), נראה לי שאלך כי יצא לי ללבוש את בגד-הים האחרון שקניתי פעם אחת בדיוק וממש מצאתי אותו לפני ארבעה ימים זרוק באיזה תיק.
התלבשנו בג’חנון של אימא, אחרי כן, על זוג ג’חנונים. מאי קצת התחרטה על מאורע הפחמימות ב-2:30 לפנות בוקר ואילו אני שצמתי במהלך כל היום והייתה זו בכלל ארוחתי הראשונה לאותו היום דווקא הרגשתי די בסדר עם עצמי ועם הבטן.
איכשהו מאי העירה אותי ב-11. המחשבה על יום חופש לא התעכלה לי היטב ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי שכן כבר תיכנתתי את עצמי להתקלח, לעלות על קו 66, להעביר כרטיס ולהתחיל לדקלם כל היום "הוט, מדברת מיכל, צהריים טובים/אחר הצהריים טובים/ערב טוב/לילה טוב/זהירות, נקבה משוגעת!" ולחזור הביתה אל עצמי ואל המחשב ואל הבלגן. מיד התקשרתי לאימא שלי שתמצא לי פתרון מהיר לניצול מירבי של יום החופש והיא מיד הציעה רעיון גאוני - סושי עם בועז! אז קימבנתי את בועז לאיזה ג’פאניקה וגם הזמנתי כבר את בורלא בדרך ואכלנו מלא סושי. מפה לשם ומשם לפה באמצע דיזנגוף הצעתי לבורלא שאצבע לו את השיער לירוק ואז התחלנו להתגלגל מצחוק על המדרכה ולפני ששמנו לב חלפו 6 שעות ולבורלא צמח שיח של גראס על הראש.
אחרי זה גם רני קפץ לבקר כי תכננו לצאת עם רות, שי, דוד ועוד כמה חבר’ה לאיזה פאב בתל-אביב אבל הם קפצו לוופל בלגי וטיול משמים לאורך רחוב הרצל ברחובות הנטושה ומהר מאד איבדו כל עניין להגיע למרכז. מעפנים. רני הזיז את עצמו לאיזו מסיבה, משהו עם קארפה ושלוש שנים או משהו כזה והנה אני בסוף היום כאן.
גם מחר יש לי חופש ובעצם עד יום שבת בצהריים, שאז יש לי משמרת, אבל בינתיים למחר מתוכננות רק תכניות מסעירות כגון ביקור במכבסה וצריכת מרק עוף עם קניידלך וקרעפלך ואטריות ושקדים אצל ההורים.
סושי!
