CorKy.NeT Feeds

ישנתי אצל ההורים שלי הלילה, מה שמסביר איך המטבוליזם שלי הסתדר לשם-שינוי. אני כועסת על עצמי שהפסקתי לעשות ספורט והכל התחרפן לי - המטבוליזם, הבטן שלי נהייתה דלדלה. הידיים שלי סתם נהיו דקיקות ולא מעוצבות בעליל, מה גם שזה לא מוסיף הרבה לתקלות התלישה שלי וקצת חסר לי ההיי אחרי אימון.

שינו וקיצרו לנו את שעות העבודה במוקד, אז אולי עכשיו יהיה לי יותר זמן פנוי לעשות ספורט, כך לפחות אני מקווה.

יום חופש לשם שינוי, גם ביום שבת. בסוף אני לא עושה מסיבת סילבסטר, אין לי כח לזה ואין לי עצבים לנקות אחרי. לי אישית עוד אין מושג מה אני עושה בסילבסטר ויש סיכוי די טוב שאמצא את עצמי מול המחשב (או, אלוהים).

ביום ראשון אני עושה לראשונה משמרת לילה, עוד מנסה לעכל איך אני אתמרן את השעות בשביל למות מעייפות ביום שני בבוקר ולהתעורר בשביל משמרת ב-4 אחרי הצהריים באותו היום.

אני מתעצבנת על עצמי (אני בעצבים על עצמי הרבה, מסתבר) על זה שאני אטומה. אימא שלי אומרת שאני אטומה רגשית כמו אבא שלי ולצערי אני נוטה להסכים איתה. כמו שאני לא יכולה לומר על אבא שלי שהוא אדם רע או על עצמי שאני אדם רע, אני לא יכולה לומר על שנינו שאנחנו גם אנשים טובים. אין לי את הרגישות המספקת בשביל להיות אדם טוב, אני מתחמקת כל עוד נפשי בי משיחות שונות ונשנות (והן נשנות בגלל שאני מתחמקת) שעוסקות במה שאמורים או לא אמורים להרגיש. אני יודעת שמאז שהפסקתי להרגיש הפסקתי ליצור, וזה הכי מעציב אותי. לעתים יוצא לי משהו, אז לרגע שכחתי שאני צריכה להיות חומה כ-כ-ה גדולה והרשיתי לעצמי לזרום עם מה שאני מרגישה. הייתי רוצה להיסחף רגשית, היו לי שתי הזדמנויות כאלה בחצי השנה האחרונה, באחת רק צד אחד בסיפור הזה נסחף רגשית, בשניה יש יותר מדי כאב בשביל להרשות לעצמי להיסחף רגשית. בשאר הזמן אני מסגלת לעצמי עומק רגשי של גבר מחוספס עם סגריה בפה וזין ענק.

לפעמים הייתי רוצה להיות ליטל צ’יינה גירל.

אם ספאמר מתחיל לזבל בקאזאה, אז הוא קזבלן?
(ערן)

אני חייב הרבה לשידורים החוזרים היומיים של יס+. ככה גיליתי את אוז. ככה גם גיליתי את King of the Hill (המלך היל, כמו שקוראים לסדרה בעברית). מייק ג’דג’, היוצר של ביויס ובטהד, יצר את התשובה השפויה לסימפסונז יחד עם גרג דניאלס, כותב קומדיה ותיק. מלבד העובדה שהסדרה הזו מצויירת, היא יכלה בעצם להתקיים כדרמה-קומית-אנושית משוחקת [...]

אני נשפך ומבעבע במטבח
כסודה מהולה בדם זכריה
זורם ממיחם לכוס תה ענקית הטלוויזיה
מתעוררת ויורה קולות מתחדדים כל הדרך
מן הסלון ואני נקווה בסתר כמי תהום
פתוח ושמי מהלם בקירות הבור

אני נשפך ומבעבע במטבח
כסודה מהולה בדם זכריה
זורם ממיחם לכוס תה ענקית הטלוויזיה
מתעוררת ויורה קולות מתחדדים כל הדרך
מן הסלון ואני נקווה בסתר כמי תהום
פתוח ושמי מהלם בקירות הבור

לא ראיתי את אוז כשהסדרה המצויינת הזו הוקרנה בערוץ 2 בזמנו, ועכשיו אני עוקב אחריה בדבקות בשידורים החוזרים של יס+ (ותודה ליס-מקס על השירות הנפלא). הסדרה המצויינת גם היא Prison Break הראתה לי שסדרת כלא יכולה להיות מעניינת, כי לפני כן, לא נתתי לאוז אפילו צ’אנס. עצם העניין “סדרת כלא” נשמע כמו משהו לא מגניב.
מי [...]

אז מה? שואלים אותי, מישהו היה עיוור מספיק להחתים אותך לסוכנות דוגמנות? התחלת להקיא בשירותים? נהיית אנורקס? אז לא. לא ולא. הקשר ביני לבין סוכנות אליט הלונדונית, כמו הקשר שלי לעילית מודלס הישראלית או ללוק מודל נשאר בגדר פנטזייה בערוץ האופנה וז’ורנלים. אני אסביר. האתר למטה הוא סוג של ספאם שעובר על שמות ב [...]

“Seems like every day I know less and less. Like everybody got a peek at the rules but me, and I got to piece it all together by watching everyone else”… Badger #9

כינוי אינטרנטי הזכיר לי קומיקס נושן של מייק ברון (פירסט קומיקס), אודות נורברט סייקס, הידוע בכינויו הבאדג’ר.

“Badger is an expert at hand-to-hand combat. [...]

מבטא את דעותי המדוייקות לנרניה הסרט, שמעון אדף, בביקורת לויינט, ומוכיח כי בקלות ניתן להיות משורר, סופר, עורך וגם מבקר קולנוע מוצלח.
אני מאמין שבמאי בעל חזון יכול ליצור יצירה קולנועית עצמאית על בסיס ספר כתוב, שהאפקט שלה על הצופה יהיה שונה במהותו מהאפקט של היצירה המקורית על הקורא. ואני מאמין שבלתי אפשרי ליצור סרט שיצליח [...]

קראתי ספר אודות קדושים נוצריים כלשהם ולא הצלחתי לגמור אותו כי אבדתי אותו איפה שהוא בבית (and when she sits around the house, she SITS AROUND THE HOUSE) אבל זה ממש מעניין, פרנציסקוס הקדוש ודברים כאלה. אני מתלבט מה לעשות בשנה הבאה, זה מאד מבלבל, במיוחד.

חג שמח.

קראתי ספר אודות קדושים נוצריים כלשהם ולא הצלחתי לגמור אותו כי אבדתי אותו איפה שהוא בבית (and when she sits around the house, she SITS AROUND THE HOUSE) אבל זה ממש מעניין, פרנציסקוס הקדוש ודברים כאלה. אני מתלבט מה לעשות בשנה הבאה, זה מאד מבלבל, במיוחד.

חג שמח.

היה כיף לחזור למחוזות ילדות, להזכר בספר שקראתי כצעיר, להזכר בסרט המצוייר שגרם לי לקרוא את סדרת הספרים המופלאה הזו. הסרט של דיסני היה קצת, איך לומר, לילדים. טילדה סוונסון היתה מצויינת בתפקיד המכשפה, את אסלן עשו מרשים, והילדה לוסי היתה מאד חמודה. היה קורטוב של הומור דיסנאי, אבל אולי נהייתי ציני ומריר מדי לסרטים [...]

התעוררתי הבוקר עם הנגאובר נוראי. מזמן לא עשיתי סבב ברים, ואתמול שהתחיל נפלא בהופעה של ספירלה בגדה השמאלית, הסתיים כליל שכרות לא פוזיטיבי במיוחד.
מימין למעלה טארק, דים, הסרג’, סמוק ואנג’ל.
כשניסיתי לקלף את עצמי מהמיטה צפיתי בפרק נוסף של הסדרה המעולה Over There. הסדרה של כריס ג’רולמו בהפקה של סטיבן בוצ’קו מתארת קורותיה של יחידה [...]

לראשונה יצא לי לנצל יום חופש מהעבודה כראוי. אתמול בלילה מאי באה לישון אצלי, אז יצאנו לפרילנד. איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת ביחד עם החבר הראשון שלי לשם, שהוא בכלל רואה אותי כיישות שזקוקה להשמדה מידית ואם לא אז לפחות להצמדת שחלות באופן בהול פן יושרצו צאצאי המזויעים אל העולם. לפני שעיכלתי מהו המוב הנכון לעשות כשנתקלים באקס המקלס הרבצתי אה-לה-ספרינט במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי לחדר של הפול. הוא הגיע לשם בכלל עם ידיד אחר שלי שמהפדיחה לא מצאתי מילי-שניה לומר לו היי, אז כמו מפגרת הרמתי לו טלפון ואמרתי לו לקפוץ לחדר ליד לומר שלום. בפול בכלל היה איזה בחור שהקריא בערבמה האחרון, שדוד תיאר אותו כמי ש"נתקע לו טיל בתחת לפני שהוא עלה להקריא", והאמת היא, על אף שהוא מאד נחמד, אני קיבלתי את הרושם שנתקע לו טיל בתחת, לא ממש משנה איזו פעולה הוא מבצע. באותו הזמן גם החלפתי כמה משפטי הא-ודא עם איזו אחת שלמדה איתי בתיכון ומאי מלמלה איזה משהו על זה שאנג’ל שישבה שם בחצאית דפוקותי-מה-זה-חזק בטח לא זוכרת אותה מהאודישנים של "הדוגמניות". האמת היא שמאי קצת הביטה בה במבט של מודל לחיקוי ואני קצת התפלאתי למה לבחורה כמו מאי יש מבט כזה בעיניים כלפי הבת-ימית עם הא-סימטריה בין הראש, הגוף והכוס בעיקר. באותן השניות קצת התחלתי להתחרט שהגעתי לפרילנד מאחר שזיהיתי שם את רוב האוכלוסיה הדלילה גם כך. אם כבר הגעתי, ואם כבר עלי לסבול, לפחות אשלם על זה באלכוהול. הזמנתי אייריש קרים ומאי רצתה רק מים אז כבר הזמנתי בשבילה שנאפס תפוח שגם אותו אני בסוף סיימתי. הרבצנו פול עם החברים של הבחור עם הטיל הרקטאלי והם זיינו לנו את הצורה, מה שלימד אותי להפסיק להיות יהירה לחמש שניות בדיוק מסיום המשחק.

בצאתנו מהפרילנד החלטנו שאם גם ככה קר אולי נרחיק לכת גג למנזר, שם צ’יקי התהדר בזוג בנות מתוקות העונות לשם חגית ואביגיל, שמאי התאהבה בה לחלוטין ובסוף הן סיכמו איזה הסדר לגבי חתונה חד-מינית או משהו כזה. הוא כיבד את כולנו במרק ירקות ולחם וכמו אנורקטיות טובות כולנו צבאנו את הלחם עד תום. הוא גם הזמין אותנו להשקת מגזין הקולנוע החדש בבריכה המקורה בדיזנגוף סנטר (הוא הסביר לי שהיא מקורה בחורף ואינה בקיץ, מה שהסביר למה לא היה גג אף פעם כשהתפלחתי לשם בימים פרחחיים יותר), נראה לי שאלך כי יצא לי ללבוש את בגד-הים האחרון שקניתי פעם אחת בדיוק וממש מצאתי אותו לפני ארבעה ימים זרוק באיזה תיק.

התלבשנו בג’חנון של אימא, אחרי כן, על זוג ג’חנונים. מאי קצת התחרטה על מאורע הפחמימות ב-2:30 לפנות בוקר ואילו אני שצמתי במהלך כל היום והייתה זו בכלל ארוחתי הראשונה לאותו היום דווקא הרגשתי די בסדר עם עצמי ועם הבטן.

איכשהו מאי העירה אותי ב-11. המחשבה על יום חופש לא התעכלה לי היטב ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי שכן כבר תיכנתתי את עצמי להתקלח, לעלות על קו 66, להעביר כרטיס ולהתחיל לדקלם כל היום "הוט, מדברת מיכל, צהריים טובים/אחר הצהריים טובים/ערב טוב/לילה טוב/זהירות, נקבה משוגעת!" ולחזור הביתה אל עצמי ואל המחשב ואל הבלגן. מיד התקשרתי לאימא שלי שתמצא לי פתרון מהיר לניצול מירבי של יום החופש והיא מיד הציעה רעיון גאוני - סושי עם בועז! אז קימבנתי את בועז לאיזה ג’פאניקה וגם הזמנתי כבר את בורלא בדרך ואכלנו מלא סושי. מפה לשם ומשם לפה באמצע דיזנגוף הצעתי לבורלא שאצבע לו את השיער לירוק ואז התחלנו להתגלגל מצחוק על המדרכה ולפני ששמנו לב חלפו 6 שעות ולבורלא צמח שיח של גראס על הראש.

אחרי זה גם רני קפץ לבקר כי תכננו לצאת עם רות, שי, דוד ועוד כמה חבר’ה לאיזה פאב בתל-אביב אבל הם קפצו לוופל בלגי וטיול משמים לאורך רחוב הרצל ברחובות הנטושה ומהר מאד איבדו כל עניין להגיע למרכז. מעפנים. רני הזיז את עצמו לאיזו מסיבה, משהו עם קארפה ושלוש שנים או משהו כזה והנה אני בסוף היום כאן.

גם מחר יש לי חופש ובעצם עד יום שבת בצהריים, שאז יש לי משמרת, אבל בינתיים למחר מתוכננות רק תכניות מסעירות כגון ביקור במכבסה וצריכת מרק עוף עם קניידלך וקרעפלך ואטריות ושקדים אצל ההורים.

סושי!

לראשונה יצא לי לנצל יום חופש מהעבודה כראוי. אתמול בלילה מאי באה לישון אצלי, אז יצאנו לפרילנד. איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת ביחד עם החבר הראשון שלי לשם, שהוא בכלל רואה אותי כיישות שזקוקה להשמדה מידית ואם לא אז לפחות להצמדת שחלות באופן בהול פן יושרצו צאצאי המזויעים אל העולם. לפני שעיכלתי מהו המוב הנכון לעשות כשנתקלים באקס המקלס הרבצתי אה-לה-ספרינט במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי לחדר של הפול. הוא הגיע לשם בכלל עם ידיד אחר שלי שמהפדיחה לא מצאתי מילי-שניה לומר לו היי, אז כמו מפגרת הרמתי לו טלפון ואמרתי לו לקפוץ לחדר ליד לומר שלום. בפול בכלל היה איזה בחור שהקריא בערבמה האחרון, שדוד תיאר אותו כמי ש"נתקע לו טיל בתחת לפני שהוא עלה להקריא", והאמת היא, על אף שהוא מאד נחמד, אני קיבלתי את הרושם שנתקע לו טיל בתחת, לא ממש משנה איזו פעולה הוא מבצע. באותו הזמן גם החלפתי כמה משפטי הא-ודא עם איזו אחת שלמדה איתי בתיכון ומאי מלמלה איזה משהו על זה שאנג’ל שישבה שם בחצאית דפוקותי-מה-זה-חזק בטח לא זוכרת אותה מהאודישנים של "הדוגמניות". האמת היא שמאי קצת הביטה בה במבט של מודל לחיקוי ואני קצת התפלאתי למה לבחורה כמו מאי יש מבט כזה בעיניים כלפי הבת-ימית עם הא-סימטריה בין הראש, הגוף והכוס בעיקר. באותן השניות קצת התחלתי להתחרט שהגעתי לפרילנד מאחר שזיהיתי שם את רוב האוכלוסיה הדלילה גם כך. אם כבר הגעתי, ואם כבר עלי לסבול, לפחות אשלם על זה באלכוהול. הזמנתי אייריש קרים ומאי רצתה רק מים אז כבר הזמנתי בשבילה שנאפס תפוח שגם אותו אני בסוף סיימתי. הרבצנו פול עם החברים של הבחור עם הטיל הרקטאלי והם זיינו לנו את הצורה, מה שלימד אותי להפסיק להיות יהירה לחמש שניות בדיוק מסיום המשחק.

בצאתנו מהפרילנד החלטנו שאם גם ככה קר אולי נרחיק לכת גג למנזר, שם צ’יקי התהדר בזוג בנות מתוקות העונות לשם חגית ואביגיל, שמאי התאהבה בה לחלוטין ובסוף הן סיכמו איזה הסדר לגבי חתונה חד-מינית או משהו כזה. הוא כיבד את כולנו במרק ירקות ולחם וכמו אנורקטיות טובות כולנו צבאנו את הלחם עד תום. הוא גם הזמין אותנו להשקת מגזין הקולנוע החדש בבריכה המקורה בדיזנגוף סנטר (הוא הסביר לי שהיא מקורה בחורף ואינה בקיץ, מה שהסביר למה לא היה גג אף פעם כשהתפלחתי לשם בימים פרחחיים יותר), נראה לי שאלך כי יצא לי ללבוש את בגד-הים האחרון שקניתי פעם אחת בדיוק וממש מצאתי אותו לפני ארבעה ימים זרוק באיזה תיק.

התלבשנו בג’חנון של אימא, אחרי כן, על זוג ג’חנונים. מאי קצת התחרטה על מאורע הפחמימות ב-2:30 לפנות בוקר ואילו אני שצמתי במהלך כל היום והייתה זו בכלל ארוחתי הראשונה לאותו היום דווקא הרגשתי די בסדר עם עצמי ועם הבטן.

איכשהו מאי העירה אותי ב-11. המחשבה על יום חופש לא התעכלה לי היטב ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי שכן כבר תיכנתתי את עצמי להתקלח, לעלות על קו 66, להעביר כרטיס ולהתחיל לדקלם כל היום "הוט, מדברת מיכל, צהריים טובים/אחר הצהריים טובים/ערב טוב/לילה טוב/זהירות, נקבה משוגעת!" ולחזור הביתה אל עצמי ואל המחשב ואל הבלגן. מיד התקשרתי לאימא שלי שתמצא לי פתרון מהיר לניצול מירבי של יום החופש והיא מיד הציעה רעיון גאוני - סושי עם בועז! אז קימבנתי את בועז לאיזה ג’פאניקה וגם הזמנתי כבר את בורלא בדרך ואכלנו מלא סושי. מפה לשם ומשם לפה באמצע דיזנגוף הצעתי לבורלא שאצבע לו את השיער לירוק ואז התחלנו להתגלגל מצחוק על המדרכה ולפני ששמנו לב חלפו 6 שעות ולבורלא צמח שיח של גראס על הראש.

אחרי זה גם רני קפץ לבקר כי תכננו לצאת עם רות, שי, דוד ועוד כמה חבר’ה לאיזה פאב בתל-אביב אבל הם קפצו לוופל בלגי וטיול משמים לאורך רחוב הרצל ברחובות הנטושה ומהר מאד איבדו כל עניין להגיע למרכז. מעפנים. רני הזיז את עצמו לאיזו מסיבה, משהו עם קארפה ושלוש שנים או משהו כזה והנה אני בסוף היום כאן.

גם מחר יש לי חופש ובעצם עד יום שבת בצהריים, שאז יש לי משמרת, אבל בינתיים למחר מתוכננות רק תכניות מסעירות כגון ביקור במכבסה וצריכת מרק עוף עם קניידלך וקרעפלך ואטריות ושקדים אצל ההורים.

סושי!