CorKy.NeT Feeds

הרגע התקשרה איזה אחת סוקרת שבכלל לא מבינה את השאלות - שאלתי מה זאת אומרת אם במבט לאחור היה כדאי מבחינה כלכלית להתיישב ברצועת עזה. והיא לא ידעה. "כלכלה, נו, זה". שושנה אמרה שאני שר יפה, אז זין. אליסה אמרה שלא, אז חת. אבל סבבה לי, ומצד שני אני די עסוק אבל זה גם כן בכלל לא רע. לפעמים בשעה שלוש בדיוק נמאס לי לגמרי מהעבודה הזו, וזה תמיד קורה לי במקרה, אני זורק את הדף הצידה, תוקע את הראש בידיים ומסתכל מה השעה - שלוש! זה פסיכולוגי, אני אומר לי. סינג אס א סונג, יור דה פיאנו מן - הנבואה קורמת קרם נוגט ואולי אעבוד בזה באמת. ביום חמישי הבא אני לוקח חופש וקונה תקליטים בתל אביב, מזמן לא חידשתי את המלאי, ואין לי מספיק תקליטים של ג’ון לנון, הכל של מקרטני כי שלו הכי זולים, וזה לא אומר כלום על אכות היצירה, סתם שהם נפוצים, אולי להפך, יותר קנו אותם ויש יותר משומשים בגלל זה ואולי להפך, יותר קנו אותם ויותר מכרו אותם כי זה חרא תקליטים. על כל מקרה, אני אקנה דברים שאני לא מכיר גם כי סוף סוף יש לי כסף וגם כי באמת כדאי להרחיב אופקים. ואולי אלמד ברימון בשנה הבאה, אחרי שאגמור את הקורס סאונד ואת הקורס באוניברסיטה הפתוחה. אולי באמת אני מעמיס על עצמי, ואולי יש לי יום הולדת ביום חמישי הבא אז תשלחו לי הודעות יפות כאלה

הרגע התקשרה איזה אחת סוקרת שבכלל לא מבינה את השאלות - שאלתי מה זאת אומרת אם במבט לאחור היה כדאי מבחינה כלכלית להתיישב ברצועת עזה. והיא לא ידעה. "כלכלה, נו, זה". שושנה אמרה שאני שר יפה, אז זין. אליסה אמרה שלא, אז חת. אבל סבבה לי, ומצד שני אני די עסוק אבל זה גם כן בכלל לא רע. לפעמים בשעה שלוש בדיוק נמאס לי לגמרי מהעבודה הזו, וזה תמיד קורה לי במקרה, אני זורק את הדף הצידה, תוקע את הראש בידיים ומסתכל מה השעה - שלוש! זה פסיכולוגי, אני אומר לי. סינג אס א סונג, יור דה פיאנו מן - הנבואה קורמת קרם נוגט ואולי אעבוד בזה באמת. ביום חמישי הבא אני לוקח חופש וקונה תקליטים בתל אביב, מזמן לא חידשתי את המלאי, ואין לי מספיק תקליטים של ג’ון לנון, הכל של מקרטני כי שלו הכי זולים, וזה לא אומר כלום על אכות היצירה, סתם שהם נפוצים, אולי להפך, יותר קנו אותם ויש יותר משומשים בגלל זה ואולי להפך, יותר קנו אותם ויותר מכרו אותם כי זה חרא תקליטים. על כל מקרה, אני אקנה דברים שאני לא מכיר גם כי סוף סוף יש לי כסף וגם כי באמת כדאי להרחיב אופקים. ואולי אלמד ברימון בשנה הבאה, אחרי שאגמור את הקורס סאונד ואת הקורס באוניברסיטה הפתוחה. אולי באמת אני מעמיס על עצמי, ואולי יש לי יום הולדת ביום חמישי הבא אז תשלחו לי הודעות יפות כאלה

ניר מטרסו (פישטונה), האיש שטען שהמצאתי את האינטרנט, מפציץ בקליפ נוסף פרי עכברו. אחרי שפעם עשה קליפים לאביב גפן ולאמיר קרטס, ממשיך בקליפ שני להרכב שחתום בבירדסונג. הקליפ הקודם היה ל Her Highness בקטע שנקרא sisters and sons of pride, והפעם לשיר של Tinty Creatures שנקרא Acrylic on cardboard 2. מוזיקה שווה, אנימציה פסיכית.

הבל!ג כרגע מותאם לעברית בצורה מלאה. השתמשתי בתרגום של רן הרטשטיין; בקובץ העברית שהוא תרגם ובטמפלייט המותאם שלו, וערכתי מספר שינויים כמו שימוש באדמין באנגלית (העברית עושה שמות בפיירפוקס שלי), וקצת תיקונים בשפה כמו לחזור לקרוא לפוסטים פוסטים ולא סיפורים. רן גם עשה שינויים בפונקציית הקדימה-אחורה, אז התאמתי אותם חזרה לגרסה הנכחית. כרגע אתם גולשים [...]

מיכל הזכירה לי שצריך לבדוק מה בוצע מהשאיפות שכתבתי ל2005. אחרי נבירות מצאתי את הפוסט הזה שנכתב בבלוג שלי בישראבלוג שננטש מאז פתיחת ביט. אז בואו נראה למה ציפיתי השנה ומה ביצעתי:

אור:
1) לסיים את השנה עם סרט גמר מצויין שיוכל לפתוח לי דלתות. - לא רק שלא היתה הקרנת גמר שלנו בקמרה, הסרט שלי לא נגמר ולא נגעתי בו הרבה זמן. נגמר הסוס, עייפתי, אבל עשיתי חלק לא קטן מהסרט והוא יכול להיות מעולה אם אני אשב עליו מתישהו ואסיים אותו.
2) להוציא לאור ספר. - פחח. הלוואי. זה יקרה אבל מתישהו ואני אשמור את השאיפה הזאת תמיד בראש.
3) לשדרג את המחשב. - בעע, לא קרה עדיין.
4) להוציא רשיון + לקנות אוטו. - הוצאתי רשיון! אחד הדברים החשובים שעשיתי השנה. על רכישת אוטו אני עובד בימים אלו בדיוק, יש פרוצדורות וזה יקרה השנה אני מקווה (2006).
5) למצוא עבודה טובה, או בקיבוץ או בחוץ. - בוצע חלקית. העבודה בקופות של החדר אוכל משעממת אבל יש לי יום בשבוע בערוץ לקיבוץ ופה ושם אני עובד על פרוייקטים של הפקות וידאו בעיקר כצלם, לאחרונה גם הייתי בום-מאן לראשונה בחיי וזה תפקיד יותר קשה ממה שהוא נראה.
6) לגור עם גוגי באש ובמים. - בוצע, היא אפילו עשתה המרה להיות קיבוצניקית!
7) ללמוד לעשות מוסיקה אלקטרונית. - מתישהו אני אעשה גם את זה. בינתיים נכנסתי הרבה יותר כבד לקטע של רגאיי בכל מקרה, אבל התחלתי להקה, שזה גם סוג של עשיית מוסיקה מן הסתם (יש לנו 2 שירים מקוריים!).
להקים להקה. - הופה! נעשה. אנחנו בחיתולינו אבל זה קורה.
9) לרדת במשקל. - ירדתי, עליתי, ירדתי, אין לי מושג אם בסה"כ ירדתי או עליתי אבל נראה לי שקצת ירדתי בסה"כ.
10) להכנס לכושר כלשהו. - נכנסתי, ויצאתי. היה לי ניתוח בכתף השנה וכבר כמה חודשים (לא טובים) שאני לא יכול להתאמן. אני עוד אשוב לזה.
11) לאכול בריא. - בדיחה טובה. תקופה מסויימת אכלתי בריא אבל עכשיו אני די אוכל ג’אנק.
12) לעשן פחות. - תקופות מסוימות שירדתי במינון וסה"כ ירדתי במינון בעיקר מאז שהחלטנו (בותק החלטנו ואני אישרנו) שאני לא מעשן בבית יותר ורק במרפסת. עכשיו כשקר אז בכלל אני מעשן פחות.
13) להציג עבודות שלי בתערוכה רצינית. - התחלתי לגלגל את העסק והפסקתי כי אין לי מספיק עבודות. מה שכן אני הולך לחוג ציור יחד עם בותק ואולי עם הזמן אצבור עבודות לעשות תערוכה.

סה"כ לא רע. הרבה דברים שכתבתי ידעתי שלא יבוצעו השנה כמעט בוודאות אבל יש דברים שבוצעו או בוצעו חלקית. בקרוב אכתוב רשימה של ציפיות מ2006 מעצמי. ולבותק אני מזכיר שאת יכולה גם לשלוף את הרשימה שלך ולכתוב על זה פוסט מזמן לא כתבת.

יאללה ביי שוב חברים, פוסט שני היום, אני ממש מפגיז.
העז.

מיכל הזכירה לי שצריך לבדוק מה בוצע מהשאיפות שכתבתי ל2005. אחרי נבירות מצאתי את הפוסט הזה שנכתב בבלוג שלי בישראבלוג שננטש מאז פתיחת ביט. אז בואו נראה למה ציפיתי השנה ומה ביצעתי:

אור:
1) לסיים את השנה עם סרט גמר מצויין שיוכל לפתוח לי דלתות. - לא רק שלא היתה הקרנת גמר שלנו בקמרה, הסרט שלי לא נגמר ולא נגעתי בו הרבה זמן. נגמר הסוס, עייפתי, אבל עשיתי חלק לא קטן מהסרט והוא יכול להיות מעולה אם אני אשב עליו מתישהו ואסיים אותו.
2) להוציא לאור ספר. - פחח. הלוואי. זה יקרה אבל מתישהו ואני אשמור את השאיפה הזאת תמיד בראש.
3) לשדרג את המחשב. - בעע, לא קרה עדיין.
4) להוציא רשיון + לקנות אוטו. - הוצאתי רשיון! אחד הדברים החשובים שעשיתי השנה. על רכישת אוטו אני עובד בימים אלו בדיוק, יש פרוצדורות וזה יקרה השנה אני מקווה (2006).
5) למצוא עבודה טובה, או בקיבוץ או בחוץ. - בוצע חלקית. העבודה בקופות של החדר אוכל משעממת אבל יש לי יום בשבוע בערוץ לקיבוץ ופה ושם אני עובד על פרוייקטים של הפקות וידאו בעיקר כצלם, לאחרונה גם הייתי בום-מאן לראשונה בחיי וזה תפקיד יותר קשה ממה שהוא נראה.
6) לגור עם גוגי באש ובמים. - בוצע, היא אפילו עשתה המרה להיות קיבוצניקית!
7) ללמוד לעשות מוסיקה אלקטרונית. - מתישהו אני אעשה גם את זה. בינתיים נכנסתי הרבה יותר כבד לקטע של רגאיי בכל מקרה, אבל התחלתי להקה, שזה גם סוג של עשיית מוסיקה מן הסתם (יש לנו 2 שירים מקוריים!).
להקים להקה. - הופה! נעשה. אנחנו בחיתולינו אבל זה קורה.
9) לרדת במשקל. - ירדתי, עליתי, ירדתי, אין לי מושג אם בסה"כ ירדתי או עליתי אבל נראה לי שקצת ירדתי בסה"כ.
10) להכנס לכושר כלשהו. - נכנסתי, ויצאתי. היה לי ניתוח בכתף השנה וכבר כמה חודשים (לא טובים) שאני לא יכול להתאמן. אני עוד אשוב לזה.
11) לאכול בריא. - בדיחה טובה. תקופה מסויימת אכלתי בריא אבל עכשיו אני די אוכל ג’אנק.
12) לעשן פחות. - תקופות מסוימות שירדתי במינון וסה"כ ירדתי במינון בעיקר מאז שהחלטנו (בותק החלטנו ואני אישרנו) שאני לא מעשן בבית יותר ורק במרפסת. עכשיו כשקר אז בכלל אני מעשן פחות.
13) להציג עבודות שלי בתערוכה רצינית. - התחלתי לגלגל את העסק והפסקתי כי אין לי מספיק עבודות. מה שכן אני הולך לחוג ציור יחד עם בותק ואולי עם הזמן אצבור עבודות לעשות תערוכה.

סה"כ לא רע. הרבה דברים שכתבתי ידעתי שלא יבוצעו השנה כמעט בוודאות אבל יש דברים שבוצעו או בוצעו חלקית. בקרוב אכתוב רשימה של ציפיות מ2006 מעצמי. ולבותק אני מזכיר שאת יכולה גם לשלוף את הרשימה שלך ולכתוב על זה פוסט מזמן לא כתבת.

יאללה ביי שוב חברים, פוסט שני היום, אני ממש מפגיז.
העז.

מיכל הזכירה לי שצריך לבדוק מה בוצע מהשאיפות שכתבתי ל2005. אחרי נבירות מצאתי את הפוסט הזה שנכתב בבלוג שלי בישראבלוג שננטש מאז פתיחת ביט. אז בואו נראה למה ציפיתי השנה ומה ביצעתי:

אור:
1) לסיים את השנה עם סרט גמר מצויין שיוכל לפתוח לי דלתות. - לא רק שלא היתה הקרנת גמר שלנו בקמרה, הסרט שלי לא נגמר ולא נגעתי בו הרבה זמן. נגמר הסוס, עייפתי, אבל עשיתי חלק לא קטן מהסרט והוא יכול להיות מעולה אם אני אשב עליו מתישהו ואסיים אותו.
2) להוציא לאור ספר. - פחח. הלוואי. זה יקרה אבל מתישהו ואני אשמור את השאיפה הזאת תמיד בראש.
3) לשדרג את המחשב. - בעע, לא קרה עדיין.
4) להוציא רשיון + לקנות אוטו. - הוצאתי רשיון! אחד הדברים החשובים שעשיתי השנה. על רכישת אוטו אני עובד בימים אלו בדיוק, יש פרוצדורות וזה יקרה השנה אני מקווה (2006).
5) למצוא עבודה טובה, או בקיבוץ או בחוץ. - בוצע חלקית. העבודה בקופות של החדר אוכל משעממת אבל יש לי יום בשבוע בערוץ לקיבוץ ופה ושם אני עובד על פרוייקטים של הפקות וידאו בעיקר כצלם, לאחרונה גם הייתי בום-מאן לראשונה בחיי וזה תפקיד יותר קשה ממה שהוא נראה.
6) לגור עם גוגי באש ובמים. - בוצע, היא אפילו עשתה המרה להיות קיבוצניקית!
7) ללמוד לעשות מוסיקה אלקטרונית. - מתישהו אני אעשה גם את זה. בינתיים נכנסתי הרבה יותר כבד לקטע של רגאיי בכל מקרה, אבל התחלתי להקה, שזה גם סוג של עשיית מוסיקה מן הסתם (יש לנו 2 שירים מקוריים!).
להקים להקה. - הופה! נעשה. אנחנו בחיתולינו אבל זה קורה.
9) לרדת במשקל. - ירדתי, עליתי, ירדתי, אין לי מושג אם בסה"כ ירדתי או עליתי אבל נראה לי שקצת ירדתי בסה"כ.
10) להכנס לכושר כלשהו. - נכנסתי, ויצאתי. היה לי ניתוח בכתף השנה וכבר כמה חודשים (לא טובים) שאני לא יכול להתאמן. אני עוד אשוב לזה.
11) לאכול בריא. - בדיחה טובה. תקופה מסויימת אכלתי בריא אבל עכשיו אני די אוכל ג’אנק.
12) לעשן פחות. - תקופות מסוימות שירדתי במינון וסה"כ ירדתי במינון בעיקר מאז שהחלטנו (בותק החלטנו ואני אישרנו) שאני לא מעשן בבית יותר ורק במרפסת. עכשיו כשקר אז בכלל אני מעשן פחות.
13) להציג עבודות שלי בתערוכה רצינית. - התחלתי לגלגל את העסק והפסקתי כי אין לי מספיק עבודות. מה שכן אני הולך לחוג ציור יחד עם בותק ואולי עם הזמן אצבור עבודות לעשות תערוכה.

סה"כ לא רע. הרבה דברים שכתבתי ידעתי שלא יבוצעו השנה כמעט בוודאות אבל יש דברים שבוצעו או בוצעו חלקית. בקרוב אכתוב רשימה של ציפיות מ2006 מעצמי. ולבותק אני מזכיר שאת יכולה גם לשלוף את הרשימה שלך ולכתוב על זה פוסט מזמן לא כתבת.

יאללה ביי שוב חברים, פוסט שני היום, אני ממש מפגיז.
העז.

עברו עלי מלא דברים מאז שכתבתי לאחרונה, אז אשתדל לעמוד בקצב ולעדכן כמה שיותר…

שבוע שעבר הייתי אמור לעבור את האודישן, ביום ד’ שעבר. בדרך נורא התברברתי וטעיתי בפניות, ואז קרתה לי תאונה. אני בסדר, אל תדאגו יותר מדי. עברתי נתיב מימין לשמאל ולא ראיתי אף אחד בנתיב שלידי, איך שהתחלתי לעבור צץ משום מקום טייס ששפשף אותי בצד. הנזק לרכב היה מראה תלושה ושפשוף קל בדלת של הנהג. הנזק שלו היה שריטה בצד של הרכב. לכל המעורבים בארוע שלום. אפילו שזה היה בקטנה הייתי נורא המום מכל העניין, ועמדתי בצד הכביש והחלטתי שככה אני לא מוכן להמשיך לנהוג. היו שאמרו לי שזה שטויות ולהמשיך, אבל גם בהלם אחרי התאונה הראשונה שלי בחיים, וגם בלי מראה שמאלית? אין מצב. אז התקשרתי לקיבוץ וארגנתי גרר. חיכיתי וחיכיתי ובסוף הוא חזר, לקח אותי חזרה ואפילו עצר בדרך שנקנה פלאפל. הייתי ממש מודאג אחר כך ממה יגידו לי על זה בקיבוץ אבל יצאתי מזה בסדר סה"כ, עם נזיפה ובלי עונש. יש פה נטיה לעיתים להעניש בעונשים כמו שלילת הזכות לנסוע ברכבים של הקיבוץ לתקופה מסוימת או נסיעה עם מלווה לתקופה. תכלס מה שקרה לי יכול לקרות לכל אחד. תמיד יש שטחים מתים במראה. אז זהו, זה עובר לחברות הביטוח שיתווכחו ביניהן. מה שחשוב זה שאף אחד לא ניזוק ושלמדתי להיות יותר זהיר.

עבדתי קשה לאחרונה. יש לי ימים של 11 שעות עבודה, 12, 15, בלי סוף. זה לא רע כי אני בחובות מטורפים של שעות אבל זה מתיש. בקיבוץ אין משכורת, יש תקציב שזה דבר קבוע לפי גיל וסטטוס משפחתי. יש מספר של שעות חודשיות שצריך לתת ויש מספר שעות חופש בשנה וצריך לעמוד בזה. יש לי מינוס מטורף של איזה 200 שעות שהצטבר עם השנים, גם בגלל כל השיקומים שעברתי שלא כולם היו רשומים כימי מחלה. עכשיו אני צריך להוכיח את עצמי ולצמצם קצת ואולי אם אעשה את זה לטווח רחוק ימחקו לי חלק משעות החובה.

היום נסעתי לחיפה, היתה לי איזה בדיקה במשרד לבטיחות בדרכים. באופן מפתיע הגעתי די בקלות לבניין הטיל הזה, מצאתי חניה קרוב, בבתי המשפט. רציתי לחזור דרך קניון חיפה אבל כל פעם שאני חוזר מחיפה אני מוצא את עצמי על הכביש המהיר, לא יודע איך. אני עוקב אחרי השלטים לכיוון תל אביב והופס, אני על המהיר ואין כניסה לקניון. לא נורא, חסכתי כמה זוטות שהייתי מבזבז.

אתמול עשיתי את אחת הרכישות הטובות שלי. קניתי MIO 169, מחשב כף יד עם אנטנת GPS. מה שמעצבן קצת (קצת, כי אני לא מתעצבן הרבה לרוב) זה שכמעט כל מי שסיפרתי לו זיין לי תשכל שזה הרבה כסף ורמז שאני בזבזן. מעטים שדומים לי בקטעים האלה אמרו לי סחטיין ותתחדש. בראסמי - אני אשתמש בזה והרבה. אם אני צריך להגיע למישהו, כל מה שאצטרך זו הכתובת. אין יותר שאלות כמו באיזה רמזור לפנות, הכל יהיה פשוט. ואני נוסע, ודי הרבה. אז אני מבסוט ולא אכפת לי מה אומרים. אני לא מאלה שאוגרים כסף כל החיים ולא נהנים ממנו. כשיש משהו שאני דלוק עליו, אני אקנה אותו.

אז שלשום נסעתי עם בותק לתל אביב, לאודישן בבניין של שידורי קשת. הפעם החלטתי לקחת אוטו ולחנות בתחנת הרכבת של בנימינה, ולהגיע עם רכבת. לא בא לי להסתבך לפני שאני צריך להגיע לאודישן. קבעו לי מחדש אחרי התאונה, שבוע שעבר לא הגעתי. בקיצור, האודישן היה בקומה של ביפ שמי שלא יודע שייכת לקשת. כשהגענו היתה מישהי שחיכתה גם, שנבחנת לתפקיד אחר בסדרה. קצת קשקשנו איתה ובותק השחקנית נתנה לה טיפים, גם לי היא נתנה טיפים שהאמת מאוד עזרו. תודה לך שבותקיה, לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך. ככל שהתקרב המועד, נהייתי לחוץ. אודישן זה דבר מלחיץ ומרגש. הדופק עלה, הרגליים קפצו, וחיכיתי… כשנכנסתי פתאום נרגעתי. הם נתנו לי תחושה מאוד מרגיעה. אגב, זה שהציע לי את האודישן וגם זה שהיה שם זה אסף הראל. רק כשהגעתי הביתה קלטתי, ידעתי שאני מכיר את הפרצוף שלו מאיפשהו ולא היתי בטוח מאיפה עד שבותק אמרה שהוא משוטטות. האודישן הלך לא רע נראה לי. בראן הראשון קטעו אותנו כי מישהי נכנסה, אז הבחור שישב מאחורי המצלמה נתן לי כמה הערות לשיפור ויישמתי אותן די טוב נראה לי. אחרי שני המשפטים הראשונים הוא עשה לי סימן עם אגודל למעלה. בסוף הם אמרו לי שהיה טוב. אני לא ממש יודע מה זה אומר. אם הייתי ממש גרוע בטח היו נותנים לי הערות מאה פעם ועוצרים אותי ומתחילים מחדש שוב ושוב, והם העירו פעם אחת ואחרי זה הם אמרו "אוקי עכשיו זה היה טוב". באופן מפתיע גם זכרתי את הטקסט בעל פה ולא הצצתי חוץ מאולי פעם אחת בטקסט. אני מבסוט מעצמי. זה שהלכתי, העזתי, נכנסתי, השתחררתי ועשיתי את הכי טוב שלי, כבר מצויין. אם אני אתקבל זה יהיה נהדר, אם לא אז לא נורא. אני מודה להם על ההזדמנות.

וזהו, עכשיו יש לנו מנקה ובאתי למחשב בעבודה לשרוף זמן. אני לא עובד פה היום אבל צריך להעביר שעה איכשהו… אז זהו לבינתיים, ושוב אני מזכיר שכשאני לא כותב הרבה זה אומר שאני עושה הרבה. מקווה לעשות קצת פחות בקרוב, לא הרבה אבל קצת, כי אחרי הכל זה נחמד שהיום שלי עמוס. יש לי גם להקה עכשיו שנראה לי שסיפרתי עליה, ויש חזרות מדי פעם וסה"כ אני בתקופה בכלל לא רעה בחיים. הרבה יותר טוב מהשעמומון הגדול שהיה עד לא מזמן.

ולסיום: המון מזל טוב לבותק שחגגה את יום הולדתה ה21 ביום שבת שהיה! שבותק מתוקה שלי אני מת עלייך וגם חי אותך בו זמנית עוד שבוע פחות יום אנחנו חוגגים שנתיים יחד. כל הכבוד לבותק שסובלת אותי כל כך הרבה זמן

אז עד הפעם הבאה,
תהיו טובים
שלכם
העז.

עברו עלי מלא דברים מאז שכתבתי לאחרונה, אז אשתדל לעמוד בקצב ולעדכן כמה שיותר…

שבוע שעבר הייתי אמור לעבור את האודישן, ביום ד’ שעבר. בדרך נורא התברברתי וטעיתי בפניות, ואז קרתה לי תאונה. אני בסדר, אל תדאגו יותר מדי. עברתי נתיב מימין לשמאל ולא ראיתי אף אחד בנתיב שלידי, איך שהתחלתי לעבור צץ משום מקום טייס ששפשף אותי בצד. הנזק לרכב היה מראה תלושה ושפשוף קל בדלת של הנהג. הנזק שלו היה שריטה בצד של הרכב. לכל המעורבים בארוע שלום. אפילו שזה היה בקטנה הייתי נורא המום מכל העניין, ועמדתי בצד הכביש והחלטתי שככה אני לא מוכן להמשיך לנהוג. היו שאמרו לי שזה שטויות ולהמשיך, אבל גם בהלם אחרי התאונה הראשונה שלי בחיים, וגם בלי מראה שמאלית? אין מצב. אז התקשרתי לקיבוץ וארגנתי גרר. חיכיתי וחיכיתי ובסוף הוא חזר, לקח אותי חזרה ואפילו עצר בדרך שנקנה פלאפל. הייתי ממש מודאג אחר כך ממה יגידו לי על זה בקיבוץ אבל יצאתי מזה בסדר סה"כ, עם נזיפה ובלי עונש. יש פה נטיה לעיתים להעניש בעונשים כמו שלילת הזכות לנסוע ברכבים של הקיבוץ לתקופה מסוימת או נסיעה עם מלווה לתקופה. תכלס מה שקרה לי יכול לקרות לכל אחד. תמיד יש שטחים מתים במראה. אז זהו, זה עובר לחברות הביטוח שיתווכחו ביניהן. מה שחשוב זה שאף אחד לא ניזוק ושלמדתי להיות יותר זהיר.

עבדתי קשה לאחרונה. יש לי ימים של 11 שעות עבודה, 12, 15, בלי סוף. זה לא רע כי אני בחובות מטורפים של שעות אבל זה מתיש. בקיבוץ אין משכורת, יש תקציב שזה דבר קבוע לפי גיל וסטטוס משפחתי. יש מספר של שעות חודשיות שצריך לתת ויש מספר שעות חופש בשנה וצריך לעמוד בזה. יש לי מינוס מטורף של איזה 200 שעות שהצטבר עם השנים, גם בגלל כל השיקומים שעברתי שלא כולם היו רשומים כימי מחלה. עכשיו אני צריך להוכיח את עצמי ולצמצם קצת ואולי אם אעשה את זה לטווח רחוק ימחקו לי חלק משעות החובה.

היום נסעתי לחיפה, היתה לי איזה בדיקה במשרד לבטיחות בדרכים. באופן מפתיע הגעתי די בקלות לבניין הטיל הזה, מצאתי חניה קרוב, בבתי המשפט. רציתי לחזור דרך קניון חיפה אבל כל פעם שאני חוזר מחיפה אני מוצא את עצמי על הכביש המהיר, לא יודע איך. אני עוקב אחרי השלטים לכיוון תל אביב והופס, אני על המהיר ואין כניסה לקניון. לא נורא, חסכתי כמה זוטות שהייתי מבזבז.

אתמול עשיתי את אחת הרכישות הטובות שלי. קניתי MIO 169, מחשב כף יד עם אנטנת GPS. מה שמעצבן קצת (קצת, כי אני לא מתעצבן הרבה לרוב) זה שכמעט כל מי שסיפרתי לו זיין לי תשכל שזה הרבה כסף ורמז שאני בזבזן. מעטים שדומים לי בקטעים האלה אמרו לי סחטיין ותתחדש. בראסמי - אני אשתמש בזה והרבה. אם אני צריך להגיע למישהו, כל מה שאצטרך זו הכתובת. אין יותר שאלות כמו באיזה רמזור לפנות, הכל יהיה פשוט. ואני נוסע, ודי הרבה. אז אני מבסוט ולא אכפת לי מה אומרים. אני לא מאלה שאוגרים כסף כל החיים ולא נהנים ממנו. כשיש משהו שאני דלוק עליו, אני אקנה אותו.

אז שלשום נסעתי עם בותק לתל אביב, לאודישן בבניין של שידורי קשת. הפעם החלטתי לקחת אוטו ולחנות בתחנת הרכבת של בנימינה, ולהגיע עם רכבת. לא בא לי להסתבך לפני שאני צריך להגיע לאודישן. קבעו לי מחדש אחרי התאונה, שבוע שעבר לא הגעתי. בקיצור, האודישן היה בקומה של ביפ שמי שלא יודע שייכת לקשת. כשהגענו היתה מישהי שחיכתה גם, שנבחנת לתפקיד אחר בסדרה. קצת קשקשנו איתה ובותק השחקנית נתנה לה טיפים, גם לי היא נתנה טיפים שהאמת מאוד עזרו. תודה לך שבותקיה, לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך. ככל שהתקרב המועד, נהייתי לחוץ. אודישן זה דבר מלחיץ ומרגש. הדופק עלה, הרגליים קפצו, וחיכיתי… כשנכנסתי פתאום נרגעתי. הם נתנו לי תחושה מאוד מרגיעה. אגב, זה שהציע לי את האודישן וגם זה שהיה שם זה אסף הראל. רק כשהגעתי הביתה קלטתי, ידעתי שאני מכיר את הפרצוף שלו מאיפשהו ולא היתי בטוח מאיפה עד שבותק אמרה שהוא משוטטות. האודישן הלך לא רע נראה לי. בראן הראשון קטעו אותנו כי מישהי נכנסה, אז הבחור שישב מאחורי המצלמה נתן לי כמה הערות לשיפור ויישמתי אותן די טוב נראה לי. אחרי שני המשפטים הראשונים הוא עשה לי סימן עם אגודל למעלה. בסוף הם אמרו לי שהיה טוב. אני לא ממש יודע מה זה אומר. אם הייתי ממש גרוע בטח היו נותנים לי הערות מאה פעם ועוצרים אותי ומתחילים מחדש שוב ושוב, והם העירו פעם אחת ואחרי זה הם אמרו "אוקי עכשיו זה היה טוב". באופן מפתיע גם זכרתי את הטקסט בעל פה ולא הצצתי חוץ מאולי פעם אחת בטקסט. אני מבסוט מעצמי. זה שהלכתי, העזתי, נכנסתי, השתחררתי ועשיתי את הכי טוב שלי, כבר מצויין. אם אני אתקבל זה יהיה נהדר, אם לא אז לא נורא. אני מודה להם על ההזדמנות.

וזהו, עכשיו יש לנו מנקה ובאתי למחשב בעבודה לשרוף זמן. אני לא עובד פה היום אבל צריך להעביר שעה איכשהו… אז זהו לבינתיים, ושוב אני מזכיר שכשאני לא כותב הרבה זה אומר שאני עושה הרבה. מקווה לעשות קצת פחות בקרוב, לא הרבה אבל קצת, כי אחרי הכל זה נחמד שהיום שלי עמוס. יש לי גם להקה עכשיו שנראה לי שסיפרתי עליה, ויש חזרות מדי פעם וסה"כ אני בתקופה בכלל לא רעה בחיים. הרבה יותר טוב מהשעמומון הגדול שהיה עד לא מזמן.

ולסיום: המון מזל טוב לבותק שחגגה את יום הולדתה ה21 ביום שבת שהיה! שבותק מתוקה שלי אני מת עלייך וגם חי אותך בו זמנית עוד שבוע פחות יום אנחנו חוגגים שנתיים יחד. כל הכבוד לבותק שסובלת אותי כל כך הרבה זמן

אז עד הפעם הבאה,
תהיו טובים
שלכם
העז.

עברו עלי מלא דברים מאז שכתבתי לאחרונה, אז אשתדל לעמוד בקצב ולעדכן כמה שיותר…

שבוע שעבר הייתי אמור לעבור את האודישן, ביום ד’ שעבר. בדרך נורא התברברתי וטעיתי בפניות, ואז קרתה לי תאונה. אני בסדר, אל תדאגו יותר מדי. עברתי נתיב מימין לשמאל ולא ראיתי אף אחד בנתיב שלידי, איך שהתחלתי לעבור צץ משום מקום טייס ששפשף אותי בצד. הנזק לרכב היה מראה תלושה ושפשוף קל בדלת של הנהג. הנזק שלו היה שריטה בצד של הרכב. לכל המעורבים בארוע שלום. אפילו שזה היה בקטנה הייתי נורא המום מכל העניין, ועמדתי בצד הכביש והחלטתי שככה אני לא מוכן להמשיך לנהוג. היו שאמרו לי שזה שטויות ולהמשיך, אבל גם בהלם אחרי התאונה הראשונה שלי בחיים, וגם בלי מראה שמאלית? אין מצב. אז התקשרתי לקיבוץ וארגנתי גרר. חיכיתי וחיכיתי ובסוף הוא חזר, לקח אותי חזרה ואפילו עצר בדרך שנקנה פלאפל. הייתי ממש מודאג אחר כך ממה יגידו לי על זה בקיבוץ אבל יצאתי מזה בסדר סה"כ, עם נזיפה ובלי עונש. יש פה נטיה לעיתים להעניש בעונשים כמו שלילת הזכות לנסוע ברכבים של הקיבוץ לתקופה מסוימת או נסיעה עם מלווה לתקופה. תכלס מה שקרה לי יכול לקרות לכל אחד. תמיד יש שטחים מתים במראה. אז זהו, זה עובר לחברות הביטוח שיתווכחו ביניהן. מה שחשוב זה שאף אחד לא ניזוק ושלמדתי להיות יותר זהיר.

עבדתי קשה לאחרונה. יש לי ימים של 11 שעות עבודה, 12, 15, בלי סוף. זה לא רע כי אני בחובות מטורפים של שעות אבל זה מתיש. בקיבוץ אין משכורת, יש תקציב שזה דבר קבוע לפי גיל וסטטוס משפחתי. יש מספר של שעות חודשיות שצריך לתת ויש מספר שעות חופש בשנה וצריך לעמוד בזה. יש לי מינוס מטורף של איזה 200 שעות שהצטבר עם השנים, גם בגלל כל השיקומים שעברתי שלא כולם היו רשומים כימי מחלה. עכשיו אני צריך להוכיח את עצמי ולצמצם קצת ואולי אם אעשה את זה לטווח רחוק ימחקו לי חלק משעות החובה.

היום נסעתי לחיפה, היתה לי איזה בדיקה במשרד לבטיחות בדרכים. באופן מפתיע הגעתי די בקלות לבניין הטיל הזה, מצאתי חניה קרוב, בבתי המשפט. רציתי לחזור דרך קניון חיפה אבל כל פעם שאני חוזר מחיפה אני מוצא את עצמי על הכביש המהיר, לא יודע איך. אני עוקב אחרי השלטים לכיוון תל אביב והופס, אני על המהיר ואין כניסה לקניון. לא נורא, חסכתי כמה זוטות שהייתי מבזבז.

אתמול עשיתי את אחת הרכישות הטובות שלי. קניתי MIO 169, מחשב כף יד עם אנטנת GPS. מה שמעצבן קצת (קצת, כי אני לא מתעצבן הרבה לרוב) זה שכמעט כל מי שסיפרתי לו זיין לי תשכל שזה הרבה כסף ורמז שאני בזבזן. מעטים שדומים לי בקטעים האלה אמרו לי סחטיין ותתחדש. בראסמי - אני אשתמש בזה והרבה. אם אני צריך להגיע למישהו, כל מה שאצטרך זו הכתובת. אין יותר שאלות כמו באיזה רמזור לפנות, הכל יהיה פשוט. ואני נוסע, ודי הרבה. אז אני מבסוט ולא אכפת לי מה אומרים. אני לא מאלה שאוגרים כסף כל החיים ולא נהנים ממנו. כשיש משהו שאני דלוק עליו, אני אקנה אותו.

אז שלשום נסעתי עם בותק לתל אביב, לאודישן בבניין של שידורי קשת. הפעם החלטתי לקחת אוטו ולחנות בתחנת הרכבת של בנימינה, ולהגיע עם רכבת. לא בא לי להסתבך לפני שאני צריך להגיע לאודישן. קבעו לי מחדש אחרי התאונה, שבוע שעבר לא הגעתי. בקיצור, האודישן היה בקומה של ביפ שמי שלא יודע שייכת לקשת. כשהגענו היתה מישהי שחיכתה גם, שנבחנת לתפקיד אחר בסדרה. קצת קשקשנו איתה ובותק השחקנית נתנה לה טיפים, גם לי היא נתנה טיפים שהאמת מאוד עזרו. תודה לך שבותקיה, לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך. ככל שהתקרב המועד, נהייתי לחוץ. אודישן זה דבר מלחיץ ומרגש. הדופק עלה, הרגליים קפצו, וחיכיתי… כשנכנסתי פתאום נרגעתי. הם נתנו לי תחושה מאוד מרגיעה. אגב, זה שהציע לי את האודישן וגם זה שהיה שם זה אסף הראל. רק כשהגעתי הביתה קלטתי, ידעתי שאני מכיר את הפרצוף שלו מאיפשהו ולא היתי בטוח מאיפה עד שבותק אמרה שהוא משוטטות. האודישן הלך לא רע נראה לי. בראן הראשון קטעו אותנו כי מישהי נכנסה, אז הבחור שישב מאחורי המצלמה נתן לי כמה הערות לשיפור ויישמתי אותן די טוב נראה לי. אחרי שני המשפטים הראשונים הוא עשה לי סימן עם אגודל למעלה. בסוף הם אמרו לי שהיה טוב. אני לא ממש יודע מה זה אומר. אם הייתי ממש גרוע בטח היו נותנים לי הערות מאה פעם ועוצרים אותי ומתחילים מחדש שוב ושוב, והם העירו פעם אחת ואחרי זה הם אמרו "אוקי עכשיו זה היה טוב". באופן מפתיע גם זכרתי את הטקסט בעל פה ולא הצצתי חוץ מאולי פעם אחת בטקסט. אני מבסוט מעצמי. זה שהלכתי, העזתי, נכנסתי, השתחררתי ועשיתי את הכי טוב שלי, כבר מצויין. אם אני אתקבל זה יהיה נהדר, אם לא אז לא נורא. אני מודה להם על ההזדמנות.

וזהו, עכשיו יש לנו מנקה ובאתי למחשב בעבודה לשרוף זמן. אני לא עובד פה היום אבל צריך להעביר שעה איכשהו… אז זהו לבינתיים, ושוב אני מזכיר שכשאני לא כותב הרבה זה אומר שאני עושה הרבה. מקווה לעשות קצת פחות בקרוב, לא הרבה אבל קצת, כי אחרי הכל זה נחמד שהיום שלי עמוס. יש לי גם להקה עכשיו שנראה לי שסיפרתי עליה, ויש חזרות מדי פעם וסה"כ אני בתקופה בכלל לא רעה בחיים. הרבה יותר טוב מהשעמומון הגדול שהיה עד לא מזמן.

ולסיום: המון מזל טוב לבותק שחגגה את יום הולדתה ה21 ביום שבת שהיה! שבותק מתוקה שלי אני מת עלייך וגם חי אותך בו זמנית עוד שבוע פחות יום אנחנו חוגגים שנתיים יחד. כל הכבוד לבותק שסובלת אותי כל כך הרבה זמן

אז עד הפעם הבאה,
תהיו טובים
שלכם
העז.

Boaz Rimmer bioraphy:
Born: August 18, 1978
Born in: Texas
Nationality: UK
Hair-Color: Brown
Bust-Waist-Hips: 89 - 56 - 87
Height: 165 cm
[...]

דיכאון עצום וטוטאלי בלי שום סיבה נראית לעין. (כנראה שהמחזור בדרך, ולי נמאס להתווכח האם זה משפיע או לא משפיע עליי. משפיע.) אין לי כוח או רצון לעשות שום דבר בחיים. לפעמים אני מבריקה החוצה אבל זה נעלם כעבור דקות אחדות. ככל הנראה אצטרף לחבורת המשועממים המקפצים ואלך ללמוד אירובי או משהו לא סקסי בכיוון הזה, כי המורה שלי לפיתוח קול אמרה לי שזה יחזק אותי מאוד. ואני מניחה שגם כמויות האדרנלין יוצרות מצב רוח טוב יותר ואולי זה יכול להיות נחמד. כמה מביך. למרות שזו תהיה הפעם הראשונה שלא אהיה שמנה ליד רקדניות רזות. אבל אני משוכנעת בכל ליבי שזו תהיה התחושה שלי בהתחלה- זכרונות רעים לא נמחקים אף פעם

איך שלא יהיה, אני לא רוצה להיות לבד עם עצמי אבל גם ביחד לא ממש מסתדר, כי אני כזו לא נעימה ומדוכדכת שזה פשוט אסון לסביבה הקרובה שלי. וזה חבל. אוהבים אותי ואני משחיתה את הרגעים הכי יפים על קיטורים ויללות

שיבוא כבר יום ההולדת הזה- עוד עשרה ימים בדיוק- תמיד לפני יום ההולדת יש לי רצון עז לא להיות בשומקום. תקופה מחורבנת כזו שאולי קשורה לעובדה שדצמבר ושיא הקור והאפור. ואני לא יודעת מה יהיה ביומולדת עצמו כי לא תכננתי כלום:בעשר השנים האחרונות הייתה מסורת של מסיבת פיג’מות בבית ההורים, אבל השנה אין לי ממש מסגרת שממנה אפשר לקושש חבר’ה- אין צבא או בית ספר,והחבר’ה מהלימודים לא ממש יושבים אצלי חזק בדם. ובסופו של דבר אני תמיד דואגת יותר מדי. האנושות מתחלקת באופן ברור לשניים: אנשים שבילדותם חצי מהכיתה היו ביוזמתם מביאים בשבילם בלונים והפתעות לביה"ס ביומולדת, והחצי השני, שצריך להזכיר לכולם שיש לו יום הולדת. אני חייבת להודות שתמיד הייתי בחצי השני. וזה גם תמיד נפל בחנוכה. מה שאומר שתמיד הייתי צריכה במו רגליי לגשת מבנאדם לבנאדם ולהזמין ולהתפלל שיבואו. כמו מסיבת המומולדת של אביה ב"הקיץ של…" , לעזאזל. בשנה שעברה היה לי יומולדת מדהים, אבל איכשהוא זה רק העלה את הרף של הציפיות וכמובן הנמיך את תהום האכזבות המאיימת

כלומר- איך תמיד שנאתי את האנשים האלו ששבוע לפני יום ההולדת שלהם יכולת לראות ערימה של חבר’ה (על הדשא) מסתודדים בפינה ומתכננים את ההפתעה

ממש מרגישה כמו יום ההולדת של אְיה מפו הדוב. ונשבעתי שלא אצטט לעולם מעלילותיו של הדוב החנפן הזה, גם אם אהיה אחרונת משק"יות החינוך בעולם

מה עשיתי רע

הלוואי שזה יעבור כבר כי ככה אי אפשר יותר

נ.ב: כמובן שהעוּד שקניתי נזנח בינתיים בצד. אני מלכת הקניות המפגרות. אם לא אצליח לכוון אותו בשבוע הקרוב- אעשה ממנו כלוב לתוכים

דיכאון עצום וטוטאלי בלי שום סיבה נראית לעין. (כנראה שהמחזור בדרך, ולי נמאס להתווכח האם זה משפיע או לא משפיע עליי. משפיע.) אין לי כוח או רצון לעשות שום דבר בחיים. לפעמים אני מבריקה החוצה אבל זה נעלם כעבור דקות אחדות. ככל הנראה אצטרף לחבורת המשועממים המקפצים ואלך ללמוד אירובי או משהו לא סקסי בכיוון הזה, כי המורה שלי לפיתוח קול אמרה לי שזה יחזק אותי מאוד. ואני מניחה שגם כמויות האדרנלין יוצרות מצב רוח טוב יותר ואולי זה יכול להיות נחמד. כמה מביך. למרות שזו תהיה הפעם הראשונה שלא אהיה שמנה ליד רקדניות רזות. אבל אני משוכנעת בכל ליבי שזו תהיה התחושה שלי בהתחלה- זכרונות רעים לא נמחקים אף פעם

איך שלא יהיה, אני לא רוצה להיות לבד עם עצמי אבל גם ביחד לא ממש מסתדר, כי אני כזו לא נעימה ומדוכדכת שזה פשוט אסון לסביבה הקרובה שלי. וזה חבל. אוהבים אותי ואני משחיתה את הרגעים הכי יפים על קיטורים ויללות

שיבוא כבר יום ההולדת הזה- עוד עשרה ימים בדיוק- תמיד לפני יום ההולדת יש לי רצון עז לא להיות בשומקום. תקופה מחורבנת כזו שאולי קשורה לעובדה שדצמבר ושיא הקור והאפור. ואני לא יודעת מה יהיה ביומולדת עצמו כי לא תכננתי כלום:בעשר השנים האחרונות הייתה מסורת של מסיבת פיג’מות בבית ההורים, אבל השנה אין לי ממש מסגרת שממנה אפשר לקושש חבר’ה- אין צבא או בית ספר,והחבר’ה מהלימודים לא ממש יושבים אצלי חזק בדם. ובסופו של דבר אני תמיד דואגת יותר מדי. האנושות מתחלקת באופן ברור לשניים: אנשים שבילדותם חצי מהכיתה היו ביוזמתם מביאים בשבילם בלונים והפתעות לביה"ס ביומולדת, והחצי השני, שצריך להזכיר לכולם שיש לו יום הולדת. אני חייבת להודות שתמיד הייתי בחצי השני. וזה גם תמיד נפל בחנוכה. מה שאומר שתמיד הייתי צריכה במו רגליי לגשת מבנאדם לבנאדם ולהזמין ולהתפלל שיבואו. כמו מסיבת המומולדת של אביה ב"הקיץ של…" , לעזאזל. בשנה שעברה היה לי יומולדת מדהים, אבל איכשהוא זה רק העלה את הרף של הציפיות וכמובן הנמיך את תהום האכזבות המאיימת

כלומר- איך תמיד שנאתי את האנשים האלו ששבוע לפני יום ההולדת שלהם יכולת לראות ערימה של חבר’ה (על הדשא) מסתודדים בפינה ומתכננים את ההפתעה

ממש מרגישה כמו יום ההולדת של אְיה מפו הדוב. ונשבעתי שלא אצטט לעולם מעלילותיו של הדוב החנפן הזה, גם אם אהיה אחרונת משק"יות החינוך בעולם

מה עשיתי רע

הלוואי שזה יעבור כבר כי ככה אי אפשר יותר

נ.ב: כמובן שהעוּד שקניתי נזנח בינתיים בצד. אני מלכת הקניות המפגרות. אם לא אצליח לכוון אותו בשבוע הקרוב- אעשה ממנו כלוב לתוכים

ומשהו קטן לקינוח, מהמרתפים של פגמניה המיילינג ליסט של רובין היצ’קוק, שהעליתי בחכתי סתם כשחיפשתי דברים מעניינים עלי בגוגל (ותודה לעידו (?) ונמרוד על שמצאו את הקטע המבריק הזה אז ב-1997 ולנוח ששיתף את חברי פגמניה בזה, ובכך הנציח אותו לעולם משורבב עם שמי). קטע, אגב, שלגמרי פרח מזכרוני, וכיף לקרוא אותו שוב.

——————————

Date: Wed, 25 [...]

תוהים בNRG ומראיינים את דותן.
אני יכול לשמוח בעובדה שבלדד (האמיתי) טרח להרביץ תורה בטוקבקיסט בבלוג שלי. לאור העובדה שזהותו של חברו של איוב מטרידה בלוגיסטים רבים, אכן, כבוד.
הערה: “מיכלי עושה-לי” מאותה הכתבה היא לא מיכלי שלנו, למיטב ידעתי.