ריק לי בתוכן. זה לא שאין לי מה לספר. חזרתי לעשות ספורט. כולי תפוסה כבר חצי שבוע. מפריזה עם כפיפות הבטן. רק מחשבות עקומות הן המחשבות שמספרות שהכאב הזה טוב בשבילי. אני רוצה שימעכו אותי עד שיגיעו לשיא הכאב, בשיא זה בטוח יעבור <אני לא יודעת מי סיפר לי את זה, אבל זה לא נכון>.
אני רוצה לחפור לאנשים עם כפיות בעיניים. להוציא את הכחול או את השקד או את האפור או את הדבש העמוק הזה ולהסתכל אל תוך קליפת הביצה הלבנה הזו ולגלות שהכל שם שחור, ריק <פיזית זה לא באמת נכון>.
אני מרגישה חרא, אני מרגישה טוב, אני מרגישה חרא, אני מרגישה טוב, פינג, פונג, שב-ש-בת! הרוח כבר לא היא זו שמושכת את המצב. זה יעבור בקיץ. רוצה חמישה-עשר באוגוסט פה, עכשיו, אצלי בבית. אני רוצה ללכת לים עם מגבת וכפכפים, לזרוק אותם על החול-כמו-ריבת-חלב ולשחות רק אני עם עצמי אני והדגים ואני. כל כך שקט באמצע של החוף לאמצע של שובר הגלים, הזיות על עקיצות מדוזה, אח זה מגרד לי נורא <שוב נפלתי בפח>.
אני נמסה לתוך הדבש שלך. המממ. הממ. המממ. אני כמו זבוב עכשיו. אני קטנה ומזמזמת ואני אוהבת דבש. עכשיו אני כמו-סה <בלחש>. לא אוהבת להיות כמו-סה <בלחש>. אני אומרת אני דוגרי אבל האמת היא שאני בולשיט. כל מסת הרגשות הזו היא טוטאלי פייק <בול-שיט>.
אני צריכה לישון עכשיו בכלל. איך הפלייליסט שלי כבר מכיר אותי היטב. אני נותרת ערה בציפיה האם ידע איך אני מרגישה, האם ידע את הנחמה שלי בשירה ו<חכו, זה רגע ממש ממש צ’יזי>אולי גם קצת בוכה. עכשיו באוזן שלי הרבה פיונה, הרבה טווין פיקס הפסקול. מוסיקה חזרה להיות חלק מהנשמה שלי, זה משמח אותי. יש לי השראה.
אימא שלי מתרגלת לרעיון שכרגע יותר מתחשק לי ללמוד פיתוח קול ממשהו רציני <בעיניה>, וכל הזמן עוד מלא דברים שאני רוצה ללמוד, כל כך הרבה שלמי יש כח להתחיל מאיפשהו. ככה התמוטטתי בפעם הראשונה, למדתי יותר מדי. עד אותו היום הייתי הכי טובה בכל מה שעשיתי. מאז אני פוחדת להתאמץ. קולד-פיט-אט-דה-מומנט-אוף-טרות’.
דווקא היה לי המון אומץ להיות דפוקה. זה הכי קל. באותו הרגע לא חשבתי. האמת היא שטוב שלא חשבתי, השארתי את האופציה לעתיד להתמודד עם זה. העתיד לא מתמודד כל כך טוב עם זה.
ואף מילה על אהבה.