ארכיון עבור מאי, 2006
שני, 29 למאי 2006 -- 15:05 or
תראו מה זה הכח של החלטה.
היו םקמתי בבוקר בהחלטה שיהיה לי היום יום סבבה, שאף אחד לא יעצבן אותי ואני אהיה מבסוט. ואכן, כך היה. לא היה היו םארוע מיוחד ממש, סתם עוד יום בעבודה, אבל כל היום הזה עבר בסבבה לגמרי, כמו כלום, ממש כמו משחק.
עכשיו חזרתי הביתה ובחמש וחצי יש לי שיעור תקשור. אחר כך יש את הקורס תקשור בערב שאני מדריך בו. בקיצור, איזה יום יא באבא…
יש עוד משהו שיעשה את היום הזה לסבבה לגמרי לחלוטין ואני מקווה שהוא יקרה 
יום טוב לכולכם
מהעז האופטימי
שייך לנושא הכל, הרהורים, ימים טובים, כללי, עבודה | תגובות »
שני, 29 למאי 2006 -- 15:05 or
תראו מה זה הכח של החלטה.
היו םקמתי בבוקר בהחלטה שיהיה לי היום יום סבבה, שאף אחד לא יעצבן אותי ואני אהיה מבסוט. ואכן, כך היה. לא היה היו םארוע מיוחד ממש, סתם עוד יום בעבודה, אבל כל היום הזה עבר בסבבה לגמרי, כמו כלום, ממש כמו משחק.
עכשיו חזרתי הביתה ובחמש וחצי יש לי שיעור תקשור. אחר כך יש את הקורס תקשור בערב שאני מדריך בו. בקיצור, איזה יום יא באבא…
יש עוד משהו שיעשה את היום הזה לסבבה לגמרי לחלוטין ואני מקווה שהוא יקרה
יום טוב לכולכם
מהעז האופטימי
שייך לנושא הכל, הרהורים, ימים טובים, כללי, עבודה | תגובות »
ראשון, 28 למאי 2006 -- 19:05 or
איזה כיף! חזרתי משיעור ציור! והיה ממש כיף היום…
הלכנו אל פינת החי של הקיבוץ וציירנו סקיצות מהירות של כל מני חיות. ציירתי עיזים (כמובן), כבשים, סוסים, חמורים, תרנגולות, ברווזים ועוד… בהזדמנות כשיהיה לי כח אני אצטרך לצלם או לסרוק איכשהו את כל הרישומים ולחלוק אתכם.
אני ממש מבסוט מאז שעברתי לקבוצה של המתקדמים, שבוע הבא כבר יש מודל עירום, אין כבר טבע דומם (הללויה) וזה משעשע כי אני ממש הילד שם (הרבה ותיקים בני 70 ומעלה).
ולעניין אחר: תמונה שששון צילם אותי היום בהפסקת סיגריה בעבודה. שימו לב לצהוב המזעזע של החולצה (אלה המדי עבודה שלנו) ולעלה שתפס מקום יפה בפריים.
שייך לנושא אמנות, הכל, ימים טובים, כללי, תמונות | תגובות »
ראשון, 28 למאי 2006 -- 19:05 or
איזה כיף! חזרתי משיעור ציור! והיה ממש כיף היום…
הלכנו אל פינת החי של הקיבוץ וציירנו סקיצות מהירות של כל מני חיות. ציירתי עיזים (כמובן), כבשים, סוסים, חמורים, תרנגולות, ברווזים ועוד… בהזדמנות כשיהיה לי כח אני אצטרך לצלם או לסרוק איכשהו את כל הרישומים ולחלוק אתכם.
אני ממש מבסוט מאז שעברתי לקבוצה של המתקדמים, שבוע הבא כבר יש מודל עירום, אין כבר טבע דומם (הללויה) וזה משעשע כי אני ממש הילד שם (הרבה ותיקים בני 70 ומעלה).
ולעניין אחר: תמונה שששון צילם אותי היום בהפסקת סיגריה בעבודה. שימו לב לצהוב המזעזע של החולצה (אלה המדי עבודה שלנו) ולעלה שתפס מקום יפה בפריים.
שייך לנושא אמנות, הכל, ימים טובים, כללי, תמונות | תגובות »
ראשון, 28 למאי 2006 -- 19:05 or
איזה כיף! חזרתי משיעור ציור! והיה ממש כיף היום…
הלכנו אל פינת החי של הקיבוץ וציירנו סקיצות מהירות של כל מני חיות. ציירתי עיזים (כמובן), כבשים, סוסים, חמורים, תרנגולות, ברווזים ועוד… בהזדמנות כשיהיה לי כח אני אצטרך לצלם או לסרוק איכשהו את כל הרישומים ולחלוק אתכם.
אני ממש מבסוט מאז שעברתי לקבוצה של המתקדמים, שבוע הבא כבר יש מודל עירום, אין כבר טבע דומם (הללויה) וזה משעשע כי אני ממש הילד שם (הרבה ותיקים בני 70 ומעלה).
ולעניין אחר: תמונה שששון צילם אותי היום בהפסקת סיגריה בעבודה. שימו לב לצהוב המזעזע של החולצה (אלה המדי עבודה שלנו) ולעלה שתפס מקום יפה בפריים.
שייך לנושא אמנות, הכל, ימים טובים, כללי, תמונות | תגובות »
חמישי, 25 למאי 2006 -- 00:05 seri
לילה. סיימון, אליה ואני עומדים על הטנדר מאחור. סיימון מחזיק זרקור, אנחנו סופרים חיות בר. איך מוצאים בכל הסבך הזה חיות בר, אני שואל. העיניים שלהם מחזירות אור, הם עונים לי.
אחרי רבע שעה אנחנו רואים ארנבת רצה. אליה: איזה עופר חמוד! שרון רושם: ארנבת. סיימון מציע לעשן כך שנראה הרבה יותר דברים בספירת החיות.
אנחנו רואים משהו במרחק מחזיר אור. אליה דופקת על הגג של האוטו, ששרון יפסיק לנסוע ונוכל להסתכל במשקפת. "זה שלט!" הוא צועק לנו. "כן, אבל מאיזה מין?" אני שואל וסיימון אומר במין רצינות "אני חושב שזה זכר". אני כמעט נופל מן הטנדר מצחוק. אחר כך סיימון מספר לי שזו גם עונת החיזור של חביות חלודות ולכן הן פזורות בשטח בזוגות.
אנחנו מוצאים משפחה חד הורית של שועלים, אני מודה שגם בי יש שמץ התמוגגות לנכחם.
אנחנו רואים עוד צבאים רובצים, מדלגים ומשחקים שש בש. אני: אני אדוניי צבאים. סיימון: מה?
אנחנו מתקדמים לכיוון היציאה מן השמורה, כבר רואים מכוניות וסיימון לא רוצה לסנוור אותן עם הזרקור. אני: נו, בחייך, קצת תאונות דרכים עוד לא הרגו אף אחד. סיימון מפנה את הזרקור לשמיים כמו בבטמן. אני שואל אותו אם הוא היה פעם בגות’ם סיטי. סיימון מספר שגות’ם סיטי זה הכינוי של ניו יורק.
אבא לוקח אותי הביתה, אנחנו רואים תן חוצה את הכביש. אבא ואני מדברים.
שייך לנושא חוויות וכו', כללי | תגובות »
חמישי, 25 למאי 2006 -- 00:05 seri
לילה. סיימון, אליה ואני עומדים על הטנדר מאחור. סיימון מחזיק זרקור, אנחנו סופרים חיות בר. איך מוצאים בכל הסבך הזה חיות בר, אני שואל. העיניים שלהם מחזירות אור, הם עונים לי.
אחרי רבע שעה אנחנו רואים ארנבת רצה. אליה: איזה עופר חמוד! שרון רושם: ארנבת. סיימון מציע לעשן כך שנראה הרבה יותר דברים בספירת החיות.
אנחנו רואים משהו במרחק מחזיר אור. אליה דופקת על הגג של האוטו, ששרון יפסיק לנסוע ונוכל להסתכל במשקפת. "זה שלט!" הוא צועק לנו. "כן, אבל מאיזה מין?" אני שואל וסיימון אומר במין רצינות "אני חושב שזה זכר". אני כמעט נופל מן הטנדר מצחוק. אחר כך סיימון מספר לי שזו גם עונת החיזור של חביות חלודות ולכן הן פזורות בשטח בזוגות.
אנחנו מוצאים משפחה חד הורית של שועלים, אני מודה שגם בי יש שמץ התמוגגות לנכחם.
אנחנו רואים עוד צבאים רובצים, מדלגים ומשחקים שש בש. אני: אני אדוניי צבאים. סיימון: מה?
אנחנו מתקדמים לכיוון היציאה מן השמורה, כבר רואים מכוניות וסיימון לא רוצה לסנוור אותן עם הזרקור. אני: נו, בחייך, קצת תאונות דרכים עוד לא הרגו אף אחד. סיימון מפנה את הזרקור לשמיים כמו בבטמן. אני שואל אותו אם הוא היה פעם בגות’ם סיטי. סיימון מספר שגות’ם סיטי זה הכינוי של ניו יורק.
אבא לוקח אותי הביתה, אנחנו רואים תן חוצה את הכביש. אבא ואני מדברים.
שייך לנושא חוויות וכו', כללי | תגובות »
חמישי, 25 למאי 2006 -- 00:05 seri
לילה. סיימון, אליה ואני עומדים על הטנדר מאחור. סיימון מחזיק זרקור, אנחנו סופרים חיות בר. איך מוצאים בכל הסבך הזה חיות בר, אני שואל. העיניים שלהם מחזירות אור, הם עונים לי.
אחרי רבע שעה אנחנו רואים ארנבת רצה. אליה: איזה עופר חמוד! שרון רושם: ארנבת. סיימון מציע לעשן כך שנראה הרבה יותר דברים בספירת החיות.
אנחנו רואים משהו במרחק מחזיר אור. אליה דופקת על הגג של האוטו, ששרון יפסיק לנסוע ונוכל להסתכל במשקפת. "זה שלט!" הוא צועק לנו. "כן, אבל מאיזה מין?" אני שואל וסיימון אומר במין רצינות "אני חושב שזה זכר". אני כמעט נופל מן הטנדר מצחוק. אחר כך סיימון מספר לי שזו גם עונת החיזור של חביות חלודות ולכן הן פזורות בשטח בזוגות.
אנחנו מוצאים משפחה חד הורית של שועלים, אני מודה שגם בי יש שמץ התמוגגות לנכחם.
אנחנו רואים עוד צבאים רובצים, מדלגים ומשחקים שש בש. אני: אני אדוניי צבאים. סיימון: מה?
אנחנו מתקדמים לכיוון היציאה מן השמורה, כבר רואים מכוניות וסיימון לא רוצה לסנוור אותן עם הזרקור. אני: נו, בחייך, קצת תאונות דרכים עוד לא הרגו אף אחד. סיימון מפנה את הזרקור לשמיים כמו בבטמן. אני שואל אותו אם הוא היה פעם בגות’ם סיטי. סיימון מספר שגות’ם סיטי זה הכינוי של ניו יורק.
אבא לוקח אותי הביתה, אנחנו רואים תן חוצה את הכביש. אבא ואני מדברים.
שייך לנושא חוויות וכו', כללי | תגובות »
חמישי, 25 למאי 2006 -- 00:05 or
כל הראש שלי נהיה לאט לאט דרדז
לאחרונה הלאט נהיה מהיר, כשמשעמם לי בבית:
זה יצא לא משהו כי זה בוובקאם
שייך לנושא הכל, כללי, תמונות | תגובות »
חמישי, 25 למאי 2006 -- 00:05 or
כל הראש שלי נהיה לאט לאט דרדז
לאחרונה הלאט נהיה מהיר, כשמשעמם לי בבית:
זה יצא לא משהו כי זה בוובקאם
שייך לנושא הכל, כללי, תמונות | תגובות »
חמישי, 25 למאי 2006 -- 00:05 or
כל הראש שלי נהיה לאט לאט דרדז
לאחרונה הלאט נהיה מהיר, כשמשעמם לי בבית:
זה יצא לא משהו כי זה בוובקאם
שייך לנושא הכל, כללי, תמונות | תגובות »
רביעי, 24 למאי 2006 -- 18:05 Dotan Dimet
JustinSpace: Obscene Interiors
Obscene Interiors is a collection of real online male personal ad photos and my critique of the naive interior decorating exposed therein. (No need to shield your timid eyes, the often-nude figures have been laboriously obscured.)
I think my place is much worse. At least I don’t have a big gray cardboard cutout posed [...]
שייך לנושא Blather, Oddities, כללי | תגובות »
רביעי, 24 למאי 2006 -- 00:05 or
אני לא יודע להסביר את מה שעובר עליי פתאום. יש בי כמויות ענקיות של עצב ושל כאב. אני ממש מרגיש נחנק מדמעות אבל הן לא יוצאות. קרן הגדירה את זה יפה כ"עצירות של דמעות". זה ממש ככה.
אני אמור להיות מאושר עכשיו. אני אמור להיות שמח. אני אמור לחיות עכשיו איך שבא לי ולהנות כאילו אין מחר. אבל אני מוצא עצמי יושב בבית, וכשאני יושב לבד הכל צף ועולה. כל כך הרבה רגש כבד שאני לא יכול להסביר ואני אפילו לא יכול להגיד בוודאות מאיפה זה מגיע.
אמרתי בפוסט קודם איך אני מתחבר רגשית. יכול להיות שאני מרגיש את הכאב של מעיין וזה עושה לי ריגרסיה לכאב שלי. אני חושב שלמרות כל מה שקרה ביננו יש ביננו קשר טלפתי שלא בטוח שיתנתק. יש מצב שאני פשוט מרגיש מה שהיא מרגישה. מצד שני זה עושה לי ריגרסיה לכאב שכבר חשתי לפני חודשיים. חשבתי שסיימתי לסבול ולהתאבל. זה מוזר פתאום צפים לי המשפטים שהיא אמרה שעשו לי את החתכים האלה בלב שאני לא יודע עד כמה הם הגלידו באמת. הלב שלי פצוע ואני מנסה לפתוח אותו אבל זה קשה. עד שחשפת מה שיש לך להגיד לא הרגשתי את זה. לא יודע למה. הרגשתי כבר בהתפתחות ונסיקה כלפי מעלה עם האש תמיד בוערת בכל נשמתי וישותי. עדיין אני חש זאת אבל יש רגעים כאלה של כאב בלתי מוסבר ובלתי נשלט וזה כל כך כל כך כואב. וכתף לבכי לא תעזור כי כשאני אראה את הכתף אני אחשוב כבר דברים אחרים. רק ככה כשאני לבד זה קורה לי.
אני יכול לספור על יד או שתיים את מספר הפעמים שבכיתי בשנים האחרונות. לא מתוך קשיחות או משהו, זה פשוט לא יוצא, מאז השש עשרה לתשיעי תשעים ותשע. כאילו יש סלקציה למקרים ממש חמורים בשביל שהדמעות יצאו. אני ממש רוצה לשחרר את הכאב. אני לא נלחם בזה. אני לא בורח מזה. אני מרגיש את זה וחווה את זה עד הסוף. כי אני איש של אמת. לא אברח מהאמת ולא משנה מה היא תהיה. לא עוד. עשיתי את זה בעבר. התפשרתי על האמת בשביל האושר. ואז האושר היה מזוייף תכלס.
בקיצור, קשקשתי מספיק ואתם בטח לא מבינים מה הסרט, אז פה אסיים ואאחל שרק לא יהיה שום יאוש בעולם, כי צריכים לשמוח, לא? הרי באנו לעולם בשביל להנות…
שייך לנושא הכל, הרהורים, ימים גרועים, כללי | תגובות »
רביעי, 24 למאי 2006 -- 00:05 or
אני לא יודע להסביר את מה שעובר עליי פתאום. יש בי כמויות ענקיות של עצב ושל כאב. אני ממש מרגיש נחנק מדמעות אבל הן לא יוצאות. קרן הגדירה את זה יפה כ"עצירות של דמעות". זה ממש ככה.
אני אמור להיות מאושר עכשיו. אני אמור להיות שמח. אני אמור לחיות עכשיו איך שבא לי ולהנות כאילו אין מחר. אבל אני מוצא עצמי יושב בבית, וכשאני יושב לבד הכל צף ועולה. כל כך הרבה רגש כבד שאני לא יכול להסביר ואני אפילו לא יכול להגיד בוודאות מאיפה זה מגיע.
אמרתי בפוסט קודם איך אני מתחבר רגשית. יכול להיות שאני מרגיש את הכאב של מעיין וזה עושה לי ריגרסיה לכאב שלי. אני חושב שלמרות כל מה שקרה ביננו יש ביננו קשר טלפתי שלא בטוח שיתנתק. יש מצב שאני פשוט מרגיש מה שהיא מרגישה. מצד שני זה עושה לי ריגרסיה לכאב שכבר חשתי לפני חודשיים. חשבתי שסיימתי לסבול ולהתאבל. זה מוזר פתאום צפים לי המשפטים שהיא אמרה שעשו לי את החתכים האלה בלב שאני לא יודע עד כמה הם הגלידו באמת. הלב שלי פצוע ואני מנסה לפתוח אותו אבל זה קשה. עד שחשפת מה שיש לך להגיד לא הרגשתי את זה. לא יודע למה. הרגשתי כבר בהתפתחות ונסיקה כלפי מעלה עם האש תמיד בוערת בכל נשמתי וישותי. עדיין אני חש זאת אבל יש רגעים כאלה של כאב בלתי מוסבר ובלתי נשלט וזה כל כך כל כך כואב. וכתף לבכי לא תעזור כי כשאני אראה את הכתף אני אחשוב כבר דברים אחרים. רק ככה כשאני לבד זה קורה לי.
אני יכול לספור על יד או שתיים את מספר הפעמים שבכיתי בשנים האחרונות. לא מתוך קשיחות או משהו, זה פשוט לא יוצא, מאז השש עשרה לתשיעי תשעים ותשע. כאילו יש סלקציה למקרים ממש חמורים בשביל שהדמעות יצאו. אני ממש רוצה לשחרר את הכאב. אני לא נלחם בזה. אני לא בורח מזה. אני מרגיש את זה וחווה את זה עד הסוף. כי אני איש של אמת. לא אברח מהאמת ולא משנה מה היא תהיה. לא עוד. עשיתי את זה בעבר. התפשרתי על האמת בשביל האושר. ואז האושר היה מזוייף תכלס.
בקיצור, קשקשתי מספיק ואתם בטח לא מבינים מה הסרט, אז פה אסיים ואאחל שרק לא יהיה שום יאוש בעולם, כי צריכים לשמוח, לא? הרי באנו לעולם בשביל להנות…
שייך לנושא הכל, הרהורים, ימים גרועים, כללי | תגובות »
רביעי, 24 למאי 2006 -- 00:05 or
אני לא יודע להסביר את מה שעובר עליי פתאום. יש בי כמויות ענקיות של עצב ושל כאב. אני ממש מרגיש נחנק מדמעות אבל הן לא יוצאות. קרן הגדירה את זה יפה כ"עצירות של דמעות". זה ממש ככה.
אני אמור להיות מאושר עכשיו. אני אמור להיות שמח. אני אמור לחיות עכשיו איך שבא לי ולהנות כאילו אין מחר. אבל אני מוצא עצמי יושב בבית, וכשאני יושב לבד הכל צף ועולה. כל כך הרבה רגש כבד שאני לא יכול להסביר ואני אפילו לא יכול להגיד בוודאות מאיפה זה מגיע.
אמרתי בפוסט קודם איך אני מתחבר רגשית. יכול להיות שאני מרגיש את הכאב של מעיין וזה עושה לי ריגרסיה לכאב שלי. אני חושב שלמרות כל מה שקרה ביננו יש ביננו קשר טלפתי שלא בטוח שיתנתק. יש מצב שאני פשוט מרגיש מה שהיא מרגישה. מצד שני זה עושה לי ריגרסיה לכאב שכבר חשתי לפני חודשיים. חשבתי שסיימתי לסבול ולהתאבל. זה מוזר פתאום צפים לי המשפטים שהיא אמרה שעשו לי את החתכים האלה בלב שאני לא יודע עד כמה הם הגלידו באמת. הלב שלי פצוע ואני מנסה לפתוח אותו אבל זה קשה. עד שחשפת מה שיש לך להגיד לא הרגשתי את זה. לא יודע למה. הרגשתי כבר בהתפתחות ונסיקה כלפי מעלה עם האש תמיד בוערת בכל נשמתי וישותי. עדיין אני חש זאת אבל יש רגעים כאלה של כאב בלתי מוסבר ובלתי נשלט וזה כל כך כל כך כואב. וכתף לבכי לא תעזור כי כשאני אראה את הכתף אני אחשוב כבר דברים אחרים. רק ככה כשאני לבד זה קורה לי.
אני יכול לספור על יד או שתיים את מספר הפעמים שבכיתי בשנים האחרונות. לא מתוך קשיחות או משהו, זה פשוט לא יוצא, מאז השש עשרה לתשיעי תשעים ותשע. כאילו יש סלקציה למקרים ממש חמורים בשביל שהדמעות יצאו. אני ממש רוצה לשחרר את הכאב. אני לא נלחם בזה. אני לא בורח מזה. אני מרגיש את זה וחווה את זה עד הסוף. כי אני איש של אמת. לא אברח מהאמת ולא משנה מה היא תהיה. לא עוד. עשיתי את זה בעבר. התפשרתי על האמת בשביל האושר. ואז האושר היה מזוייף תכלס.
בקיצור, קשקשתי מספיק ואתם בטח לא מבינים מה הסרט, אז פה אסיים ואאחל שרק לא יהיה שום יאוש בעולם, כי צריכים לשמוח, לא? הרי באנו לעולם בשביל להנות…
שייך לנושא הכל, הרהורים, ימים גרועים, כללי | תגובות »