CorKy.NeT Feeds

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

In a discussion of music recommendation sites (like Last.fm and Pandora) over at jwz’s livejournal, someone mentioned UpTo11.net, which builds its recommendations by looking at what stuff people are sharing over P2P networks. Seems to work pretty well.
Also in that thread, a link to a blog that seems devoted to music search and recommendation technology. [...]

תיכף יוצאים להנות קצת בלילה הלבן, נקפוץ לשוק הפשפשים ביפו, אולי לאיזו הופעה על הדרך
ולא נשכח לבקר בקיורטוש שפתוח כל הלילה!!!
היום תל אביב חוגגת שנה מאז ההכרזה עליה כאתר מורשת תרבות עולמית. הלילה הלבן הוא רק הסיום החגיגי לסדרת עשרת הימים הלבנים (החל מהעשרים ושלוש ליוני עד היום) שעברה על תל אביב ושכללה המון אירועים [...]

אבוטבלוג עובר תמורות ושינויים.
החלטתי שאני לא יכול להשאר עם העיצוב הקודם, הוא היה פשוט יותר מדי סבל למשתמשי אקספלורר וגם כאשר היה 100% XHTML עדיין היה עושה צרות.
הCSS שלו היה יותר מדי פאקד אפ טו ביגין וית’.
אם בא לכם להוציא עצבים על הגלישה הבעיתית בגלל השדרוג, נצלו את פוסט זה, אם אתם מוצאים בעיות או [...]

לימור בקשה ממני, ואין ביכולתי לסרב לתחקירנית עם חיוך כזה. חוץ מזה, חלקכם בטח רוצים לדעת איך גם אתם יכולים להגיע לתוכניות הבלוגים של רשת. אז הנה הקומוניקט שלהם:
רצועת הבלוגים של רשת היא תכנית הקיץ החדשה של ערוץ 2. בתכנית יציגו אנשים מכל הארץ יומני וידאו יומיים. היומנים יכולים להיות מצחיקים, הזויים, ללא מילים, מרגשים. [...]

היום ביקרתי במשרדי ‘רשת’ החדשים ברחוב הברזל מספר 23, קומה שלישית. הגעתי בזמן שקבעתי עם לימור ב14:15 אבל היא משום מה אחרה ורק ב14:30 ישבנו לתחקיר. מצאתי את זה מאוד מתסכל שקובעים איתי שעה ועד שאני טורח להגיע בזמן מאחרים לי. אני לא ילדת ריאליטי שתחכה לצביקה הדר מחוץ לוואן כל הלילה רק בשביל האופציה [...]

הודות להמלצה של דרדיק (’סתכלו על התמונה, הוא קורץ במיוחד בשבילכם), התחלתי להשתמש במנגנון אנטי-ספאם של דוקטור דייב, ספאם קארמה2 על הבלוג הזה. בנתיים זה חוסך ממני הרבה בלאגן של לא-לאשר תגובות, ולכם פרסום מיידי של התגובות שלכם. כל הכבוד דוקטור דייב. התפעול אפילו יותר נוח מפתרון האנטי-ספאם לדואל שרץ בהצלחה תקופה ארוכה על שרת [...]

"התחרות האולימפית" – שייגעצ / הד ארצי 2006

מבחינה פלייליסטית, היה חכם להוציא את הסינגל "התחרות האולימפית", בדיוק עם תחילת השלבים האחרונים של המונדיאל.
מבחינה מוסיקלית, היה חכם להביא את יובל שפריר להפיק מוסיקלית. רק טוב הוא עושה ל"שייגעצ", ההרכב בראשות יובל מנדלסון, שכבר שני אלבומים מאחוריו. האלבום הראשון התאפיין בשירי פנק של מחאה פשטנית נגד עולם הפופ, הימין וחרדים, עם סולן שנשמע בן 16. באלבום השני היו יותר שירי פופ, כמו "אינטרקום", ויובל מנדלסון עדיין נשמע בן 16, אם כי הכתיבה שלו התקדמה מעט.
ב"התחרות האולימפית" מצאתי טקסט מעניין: "מעניין אותי כמה מרוויח האיש שעומד ומפעיל את הסטופר / גביעים ומדליות תמיד יעסיקו אותי באמצע הוופר". השיר, אמנם לא מורכב מוסיקלית - בבתים ובפזמונים יש בסך הכול 5 אקורדים, אבל כמו שאומר פתגם – אל תשפוט שיר על פי מספר האקורדים שבו. ההפקה המוסיקלית נהדרת. הבתים מעבירים אווירה אוורירית ונינוחה למדי שנשמעת בדיוק מתאימה, והפזמון האינסטרומנטלי ("אני אמרתי לה / טו טו טו טו טו…") מדויק ונשמע מצוין.
באמצע השיר, לאחר השורות "בחורה זולה שפגשתי בבאר עוד יותר זול עושה לי חשק לעבור למושב / להתחיל שם חיים חדשים ולהיות בעלים של מזמרה", מתחיל קטע ללא מלים, שנשמע בדיוק כמו הפזמון של "לוח וגיר" (מלים: יענקל’ה רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס). אין לי מושג למה הוא בא כאן, כמו גם הפזמון של ה"טו טו טו", אבל הכול בא כאן פשוט נכון ובמקום.
נשמע ששייגעצ התבגרו קצת, ומעניין מאוד יהיה לשמוע את האלבום השלם.

"התחרות האולימפית" – שייגעצ / הד ארצי 2006

מבחינה פלייליסטית, היה חכם להוציא את הסינגל "התחרות האולימפית", בדיוק עם תחילת השלבים האחרונים של המונדיאל.
מבחינה מוסיקלית, היה חכם להביא את יובל שפריר להפיק מוסיקלית. רק טוב הוא עושה ל"שייגעצ", ההרכב בראשות יובל מנדלסון, שכבר שני אלבומים מאחוריו. האלבום הראשון התאפיין בשירי פנק של מחאה פשטנית נגד עולם הפופ, הימין וחרדים, עם סולן שנשמע בן 16. באלבום השני היו יותר שירי פופ, כמו "אינטרקום", ויובל מנדלסון עדיין נשמע בן 16, אם כי הכתיבה שלו התקדמה מעט.
ב"התחרות האולימפית" מצאתי טקסט מעניין: "מעניין אותי כמה מרוויח האיש שעומד ומפעיל את הסטופר / גביעים ומדליות תמיד יעסיקו אותי באמצע הוופר". השיר, אמנם לא מורכב מוסיקלית - בבתים ובפזמונים יש בסך הכול 5 אקורדים, אבל כמו שאומר פתגם – אל תשפוט שיר על פי מספר האקורדים שבו. ההפקה המוסיקלית נהדרת. הבתים מעבירים אווירה אוורירית ונינוחה למדי שנשמעת בדיוק מתאימה, והפזמון האינסטרומנטלי ("אני אמרתי לה / טו טו טו טו טו…") מדויק ונשמע מצוין.
באמצע השיר, לאחר השורות "בחורה זולה שפגשתי בבאר עוד יותר זול עושה לי חשק לעבור למושב / להתחיל שם חיים חדשים ולהיות בעלים של מזמרה", מתחיל קטע ללא מלים, שנשמע בדיוק כמו הפזמון של "לוח וגיר" (מלים: יענקל’ה רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס). אין לי מושג למה הוא בא כאן, כמו גם הפזמון של ה"טו טו טו", אבל הכול בא כאן פשוט נכון ובמקום.
נשמע ששייגעצ התבגרו קצת, ומעניין מאוד יהיה לשמוע את האלבום השלם.

"התחרות האולימפית" – שייגעצ / הד ארצי 2006

מבחינה פלייליסטית, היה חכם להוציא את הסינגל "התחרות האולימפית", בדיוק עם תחילת השלבים האחרונים של המונדיאל.
מבחינה מוסיקלית, היה חכם להביא את יובל שפריר להפיק מוסיקלית. רק טוב הוא עושה ל"שייגעצ", ההרכב בראשות יובל מנדלסון, שכבר שני אלבומים מאחוריו. האלבום הראשון התאפיין בשירי פנק של מחאה פשטנית נגד עולם הפופ, הימין וחרדים, עם סולן שנשמע בן 16. באלבום השני היו יותר שירי פופ, כמו "אינטרקום", ויובל מנדלסון עדיין נשמע בן 16, אם כי הכתיבה שלו התקדמה מעט.
ב"התחרות האולימפית" מצאתי טקסט מעניין: "מעניין אותי כמה מרוויח האיש שעומד ומפעיל את הסטופר / גביעים ומדליות תמיד יעסיקו אותי באמצע הוופר". השיר, אמנם לא מורכב מוסיקלית - בבתים ובפזמונים יש בסך הכול 5 אקורדים, אבל כמו שאומר פתגם – אל תשפוט שיר על פי מספר האקורדים שבו. ההפקה המוסיקלית נהדרת. הבתים מעבירים אווירה אוורירית ונינוחה למדי שנשמעת בדיוק מתאימה, והפזמון האינסטרומנטלי ("אני אמרתי לה / טו טו טו טו טו…") מדויק ונשמע מצוין.
באמצע השיר, לאחר השורות "בחורה זולה שפגשתי בבאר עוד יותר זול עושה לי חשק לעבור למושב / להתחיל שם חיים חדשים ולהיות בעלים של מזמרה", מתחיל קטע ללא מלים, שנשמע בדיוק כמו הפזמון של "לוח וגיר" (מלים: יענקל’ה רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס). אין לי מושג למה הוא בא כאן, כמו גם הפזמון של ה"טו טו טו", אבל הכול בא כאן פשוט נכון ובמקום.
נשמע ששייגעצ התבגרו קצת, ומעניין מאוד יהיה לשמוע את האלבום השלם.

החלטתי שלכבוד הדף הלבן שפתחתי לפני שלושה ימים, הגיע הזמן להחליף גם פלאפון למשהו חדש יותר ויפה יותר. כלקוחה נאמנה כבר 4 שנים החלטתי להמשיך במסורת ולרכוש מכשיר נוקיה מהדור השלישי, במספרו  6280.
 
 
 

 
 
 
בהיותי צרכנית נבונה ומובטלת בעלת המון זמן פנוי החלטתי לבצע השוואת מכירים בין חברת התפוז שאני נאמנה אליה כבר זמן רב לבין המתחרים [...]

An RPG.net photoshop thread of RPG Motivational Posters. Much merriment. (via chadu).

בשנה הראשונה שלי לצבא (2002) היתה לי יונדאי לנטרה שנת 96, כזאת מקסימה ורבת חן על הכביש, אמנם תת היגוי שכן אצלה בגלגלים הקדמיים קבע ונדיר היה למצוא בחובה את היגוי היתר המיוחל. אך עדיין, היתה זאת כלתי המקסימה בה הרגשתי התרגשות מנהיגה מהי.

אפילו שלפני הלנטרה נהגתי על פג’ו 205 צבאית לשעבר אשר שרתה אותי [...]