CorKy.NeT Feeds

בזמן שמצב הרוח הלאומי ירוד מצב הרוח שלי דווקא משתפר. אפילו שהוא נמצא אי שם במילואים אני מוצאת את עצמי מחליפה את האורגזמות המיניות באורגזמות דיאטה. אם לתרגם האורגזמה למספרים חמישה קילומטרים אני רצה מול הקיר פעמיים בשבוע, הופ נעלמו שני קילוגרמים, רק עוד שני סנטימטרים בהיקף המותניים ועוד שניים בהיקף הירכיים ואני הבחורה המאושרת על פני האדמה.

אני הכי אוהבת כשהוא מתגעגע לגוף שלי, זה גורם לי לחוש נוח יותר בעירום מאשר עם בגדים. ובכלל, עם גוף כמו שלו (לצלם, לגזור ולשמור) אני מוצאת את עצמי מהרהרת במחשבה שבגדים זו המצאה די מטופשת.

ככל שעובר הזמן אני פחות בחרדה מטילים שיפלו על תל-אביב. בשבוע שעבר הייתי במצב של כמעט התמוטטות מהאובססיה שבה עסקתי בנושא. בכל פעם שהייתי ברחוב בנקודה נייחת הבטתי לשמי אלנבי וחיכיתי שמשהו משומקום בשמיים ינחות לי ישר מול הפרצוף. אני חיה ברגשות אמביוולנטיים כלפי המלחמה הזו. בזמן שחשבתי על המשפט הבא לכתוב רצו לי כל כך הרבה דיעות חצויות, על איך המדינה שלי מצטיירת כמדינה השמנה במזרח התיכון ("מישהו שמן שהולך ברחוב ועושה בום בום בום בום" -בורלא) ואיך בעינינו חיי אדם של אזרח ישראלי חשובים יותר מחייו של אחר - ולא כל כך מבינה למה בעולם לא מוצאים את זה לגיטימי כפי שאני מוצאת. ואיך מכסחים את ביירות שמצד אחד זנחה את עצמה לפעילות טרוריסטית ומהצד השני מתפתחת תרבותית באופן מרשים. מה היה קורה אילו לנו היו מחריבים את תל-אביב? זה כעס מהול בעצב. לא חוויתי מלחמה על בשרי בכל 21 שנותי, אבל שמעתי שככל שמלחמה מתארכת היא גם מסתבכת, על אף שזו מוצדקת. יש רשע בעולם שצריך למגר, אבל יש דברים שאי אפשר לבד, איראן למשל היא כבר תיק גדול מדי. ערבים הם חארות בעיניי הלאומיות אבל פנים אל פנים אני רואה בן-אדם לפני שאני רואה ערבי.

לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא כאן. 250 מיליון אמריקאים ו-230 מיליון מוסלמים באינדונזיה, למשל, מול 6 מיליון ישראלים ודווקא פה, בישראל? עם דת שסוחבת על גבה המון מטענים. לא, אני לא שואלת את עצמי איך זה להיות נוצריה או מוסלמית. אני כן שואלת את עצמי לשם מה צריך את כל זה. בעיני יש אידאל מאד מוצק למיהו יהודי ובעיני אינני יהודיה על אף ש"הנתונים הטכניים" מראים שכן. אם היו כותבים את התנ"ך היום, היו אומרים שבגלל אנשים כמוני הומט האסון הזה על ישראל, מזל שאני לא יוצאת דופן.

אני לא מאמינה שיש אלוהים, אני מאמינה שמאחורי כל מקרה יש הסבר הגיוני, תיזה ואנטיתיזה שמתחברות יחדיו לתיזה חדשה, מהרמות הכי בסיסיות והמובנות מאליהן ועד האירועים הקטנים או החשובים שנחקקים בתודעתנו ובתת-המודע.

גם אני תיזה. קצת עקומה, אבל גם זה משהו.

בזמן שמצב הרוח הלאומי ירוד מצב הרוח שלי דווקא משתפר. אפילו שהוא נמצא אי שם במילואים אני מוצאת את עצמי מחליפה את האורגזמות המיניות באורגזמות דיאטה. אם לתרגם האורגזמה למספרים חמישה קילומטרים אני רצה מול הקיר פעמיים בשבוע, הופ נעלמו שני קילוגרמים, רק עוד שני סנטימטרים בהיקף המותניים ועוד שניים בהיקף הירכיים ואני הבחורה המאושרת על פני האדמה.

אני הכי אוהבת כשהוא מתגעגע לגוף שלי, זה גורם לי לחוש נוח יותר בעירום מאשר עם בגדים. ובכלל, עם גוף כמו שלו (לצלם, לגזור ולשמור) אני מוצאת את עצמי מהרהרת במחשבה שבגדים זו המצאה די מטופשת.

ככל שעובר הזמן אני פחות בחרדה מטילים שיפלו על תל-אביב. בשבוע שעבר הייתי במצב של כמעט התמוטטות מהאובססיה שבה עסקתי בנושא. בכל פעם שהייתי ברחוב בנקודה נייחת הבטתי לשמי אלנבי וחיכיתי שמשהו משומקום בשמיים ינחות לי ישר מול הפרצוף. אני חיה ברגשות אמביוולנטיים כלפי המלחמה הזו. בזמן שחשבתי על המשפט הבא לכתוב רצו לי כל כך הרבה דיעות חצויות, על איך המדינה שלי מצטיירת כמדינה השמנה במזרח התיכון ("מישהו שמן שהולך ברחוב ועושה בום בום בום בום" -בורלא) ואיך בעינינו חיי אדם של אזרח ישראלי חשובים יותר מחייו של אחר - ולא כל כך מבינה למה בעולם לא מוצאים את זה לגיטימי כפי שאני מוצאת. ואיך מכסחים את ביירות שמצד אחד זנחה את עצמה לפעילות טרוריסטית ומהצד השני מתפתחת תרבותית באופן מרשים. מה היה קורה אילו לנו היו מחריבים את תל-אביב? זה כעס מהול בעצב. לא חוויתי מלחמה על בשרי בכל 21 שנותי, אבל שמעתי שככל שמלחמה מתארכת היא גם מסתבכת, על אף שזו מוצדקת. יש רשע בעולם שצריך למגר, אבל יש דברים שאי אפשר לבד, איראן למשל היא כבר תיק גדול מדי. ערבים הם חארות בעיניי הלאומיות אבל פנים אל פנים אני רואה בן-אדם לפני שאני רואה ערבי.

לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא כאן. 250 מיליון אמריקאים ו-230 מיליון מוסלמים באינדונזיה, למשל, מול 6 מיליון ישראלים ודווקא פה, בישראל? עם דת שסוחבת על גבה המון מטענים. לא, אני לא שואלת את עצמי איך זה להיות נוצריה או מוסלמית. אני כן שואלת את עצמי לשם מה צריך את כל זה. בעיני יש אידאל מאד מוצק למיהו יהודי ובעיני אינני יהודיה על אף ש"הנתונים הטכניים" מראים שכן. אם היו כותבים את התנ"ך היום, היו אומרים שבגלל אנשים כמוני הומט האסון הזה על ישראל, מזל שאני לא יוצאת דופן.

אני לא מאמינה שיש אלוהים, אני מאמינה שמאחורי כל מקרה יש הסבר הגיוני, תיזה ואנטיתיזה שמתחברות יחדיו לתיזה חדשה, מהרמות הכי בסיסיות והמובנות מאליהן ועד האירועים הקטנים או החשובים שנחקקים בתודעתנו ובתת-המודע.

גם אני תיזה. קצת עקומה, אבל גם זה משהו.

בזמן שמצב הרוח הלאומי ירוד מצב הרוח שלי דווקא משתפר. אפילו שהוא נמצא אי שם במילואים אני מוצאת את עצמי מחליפה את האורגזמות המיניות באורגזמות דיאטה. אם לתרגם האורגזמה למספרים חמישה קילומטרים אני רצה מול הקיר פעמיים בשבוע, הופ נעלמו שני קילוגרמים, רק עוד שני סנטימטרים בהיקף המותניים ועוד שניים בהיקף הירכיים ואני הבחורה המאושרת על פני האדמה.

אני הכי אוהבת כשהוא מתגעגע לגוף שלי, זה גורם לי לחוש נוח יותר בעירום מאשר עם בגדים. ובכלל, עם גוף כמו שלו (לצלם, לגזור ולשמור) אני מוצאת את עצמי מהרהרת במחשבה שבגדים זו המצאה די מטופשת.

ככל שעובר הזמן אני פחות בחרדה מטילים שיפלו על תל-אביב. בשבוע שעבר הייתי במצב של כמעט התמוטטות מהאובססיה שבה עסקתי בנושא. בכל פעם שהייתי ברחוב בנקודה נייחת הבטתי לשמי אלנבי וחיכיתי שמשהו משומקום בשמיים ינחות לי ישר מול הפרצוף. אני חיה ברגשות אמביוולנטיים כלפי המלחמה הזו. בזמן שחשבתי על המשפט הבא לכתוב רצו לי כל כך הרבה דיעות חצויות, על איך המדינה שלי מצטיירת כמדינה השמנה במזרח התיכון ("מישהו שמן שהולך ברחוב ועושה בום בום בום בום" -בורלא) ואיך בעינינו חיי אדם של אזרח ישראלי חשובים יותר מחייו של אחר - ולא כל כך מבינה למה בעולם לא מוצאים את זה לגיטימי כפי שאני מוצאת. ואיך מכסחים את ביירות שמצד אחד זנחה את עצמה לפעילות טרוריסטית ומהצד השני מתפתחת תרבותית באופן מרשים. מה היה קורה אילו לנו היו מחריבים את תל-אביב? זה כעס מהול בעצב. לא חוויתי מלחמה על בשרי בכל 21 שנותי, אבל שמעתי שככל שמלחמה מתארכת היא גם מסתבכת, על אף שזו מוצדקת. יש רשע בעולם שצריך למגר, אבל יש דברים שאי אפשר לבד, איראן למשל היא כבר תיק גדול מדי. ערבים הם חארות בעיניי הלאומיות אבל פנים אל פנים אני רואה בן-אדם לפני שאני רואה ערבי.

לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא כאן. 250 מיליון אמריקאים ו-230 מיליון מוסלמים באינדונזיה, למשל, מול 6 מיליון ישראלים ודווקא פה, בישראל? עם דת שסוחבת על גבה המון מטענים. לא, אני לא שואלת את עצמי איך זה להיות נוצריה או מוסלמית. אני כן שואלת את עצמי לשם מה צריך את כל זה. בעיני יש אידאל מאד מוצק למיהו יהודי ובעיני אינני יהודיה על אף ש"הנתונים הטכניים" מראים שכן. אם היו כותבים את התנ"ך היום, היו אומרים שבגלל אנשים כמוני הומט האסון הזה על ישראל, מזל שאני לא יוצאת דופן.

אני לא מאמינה שיש אלוהים, אני מאמינה שמאחורי כל מקרה יש הסבר הגיוני, תיזה ואנטיתיזה שמתחברות יחדיו לתיזה חדשה, מהרמות הכי בסיסיות והמובנות מאליהן ועד האירועים הקטנים או החשובים שנחקקים בתודעתנו ובתת-המודע.

גם אני תיזה. קצת עקומה, אבל גם זה משהו.

הכל התחרפן. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. מאז יום רביעי התהפכו לי השעות ואני ישנה בין 12 בצהריים ל-8 בערב. חשבתי שהמלחמה הזו לא תגיע אלי בשום צורה כי בתל-אביב לא מרגישים כלום כמעט אף פעם, אבל אז גייסו אותו למילואים, בזמן הכי מתאים, אחרי שלא ראיתי אותו שבוע. באותו הרגע התחשק לי לשלוח את הלב שלי לחיזבאללה על טיל ולזיין לכולם את הצורה.

אתמול בערב יצאתי ותל-אביב היתה שוממת, חוץ מהתל-אביביים מלידה שלמדו איתי בתיכון כמעט לא ראיתי אף אחד ברחובות. ב-2 בלילה כבר נסגרו רוב המקומות ומצאתי את עצמי בפרילנד (איכ) כברירת מחדל. ב-5 בבוקר חזרתי הביתה וידעתי שאין סיכוי שאני נרדמת לפני 12 בצהריים, אז הלכתי לחדר כושר. מוזר להתאמן בחדר כושר ריק.

שוב החשיבה ההגיונית נדפקת לי כשאני מוצאת את עצמי מתמוגגת מאושר מהעובדה שאני מצליחה לחיות על צלחת סלט ירקות ביום. אם הייתי מצליחה לרדת במשקל באותה תדירות שאני מתבכיינת על כמה שאני שמנה, כבר מזמן הייתי מתה מתת-משקל, אבל בפועל אני מצליחה להוריד קילו ומעלה אותו חזרה מהר מאד, מדשדשת בסקאלה על הגבול המדויק מאד בין משקל תקין לתת משקל, ואני עדיין לא מאושרת מזה, משהו נראה לי מאד לא תקין אפילו במשקל הגבולי הזה. זה נראה לי כבד מדי.

לא יודעת מתי זה קרה לי שהתחלתי להעריץ רזון בצורה מוגזמת כל כך. זה מכלול שלם של רגשי נחיתות על עצמי והעובדות ברורות: כשהייתי שמנמנה הייתי פחות מושכת. כאילו זה לא מספיק שאני מרגישה כאילו חתכו אותי באמצע כשאני עומדת ליד מרבית בני האדם, אפילו על נעליים עם עקבים ושיש לי אף ענק ופה עקום.

אוף.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

מוקדש לא’, שיניח כבר לאובססיה עם מכונת הייבוש…

מוקדש לא’, שיניח כבר לאובססיה עם מכונת הייבוש…

מוקדש לא’, שיניח כבר לאובססיה עם מכונת הייבוש…

לראשונה יצא לי לנצל יום חופש מהעבודה כראוי. אתמול בלילה מאי באה לישון אצלי, אז יצאנו לפרילנד. איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת ביחד עם החבר הראשון שלי לשם, שהוא בכלל רואה אותי כיישות שזקוקה להשמדה מידית ואם לא אז לפחות להצמדת שחלות באופן בהול פן יושרצו צאצאי המזויעים אל העולם. לפני שעיכלתי מהו המוב הנכון לעשות כשנתקלים באקס המקלס הרבצתי אה-לה-ספרינט במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי לחדר של הפול. הוא הגיע לשם בכלל עם ידיד אחר שלי שמהפדיחה לא מצאתי מילי-שניה לומר לו היי, אז כמו מפגרת הרמתי לו טלפון ואמרתי לו לקפוץ לחדר ליד לומר שלום. בפול בכלל היה איזה בחור שהקריא בערבמה האחרון, שדוד תיאר אותו כמי ש"נתקע לו טיל בתחת לפני שהוא עלה להקריא", והאמת היא, על אף שהוא מאד נחמד, אני קיבלתי את הרושם שנתקע לו טיל בתחת, לא ממש משנה איזו פעולה הוא מבצע. באותו הזמן גם החלפתי כמה משפטי הא-ודא עם איזו אחת שלמדה איתי בתיכון ומאי מלמלה איזה משהו על זה שאנג’ל שישבה שם בחצאית דפוקותי-מה-זה-חזק בטח לא זוכרת אותה מהאודישנים של "הדוגמניות". האמת היא שמאי קצת הביטה בה במבט של מודל לחיקוי ואני קצת התפלאתי למה לבחורה כמו מאי יש מבט כזה בעיניים כלפי הבת-ימית עם הא-סימטריה בין הראש, הגוף והכוס בעיקר. באותן השניות קצת התחלתי להתחרט שהגעתי לפרילנד מאחר שזיהיתי שם את רוב האוכלוסיה הדלילה גם כך. אם כבר הגעתי, ואם כבר עלי לסבול, לפחות אשלם על זה באלכוהול. הזמנתי אייריש קרים ומאי רצתה רק מים אז כבר הזמנתי בשבילה שנאפס תפוח שגם אותו אני בסוף סיימתי. הרבצנו פול עם החברים של הבחור עם הטיל הרקטאלי והם זיינו לנו את הצורה, מה שלימד אותי להפסיק להיות יהירה לחמש שניות בדיוק מסיום המשחק.

בצאתנו מהפרילנד החלטנו שאם גם ככה קר אולי נרחיק לכת גג למנזר, שם צ’יקי התהדר בזוג בנות מתוקות העונות לשם חגית ואביגיל, שמאי התאהבה בה לחלוטין ובסוף הן סיכמו איזה הסדר לגבי חתונה חד-מינית או משהו כזה. הוא כיבד את כולנו במרק ירקות ולחם וכמו אנורקטיות טובות כולנו צבאנו את הלחם עד תום. הוא גם הזמין אותנו להשקת מגזין הקולנוע החדש בבריכה המקורה בדיזנגוף סנטר (הוא הסביר לי שהיא מקורה בחורף ואינה בקיץ, מה שהסביר למה לא היה גג אף פעם כשהתפלחתי לשם בימים פרחחיים יותר), נראה לי שאלך כי יצא לי ללבוש את בגד-הים האחרון שקניתי פעם אחת בדיוק וממש מצאתי אותו לפני ארבעה ימים זרוק באיזה תיק.

התלבשנו בג’חנון של אימא, אחרי כן, על זוג ג’חנונים. מאי קצת התחרטה על מאורע הפחמימות ב-2:30 לפנות בוקר ואילו אני שצמתי במהלך כל היום והייתה זו בכלל ארוחתי הראשונה לאותו היום דווקא הרגשתי די בסדר עם עצמי ועם הבטן.

איכשהו מאי העירה אותי ב-11. המחשבה על יום חופש לא התעכלה לי היטב ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי שכן כבר תיכנתתי את עצמי להתקלח, לעלות על קו 66, להעביר כרטיס ולהתחיל לדקלם כל היום "הוט, מדברת מיכל, צהריים טובים/אחר הצהריים טובים/ערב טוב/לילה טוב/זהירות, נקבה משוגעת!" ולחזור הביתה אל עצמי ואל המחשב ואל הבלגן. מיד התקשרתי לאימא שלי שתמצא לי פתרון מהיר לניצול מירבי של יום החופש והיא מיד הציעה רעיון גאוני - סושי עם בועז! אז קימבנתי את בועז לאיזה ג’פאניקה וגם הזמנתי כבר את בורלא בדרך ואכלנו מלא סושי. מפה לשם ומשם לפה באמצע דיזנגוף הצעתי לבורלא שאצבע לו את השיער לירוק ואז התחלנו להתגלגל מצחוק על המדרכה ולפני ששמנו לב חלפו 6 שעות ולבורלא צמח שיח של גראס על הראש.

אחרי זה גם רני קפץ לבקר כי תכננו לצאת עם רות, שי, דוד ועוד כמה חבר’ה לאיזה פאב בתל-אביב אבל הם קפצו לוופל בלגי וטיול משמים לאורך רחוב הרצל ברחובות הנטושה ומהר מאד איבדו כל עניין להגיע למרכז. מעפנים. רני הזיז את עצמו לאיזו מסיבה, משהו עם קארפה ושלוש שנים או משהו כזה והנה אני בסוף היום כאן.

גם מחר יש לי חופש ובעצם עד יום שבת בצהריים, שאז יש לי משמרת, אבל בינתיים למחר מתוכננות רק תכניות מסעירות כגון ביקור במכבסה וצריכת מרק עוף עם קניידלך וקרעפלך ואטריות ושקדים אצל ההורים.

סושי!

לראשונה יצא לי לנצל יום חופש מהעבודה כראוי. אתמול בלילה מאי באה לישון אצלי, אז יצאנו לפרילנד. איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת ביחד עם החבר הראשון שלי לשם, שהוא בכלל רואה אותי כיישות שזקוקה להשמדה מידית ואם לא אז לפחות להצמדת שחלות באופן בהול פן יושרצו צאצאי המזויעים אל העולם. לפני שעיכלתי מהו המוב הנכון לעשות כשנתקלים באקס המקלס הרבצתי אה-לה-ספרינט במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי לחדר של הפול. הוא הגיע לשם בכלל עם ידיד אחר שלי שמהפדיחה לא מצאתי מילי-שניה לומר לו היי, אז כמו מפגרת הרמתי לו טלפון ואמרתי לו לקפוץ לחדר ליד לומר שלום. בפול בכלל היה איזה בחור שהקריא בערבמה האחרון, שדוד תיאר אותו כמי ש"נתקע לו טיל בתחת לפני שהוא עלה להקריא", והאמת היא, על אף שהוא מאד נחמד, אני קיבלתי את הרושם שנתקע לו טיל בתחת, לא ממש משנה איזו פעולה הוא מבצע. באותו הזמן גם החלפתי כמה משפטי הא-ודא עם איזו אחת שלמדה איתי בתיכון ומאי מלמלה איזה משהו על זה שאנג’ל שישבה שם בחצאית דפוקותי-מה-זה-חזק בטח לא זוכרת אותה מהאודישנים של "הדוגמניות". האמת היא שמאי קצת הביטה בה במבט של מודל לחיקוי ואני קצת התפלאתי למה לבחורה כמו מאי יש מבט כזה בעיניים כלפי הבת-ימית עם הא-סימטריה בין הראש, הגוף והכוס בעיקר. באותן השניות קצת התחלתי להתחרט שהגעתי לפרילנד מאחר שזיהיתי שם את רוב האוכלוסיה הדלילה גם כך. אם כבר הגעתי, ואם כבר עלי לסבול, לפחות אשלם על זה באלכוהול. הזמנתי אייריש קרים ומאי רצתה רק מים אז כבר הזמנתי בשבילה שנאפס תפוח שגם אותו אני בסוף סיימתי. הרבצנו פול עם החברים של הבחור עם הטיל הרקטאלי והם זיינו לנו את הצורה, מה שלימד אותי להפסיק להיות יהירה לחמש שניות בדיוק מסיום המשחק.

בצאתנו מהפרילנד החלטנו שאם גם ככה קר אולי נרחיק לכת גג למנזר, שם צ’יקי התהדר בזוג בנות מתוקות העונות לשם חגית ואביגיל, שמאי התאהבה בה לחלוטין ובסוף הן סיכמו איזה הסדר לגבי חתונה חד-מינית או משהו כזה. הוא כיבד את כולנו במרק ירקות ולחם וכמו אנורקטיות טובות כולנו צבאנו את הלחם עד תום. הוא גם הזמין אותנו להשקת מגזין הקולנוע החדש בבריכה המקורה בדיזנגוף סנטר (הוא הסביר לי שהיא מקורה בחורף ואינה בקיץ, מה שהסביר למה לא היה גג אף פעם כשהתפלחתי לשם בימים פרחחיים יותר), נראה לי שאלך כי יצא לי ללבוש את בגד-הים האחרון שקניתי פעם אחת בדיוק וממש מצאתי אותו לפני ארבעה ימים זרוק באיזה תיק.

התלבשנו בג’חנון של אימא, אחרי כן, על זוג ג’חנונים. מאי קצת התחרטה על מאורע הפחמימות ב-2:30 לפנות בוקר ואילו אני שצמתי במהלך כל היום והייתה זו בכלל ארוחתי הראשונה לאותו היום דווקא הרגשתי די בסדר עם עצמי ועם הבטן.

איכשהו מאי העירה אותי ב-11. המחשבה על יום חופש לא התעכלה לי היטב ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי שכן כבר תיכנתתי את עצמי להתקלח, לעלות על קו 66, להעביר כרטיס ולהתחיל לדקלם כל היום "הוט, מדברת מיכל, צהריים טובים/אחר הצהריים טובים/ערב טוב/לילה טוב/זהירות, נקבה משוגעת!" ולחזור הביתה אל עצמי ואל המחשב ואל הבלגן. מיד התקשרתי לאימא שלי שתמצא לי פתרון מהיר לניצול מירבי של יום החופש והיא מיד הציעה רעיון גאוני - סושי עם בועז! אז קימבנתי את בועז לאיזה ג’פאניקה וגם הזמנתי כבר את בורלא בדרך ואכלנו מלא סושי. מפה לשם ומשם לפה באמצע דיזנגוף הצעתי לבורלא שאצבע לו את השיער לירוק ואז התחלנו להתגלגל מצחוק על המדרכה ולפני ששמנו לב חלפו 6 שעות ולבורלא צמח שיח של גראס על הראש.

אחרי זה גם רני קפץ לבקר כי תכננו לצאת עם רות, שי, דוד ועוד כמה חבר’ה לאיזה פאב בתל-אביב אבל הם קפצו לוופל בלגי וטיול משמים לאורך רחוב הרצל ברחובות הנטושה ומהר מאד איבדו כל עניין להגיע למרכז. מעפנים. רני הזיז את עצמו לאיזו מסיבה, משהו עם קארפה ושלוש שנים או משהו כזה והנה אני בסוף היום כאן.

גם מחר יש לי חופש ובעצם עד יום שבת בצהריים, שאז יש לי משמרת, אבל בינתיים למחר מתוכננות רק תכניות מסעירות כגון ביקור במכבסה וצריכת מרק עוף עם קניידלך וקרעפלך ואטריות ושקדים אצל ההורים.

סושי!

מדהים. חמישה ימים חלפו מאז כתבתי בפעם האחרונה. לא כי לא רציתי לכתוב או כי ביט נפל, פשוט הלך לי המעבד של המחשב. היום אני אמורה לקבל את המחשב החדש, קניתי באייבורי - אינטל פנטיום 4, 2.66 ג’יגה הרץ, זכרון 512, כ. מסך ATI רדאון 9250, צורב DVD, מלאאא יציאות יו.אס.בי, פיירוייר, טי.וי. אאוט, מסך 17 אינץ’, מקלדת, רמקולים ועכבר ב-2900 שקלים. אני חושבת שהוצאתי דיל די טוב.

בחמשת הימים האחרונים באמת קרה לי כל כך הרבה… קצת הצטערתי שלא היה לי את הספוט הוירטואלי הזה כדי לחלוק, אבל למזלי יש לי גם יומן אישי שקיבל מנה נכבדה של מילים מאחר שלא היה לי למי לשפוך.

לא כל כך הפריע לי המחסור במחשב, מצאתי את עצמי מתקשרת יותר עם אנשים פנים אל פנים וזה עשה לי די טוב. בזמנים שהייתי לבד העדפתי לפתור סודוקו או לקרוא על לצפות בטלויזיה האמת, וגם הגמר של כוכב נולד לא היה כזה מזהיר.

ביום שישי העברתי את רוב הזמן אצל בן דוד שלי שגר מעלי. אני מרגישה ממש מפגרת שלא טרחתי להכיר אותו לפני, כי הוא באמת אחד האנשים הכי מתוקים ועדינים שנתקלתי בהם בחיי. אני רואה הרבה דימיון בינינו על אף הקרבה הלא כל כך קרבתית (אנחנו חולקים סבתא רבא וסבא רבא משותפים), השבריריות הפיזית, מצבי הרוח המשתנים, חוסר הסדר (למרות שאני נאלצתי לקבל אחריות בשנה האחרונה ולמגר את מפלצת הבלגן), התסביכים הפולניים, האהבה למוסיקה וליצירה ואמנות בכלל, החריפות, הכריזמה, חוש ההומור, האימא ההיסטרית. באיזשהו שלב שאלתי אותו אם הוא לא פוחד שיפרצו לו לדירה עם הדלת המצ’וקמקת שלו, הוא קצת הרים גבה ואמר לי שהוא לא מבין מי ירצה בכלל לטפס לקומה שניה ולפרוץ לדירה, מה גם שהוא אף פעם לא חשב על זה בכלל.

ביום ראשון עליתי אליו כדי לבדוק אימיילים. דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. הצמדתי את האוזן לדלת כהרגלי כדי לודא שאין אף אחד בבית ושלא שמעו אותי במקרה. השענתי את הראש ולפתע הדלת נפתחה. "ניב?" אני שואלת. אף אחד לא עונה. "מישהו? הלו?" אף אחד לא עונה. אני נכנסת לדירה ומהר מבינה שהחוש השישי שלי פועל שעות נוספות. בשניה הראשונה הרגשתי מאד רע עם עצמי שפתחתי פה לשטן. בדקתי את הבית, ראיתי שהכל במקום חוץ מהנייד שלו. אפרופו דימיון, גם חלקנו את אותו דגם נייד. התקשרתי אליו בהיסטריה מוחלטת. הוא לא ענה וסימסתי אותו. אחרי חצי שעה חזר אלי ושאל מה קרה. שאלתי אותו אם הלפטופ עליו וכשאמר שלא הפלתי עליו את הבשורה. הוא הגיב פחות בהיסטריה משאני הייתי מגיבה, אחרי הכל הפחד הכי גדול שלי הוא שיפרצו לי לבית ויגנבו לי את הנייד. הוא מצידו שאל אם כל התקליטים במקום. כשהוא חזר צפינו ברגוע בעקרות בית נואשות, מה שגרם לי להבין שהוא לוקח את עניין הפריצה וגניבת המחשב כמו שאני הייתי לוקחת את העניין אילו היו פורצים לי הביתה וגונבים לי את הטלויזיה. מבאס, אבל שיט הפנז וטלויזיה תמיד אפשר לקנות חדשה.

מאוחר יותר ביום שישי היינו אמורים לצאת כמה חבר’ה לסושי ואז לשסק. בסוף נותרנו רק אני ובורלא והחלטנו שאנחנו קורעים את העיר ושותים למוות. התחלנו ב-PATAT כדי למלא את הבטן בפחמימות, סביר להניח ששתינו בהמשך הערב מספיק כך שאם היינו על בטן ריקה היינו מתים. האלכוהול בשסק היה מזעזע. שתיתי וודקה ראספריז ואיזה בחור הזמין אותי לשוט ויסקי. מיד אחרי הויסקי יצאנו מהשסק והתחלנו לצעוד לפרילנד. לא יודעת למה אני מוצאת את עצמי שם פעמיים בשבוע, במיוחד לאור מה שכתבתי לפני כמה פוסטים. אומרים שהבית הוא איפה שהלב, והלב שלי היה הרבה מאד זמן בהויה הזו. שתיתי שני שוטים של שנאפס מלון ושנאפס תפוח בכוס קלאסית. הגיע השלב שבורלא ואני כבר היינו שיכורים מהתחת והתחלנו לצרוח. אחרינו נגררו עוד אנשים שהתחילו לצרוח גם ולפני ששמנו לב עף כסא ו-2 בחורים התחילו ללכת מכות. כמו מפגרים ישבנו ובהינו בהם ורק לאחר הבנו שהיה סיכוי כל כך קל שהיינו חוטפים בקבוק לראש. יצאנו מהפרילנד והתחלנו להתקשר לאנשים, נראה לי שרצינו לבשר להם שאנחנו אוהבים אותם. יש לציין שהשעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר. מאוחר יותר בורלא ליווה אותי הביתה וכבר נהיה מסוחרר מדי מכדי לחזור הביתה, אז הוא נמרח לי על הספה. אני מצדי הודעתי לדוד בטלפון שאני מרדכי ואנונו והדבר הבא שעלה לי בראש זה להתחיל להתקשר לעוד אנשים ולספר להם כל מיני שטויות. אז כבר השעה היתה 6 בבוקר. ביום למחרת טרחו לסמס אותי שעם כל השטויות שדיברתי עדיין הייתי די חמודה.

ב-10 וחצי בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן היסטריים. התחלתי להסתובב בבית בחוסר הבנה מוחלט ולא הצלחתי להירדם בחזרה. לקחתי כדור אקמול ויצאתי להסתובב ביונה הנביא. חזרתי עם בקבוק קולה. בסוף אחרי שעתיים הגוף שלי הועיל בטובו להניח לי ולחזור לישון. בורלא ואני התעוררנו ב-3 וחצי והתחלנו ללקט שיירים שיירים של השכל שלנו מהקירות. ההחלטה הבאה היתה ללכת לאכול סושי. קראנו לגלעד אוסטרובר שאני חייבת לומר שאף שאני לא מכירה אותו זמן רב הוא מאמיייייי אמיתי ואני חולה עליו. אחרי הסושי התגלגלנו להופעה של שליחי הבלוז ו-ואללה, האמת היא שאין לי שמץ של מושג מה קרה אחרי כן. אני רק זוכרת שנרדמתי רק ב-5 וקמתי ב-9 בבוקר כדי לצאת למשימת רכישת המחשב.

שלשום, במזל טוב, היה היום הראשון של העבודה. שלשום היה יום התלמדות נטו שנמשך שלוש שעות ועשה רושם די טוב. מי שעוד לא יודע, התקבלתי לצוות הטלמרקטינג של המגזין טיים אאוט. ביום הראשון בעיקר למדנו את המגזין עצמו, לא שהיה לי ממש מה ללמוד בגלל היותי מנויה ובנינו פרופיל ללקוח האידיאלי. מהר מאד הבנתי שאם אני אדחוף את המילה "סושי" לכל משפט שני ואת הביטוי "חדר כושר" בכל משפט רביעי אני אתחבב די מהר על המבוגרים ממני, גם העובדה שאני מדפדפת הכי מהר בעמודי העיתון כדי למצוא משהו עשתה רושם די טוב על ההיכרות שלי עם העיתון. דפדפתי אפילו יותר מהר מהבוסיות שלי, שאחת מהן, זו שקיבלה אותי לעבודה, היא הכי הכי קולית בעולם ומגניבה בטירוף. אתמול בסוף ההתלמדות זרקו אותנו מיד למים והתחלנו כבר לעשות שיחות. השיחה הראשונה היתה מפחידה נורא. הבוסית שלי אמרה שהיא אפילו שמעה את הקול שלי רועד. השיחות לאט לאט נהיו יותר פשוטות אבל הסיכוי למכירה הוא אפסי כי קיבלתי רשימות תפוצה של אנשים שקיבלו גליון התנסות לפני שנה וחצי. כל הרשימות שעושים הן של אנשים שקיבלו גליון התנסות לפני שבועיים גג. למרות זאת כמעט הצלחתי לעשות מכירה אחת, כולם הסתכלו עלי המומים כשבשיחה השלישית שלי כבר הגעתי לשאלת הזהב - "אז יש לך ויזה או ישראכרט?" ואז הבחורה אמרה שהיא לא מוכנה לתת פרטי כרטיס אשראי. הלכתי ביי דה בוק וניסיתי להסביר לה שזה בטוח, אילו תועלות היא תפיק מהמגזין ושהיא יכולה להתקשר ולבטל את המנוי בכל עת ושאני אפילו מוכנה להעניק לה את הגליון הראשון בחינם. התעודדתי בעובדה שאחרי כן אחת התותחיות התקשרה אליה גם ולא הצליחה לשכנע אותה, ולא היה לה שום דבר לחדש, זה אומר שכנראה עשיתי עבודה טובה. החברים לעבודה די נחמדים, כולם בערך בגילי, שזה מרגיע. בעבודה האחרונה עבדתי עם אנשים שהיו או צעירים ממני ביחסית הרבה או מבוגרים ממני בהרבה, וכאן כל העובדים, חוץ מאחת שבכלל עובדת על מכירת עיתוני ערוץ הילדים, בין גילאים 19 ל-23. החלק המצער הוא שכולם מלבדי ומלבד עוד בחור מעשנים וההפסקות די מחניקות. העבודה גם די קרובה לבית, והכסף טוב, כך שבסופו של דבר חוץ מהחלק שמקללים אותי המון ומנתקים לי בפרצוף אני די מרוצה. היום בערב יש לנו ערב גיבוש אחרי המשמרת (שהיום אני לא נמצאת בה) והחברים לעבודה נראים מאד נחמדים אז אני מקווה שאכיר אותם יותר לעומק היום.

החיים בסך-הכל לא כאלה רעים, אפילו שהלך לי המעבד.

מדהים. חמישה ימים חלפו מאז כתבתי בפעם האחרונה. לא כי לא רציתי לכתוב או כי ביט נפל, פשוט הלך לי המעבד של המחשב. היום אני אמורה לקבל את המחשב החדש, קניתי באייבורי - אינטל פנטיום 4, 2.66 ג’יגה הרץ, זכרון 512, כ. מסך ATI רדאון 9250, צורב DVD, מלאאא יציאות יו.אס.בי, פיירוייר, טי.וי. אאוט, מסך 17 אינץ’, מקלדת, רמקולים ועכבר ב-2900 שקלים. אני חושבת שהוצאתי דיל די טוב.

בחמשת הימים האחרונים באמת קרה לי כל כך הרבה… קצת הצטערתי שלא היה לי את הספוט הוירטואלי הזה כדי לחלוק, אבל למזלי יש לי גם יומן אישי שקיבל מנה נכבדה של מילים מאחר שלא היה לי למי לשפוך.

לא כל כך הפריע לי המחסור במחשב, מצאתי את עצמי מתקשרת יותר עם אנשים פנים אל פנים וזה עשה לי די טוב. בזמנים שהייתי לבד העדפתי לפתור סודוקו או לקרוא על לצפות בטלויזיה האמת, וגם הגמר של כוכב נולד לא היה כזה מזהיר.

ביום שישי העברתי את רוב הזמן אצל בן דוד שלי שגר מעלי. אני מרגישה ממש מפגרת שלא טרחתי להכיר אותו לפני, כי הוא באמת אחד האנשים הכי מתוקים ועדינים שנתקלתי בהם בחיי. אני רואה הרבה דימיון בינינו על אף הקרבה הלא כל כך קרבתית (אנחנו חולקים סבתא רבא וסבא רבא משותפים), השבריריות הפיזית, מצבי הרוח המשתנים, חוסר הסדר (למרות שאני נאלצתי לקבל אחריות בשנה האחרונה ולמגר את מפלצת הבלגן), התסביכים הפולניים, האהבה למוסיקה וליצירה ואמנות בכלל, החריפות, הכריזמה, חוש ההומור, האימא ההיסטרית. באיזשהו שלב שאלתי אותו אם הוא לא פוחד שיפרצו לו לדירה עם הדלת המצ’וקמקת שלו, הוא קצת הרים גבה ואמר לי שהוא לא מבין מי ירצה בכלל לטפס לקומה שניה ולפרוץ לדירה, מה גם שהוא אף פעם לא חשב על זה בכלל.

ביום ראשון עליתי אליו כדי לבדוק אימיילים. דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. הצמדתי את האוזן לדלת כהרגלי כדי לודא שאין אף אחד בבית ושלא שמעו אותי במקרה. השענתי את הראש ולפתע הדלת נפתחה. "ניב?" אני שואלת. אף אחד לא עונה. "מישהו? הלו?" אף אחד לא עונה. אני נכנסת לדירה ומהר מבינה שהחוש השישי שלי פועל שעות נוספות. בשניה הראשונה הרגשתי מאד רע עם עצמי שפתחתי פה לשטן. בדקתי את הבית, ראיתי שהכל במקום חוץ מהנייד שלו. אפרופו דימיון, גם חלקנו את אותו דגם נייד. התקשרתי אליו בהיסטריה מוחלטת. הוא לא ענה וסימסתי אותו. אחרי חצי שעה חזר אלי ושאל מה קרה. שאלתי אותו אם הלפטופ עליו וכשאמר שלא הפלתי עליו את הבשורה. הוא הגיב פחות בהיסטריה משאני הייתי מגיבה, אחרי הכל הפחד הכי גדול שלי הוא שיפרצו לי לבית ויגנבו לי את הנייד. הוא מצידו שאל אם כל התקליטים במקום. כשהוא חזר צפינו ברגוע בעקרות בית נואשות, מה שגרם לי להבין שהוא לוקח את עניין הפריצה וגניבת המחשב כמו שאני הייתי לוקחת את העניין אילו היו פורצים לי הביתה וגונבים לי את הטלויזיה. מבאס, אבל שיט הפנז וטלויזיה תמיד אפשר לקנות חדשה.

מאוחר יותר ביום שישי היינו אמורים לצאת כמה חבר’ה לסושי ואז לשסק. בסוף נותרנו רק אני ובורלא והחלטנו שאנחנו קורעים את העיר ושותים למוות. התחלנו ב-PATAT כדי למלא את הבטן בפחמימות, סביר להניח ששתינו בהמשך הערב מספיק כך שאם היינו על בטן ריקה היינו מתים. האלכוהול בשסק היה מזעזע. שתיתי וודקה ראספריז ואיזה בחור הזמין אותי לשוט ויסקי. מיד אחרי הויסקי יצאנו מהשסק והתחלנו לצעוד לפרילנד. לא יודעת למה אני מוצאת את עצמי שם פעמיים בשבוע, במיוחד לאור מה שכתבתי לפני כמה פוסטים. אומרים שהבית הוא איפה שהלב, והלב שלי היה הרבה מאד זמן בהויה הזו. שתיתי שני שוטים של שנאפס מלון ושנאפס תפוח בכוס קלאסית. הגיע השלב שבורלא ואני כבר היינו שיכורים מהתחת והתחלנו לצרוח. אחרינו נגררו עוד אנשים שהתחילו לצרוח גם ולפני ששמנו לב עף כסא ו-2 בחורים התחילו ללכת מכות. כמו מפגרים ישבנו ובהינו בהם ורק לאחר הבנו שהיה סיכוי כל כך קל שהיינו חוטפים בקבוק לראש. יצאנו מהפרילנד והתחלנו להתקשר לאנשים, נראה לי שרצינו לבשר להם שאנחנו אוהבים אותם. יש לציין שהשעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר. מאוחר יותר בורלא ליווה אותי הביתה וכבר נהיה מסוחרר מדי מכדי לחזור הביתה, אז הוא נמרח לי על הספה. אני מצדי הודעתי לדוד בטלפון שאני מרדכי ואנונו והדבר הבא שעלה לי בראש זה להתחיל להתקשר לעוד אנשים ולספר להם כל מיני שטויות. אז כבר השעה היתה 6 בבוקר. ביום למחרת טרחו לסמס אותי שעם כל השטויות שדיברתי עדיין הייתי די חמודה.

ב-10 וחצי בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן היסטריים. התחלתי להסתובב בבית בחוסר הבנה מוחלט ולא הצלחתי להירדם בחזרה. לקחתי כדור אקמול ויצאתי להסתובב ביונה הנביא. חזרתי עם בקבוק קולה. בסוף אחרי שעתיים הגוף שלי הועיל בטובו להניח לי ולחזור לישון. בורלא ואני התעוררנו ב-3 וחצי והתחלנו ללקט שיירים שיירים של השכל שלנו מהקירות. ההחלטה הבאה היתה ללכת לאכול סושי. קראנו לגלעד אוסטרובר שאני חייבת לומר שאף שאני לא מכירה אותו זמן רב הוא מאמיייייי אמיתי ואני חולה עליו. אחרי הסושי התגלגלנו להופעה של שליחי הבלוז ו-ואללה, האמת היא שאין לי שמץ של מושג מה קרה אחרי כן. אני רק זוכרת שנרדמתי רק ב-5 וקמתי ב-9 בבוקר כדי לצאת למשימת רכישת המחשב.

שלשום, במזל טוב, היה היום הראשון של העבודה. שלשום היה יום התלמדות נטו שנמשך שלוש שעות ועשה רושם די טוב. מי שעוד לא יודע, התקבלתי לצוות הטלמרקטינג של המגזין טיים אאוט. ביום הראשון בעיקר למדנו את המגזין עצמו, לא שהיה לי ממש מה ללמוד בגלל היותי מנויה ובנינו פרופיל ללקוח האידיאלי. מהר מאד הבנתי שאם אני אדחוף את המילה "סושי" לכל משפט שני ואת הביטוי "חדר כושר" בכל משפט רביעי אני אתחבב די מהר על המבוגרים ממני, גם העובדה שאני מדפדפת הכי מהר בעמודי העיתון כדי למצוא משהו עשתה רושם די טוב על ההיכרות שלי עם העיתון. דפדפתי אפילו יותר מהר מהבוסיות שלי, שאחת מהן, זו שקיבלה אותי לעבודה, היא הכי הכי קולית בעולם ומגניבה בטירוף. אתמול בסוף ההתלמדות זרקו אותנו מיד למים והתחלנו כבר לעשות שיחות. השיחה הראשונה היתה מפחידה נורא. הבוסית שלי אמרה שהיא אפילו שמעה את הקול שלי רועד. השיחות לאט לאט נהיו יותר פשוטות אבל הסיכוי למכירה הוא אפסי כי קיבלתי רשימות תפוצה של אנשים שקיבלו גליון התנסות לפני שנה וחצי. כל הרשימות שעושים הן של אנשים שקיבלו גליון התנסות לפני שבועיים גג. למרות זאת כמעט הצלחתי לעשות מכירה אחת, כולם הסתכלו עלי המומים כשבשיחה השלישית שלי כבר הגעתי לשאלת הזהב - "אז יש לך ויזה או ישראכרט?" ואז הבחורה אמרה שהיא לא מוכנה לתת פרטי כרטיס אשראי. הלכתי ביי דה בוק וניסיתי להסביר לה שזה בטוח, אילו תועלות היא תפיק מהמגזין ושהיא יכולה להתקשר ולבטל את המנוי בכל עת ושאני אפילו מוכנה להעניק לה את הגליון הראשון בחינם. התעודדתי בעובדה שאחרי כן אחת התותחיות התקשרה אליה גם ולא הצליחה לשכנע אותה, ולא היה לה שום דבר לחדש, זה אומר שכנראה עשיתי עבודה טובה. החברים לעבודה די נחמדים, כולם בערך בגילי, שזה מרגיע. בעבודה האחרונה עבדתי עם אנשים שהיו או צעירים ממני ביחסית הרבה או מבוגרים ממני בהרבה, וכאן כל העובדים, חוץ מאחת שבכלל עובדת על מכירת עיתוני ערוץ הילדים, בין גילאים 19 ל-23. החלק המצער הוא שכולם מלבדי ומלבד עוד בחור מעשנים וההפסקות די מחניקות. העבודה גם די קרובה לבית, והכסף טוב, כך שבסופו של דבר חוץ מהחלק שמקללים אותי המון ומנתקים לי בפרצוף אני די מרוצה. היום בערב יש לנו ערב גיבוש אחרי המשמרת (שהיום אני לא נמצאת בה) והחברים לעבודה נראים מאד נחמדים אז אני מקווה שאכיר אותם יותר לעומק היום.

החיים בסך-הכל לא כאלה רעים, אפילו שהלך לי המעבד.

לא-תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות. אותם אנשים שנולדו וגדלו בתל-אביב ובשבילם תל-אביב זה בלב ובדם והם תל-אביב בכל מובן של הביטוי, כולל הדיזנגוף והשינקין והאלנבי והקינג ג’ורג’ והאבן גבירול ושדרות רוטשילד ושדרות בן-ציון וככר-מסריק וככר-רבין וככר-ביאליק וגן-מאיר וגן-העיר והסמטה האלמונית והסמטה הפלונית והאוזן השלישית והגרפיטי האקראי ושוק הכרמל ושוק בצלאל והתחנה המרכזית וקולנוע רב-חן והסינמטק והטיילת ובתי-הקפה והפאבים והמסעדות הכי שוות והמינגולים והז’ורנלים המעודכנים והסושי ומכון-הכושר ומגרשי החניה וקטעי שירה על משאיות הזבל ותושבי החוץ המרגיזים שתמיד פוקקים את העיר בצהרי שישי ונהגי המוניות שלא יצליחו בחיים לרמות אותי והשינה שיכולה לבוא רק עם רעשי האוטובוסים. אני תל-א-בי-בית ב-כל ר-מ"ח אי-ב-רי. לא תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות, וכל כך נדיר לפגוש אותנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3127705,00.html

נצר אלוני טורח לומר שאין לו טיפת רחמים למתנחלים, מכיוון שיש להם הכל. ואני אישית בעד הסרת לשון כירורגית, ונראה אחר-כך מה יהיה לו לומר עליהם כשהוא שותה את קפה הבוקר שלו בקפה לנצ’נר בשינקין. שיתבייש לו, לי אין טיפת רחמים לטיפשות.