מה שקשה יותר לתאר, מה שלא עשינו לבד רומנטי יותר. מה שהיה אתמול ושלשום ודועך - רומנטי (ועוד איך :-P) גם כן. בגלל שהדברים חולפים, הגיעה העת למצוא את הדברים הרומנטיים של היום, איפה האסתטיקה במוסיקה האלקטרונית? אחת שאלתי אותה אבקש ולא קבלתי תשובה. נלך לשמוע היפ הופ או משהו
ונלך לשמוע את הדרה במוצ"ש
מה שקשה יותר לתאר, מה שלא עשינו לבד רומנטי יותר. מה שהיה אתמול ושלשום ודועך - רומנטי (ועוד איך :-P) גם כן. בגלל שהדברים חולפים, הגיעה העת למצוא את הדברים הרומנטיים של היום, איפה האסתטיקה במוסיקה האלקטרונית? אחת שאלתי אותה אבקש ולא קבלתי תשובה. נלך לשמוע היפ הופ או משהו
ונלך לשמוע את הדרה במוצ"ש
המוסיקה מן הרמקולים תפקדה כלהקת חימום נהדרת - קצת תבניות בלוז, קצת מהלכים לא מתיימרים, קצת סולואים פנטטוניים והרבה צרידות רוק’נ’רולית.
נראה שהמוסיקה גם הכניסה את חמי לאותו מצב רוח - רוב השירים היו ממלנכוליה וגאולה, ולא היה אף זכר לכיוון השירתי של "חמלה". למעשה, לא היו שירים מחמלה בכלל. ההופעה נפתחה ב"הרבה יותר יפה לי מקרוב" שקיבל פרשנות בלוזית והרבה יותר "קוּלית" מהמקור - יותר מעז, פחות אכפת.
בשלב מסוים הוא ביצע שיר שלא הכרתי שניחשתי שאולי אולי הוא "Woruld without love" שכתבו לנון ומקרטני?
הליווי של ערן וייץ היה מאד מעניין ומרשים, והזכיר לי את העבודה הנפלאה שהוא עשה באלבום "קוקוס" של חווה אלברשטיין, שבלי הגיטרה שלו השירים היו נשמעים מתים לגמרי. התאכזבתי קצת מהקול השני בגלל שהיה הפרש של אוקטבה וחצי בין הקול של חמי לקול של ערן. נכון שהקול של חמי גבוה, אבל קול שני נמוך מאד לא נשמע תמיד טוב. אם היה קול נוסף באמצע - מילא, אבל חבל.
באווירה, בשירים ובעיבודים של ההופעה הרגשתי רגרסיה ל"גאולה". הרגשתי את הצורך להיות מגניב וליצור ניכור דרך האווירה המבוסמת הגברית גם ב"רק בשביל לקבל חיבוק", עליו סיפר חמי שאיפה הילד שנאו לבצע אותו כי אמרו שהוא שיר סיסי. בהופעה הייתה כנות, שירה על החיים שבעצם מתכנסת בתוך הבארים תואמי הסינדרום ולכן לא מקיפים את החיים כפי שהם, אלא אם החיים הם הבאר.
עוד בהופעה היו "אחד אלוהים" שהיה חצי פיאניסימו וחצי פורטה, "מלנכוליה" שיצא מזרחי משהו וגם "נכון להיום" של זוהר ארגוב. גם "מישהו שומע אותי" הסתיים בקדנצה מזרחית מבחינה מודאלית (פריגי מז’ורי, מודוס משותף לשירי הפופ המזרחי הראשונים ולניגוני כליזמר).
ההופעה גרמה לי לתהות מה יהיה אופיו של האלבום הבא - הצטערתי שלא היו שירים בכלל מהאלבום החדש (אלא אם "נכון להיום" או "חורשת האקליפטוס" יהיו באלבום), אבל אם האלבום יהיה ברוח ההופעה - לדעתי זו חזרה לתקופה שנגמרה והתעלמות ממקומות חדשים אליה חמי הגיע במלנכוליה ובחמלה. לא שלא נהניתי - להיפך, נהניתי. היה כיף, היה מרגש, היה מגניב, היה מעניין, והיה מר ומחמם. אבל עדיין, אני מקווה שזה רק המקום, הזמן והאלכוהול הם הגורמים לאווירת ההופעה הזו, ולא האלבום שמתקרב.
המוסיקה מן הרמקולים תפקדה כלהקת חימום נהדרת - קצת תבניות בלוז, קצת מהלכים לא מתיימרים, קצת סולואים פנטטוניים והרבה צרידות רוק’נ’רולית.
נראה שהמוסיקה גם הכניסה את חמי לאותו מצב רוח - רוב השירים היו ממלנכוליה וגאולה, ולא היה אף זכר לכיוון השירתי של "חמלה". למעשה, לא היו שירים מחמלה בכלל. ההופעה נפתחה ב"הרבה יותר יפה לי מקרוב" שקיבל פרשנות בלוזית והרבה יותר "קוּלית" מהמקור - יותר מעז, פחות אכפת.
בשלב מסוים הוא ביצע שיר שלא הכרתי שניחשתי שאולי אולי הוא "Woruld without love" שכתבו לנון ומקרטני?
הליווי של ערן וייץ היה מאד מעניין ומרשים, והזכיר לי את העבודה הנפלאה שהוא עשה באלבום "קוקוס" של חווה אלברשטיין, שבלי הגיטרה שלו השירים היו נשמעים מתים לגמרי. התאכזבתי קצת מהקול השני בגלל שהיה הפרש של אוקטבה וחצי בין הקול של חמי לקול של ערן. נכון שהקול של חמי גבוה, אבל קול שני נמוך מאד לא נשמע תמיד טוב. אם היה קול נוסף באמצע - מילא, אבל חבל.
באווירה, בשירים ובעיבודים של ההופעה הרגשתי רגרסיה ל"גאולה". הרגשתי את הצורך להיות מגניב וליצור ניכור דרך האווירה המבוסמת הגברית גם ב"רק בשביל לקבל חיבוק", עליו סיפר חמי שאיפה הילד שנאו לבצע אותו כי אמרו שהוא שיר סיסי. בהופעה הייתה כנות, שירה על החיים שבעצם מתכנסת בתוך הבארים תואמי הסינדרום ולכן לא מקיפים את החיים כפי שהם, אלא אם החיים הם הבאר.
עוד בהופעה היו "אחד אלוהים" שהיה חצי פיאניסימו וחצי פורטה, "מלנכוליה" שיצא מזרחי משהו וגם "נכון להיום" של זוהר ארגוב. גם "מישהו שומע אותי" הסתיים בקדנצה מזרחית מבחינה מודאלית (פריגי מז’ורי, מודוס משותף לשירי הפופ המזרחי הראשונים ולניגוני כליזמר).
ההופעה גרמה לי לתהות מה יהיה אופיו של האלבום הבא - הצטערתי שלא היו שירים בכלל מהאלבום החדש (אלא אם "נכון להיום" או "חורשת האקליפטוס" יהיו באלבום), אבל אם האלבום יהיה ברוח ההופעה - לדעתי זו חזרה לתקופה שנגמרה והתעלמות ממקומות חדשים אליה חמי הגיע במלנכוליה ובחמלה. לא שלא נהניתי - להיפך, נהניתי. היה כיף, היה מרגש, היה מגניב, היה מעניין, והיה מר ומחמם. אבל עדיין, אני מקווה שזה רק המקום, הזמן והאלכוהול הם הגורמים לאווירת ההופעה הזו, ולא האלבום שמתקרב.
זה לא קורה הרבה, אבל הנה הגיעו החגים ואני מקבל הרבה דיסקים יחסית - שלושה דיסקים כפולים ואחד רגיל בשבועיים. מסתבר שיצא "פסקול מקורי של הסדרה האהובה השיר שלנו" (זה כתוב על העטיפה). דיסק כפול עם שירים משתי העונות. הנה פסקול סדרה שמכבד את עצמו ומביא את האמנים לאולפן להקליט את השירים במקום להקליט אותם על הסט ולהוציא את זה ככה. אז מה אם זה שירי פופ, זה בסך הכל די נחמד. ויש קליפ פסיכדלי של "יקירתי" של אסף אמדורסקי, זה מגניב.
חוץ מזה, הגיע האלבום של שלמה ארצי ושלום חנוך, "שלמה ארצי ושלום חנוך בקיסריה". הקונספציה המקורית, "התחברות", כמעט לא מוזכרת, ואת השיר התמוה שהם הוציאו כסינגל הם לא ביצעו בכלל. האלבום נחמד, שלמה ארצי מנג’ס קצת כמו תמיד, שלום חנוך קצת טרחן. הפתיחה: "כמה טוב שבאת הביתה". למה? כי "כמה טוב שבאתם". אוי, נו, איכסה. לא עושים את זה עם שירים כאלה. אז שני סבאים עם כבוד שרים על במה גדולה עם שתי מערכות תופים. נשמע מגניב, נשמע נחמד, אבל גם סתמי. כמו שנאמר: סתמי.
זה לא קורה הרבה, אבל הנה הגיעו החגים ואני מקבל הרבה דיסקים יחסית - שלושה דיסקים כפולים ואחד רגיל בשבועיים. מסתבר שיצא "פסקול מקורי של הסדרה האהובה השיר שלנו" (זה כתוב על העטיפה). דיסק כפול עם שירים משתי העונות. הנה פסקול סדרה שמכבד את עצמו ומביא את האמנים לאולפן להקליט את השירים במקום להקליט אותם על הסט ולהוציא את זה ככה. אז מה אם זה שירי פופ, זה בסך הכל די נחמד. ויש קליפ פסיכדלי של "יקירתי" של אסף אמדורסקי, זה מגניב.
חוץ מזה, הגיע האלבום של שלמה ארצי ושלום חנוך, "שלמה ארצי ושלום חנוך בקיסריה". הקונספציה המקורית, "התחברות", כמעט לא מוזכרת, ואת השיר התמוה שהם הוציאו כסינגל הם לא ביצעו בכלל. האלבום נחמד, שלמה ארצי מנג’ס קצת כמו תמיד, שלום חנוך קצת טרחן. הפתיחה: "כמה טוב שבאת הביתה". למה? כי "כמה טוב שבאתם". אוי, נו, איכסה. לא עושים את זה עם שירים כאלה. אז שני סבאים עם כבוד שרים על במה גדולה עם שתי מערכות תופים. נשמע מגניב, נשמע נחמד, אבל גם סתמי. כמו שנאמר: סתמי.
תקראו את זה, זה משעשע מאד וזה אותנטי. זה באמת הדף שקיבלתי מהם.
חוץ מזה, אני תוהה אם אנשים באמת קוראים כאן את הביקורות המרחיבות, האקסטנדד ורז’ן של הצופה. כאילו, אתם קוראים? מי שקורא שיצביע.
תודה.
תקראו את זה, זה משעשע מאד וזה אותנטי. זה באמת הדף שקיבלתי מהם.
חוץ מזה, אני תוהה אם אנשים באמת קוראים כאן את הביקורות המרחיבות, האקסטנדד ורז’ן של הצופה. כאילו, אתם קוראים? מי שקורא שיצביע.
תודה.
כוס אמק, מה זה הזמרות ליווי המעפנות האלה? מה זה הזמרים המעפנים האלה? מה זה העיבודים המעפנים האלה? אני רוצה לצטט את עצמי:
"’לא נפסיק לשיר’ היה הרבה יותר טוב, כי אמנם גם שם הביאו סתם אנשים שלא יודעים לשיר, אבל שם לא עשו מזה עניין."
[אני מוציא פה את ה'כוס אמק'ים שלי כי בהצופה לא מרשים.]
האלבום הכפול של אסף אמדורסקי הוא מאד נחמד. הוא חוזר לילדותו, לשנות 85-86 הנוראיות (ואני מצטט את עצמי שוב: "הדבר הטוב היחיד שיצא בשנות השמונים זה אני"), ושר משיריו האהובים בגרסאות קלאב שדי מעניינות את מי שאוהב קלאב. אני לא כל כך, אבל זה נחמד. על הדיסק השני חברת הד ארצי לא לוקחת אחריות בכלל - היא משמשת רק כחברת הפצה, הלייבל שחתום עליו הוא ‘ביאליק מיוזיק’. הדיסק השני הוא הדיסק הראשון בגרסאות בדרך כלל אינסטרומנטליות וחוץ מזה לא שונות כמעט. "אני שוכב לי על הגב" הפך ל"אני שוכב לי על הדאב", "יום אחד" של חלב ודבש הפך ל"לילה אחד", ובכלל קוראים לשיר במקור "מסע ארוך", אבל למי אכפת.
מה קשור הוציאו מכת מצרים חדשה: שיר שהוא ספק מחווה ספק פרודיה לרגאיי של מוש בן ארי ושוטי הנבואה. משהו לא ברור עם איזה אחד שחוזר חוזר חוזר חוזר לאלי קציצה. בטח הם קראו באיזה מקום שבפזמונים צריך לחזור על מילה ארבע פעמים, ואחרת זה לא נחשב פזמון. דודו טסה ניגן גיטרות באלבום. דודו, אני אסלח לך יום אחד. אבל לעולם לא אסלח לך, לאה לופטין, על "הכל פתוח". בקיצור, אם יש לכם רק רדיו באוטו - תתחילו לנסוע באוטובוס. יש לי הרגשה שגלגל"ץ ימשיכו לשדר את הזוועה של מה קשור.
מחווה אחרונה לכוכב נולד: שמע ישראל, כוס אמק!
[בסוף יגיעו לכאן מגוגל בחיפוש "כוס אמק". או "רכי גל שירים", מי יודע]
כוס אמק, מה זה הזמרות ליווי המעפנות האלה? מה זה הזמרים המעפנים האלה? מה זה העיבודים המעפנים האלה? אני רוצה לצטט את עצמי:
"’לא נפסיק לשיר’ היה הרבה יותר טוב, כי אמנם גם שם הביאו סתם אנשים שלא יודעים לשיר, אבל שם לא עשו מזה עניין."
[אני מוציא פה את ה'כוס אמק'ים שלי כי בהצופה לא מרשים.]
האלבום הכפול של אסף אמדורסקי הוא מאד נחמד. הוא חוזר לילדותו, לשנות 85-86 הנוראיות (ואני מצטט את עצמי שוב: "הדבר הטוב היחיד שיצא בשנות השמונים זה אני"), ושר משיריו האהובים בגרסאות קלאב שדי מעניינות את מי שאוהב קלאב. אני לא כל כך, אבל זה נחמד. על הדיסק השני חברת הד ארצי לא לוקחת אחריות בכלל - היא משמשת רק כחברת הפצה, הלייבל שחתום עליו הוא ‘ביאליק מיוזיק’. הדיסק השני הוא הדיסק הראשון בגרסאות בדרך כלל אינסטרומנטליות וחוץ מזה לא שונות כמעט. "אני שוכב לי על הגב" הפך ל"אני שוכב לי על הדאב", "יום אחד" של חלב ודבש הפך ל"לילה אחד", ובכלל קוראים לשיר במקור "מסע ארוך", אבל למי אכפת.
מה קשור הוציאו מכת מצרים חדשה: שיר שהוא ספק מחווה ספק פרודיה לרגאיי של מוש בן ארי ושוטי הנבואה. משהו לא ברור עם איזה אחד שחוזר חוזר חוזר חוזר לאלי קציצה. בטח הם קראו באיזה מקום שבפזמונים צריך לחזור על מילה ארבע פעמים, ואחרת זה לא נחשב פזמון. דודו טסה ניגן גיטרות באלבום. דודו, אני אסלח לך יום אחד. אבל לעולם לא אסלח לך, לאה לופטין, על "הכל פתוח". בקיצור, אם יש לכם רק רדיו באוטו - תתחילו לנסוע באוטובוס. יש לי הרגשה שגלגל"ץ ימשיכו לשדר את הזוועה של מה קשור.
מחווה אחרונה לכוכב נולד: שמע ישראל, כוס אמק!
[בסוף יגיעו לכאן מגוגל בחיפוש "כוס אמק". או "רכי גל שירים", מי יודע]
שומע את Wild Life של ווינגס משנת 1972. באותה תקופה פול מקרטני וג’ון לנון היו בכסאח רציני - פול מקרטני כתב את Teddy Boy שאומרים שמכוון לג’ון (Teddy Boy באנגליה של שנות הששים זה מעין סוג קדום של ערס), ג’ון לנון כתב לו "איך אתה ישן בלילות", וזה לא שיר ערש אלא שיר מלא בהאשמות והעלבות מרושעות, למשל השורה "The sound you make is music to my ears / you must have learned something all these years" ועוד ועוד. פול מקרטני הוציא אלבום בו הוא נראה אוחז בקרניו של טלה, בתגובה בתקליט "דמיין" מצורפת גלויה בה נראה ג’ון לנון אוחז באוזניו של חזיר. בWild Life מוקדש שיר שלם לג’ון, Dear Friend, שבו הוא קורא לו להפסיק את המריבות, השיר נשמע אבֵל משהו, אבל הוא שיר יפה. כמו כן הייתה ביניהם התכתבות פומבית, בו פול קרא לג’ון לשבת יחד רק שניהם וללבן את הדברים, וג’ון ענה לו בזעם שעכשיו הוא ג’ונְוְיוקו ואין דבר כזה רק ג’ון לנון. אבל בשנת 74, כששניהם היו מסטולים או שיכורים מאד וג’ון היה מגורש מהבית, הם נפגשו והקליטו כמה דברים ביחד. הדברים לא יצאו לאור באופן רשמי וכנראה טוב שכך. אחר כך פול הזמין את ג’ון להשתתף באלבום האגדי Venus and Mars אבל ג’ון היה עסוק מדי בלגדל ילד ולאפות לחם. בכל מקרה, Wild Life הוא האלבום הראשון של פול עם Wings. אמנם שניים מחברי הלהקה עזבו לאחר זמן מועט מאד כי הם לא רצו לנסוע לניגריה עם פול להקלטת Band on the Run, אבל שומעים גרוב וכיף, למרות חוסר ההשקעה המשווע.
היום הייתי בהופעה של האנסמבל של הצוללת הצהובה, בה חברים איתי המורה שלי לשעבר ממגמת המוסיקה, אצ’ה מנהל הצוללת ועוד שלושה שאני לא מכיר אישית. שמחתי לראות סוף סוף הופעה מגובשת, שבה יש קו מנחה בין השירים וסגנון אחיד מספיק. הגרובים היו בנויים באופן מאד מעניין והנגינה, טכנית, הייתה מאד מרשימה. נזכרתי בהערה ששמעתי מפי איתי: "Jazz is not dead; It just smells funny". התפתחות הג’ז נעצרה לפני כחמישים שנה, לדעתי. מה שהיה פעם ווריאציות חביבות על שירי פופ, הפך לז’אנר אופנתי לפסאודו אינטלקטואלים מוסיקליים, וכפי שיש כעשרים שירי רגאיי שכולם אותו דבר, בערך, כך יש כמאתיים שירי ג’ז הקרויים "סטנדרטים", שהם בעצם סתם שירים מהתקופה שענקי הג’ז היו עושים להם גרסאות ג’ז. אותם הפסאודו-אינטלקטואלים וכו’ (שהייתי אומר שמעתה נקרא להם פא"ם, אבל אני מקווה לא להשתמש יותר בביטוי) לומדים לנגן את הג’ז על פי הקונוונציות המקובלות, ויעשו את זה עוד שנים, אם לא יימאס להם להקשיב לסולואים של החברים שלהם. אני אגיד גם שההתקדמות הכי מורגשת בהקלטות הג’ז היא רק באכות הסאונד, אבל אני עוד צריך לנסח את זה באופן מסודר במאמר יום אחד, זה לא הולך כי אני רק אומר אותו דבר שוב ושוב, או טענות לא מבוססות.
בכל מקרה, זה היה נחמד בעיקר כי זה לא היה סתם "דין דידין" כמו שכבר התרגלתי לשמוע בג’אמים ובהקלטות ישנות, אלא זה משהו מעבר - הגרובים חדשניים ומצדיקים את מיקום המופע בתאטרון - ג’ז זה הרי מוסיקה של פאבים לפני חמישים-שבעים שנה. ההופעה לא הייתה מפגן וירטואוזיות ולא מפגן זלזול בקהל, לא ג’ם סשן ולא… טוב, נו, נגיד מה זה כן וזהו. ההופעה הייתה הופעה - מכובדת, מושקעת, מקורית, מעניינת. והכניסה הייתה חופשית, זו נקודת זכות בהחלט.
מחר אני מקווה ללכת להופעה של אריאל זילבר במתנ"ס, אני מקווה שהוא ישיר את הלהיט "יהודי לא מגרש יהודי".
שומע את Wild Life של ווינגס משנת 1972. באותה תקופה פול מקרטני וג’ון לנון היו בכסאח רציני - פול מקרטני כתב את Teddy Boy שאומרים שמכוון לג’ון (Teddy Boy באנגליה של שנות הששים זה מעין סוג קדום של ערס), ג’ון לנון כתב לו "איך אתה ישן בלילות", וזה לא שיר ערש אלא שיר מלא בהאשמות והעלבות מרושעות, למשל השורה "The sound you make is music to my ears / you must have learned something all these years" ועוד ועוד. פול מקרטני הוציא אלבום בו הוא נראה אוחז בקרניו של טלה, בתגובה בתקליט "דמיין" מצורפת גלויה בה נראה ג’ון לנון אוחז באוזניו של חזיר. בWild Life מוקדש שיר שלם לג’ון, Dear Friend, שבו הוא קורא לו להפסיק את המריבות, השיר נשמע אבֵל משהו, אבל הוא שיר יפה. כמו כן הייתה ביניהם התכתבות פומבית, בו פול קרא לג’ון לשבת יחד רק שניהם וללבן את הדברים, וג’ון ענה לו בזעם שעכשיו הוא ג’ונְוְיוקו ואין דבר כזה רק ג’ון לנון. אבל בשנת 74, כששניהם היו מסטולים או שיכורים מאד וג’ון היה מגורש מהבית, הם נפגשו והקליטו כמה דברים ביחד. הדברים לא יצאו לאור באופן רשמי וכנראה טוב שכך. אחר כך פול הזמין את ג’ון להשתתף באלבום האגדי Venus and Mars אבל ג’ון היה עסוק מדי בלגדל ילד ולאפות לחם. בכל מקרה, Wild Life הוא האלבום הראשון של פול עם Wings. אמנם שניים מחברי הלהקה עזבו לאחר זמן מועט מאד כי הם לא רצו לנסוע לניגריה עם פול להקלטת Band on the Run, אבל שומעים גרוב וכיף, למרות חוסר ההשקעה המשווע.
היום הייתי בהופעה של האנסמבל של הצוללת הצהובה, בה חברים איתי המורה שלי לשעבר ממגמת המוסיקה, אצ’ה מנהל הצוללת ועוד שלושה שאני לא מכיר אישית. שמחתי לראות סוף סוף הופעה מגובשת, שבה יש קו מנחה בין השירים וסגנון אחיד מספיק. הגרובים היו בנויים באופן מאד מעניין והנגינה, טכנית, הייתה מאד מרשימה. נזכרתי בהערה ששמעתי מפי איתי: "Jazz is not dead; It just smells funny". התפתחות הג’ז נעצרה לפני כחמישים שנה, לדעתי. מה שהיה פעם ווריאציות חביבות על שירי פופ, הפך לז’אנר אופנתי לפסאודו אינטלקטואלים מוסיקליים, וכפי שיש כעשרים שירי רגאיי שכולם אותו דבר, בערך, כך יש כמאתיים שירי ג’ז הקרויים "סטנדרטים", שהם בעצם סתם שירים מהתקופה שענקי הג’ז היו עושים להם גרסאות ג’ז. אותם הפסאודו-אינטלקטואלים וכו’ (שהייתי אומר שמעתה נקרא להם פא"ם, אבל אני מקווה לא להשתמש יותר בביטוי) לומדים לנגן את הג’ז על פי הקונוונציות המקובלות, ויעשו את זה עוד שנים, אם לא יימאס להם להקשיב לסולואים של החברים שלהם. אני אגיד גם שההתקדמות הכי מורגשת בהקלטות הג’ז היא רק באכות הסאונד, אבל אני עוד צריך לנסח את זה באופן מסודר במאמר יום אחד, זה לא הולך כי אני רק אומר אותו דבר שוב ושוב, או טענות לא מבוססות.
בכל מקרה, זה היה נחמד בעיקר כי זה לא היה סתם "דין דידין" כמו שכבר התרגלתי לשמוע בג’אמים ובהקלטות ישנות, אלא זה משהו מעבר - הגרובים חדשניים ומצדיקים את מיקום המופע בתאטרון - ג’ז זה הרי מוסיקה של פאבים לפני חמישים-שבעים שנה. ההופעה לא הייתה מפגן וירטואוזיות ולא מפגן זלזול בקהל, לא ג’ם סשן ולא… טוב, נו, נגיד מה זה כן וזהו. ההופעה הייתה הופעה - מכובדת, מושקעת, מקורית, מעניינת. והכניסה הייתה חופשית, זו נקודת זכות בהחלט.
מחר אני מקווה ללכת להופעה של אריאל זילבר במתנ"ס, אני מקווה שהוא ישיר את הלהיט "יהודי לא מגרש יהודי".
אחד משירי השבוע נשאר, למי שעדיין לא הספיק להוריד אותו בחינם - Crazy ’bout you של הגרנד סנטרל בנד. מה עוד חדש בטבלה? Whole new thing - של בילי פרסטון, האלבום הראשון שמצאתי של בילי דנן, ואני מאד מרוצה ממנו. פתחתי אותו כשהגעתי הביתה ביום ששי, ומאז יש לי Disco Fever. פתחתי עוד כמה תקליטי דיסקו, ביניהם ברי ווייט עם להיטו Your’e my first, my last, my everything. מוזר לחשוב שהבנאדם השמן מאד והשיער משוח אחורה היה פעם סמל סקס. חבל שהוא נפטר, אבל. פתחתי גם את Earth wind and fire והלהיט Boogie wonderland הוא פשוט שיר נוראי.
רק הקהל משנה, אם הייתה זו תחילת שנות השבעים, היינו יושבים תחת כרזות אחרות לגמרי והקירות היו לבנים וזוהרים הרבה יותר.
יש עוד קצת דיסקו, אבל החלטתי לעשות רוק במקום. זה לוט, סקיצה על תל אביב. אני יודע, אני מזייף ב"בערפל"ים.
אחד משירי השבוע נשאר, למי שעדיין לא הספיק להוריד אותו בחינם - Crazy ’bout you של הגרנד סנטרל בנד. מה עוד חדש בטבלה? Whole new thing - של בילי פרסטון, האלבום הראשון שמצאתי של בילי דנן, ואני מאד מרוצה ממנו. פתחתי אותו כשהגעתי הביתה ביום ששי, ומאז יש לי Disco Fever. פתחתי עוד כמה תקליטי דיסקו, ביניהם ברי ווייט עם להיטו Your’e my first, my last, my everything. מוזר לחשוב שהבנאדם השמן מאד והשיער משוח אחורה היה פעם סמל סקס. חבל שהוא נפטר, אבל. פתחתי גם את Earth wind and fire והלהיט Boogie wonderland הוא פשוט שיר נוראי.
רק הקהל משנה, אם הייתה זו תחילת שנות השבעים, היינו יושבים תחת כרזות אחרות לגמרי והקירות היו לבנים וזוהרים הרבה יותר.
יש עוד קצת דיסקו, אבל החלטתי לעשות רוק במקום. זה לוט, סקיצה על תל אביב. אני יודע, אני מזייף ב"בערפל"ים.
הי, עד שיש שבוע שאני עושה בו משהו אני לא כותב על זה בבלוג?
ככה:
השבוע כתבתי כמה שירים סוף סוף, זה קשה אבל זה אפשרי. אחד מהם יצא שיר אהבה קליל ללילך ברנע, פתאום נזכרתי ב"קיץ על החוף", היא ראיינה שם את "היי-פייב" ואמרה להם "בכולם רוקדים עכשיו אתם שרים "ככה היא גומרת". מה זה פה?" והם עונים לה "ככה היא גומרת לשבור לי את הלב! גומרת לשבור לי את הלב! זה מה שהיא גומרת! יאללה גם כן את". אבל היא בחורה מגניבה. כאילו, צריך לעבוד קשה בשביל להנחות את כל סוף השבוע בגלגל"צ, לא?
כוכב התחתן, איך שמחתי בשבילו. המפיות על השולחנות היו כתומות. ההרב דיבר על עולם קר ומנוכר. איזו חתונה מבאסת. זה היה באחד ימי הפינוי, בכלל מזעזע מה שקורה שם אבל חתונה זה משמח בעיקרון. השבוע אחות של גיסתי מתחתנת, נלך גם לזה למה לא. אה, ואחי ואשתו שכרו להם דירה בירושלים, האין זה נחמד.
ביום שני לקחתי את שושנה לכבוד היום הולדת להופעה בסטנגה בר. ההופעה הייתה של "סוסיתא", ואז "רווח כפול". מסוסיתא היה קל לראות שרוב הקהל שלהם, היו בדיחות פנימיות של קהל וכשהסולן ניסה לבחון את הקהל ושאל באיזה סולם היה הקטע האחרון, אוריה קפץ וצעק "רה מינור", אבל זו לא חוכמה, כי יש לו שמיעה אבסולוטית. ההופעה של סוסיתא הייתה טובה ומעניינת, חבורת אנשים שלא ממש לוקחים את עצמם ברצינות ושרים בתשוקה על המדריך לריקודי עם ועל המורה למולדת. "רווח כפול", לעומתם, היו מאד רציניים. בשירים מאד לא קליטים הם בקשו שנשיר יחד את הפזמון, ובאחרים קשה היה להבין מה הסולן, המורה לשעבר האהוב שלי לקומפוזיציה, שר, בגלל בעיות של עומס סאונד. רווח כפול הציעו לחנים חדשים ומתקדמים לשירי משוררים וקטעים חכמים אינסטרומנטליים. סולם או משקל קבוע, או אפילו סתם לנגן כל אחד על כלי אחד - קטן עליהם. בהופעה היו אין-ספור כלי הקשה, סקסופון, חליל צד, מלודיקה, קלידימים, גיטרה ובס. מעניין, מגניב, אבל אי אפשר לרקוד עם זה. לא שאמורים.
חוץ מזה היה גם תשעה באב שבסיומו נגמרה הפרדה בת עשרת הימים שלי מהפסנתר. הפסקתי מתוך התחשבות באנשים שעוברים ברחוב בסוף שלושת השבועות ורוצים להיות באבל. אז ניגנתי וניגנתי, נהנתי בסך הכל.
ביום חמישי הלכתי לערב העורכים של הבמה החדשה, בדרך נסיתי לשמוע את "Pipes of Peace" של פול מקרטני משנת 83 ולא הצלחתי כי הבטריות הכזיבו. ביציאה מירושלים כמה מאות אנשים בכתום ניסו לחסום אותי ולא הצליח להם במיוחד, בזכות הרבה שוטרים. ממש היה נחמד לפגוש את האנשים האלה, פנינים כל אחד, ולראות עולם אחר. שוחחתי ארוכות על דת והיסטוריה עם סימון, בחור נהדר שנוסע מהר. לאחר שנשארנו שישה הוחלט לנסוע ל"מוזס", מסעדה שמתגאה בהמבורגר שמורכב מכמה חיות שונות. אני נסעתי עם סימון, כל השאר עם נמרוד. לאחר שהגענו ל"מוזס" שבתל-אביב, התברר שהם בכלל באודאון שבהרצליה. פעם ראשונה שנכנסתי לאודאון והזמנתי המבורגר מדיום, התביישתי אבל זה טבעי. אחר כך ישנתי אצל דרור, ויש לו חתולה נבהלת וחברה נחמדת. היה ראוי לכתוב הרבה יותר על כל השבוע המוזר הזה, אבל כבר אין לי כל כך משום מה. רק אוסיף שקניתי קצת יותר מעשרה תקליטים, שאחרי שרשמתי וסידרתי את כל התקליטים הרשימה שכללה 320 תקליטים נמחקה מהמחשב וצריך שוב לכתוב יוצר, שם, שנה, הוצאה וסגנון, ושהצבא החליט שהוא לא רוצה שאבוא אפילו להתנדב אצלו.
אז נראה אתכם באגודה לתרבות הדיור?