CorKy.NeT Feeds

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

היום היה היום שחיכיתי לו כל החורף. היום הכי טוב של החורף, עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שזה יהיה יום טוב. בדקתי בוואי נט את מזג האוויר וראיתי שיהיו 23 מעלות. מאז כיתה ד’ אני מחכה בכל שנה לאותו יום בפברואר שיהיו 23 מעלות, כי אז אני יודעת שהחורף עומד להיגמר. הגעתי לעבודה מוקדם מהצפוי ועם המון מצב רוח טוב, גם יום העבודה היה די קל ודי עבר מהר. אחרי זה אמיר, ענת ואני נסענו לג’פניקה החדש בירמיהו שהוא גדול הרבה יותר ומעוצב מאד מגניב אבל מוצלח הרבה פחות מהגרסה הדיזנגופית.

כהרגלי הזמנתי עבור לא-מיודעי-הסושי את הסושי, לא נראה לי שענת נתפסה לזה, אמיר די אהב את מה שהזמנתי עבורו. אני עשיתי את הרוטינה שלי, מרק מיסו-שיפודי מאקי-פוטומאקי מינוס נגירי.

נעלמתי קצת מהבלוג לשבוע ומשהו, לא בטוחה עד כמה היה לי מה לספר. עבר עלי סופ"ש די הזוי שהספקתי לאכול בו סטייק 400 גרם אנטריקוט ב-6 בבוקר בבראסרי (ולא שבעתי!), עוררתי פוטנציאל עצום בהריסת זוגיות, כמעט גיליתי עריות ושתיתי חצי בקבוק וודקה בחצי שעה (תארו לעצמכם מה הייתי עושה בשעה שלמה אם לא הייתי חולקת את הבקבוק עם עוד אדם). בעצם כשאני חושבת על זה אם לא הייתי מעלה עובדות יבשות בלבד על פני הבלוג, סביר להניח שהיה לי הרבה מאד מה לספר.

רבותי, החורף נגמר, בקיץ יהיה דיסקו.

היום היה היום שחיכיתי לו כל החורף. היום הכי טוב של החורף, עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שזה יהיה יום טוב. בדקתי בוואי נט את מזג האוויר וראיתי שיהיו 23 מעלות. מאז כיתה ד’ אני מחכה בכל שנה לאותו יום בפברואר שיהיו 23 מעלות, כי אז אני יודעת שהחורף עומד להיגמר. הגעתי לעבודה מוקדם מהצפוי ועם המון מצב רוח טוב, גם יום העבודה היה די קל ודי עבר מהר. אחרי זה אמיר, ענת ואני נסענו לג’פניקה החדש בירמיהו שהוא גדול הרבה יותר ומעוצב מאד מגניב אבל מוצלח הרבה פחות מהגרסה הדיזנגופית.

כהרגלי הזמנתי עבור לא-מיודעי-הסושי את הסושי, לא נראה לי שענת נתפסה לזה, אמיר די אהב את מה שהזמנתי עבורו. אני עשיתי את הרוטינה שלי, מרק מיסו-שיפודי מאקי-פוטומאקי מינוס נגירי.

נעלמתי קצת מהבלוג לשבוע ומשהו, לא בטוחה עד כמה היה לי מה לספר. עבר עלי סופ"ש די הזוי שהספקתי לאכול בו סטייק 400 גרם אנטריקוט ב-6 בבוקר בבראסרי (ולא שבעתי!), עוררתי פוטנציאל עצום בהריסת זוגיות, כמעט גיליתי עריות ושתיתי חצי בקבוק וודקה בחצי שעה (תארו לעצמכם מה הייתי עושה בשעה שלמה אם לא הייתי חולקת את הבקבוק עם עוד אדם). בעצם כשאני חושבת על זה אם לא הייתי מעלה עובדות יבשות בלבד על פני הבלוג, סביר להניח שהיה לי הרבה מאד מה לספר.

רבותי, החורף נגמר, בקיץ יהיה דיסקו.

היום היה היום שחיכיתי לו כל החורף. היום הכי טוב של החורף, עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שזה יהיה יום טוב. בדקתי בוואי נט את מזג האוויר וראיתי שיהיו 23 מעלות. מאז כיתה ד’ אני מחכה בכל שנה לאותו יום בפברואר שיהיו 23 מעלות, כי אז אני יודעת שהחורף עומד להיגמר. הגעתי לעבודה מוקדם מהצפוי ועם המון מצב רוח טוב, גם יום העבודה היה די קל ודי עבר מהר. אחרי זה אמיר, ענת ואני נסענו לג’פניקה החדש בירמיהו שהוא גדול הרבה יותר ומעוצב מאד מגניב אבל מוצלח הרבה פחות מהגרסה הדיזנגופית.

כהרגלי הזמנתי עבור לא-מיודעי-הסושי את הסושי, לא נראה לי שענת נתפסה לזה, אמיר די אהב את מה שהזמנתי עבורו. אני עשיתי את הרוטינה שלי, מרק מיסו-שיפודי מאקי-פוטומאקי מינוס נגירי.

נעלמתי קצת מהבלוג לשבוע ומשהו, לא בטוחה עד כמה היה לי מה לספר. עבר עלי סופ"ש די הזוי שהספקתי לאכול בו סטייק 400 גרם אנטריקוט ב-6 בבוקר בבראסרי (ולא שבעתי!), עוררתי פוטנציאל עצום בהריסת זוגיות, כמעט גיליתי עריות ושתיתי חצי בקבוק וודקה בחצי שעה (תארו לעצמכם מה הייתי עושה בשעה שלמה אם לא הייתי חולקת את הבקבוק עם עוד אדם). בעצם כשאני חושבת על זה אם לא הייתי מעלה עובדות יבשות בלבד על פני הבלוג, סביר להניח שהיה לי הרבה מאד מה לספר.

רבותי, החורף נגמר, בקיץ יהיה דיסקו.

לראשונה יצא לי לנצל יום חופש מהעבודה כראוי. אתמול בלילה מאי באה לישון אצלי, אז יצאנו לפרילנד. איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת ביחד עם החבר הראשון שלי לשם, שהוא בכלל רואה אותי כיישות שזקוקה להשמדה מידית ואם לא אז לפחות להצמדת שחלות באופן בהול פן יושרצו צאצאי המזויעים אל העולם. לפני שעיכלתי מהו המוב הנכון לעשות כשנתקלים באקס המקלס הרבצתי אה-לה-ספרינט במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי לחדר של הפול. הוא הגיע לשם בכלל עם ידיד אחר שלי שמהפדיחה לא מצאתי מילי-שניה לומר לו היי, אז כמו מפגרת הרמתי לו טלפון ואמרתי לו לקפוץ לחדר ליד לומר שלום. בפול בכלל היה איזה בחור שהקריא בערבמה האחרון, שדוד תיאר אותו כמי ש"נתקע לו טיל בתחת לפני שהוא עלה להקריא", והאמת היא, על אף שהוא מאד נחמד, אני קיבלתי את הרושם שנתקע לו טיל בתחת, לא ממש משנה איזו פעולה הוא מבצע. באותו הזמן גם החלפתי כמה משפטי הא-ודא עם איזו אחת שלמדה איתי בתיכון ומאי מלמלה איזה משהו על זה שאנג’ל שישבה שם בחצאית דפוקותי-מה-זה-חזק בטח לא זוכרת אותה מהאודישנים של "הדוגמניות". האמת היא שמאי קצת הביטה בה במבט של מודל לחיקוי ואני קצת התפלאתי למה לבחורה כמו מאי יש מבט כזה בעיניים כלפי הבת-ימית עם הא-סימטריה בין הראש, הגוף והכוס בעיקר. באותן השניות קצת התחלתי להתחרט שהגעתי לפרילנד מאחר שזיהיתי שם את רוב האוכלוסיה הדלילה גם כך. אם כבר הגעתי, ואם כבר עלי לסבול, לפחות אשלם על זה באלכוהול. הזמנתי אייריש קרים ומאי רצתה רק מים אז כבר הזמנתי בשבילה שנאפס תפוח שגם אותו אני בסוף סיימתי. הרבצנו פול עם החברים של הבחור עם הטיל הרקטאלי והם זיינו לנו את הצורה, מה שלימד אותי להפסיק להיות יהירה לחמש שניות בדיוק מסיום המשחק.

בצאתנו מהפרילנד החלטנו שאם גם ככה קר אולי נרחיק לכת גג למנזר, שם צ’יקי התהדר בזוג בנות מתוקות העונות לשם חגית ואביגיל, שמאי התאהבה בה לחלוטין ובסוף הן סיכמו איזה הסדר לגבי חתונה חד-מינית או משהו כזה. הוא כיבד את כולנו במרק ירקות ולחם וכמו אנורקטיות טובות כולנו צבאנו את הלחם עד תום. הוא גם הזמין אותנו להשקת מגזין הקולנוע החדש בבריכה המקורה בדיזנגוף סנטר (הוא הסביר לי שהיא מקורה בחורף ואינה בקיץ, מה שהסביר למה לא היה גג אף פעם כשהתפלחתי לשם בימים פרחחיים יותר), נראה לי שאלך כי יצא לי ללבוש את בגד-הים האחרון שקניתי פעם אחת בדיוק וממש מצאתי אותו לפני ארבעה ימים זרוק באיזה תיק.

התלבשנו בג’חנון של אימא, אחרי כן, על זוג ג’חנונים. מאי קצת התחרטה על מאורע הפחמימות ב-2:30 לפנות בוקר ואילו אני שצמתי במהלך כל היום והייתה זו בכלל ארוחתי הראשונה לאותו היום דווקא הרגשתי די בסדר עם עצמי ועם הבטן.

איכשהו מאי העירה אותי ב-11. המחשבה על יום חופש לא התעכלה לי היטב ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי שכן כבר תיכנתתי את עצמי להתקלח, לעלות על קו 66, להעביר כרטיס ולהתחיל לדקלם כל היום "הוט, מדברת מיכל, צהריים טובים/אחר הצהריים טובים/ערב טוב/לילה טוב/זהירות, נקבה משוגעת!" ולחזור הביתה אל עצמי ואל המחשב ואל הבלגן. מיד התקשרתי לאימא שלי שתמצא לי פתרון מהיר לניצול מירבי של יום החופש והיא מיד הציעה רעיון גאוני - סושי עם בועז! אז קימבנתי את בועז לאיזה ג’פאניקה וגם הזמנתי כבר את בורלא בדרך ואכלנו מלא סושי. מפה לשם ומשם לפה באמצע דיזנגוף הצעתי לבורלא שאצבע לו את השיער לירוק ואז התחלנו להתגלגל מצחוק על המדרכה ולפני ששמנו לב חלפו 6 שעות ולבורלא צמח שיח של גראס על הראש.

אחרי זה גם רני קפץ לבקר כי תכננו לצאת עם רות, שי, דוד ועוד כמה חבר’ה לאיזה פאב בתל-אביב אבל הם קפצו לוופל בלגי וטיול משמים לאורך רחוב הרצל ברחובות הנטושה ומהר מאד איבדו כל עניין להגיע למרכז. מעפנים. רני הזיז את עצמו לאיזו מסיבה, משהו עם קארפה ושלוש שנים או משהו כזה והנה אני בסוף היום כאן.

גם מחר יש לי חופש ובעצם עד יום שבת בצהריים, שאז יש לי משמרת, אבל בינתיים למחר מתוכננות רק תכניות מסעירות כגון ביקור במכבסה וצריכת מרק עוף עם קניידלך וקרעפלך ואטריות ושקדים אצל ההורים.

סושי!

לראשונה יצא לי לנצל יום חופש מהעבודה כראוי. אתמול בלילה מאי באה לישון אצלי, אז יצאנו לפרילנד. איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת ביחד עם החבר הראשון שלי לשם, שהוא בכלל רואה אותי כיישות שזקוקה להשמדה מידית ואם לא אז לפחות להצמדת שחלות באופן בהול פן יושרצו צאצאי המזויעים אל העולם. לפני שעיכלתי מהו המוב הנכון לעשות כשנתקלים באקס המקלס הרבצתי אה-לה-ספרינט במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי לחדר של הפול. הוא הגיע לשם בכלל עם ידיד אחר שלי שמהפדיחה לא מצאתי מילי-שניה לומר לו היי, אז כמו מפגרת הרמתי לו טלפון ואמרתי לו לקפוץ לחדר ליד לומר שלום. בפול בכלל היה איזה בחור שהקריא בערבמה האחרון, שדוד תיאר אותו כמי ש"נתקע לו טיל בתחת לפני שהוא עלה להקריא", והאמת היא, על אף שהוא מאד נחמד, אני קיבלתי את הרושם שנתקע לו טיל בתחת, לא ממש משנה איזו פעולה הוא מבצע. באותו הזמן גם החלפתי כמה משפטי הא-ודא עם איזו אחת שלמדה איתי בתיכון ומאי מלמלה איזה משהו על זה שאנג’ל שישבה שם בחצאית דפוקותי-מה-זה-חזק בטח לא זוכרת אותה מהאודישנים של "הדוגמניות". האמת היא שמאי קצת הביטה בה במבט של מודל לחיקוי ואני קצת התפלאתי למה לבחורה כמו מאי יש מבט כזה בעיניים כלפי הבת-ימית עם הא-סימטריה בין הראש, הגוף והכוס בעיקר. באותן השניות קצת התחלתי להתחרט שהגעתי לפרילנד מאחר שזיהיתי שם את רוב האוכלוסיה הדלילה גם כך. אם כבר הגעתי, ואם כבר עלי לסבול, לפחות אשלם על זה באלכוהול. הזמנתי אייריש קרים ומאי רצתה רק מים אז כבר הזמנתי בשבילה שנאפס תפוח שגם אותו אני בסוף סיימתי. הרבצנו פול עם החברים של הבחור עם הטיל הרקטאלי והם זיינו לנו את הצורה, מה שלימד אותי להפסיק להיות יהירה לחמש שניות בדיוק מסיום המשחק.

בצאתנו מהפרילנד החלטנו שאם גם ככה קר אולי נרחיק לכת גג למנזר, שם צ’יקי התהדר בזוג בנות מתוקות העונות לשם חגית ואביגיל, שמאי התאהבה בה לחלוטין ובסוף הן סיכמו איזה הסדר לגבי חתונה חד-מינית או משהו כזה. הוא כיבד את כולנו במרק ירקות ולחם וכמו אנורקטיות טובות כולנו צבאנו את הלחם עד תום. הוא גם הזמין אותנו להשקת מגזין הקולנוע החדש בבריכה המקורה בדיזנגוף סנטר (הוא הסביר לי שהיא מקורה בחורף ואינה בקיץ, מה שהסביר למה לא היה גג אף פעם כשהתפלחתי לשם בימים פרחחיים יותר), נראה לי שאלך כי יצא לי ללבוש את בגד-הים האחרון שקניתי פעם אחת בדיוק וממש מצאתי אותו לפני ארבעה ימים זרוק באיזה תיק.

התלבשנו בג’חנון של אימא, אחרי כן, על זוג ג’חנונים. מאי קצת התחרטה על מאורע הפחמימות ב-2:30 לפנות בוקר ואילו אני שצמתי במהלך כל היום והייתה זו בכלל ארוחתי הראשונה לאותו היום דווקא הרגשתי די בסדר עם עצמי ועם הבטן.

איכשהו מאי העירה אותי ב-11. המחשבה על יום חופש לא התעכלה לי היטב ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי שכן כבר תיכנתתי את עצמי להתקלח, לעלות על קו 66, להעביר כרטיס ולהתחיל לדקלם כל היום "הוט, מדברת מיכל, צהריים טובים/אחר הצהריים טובים/ערב טוב/לילה טוב/זהירות, נקבה משוגעת!" ולחזור הביתה אל עצמי ואל המחשב ואל הבלגן. מיד התקשרתי לאימא שלי שתמצא לי פתרון מהיר לניצול מירבי של יום החופש והיא מיד הציעה רעיון גאוני - סושי עם בועז! אז קימבנתי את בועז לאיזה ג’פאניקה וגם הזמנתי כבר את בורלא בדרך ואכלנו מלא סושי. מפה לשם ומשם לפה באמצע דיזנגוף הצעתי לבורלא שאצבע לו את השיער לירוק ואז התחלנו להתגלגל מצחוק על המדרכה ולפני ששמנו לב חלפו 6 שעות ולבורלא צמח שיח של גראס על הראש.

אחרי זה גם רני קפץ לבקר כי תכננו לצאת עם רות, שי, דוד ועוד כמה חבר’ה לאיזה פאב בתל-אביב אבל הם קפצו לוופל בלגי וטיול משמים לאורך רחוב הרצל ברחובות הנטושה ומהר מאד איבדו כל עניין להגיע למרכז. מעפנים. רני הזיז את עצמו לאיזו מסיבה, משהו עם קארפה ושלוש שנים או משהו כזה והנה אני בסוף היום כאן.

גם מחר יש לי חופש ובעצם עד יום שבת בצהריים, שאז יש לי משמרת, אבל בינתיים למחר מתוכננות רק תכניות מסעירות כגון ביקור במכבסה וצריכת מרק עוף עם קניידלך וקרעפלך ואטריות ושקדים אצל ההורים.

סושי!

אוהו. אז יאיר זרק עלי מקל. הבנתי שהמטרה היא לכתוב שלושה דברים שאנשים לא יודעים עלי. זו קצת בעיה, כי אם אנשים לא יודעים עלי משהו יש לזה בודאי סיבה. אחרי כן עלי לזרוק שלושה מקלות אל שלושה חברים אחרים. יהיה מגניב.

1. כשהייתי בכיתה ג’ היה טירוף הפוגים. עמלתי בלחץ לאסוף גם. כשהגעתי למאתיים התחלתי גם לשחק בהפסקות בבית הספר. היה לי ארנקון מיוחד שאבא שלי נתן לי בשביל לשים בפנים את הפוגים. אחרי יומיים בסוף יום הלימודים גיליתי שכל הסטפה שלי וששת האסים שלי נגנבו. בכיתי המון וכולם אמרו לי שהם אמרו לי ושיש סיבה טובה שהיה איסור על הבאת פוגים לבית הספר.
   לשכנים שגרו בקומת קרקע בבית הוריי היו שני ילדים, אחד גדול ממני בשנה ואחד קטן ממני בשנה, היו להם כל כך הרבה פוגים שהיתה להם מזוודה שלמה, עם חריצים מיוחדים לאסים וחלוקה לפי צבעים. הפוגים היו מפוזרים בכל פינות החדר שלהם ולכן תיארתי לעצמי שלא ישימו לב אם אקח להם 2 אסים.
   אחרי שנה יהונתן, אחי הקטן, ואני החלטנו למכור את הפוגים. קמנו ביום שישי בבוקר והכנסנו שישה פוגים לחבילה, כמו בחבילה המקורית, סגרנו במעטפה מאולתרת בסיכות שדכן ומכרנו כל חבילה ב-2 שקלים, בתוך הקופסא המקורית, לבחור מהקיוסק בפינה היה לפטאוברז, אז לקחנו. אני לא זוכרת בדיוק, לדעתי מכרנו די הרבה, משהו באיזור ה-20 חבילות (מתוך 60 בערך שהכנו). משנכנסה השבת הגענו למסקנה שזו לא הדרך להרוויח את לחמנו. 40 שקלים לחלק לשניים זה 20 שקלים לאדם, לא הרבה בשביל עבודה של שעתיים.
   אחרי זה אספנו ז’וז’ואים.
2. כשהיה לי גשר התאמצתי מאד שלא לחייך אף פעם, במיוחד לא בתמונות. לעתים מאד רחוקות נגנב לי חיוך לתמונות, ברוב המכריע לא. הנשיקה הראשונה שלי קרתה כשהיה לי גשר. את המילניום עברתי עם גשר.
   כשהורידו לי את הגשר, זה הדבר הראשון הטוב שקרה לי באותה השנה. אם מתייחסים לעובדה ששנה מתחילה בינואר ואילו החודש כבר היה אוגוסט, זה אומר שהמצב היה ממש רע. איפשהו ידעתי שמשם הכל רק יתחיל להשתפר. ונראה לי שבמבט אחורה ובטווח הארוך זה נכון. אני לא מאשימה חלילה את הגשר.
   מספר חודשים מאוחר יותר התחלתי לעשן. הייתי יושבת עם החברות בהפסקות איפה שהמחששה וכולן עישנו. קרלה בדיוק התחילה. היה לי קשר מעניין עם קרלה באותה התקופה, נהנינו לאבד את התמימות ביחד. היא היתה מחביאה בובה בשמיכה שלה ובורחת מהחלון, אני הייתי מאלתרת משהו על מסיבת פיג’מות אצל רותם, או וואטאבר. לוויתי ממנה סיגריה, לאקי סטרייק. הנה באה הסחרחורת. ביום למחרת לוויתי ממנה עוד אחת. שנוררתי בשבועיים הראשונים ואז קניתי חפיסה ראשונה. לאקי סטרייק חדשה ומנצנצת שהיא אך ורק שלי. לקח לי ארבעה ימים לסיים אותה. מהר מאד עברתי לוינסטון אדום, אחרי זמן קצר התגלתה בעיה בריאה הימנית שלי וקיבלתי את הפקודה להפסיק לעשן, אבל אני במרום גילי לא שמתי זין על אף אחד והבסט שיכולתי לעשות הוא לעבור לוינסטון לייטס.
   מאז וינסטון לייטס היתה הסיגריה שלי. היא עד היום הסיגריה שלי, יש לי סימפטיה כלפי מעשני וינסטון לייטס, לשאר אני בזה.
   בזמני פינוק דווידוף או פרלמנט לייטס, בזמני פינוק אמת - קאמל מדיום (דיוטי פרי). קאמל מדיום היה החלום הרטוב של כל חברי המעשנים בזמנו. היה רק קיוסק אחד בדיזנגוף שמכר חפיסות של קאמל מדיום - ב-28 שקלים לחפיסה! בדצמבר לפני שנתיים הפסקתי לעשן בפעם הראשונה. חליתי בשפעת אחרי שבועז ואני חזרנו מאנטליה, ותמיד כשהייתה לי שפעת אז הייתי משתעלת עוד שלושה חודשים אחריה, השיעול זה מעיק מעט, מה שמעיק יותר, ואת זה דוד מכיר מהאסטמה, הוא שמגרד נורא בגב. עכשיו זה מעיק. עליתי שבע קילו. חזרתי לעשן ב-29 במאי, 2004. באותו היום גם התחלתי דיאטה. הפסקתי שוב לעשן לפני שנה בדיוק, בינתיים זה הולך אחלה.
3. בתחילת כיתה י’ היתה איתי בכיתה מישהי שהתקרבנו קצת, היא סיפרה לי שהיא התנשקה עם כל החברות שלה (זה היה סוד), והאמת היא שרציתי קצת גם אני. אפילו ניסיתי לרמוז לה, אך הנסיונות לא עלו בהצלחה.
   אחרי כמה חודשים זה הגיע, חברה אחרת שלי ישנה אצלי והצעתי לה שננסה. ישבנו בחושך, במיטת הקומותיים בחדרי הקט בבית הורי, צחקקנו במבוכה והחזקנו ידיים בהתחלה. עצמנו עיניים והתקרבנו. זה היה… נחמד. אחרי זה הלכנו לישון, כל אחת במיטה אחרת.
   הנשיקה היחידה עם בחורה שנוח לי איתה (באמת לא היו כל כך הרבה!) היא עם רות. אנחנו חברות כל כך טובות וכל כך קרובות שזה באמת קטן עלינו. היו רגעים שחשבתי שאני לסבית, אבל דנה ספקטור ניסחה את זה טוב מכולן: עד שחשבתי על לרדת לבחורה.

סיפרתי שלושה דברים שהם בעצם הרבה יותר. עכשיו שומה עלי לזרוק בנימוסין שלושה מקלות על שלושה אנשים אחרים. אני בוחרת ב… בורלא! כי אני בטוחה שיהיו לו דברים די מעניינים לספר. ברות, כי מגיע לה. ובעידו הראל כדי שלא יהיו שם רק שירים ושאלונים, וגם כדי שיוכל להלאותנו למוות.

אוהו. אז יאיר זרק עלי מקל. הבנתי שהמטרה היא לכתוב שלושה דברים שאנשים לא יודעים עלי. זו קצת בעיה, כי אם אנשים לא יודעים עלי משהו יש לזה בודאי סיבה. אחרי כן עלי לזרוק שלושה מקלות אל שלושה חברים אחרים. יהיה מגניב.

1. כשהייתי בכיתה ג’ היה טירוף הפוגים. עמלתי בלחץ לאסוף גם. כשהגעתי למאתיים התחלתי גם לשחק בהפסקות בבית הספר. היה לי ארנקון מיוחד שאבא שלי נתן לי בשביל לשים בפנים את הפוגים. אחרי יומיים בסוף יום הלימודים גיליתי שכל הסטפה שלי וששת האסים שלי נגנבו. בכיתי המון וכולם אמרו לי שהם אמרו לי ושיש סיבה טובה שהיה איסור על הבאת פוגים לבית הספר.
   לשכנים שגרו בקומת קרקע בבית הוריי היו שני ילדים, אחד גדול ממני בשנה ואחד קטן ממני בשנה, היו להם כל כך הרבה פוגים שהיתה להם מזוודה שלמה, עם חריצים מיוחדים לאסים וחלוקה לפי צבעים. הפוגים היו מפוזרים בכל פינות החדר שלהם ולכן תיארתי לעצמי שלא ישימו לב אם אקח להם 2 אסים.
   אחרי שנה יהונתן, אחי הקטן, ואני החלטנו למכור את הפוגים. קמנו ביום שישי בבוקר והכנסנו שישה פוגים לחבילה, כמו בחבילה המקורית, סגרנו במעטפה מאולתרת בסיכות שדכן ומכרנו כל חבילה ב-2 שקלים, בתוך הקופסא המקורית, לבחור מהקיוסק בפינה היה לפטאוברז, אז לקחנו. אני לא זוכרת בדיוק, לדעתי מכרנו די הרבה, משהו באיזור ה-20 חבילות (מתוך 60 בערך שהכנו). משנכנסה השבת הגענו למסקנה שזו לא הדרך להרוויח את לחמנו. 40 שקלים לחלק לשניים זה 20 שקלים לאדם, לא הרבה בשביל עבודה של שעתיים.
   אחרי זה אספנו ז’וז’ואים.
2. כשהיה לי גשר התאמצתי מאד שלא לחייך אף פעם, במיוחד לא בתמונות. לעתים מאד רחוקות נגנב לי חיוך לתמונות, ברוב המכריע לא. הנשיקה הראשונה שלי קרתה כשהיה לי גשר. את המילניום עברתי עם גשר.
   כשהורידו לי את הגשר, זה הדבר הראשון הטוב שקרה לי באותה השנה. אם מתייחסים לעובדה ששנה מתחילה בינואר ואילו החודש כבר היה אוגוסט, זה אומר שהמצב היה ממש רע. איפשהו ידעתי שמשם הכל רק יתחיל להשתפר. ונראה לי שבמבט אחורה ובטווח הארוך זה נכון. אני לא מאשימה חלילה את הגשר.
   מספר חודשים מאוחר יותר התחלתי לעשן. הייתי יושבת עם החברות בהפסקות איפה שהמחששה וכולן עישנו. קרלה בדיוק התחילה. היה לי קשר מעניין עם קרלה באותה התקופה, נהנינו לאבד את התמימות ביחד. היא היתה מחביאה בובה בשמיכה שלה ובורחת מהחלון, אני הייתי מאלתרת משהו על מסיבת פיג’מות אצל רותם, או וואטאבר. לוויתי ממנה סיגריה, לאקי סטרייק. הנה באה הסחרחורת. ביום למחרת לוויתי ממנה עוד אחת. שנוררתי בשבועיים הראשונים ואז קניתי חפיסה ראשונה. לאקי סטרייק חדשה ומנצנצת שהיא אך ורק שלי. לקח לי ארבעה ימים לסיים אותה. מהר מאד עברתי לוינסטון אדום, אחרי זמן קצר התגלתה בעיה בריאה הימנית שלי וקיבלתי את הפקודה להפסיק לעשן, אבל אני במרום גילי לא שמתי זין על אף אחד והבסט שיכולתי לעשות הוא לעבור לוינסטון לייטס.
   מאז וינסטון לייטס היתה הסיגריה שלי. היא עד היום הסיגריה שלי, יש לי סימפטיה כלפי מעשני וינסטון לייטס, לשאר אני בזה.
   בזמני פינוק דווידוף או פרלמנט לייטס, בזמני פינוק אמת - קאמל מדיום (דיוטי פרי). קאמל מדיום היה החלום הרטוב של כל חברי המעשנים בזמנו. היה רק קיוסק אחד בדיזנגוף שמכר חפיסות של קאמל מדיום - ב-28 שקלים לחפיסה! בדצמבר לפני שנתיים הפסקתי לעשן בפעם הראשונה. חליתי בשפעת אחרי שבועז ואני חזרנו מאנטליה, ותמיד כשהייתה לי שפעת אז הייתי משתעלת עוד שלושה חודשים אחריה, השיעול זה מעיק מעט, מה שמעיק יותר, ואת זה דוד מכיר מהאסטמה, הוא שמגרד נורא בגב. עכשיו זה מעיק. עליתי שבע קילו. חזרתי לעשן ב-29 במאי, 2004. באותו היום גם התחלתי דיאטה. הפסקתי שוב לעשן לפני שנה בדיוק, בינתיים זה הולך אחלה.
3. בתחילת כיתה י’ היתה איתי בכיתה מישהי שהתקרבנו קצת, היא סיפרה לי שהיא התנשקה עם כל החברות שלה (זה היה סוד), והאמת היא שרציתי קצת גם אני. אפילו ניסיתי לרמוז לה, אך הנסיונות לא עלו בהצלחה.
   אחרי כמה חודשים זה הגיע, חברה אחרת שלי ישנה אצלי והצעתי לה שננסה. ישבנו בחושך, במיטת הקומותיים בחדרי הקט בבית הורי, צחקקנו במבוכה והחזקנו ידיים בהתחלה. עצמנו עיניים והתקרבנו. זה היה… נחמד. אחרי זה הלכנו לישון, כל אחת במיטה אחרת.
   הנשיקה היחידה עם בחורה שנוח לי איתה (באמת לא היו כל כך הרבה!) היא עם רות. אנחנו חברות כל כך טובות וכל כך קרובות שזה באמת קטן עלינו. היו רגעים שחשבתי שאני לסבית, אבל דנה ספקטור ניסחה את זה טוב מכולן: עד שחשבתי על לרדת לבחורה.

סיפרתי שלושה דברים שהם בעצם הרבה יותר. עכשיו שומה עלי לזרוק בנימוסין שלושה מקלות על שלושה אנשים אחרים. אני בוחרת ב… בורלא! כי אני בטוחה שיהיו לו דברים די מעניינים לספר. ברות, כי מגיע לה. ובעידו הראל כדי שלא יהיו שם רק שירים ושאלונים, וגם כדי שיוכל להלאותנו למוות.

לא-תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות. אותם אנשים שנולדו וגדלו בתל-אביב ובשבילם תל-אביב זה בלב ובדם והם תל-אביב בכל מובן של הביטוי, כולל הדיזנגוף והשינקין והאלנבי והקינג ג’ורג’ והאבן גבירול ושדרות רוטשילד ושדרות בן-ציון וככר-מסריק וככר-רבין וככר-ביאליק וגן-מאיר וגן-העיר והסמטה האלמונית והסמטה הפלונית והאוזן השלישית והגרפיטי האקראי ושוק הכרמל ושוק בצלאל והתחנה המרכזית וקולנוע רב-חן והסינמטק והטיילת ובתי-הקפה והפאבים והמסעדות הכי שוות והמינגולים והז’ורנלים המעודכנים והסושי ומכון-הכושר ומגרשי החניה וקטעי שירה על משאיות הזבל ותושבי החוץ המרגיזים שתמיד פוקקים את העיר בצהרי שישי ונהגי המוניות שלא יצליחו בחיים לרמות אותי והשינה שיכולה לבוא רק עם רעשי האוטובוסים. אני תל-א-בי-בית ב-כל ר-מ"ח אי-ב-רי. לא תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות, וכל כך נדיר לפגוש אותנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3127705,00.html

נצר אלוני טורח לומר שאין לו טיפת רחמים למתנחלים, מכיוון שיש להם הכל. ואני אישית בעד הסרת לשון כירורגית, ונראה אחר-כך מה יהיה לו לומר עליהם כשהוא שותה את קפה הבוקר שלו בקפה לנצ’נר בשינקין. שיתבייש לו, לי אין טיפת רחמים לטיפשות.

לא-תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות. אותם אנשים שנולדו וגדלו בתל-אביב ובשבילם תל-אביב זה בלב ובדם והם תל-אביב בכל מובן של הביטוי, כולל הדיזנגוף והשינקין והאלנבי והקינג ג’ורג’ והאבן גבירול ושדרות רוטשילד ושדרות בן-ציון וככר-מסריק וככר-רבין וככר-ביאליק וגן-מאיר וגן-העיר והסמטה האלמונית והסמטה הפלונית והאוזן השלישית והגרפיטי האקראי ושוק הכרמל ושוק בצלאל והתחנה המרכזית וקולנוע רב-חן והסינמטק והטיילת ובתי-הקפה והפאבים והמסעדות הכי שוות והמינגולים והז’ורנלים המעודכנים והסושי ומכון-הכושר ומגרשי החניה וקטעי שירה על משאיות הזבל ותושבי החוץ המרגיזים שתמיד פוקקים את העיר בצהרי שישי ונהגי המוניות שלא יצליחו בחיים לרמות אותי והשינה שיכולה לבוא רק עם רעשי האוטובוסים. אני תל-א-בי-בית ב-כל ר-מ"ח אי-ב-רי. לא תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות, וכל כך נדיר לפגוש אותנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3127705,00.html

נצר אלוני טורח לומר שאין לו טיפת רחמים למתנחלים, מכיוון שיש להם הכל. ואני אישית בעד הסרת לשון כירורגית, ונראה אחר-כך מה יהיה לו לומר עליהם כשהוא שותה את קפה הבוקר שלו בקפה לנצ’נר בשינקין. שיתבייש לו, לי אין טיפת רחמים לטיפשות.

וואו… עבר עלי יום מה זה ארוך…

אתמול (שזה כבר בפועל שלשום) הלכתי לישון ב-4:45 והתעוררתי ב-9:45, כי ב-11 היתה לי פגישה לקביעת תכנית אימון בחדר כושר. יצאתי ברבע ל-11 מהבית והיה חם נורא. ברמה היסטרית, מפחידה, לא תאמן ומייזעת. גם 20 דקות אחרי שכבר הייתי בחדר כושר הממוזג ולא עשיתי בכלל ספורט, עדיין הזעתי.

עשו לי בדיקות כלליות, ירדתי 1.6% שומן בחודש וחצי האחרונים. עכשיו אני עומדת על 12.2%. כשהתחלתי להתעמל הייתי 18 ומשהו אחוזים. שנאתי את התכנית הקודמת שלי, היא היתה ארוכה ומסורבלת ומעיקה וממש לא נהניתי ממנה. המדריך אמר שבצדק כי זו בכלל היתה תכנית אימונים לבאדי בילדרז ומזל שלא טרחתי לבוא ולעשות אותה. מה כבר יכולתי לצפות ממדריכה העונה לשם פרדי.

המדריך כתב לי אימון שבינתיים הוא נראה לי די מוצלח. הוא שאל אותי מה המטרות שלי והוא די הצליח לענות עליהן במדויק בחלוקת התרגילים. קיבלתי 3 תרגילי יציבות - חתירה, וינץ’ וזקפי גו, 3 תרגילי בטן - אלכסונים, כפיפות בטן בשיפוע שלילי ועוד משהו שעוד לא עליתי על שמו אבל הוא נחמד, 4 תרגילי ישבן וירכיים ו-4 תרגילים לזרועות. כל התרגילים הם 2 סטים, שזה פחות איטי ומעיק ועשיתי היום את כל האימון כולל אירובי. גמרתי הכל בשעה וחצי, די מגניב.

אחרי זה קפצתי לאכול פיצה והלכתי להורים שלי. עשיתי 2 סודוקו ב-24 שעות ופשוט צנחתי לשינה. נרדמתי בערך בעשרים ל-3, וביקשתי מאח שלי שיעיר אותי בעשרים ל-4. הוא אכן עשה את זה (לכן ביקשתי ממנו, הוא מאד דייקן ואחראי) ואז הודעתי לו בקול מריר וישנוני שיעזוב אותי בשקט ויתן לי להמשיך לישון. בפעם השניה שהתעוררתי האחים שלי התחילו לשיר שירי הלל לצ’וצ’ו, ציוויתי עליהם להשתתק וחזרתי לישון. אחרי כן צ’וצ’ו באה וליקקה לי את הפנים. אין לי מושג איך הצלחתי להתעורר 4 פעמים בשעת שינה וחצי.

נפגשתי עם רות בסנטר, מדדתי ג’ינס בפוקס והוא היה גדול עלי. כך מחקתי עוד חנות מותג מרשימת השופינג שלי בגין מחסור במידות לאנשים קטנים. נשארתי כרגע רק עם TNT ונו-ניים. קנינו לאור מתנה ליומולדת - מנורה עומדת יפה כזו עטופה בניר אורז ונורת פלורסנט בגודל של נורה רגילה בצבע ירוק. אחרי זה כשקלפר שאל למה דווקא ירוק לקח לנו כמה שניות להיזכר למה בחרנו. אנשים אחרים כבר הספיקו לעלות על הסיבה לפני שטרחנו להיזכר. נראה לי שהם מצאו את זה די מצחיק. חחח! עכשיו אני נזכרת גם שקנינו לו ברכה ושכחנו לפתוח אותה ולרשום בה. אנחנו מפגרות לגמרי. סורי קלפר, זה פרח לנו מהראש. אם בא לך להעביר את הברכה למישהו אחר… אני אישית לא אעלב.

אצלי בבית ראינו השיר שלנו, וזהר גילה את האמת אודות אריאל, שרון וגבעון. הטובים מנצחים, יאי!!!

בועז אסף אותנו ואחרי זה גם את ערן ורד בדרך. נתקענו שלושת רבעי שעה בפקק בדרך נמיר עד גלילות. בהתחלה בועז העלה אופציה שמדובר בשוטרים בטח שעוצרים את הכביש, אחרי זה העליתי שבטח היה מדובר בתאונת דרכים, אחרי כן ערן העלה את האופציה שכנראה מדובר באישה עירומה. אני פשוט העליתי את האופציה שבני הזוג החליטו להביא בראש בזמן נסיעה כך שבאמת היתה תאונה ויש שם בחורה עירומה וגם השוטרים חוסמים את הכביש. האזנו לעדכוני התנועה בגלגל"צ, וגילינו שבסך-הכל מדובר ב — כן כן — רמזור קצר.

עצרנו באם הדרך בארומה. אכלתי חצי סנדוויץ’ חלומי (גבינה, לא דרימי). בועז לקח סלט ממש מוצלח, אני לא יודעת איך היה האוכל של רות וערן, לא נברתי בשלהם.

הגענו למעגן מיכאל ובסוף לחוף שם ולא היתה תאורה בכלל, אז רוב הזמן לא ידעתי בכלל ליד מי אני עומדת. ליז ושי הגיעו, אז ליז ואני קצת התלטפנו (עד שאנחנו מתראות ב-100 שנים, אני ואחותי), והיו גם נדנדות שהיו להיט. אחת הנדנדות לא היתה מספיק חזק באדמה אז היא זזה מצד לצד כל הזמן. ערן סיפר אחר-כך שבאהל הצמיד את האוזן לאדמה ולא הבין את פשר הרעשים וכבר התחיל לפתח תאוריות על שדים ומפלצות/פועלים זרים שחופרים מתחת לאדמה של חוף מעגן מיכאל. קריפי. היו גם שירה, מאי ורותם (טרי רוז) והרגיש קצת כמו מפגש במאיסטי שכזה, אבל היה כיף והיו די הרבה צחוקים, למרות שהרגשתי קצת כמו בצ’ט והיו חסרות לי מדבקות כינויים על דש החולצה. אולי כדאי להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את מסורת המדבקות לערבי במה.

בדרך הביתה כבר נשפכתי לגמרי באוטו. איכשהו בזמן שישנתי היתה החלטה לנסוע לתקוע חומוס אשכרה ב-5 לפנות בוקר. אכלתי קצת חומוס. פגשתי שם אחד שיצאתי איתו לפני 4 שנים והוא היה די המום (ומעט נלהב) לראות אותי - הפציר בי מחמאות כגון "גדלת" ו"התפתחת" ו"אז תגידי, בת כמה את עכשיו? אה, 20? אז היית בת 16, זה אומר שעכשיו איתן בן 4."

(רגע, אבל מי זה בכלל איתן?)

"ויפה לך גבות!"

(אני יודעת, תודה)

זהו… עכשיו אני בבית, אני אדחוף את עצמי למקלחת ואעשה לעצמי טיפול עשרת אלפים להשמדת החול. אחרי כן אלך לישון ואקווה לקום לא אחרי אחת בצהריים.

במעגן מיכאל היו המון כוכבים בשמיים, משהו שלא רואים בתל-אביב בגלל הלייט-פולושן. בתור מישהי שממעטת מאד לצאת מת"א או להיות במקומות תחת כיפות שמיים זרויות כוכבים, התפלאתי היום לראות כוכב נופל לראשונה בחיי. הוא נעלם די מהר, אז לא הספקתי להביע משאלה. מצחיק שבדיוק אתמול עבדתי על העיצוב החדש לגלריה שלי.

וואו… עבר עלי יום מה זה ארוך…

אתמול (שזה כבר בפועל שלשום) הלכתי לישון ב-4:45 והתעוררתי ב-9:45, כי ב-11 היתה לי פגישה לקביעת תכנית אימון בחדר כושר. יצאתי ברבע ל-11 מהבית והיה חם נורא. ברמה היסטרית, מפחידה, לא תאמן ומייזעת. גם 20 דקות אחרי שכבר הייתי בחדר כושר הממוזג ולא עשיתי בכלל ספורט, עדיין הזעתי.

עשו לי בדיקות כלליות, ירדתי 1.6% שומן בחודש וחצי האחרונים. עכשיו אני עומדת על 12.2%. כשהתחלתי להתעמל הייתי 18 ומשהו אחוזים. שנאתי את התכנית הקודמת שלי, היא היתה ארוכה ומסורבלת ומעיקה וממש לא נהניתי ממנה. המדריך אמר שבצדק כי זו בכלל היתה תכנית אימונים לבאדי בילדרז ומזל שלא טרחתי לבוא ולעשות אותה. מה כבר יכולתי לצפות ממדריכה העונה לשם פרדי.

המדריך כתב לי אימון שבינתיים הוא נראה לי די מוצלח. הוא שאל אותי מה המטרות שלי והוא די הצליח לענות עליהן במדויק בחלוקת התרגילים. קיבלתי 3 תרגילי יציבות - חתירה, וינץ’ וזקפי גו, 3 תרגילי בטן - אלכסונים, כפיפות בטן בשיפוע שלילי ועוד משהו שעוד לא עליתי על שמו אבל הוא נחמד, 4 תרגילי ישבן וירכיים ו-4 תרגילים לזרועות. כל התרגילים הם 2 סטים, שזה פחות איטי ומעיק ועשיתי היום את כל האימון כולל אירובי. גמרתי הכל בשעה וחצי, די מגניב.

אחרי זה קפצתי לאכול פיצה והלכתי להורים שלי. עשיתי 2 סודוקו ב-24 שעות ופשוט צנחתי לשינה. נרדמתי בערך בעשרים ל-3, וביקשתי מאח שלי שיעיר אותי בעשרים ל-4. הוא אכן עשה את זה (לכן ביקשתי ממנו, הוא מאד דייקן ואחראי) ואז הודעתי לו בקול מריר וישנוני שיעזוב אותי בשקט ויתן לי להמשיך לישון. בפעם השניה שהתעוררתי האחים שלי התחילו לשיר שירי הלל לצ’וצ’ו, ציוויתי עליהם להשתתק וחזרתי לישון. אחרי כן צ’וצ’ו באה וליקקה לי את הפנים. אין לי מושג איך הצלחתי להתעורר 4 פעמים בשעת שינה וחצי.

נפגשתי עם רות בסנטר, מדדתי ג’ינס בפוקס והוא היה גדול עלי. כך מחקתי עוד חנות מותג מרשימת השופינג שלי בגין מחסור במידות לאנשים קטנים. נשארתי כרגע רק עם TNT ונו-ניים. קנינו לאור מתנה ליומולדת - מנורה עומדת יפה כזו עטופה בניר אורז ונורת פלורסנט בגודל של נורה רגילה בצבע ירוק. אחרי זה כשקלפר שאל למה דווקא ירוק לקח לנו כמה שניות להיזכר למה בחרנו. אנשים אחרים כבר הספיקו לעלות על הסיבה לפני שטרחנו להיזכר. נראה לי שהם מצאו את זה די מצחיק. חחח! עכשיו אני נזכרת גם שקנינו לו ברכה ושכחנו לפתוח אותה ולרשום בה. אנחנו מפגרות לגמרי. סורי קלפר, זה פרח לנו מהראש. אם בא לך להעביר את הברכה למישהו אחר… אני אישית לא אעלב.

אצלי בבית ראינו השיר שלנו, וזהר גילה את האמת אודות אריאל, שרון וגבעון. הטובים מנצחים, יאי!!!

בועז אסף אותנו ואחרי זה גם את ערן ורד בדרך. נתקענו שלושת רבעי שעה בפקק בדרך נמיר עד גלילות. בהתחלה בועז העלה אופציה שמדובר בשוטרים בטח שעוצרים את הכביש, אחרי זה העליתי שבטח היה מדובר בתאונת דרכים, אחרי כן ערן העלה את האופציה שכנראה מדובר באישה עירומה. אני פשוט העליתי את האופציה שבני הזוג החליטו להביא בראש בזמן נסיעה כך שבאמת היתה תאונה ויש שם בחורה עירומה וגם השוטרים חוסמים את הכביש. האזנו לעדכוני התנועה בגלגל"צ, וגילינו שבסך-הכל מדובר ב — כן כן — רמזור קצר.

עצרנו באם הדרך בארומה. אכלתי חצי סנדוויץ’ חלומי (גבינה, לא דרימי). בועז לקח סלט ממש מוצלח, אני לא יודעת איך היה האוכל של רות וערן, לא נברתי בשלהם.

הגענו למעגן מיכאל ובסוף לחוף שם ולא היתה תאורה בכלל, אז רוב הזמן לא ידעתי בכלל ליד מי אני עומדת. ליז ושי הגיעו, אז ליז ואני קצת התלטפנו (עד שאנחנו מתראות ב-100 שנים, אני ואחותי), והיו גם נדנדות שהיו להיט. אחת הנדנדות לא היתה מספיק חזק באדמה אז היא זזה מצד לצד כל הזמן. ערן סיפר אחר-כך שבאהל הצמיד את האוזן לאדמה ולא הבין את פשר הרעשים וכבר התחיל לפתח תאוריות על שדים ומפלצות/פועלים זרים שחופרים מתחת לאדמה של חוף מעגן מיכאל. קריפי. היו גם שירה, מאי ורותם (טרי רוז) והרגיש קצת כמו מפגש במאיסטי שכזה, אבל היה כיף והיו די הרבה צחוקים, למרות שהרגשתי קצת כמו בצ’ט והיו חסרות לי מדבקות כינויים על דש החולצה. אולי כדאי להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את מסורת המדבקות לערבי במה.

בדרך הביתה כבר נשפכתי לגמרי באוטו. איכשהו בזמן שישנתי היתה החלטה לנסוע לתקוע חומוס אשכרה ב-5 לפנות בוקר. אכלתי קצת חומוס. פגשתי שם אחד שיצאתי איתו לפני 4 שנים והוא היה די המום (ומעט נלהב) לראות אותי - הפציר בי מחמאות כגון "גדלת" ו"התפתחת" ו"אז תגידי, בת כמה את עכשיו? אה, 20? אז היית בת 16, זה אומר שעכשיו איתן בן 4."

(רגע, אבל מי זה בכלל איתן?)

"ויפה לך גבות!"

(אני יודעת, תודה)

זהו… עכשיו אני בבית, אני אדחוף את עצמי למקלחת ואעשה לעצמי טיפול עשרת אלפים להשמדת החול. אחרי כן אלך לישון ואקווה לקום לא אחרי אחת בצהריים.

במעגן מיכאל היו המון כוכבים בשמיים, משהו שלא רואים בתל-אביב בגלל הלייט-פולושן. בתור מישהי שממעטת מאד לצאת מת"א או להיות במקומות תחת כיפות שמיים זרויות כוכבים, התפלאתי היום לראות כוכב נופל לראשונה בחיי. הוא נעלם די מהר, אז לא הספקתי להביע משאלה. מצחיק שבדיוק אתמול עבדתי על העיצוב החדש לגלריה שלי.