מתוך הסילבוס של החדר כושר שלי לחודש אוקטובר. אז מי נרשם?
מתוך הסילבוס של החדר כושר שלי לחודש אוקטובר. אז מי נרשם?
בזמן שמצב הרוח הלאומי ירוד מצב הרוח שלי דווקא משתפר. אפילו שהוא נמצא אי שם במילואים אני מוצאת את עצמי מחליפה את האורגזמות המיניות באורגזמות דיאטה. אם לתרגם האורגזמה למספרים חמישה קילומטרים אני רצה מול הקיר פעמיים בשבוע, הופ נעלמו שני קילוגרמים, רק עוד שני סנטימטרים בהיקף המותניים ועוד שניים בהיקף הירכיים ואני הבחורה המאושרת על פני האדמה.
אני הכי אוהבת כשהוא מתגעגע לגוף שלי, זה גורם לי לחוש נוח יותר בעירום מאשר עם בגדים. ובכלל, עם גוף כמו שלו (לצלם, לגזור ולשמור) אני מוצאת את עצמי מהרהרת במחשבה שבגדים זו המצאה די מטופשת.
ככל שעובר הזמן אני פחות בחרדה מטילים שיפלו על תל-אביב. בשבוע שעבר הייתי במצב של כמעט התמוטטות מהאובססיה שבה עסקתי בנושא. בכל פעם שהייתי ברחוב בנקודה נייחת הבטתי לשמי אלנבי וחיכיתי שמשהו משומקום בשמיים ינחות לי ישר מול הפרצוף. אני חיה ברגשות אמביוולנטיים כלפי המלחמה הזו. בזמן שחשבתי על המשפט הבא לכתוב רצו לי כל כך הרבה דיעות חצויות, על איך המדינה שלי מצטיירת כמדינה השמנה במזרח התיכון ("מישהו שמן שהולך ברחוב ועושה בום בום בום בום" -בורלא) ואיך בעינינו חיי אדם של אזרח ישראלי חשובים יותר מחייו של אחר - ולא כל כך מבינה למה בעולם לא מוצאים את זה לגיטימי כפי שאני מוצאת. ואיך מכסחים את ביירות שמצד אחד זנחה את עצמה לפעילות טרוריסטית ומהצד השני מתפתחת תרבותית באופן מרשים. מה היה קורה אילו לנו היו מחריבים את תל-אביב? זה כעס מהול בעצב. לא חוויתי מלחמה על בשרי בכל 21 שנותי, אבל שמעתי שככל שמלחמה מתארכת היא גם מסתבכת, על אף שזו מוצדקת. יש רשע בעולם שצריך למגר, אבל יש דברים שאי אפשר לבד, איראן למשל היא כבר תיק גדול מדי. ערבים הם חארות בעיניי הלאומיות אבל פנים אל פנים אני רואה בן-אדם לפני שאני רואה ערבי.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא כאן. 250 מיליון אמריקאים ו-230 מיליון מוסלמים באינדונזיה, למשל, מול 6 מיליון ישראלים ודווקא פה, בישראל? עם דת שסוחבת על גבה המון מטענים. לא, אני לא שואלת את עצמי איך זה להיות נוצריה או מוסלמית. אני כן שואלת את עצמי לשם מה צריך את כל זה. בעיני יש אידאל מאד מוצק למיהו יהודי ובעיני אינני יהודיה על אף ש"הנתונים הטכניים" מראים שכן. אם היו כותבים את התנ"ך היום, היו אומרים שבגלל אנשים כמוני הומט האסון הזה על ישראל, מזל שאני לא יוצאת דופן.
אני לא מאמינה שיש אלוהים, אני מאמינה שמאחורי כל מקרה יש הסבר הגיוני, תיזה ואנטיתיזה שמתחברות יחדיו לתיזה חדשה, מהרמות הכי בסיסיות והמובנות מאליהן ועד האירועים הקטנים או החשובים שנחקקים בתודעתנו ובתת-המודע.
גם אני תיזה. קצת עקומה, אבל גם זה משהו.
בזמן שמצב הרוח הלאומי ירוד מצב הרוח שלי דווקא משתפר. אפילו שהוא נמצא אי שם במילואים אני מוצאת את עצמי מחליפה את האורגזמות המיניות באורגזמות דיאטה. אם לתרגם האורגזמה למספרים חמישה קילומטרים אני רצה מול הקיר פעמיים בשבוע, הופ נעלמו שני קילוגרמים, רק עוד שני סנטימטרים בהיקף המותניים ועוד שניים בהיקף הירכיים ואני הבחורה המאושרת על פני האדמה.
אני הכי אוהבת כשהוא מתגעגע לגוף שלי, זה גורם לי לחוש נוח יותר בעירום מאשר עם בגדים. ובכלל, עם גוף כמו שלו (לצלם, לגזור ולשמור) אני מוצאת את עצמי מהרהרת במחשבה שבגדים זו המצאה די מטופשת.
ככל שעובר הזמן אני פחות בחרדה מטילים שיפלו על תל-אביב. בשבוע שעבר הייתי במצב של כמעט התמוטטות מהאובססיה שבה עסקתי בנושא. בכל פעם שהייתי ברחוב בנקודה נייחת הבטתי לשמי אלנבי וחיכיתי שמשהו משומקום בשמיים ינחות לי ישר מול הפרצוף. אני חיה ברגשות אמביוולנטיים כלפי המלחמה הזו. בזמן שחשבתי על המשפט הבא לכתוב רצו לי כל כך הרבה דיעות חצויות, על איך המדינה שלי מצטיירת כמדינה השמנה במזרח התיכון ("מישהו שמן שהולך ברחוב ועושה בום בום בום בום" -בורלא) ואיך בעינינו חיי אדם של אזרח ישראלי חשובים יותר מחייו של אחר - ולא כל כך מבינה למה בעולם לא מוצאים את זה לגיטימי כפי שאני מוצאת. ואיך מכסחים את ביירות שמצד אחד זנחה את עצמה לפעילות טרוריסטית ומהצד השני מתפתחת תרבותית באופן מרשים. מה היה קורה אילו לנו היו מחריבים את תל-אביב? זה כעס מהול בעצב. לא חוויתי מלחמה על בשרי בכל 21 שנותי, אבל שמעתי שככל שמלחמה מתארכת היא גם מסתבכת, על אף שזו מוצדקת. יש רשע בעולם שצריך למגר, אבל יש דברים שאי אפשר לבד, איראן למשל היא כבר תיק גדול מדי. ערבים הם חארות בעיניי הלאומיות אבל פנים אל פנים אני רואה בן-אדם לפני שאני רואה ערבי.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא כאן. 250 מיליון אמריקאים ו-230 מיליון מוסלמים באינדונזיה, למשל, מול 6 מיליון ישראלים ודווקא פה, בישראל? עם דת שסוחבת על גבה המון מטענים. לא, אני לא שואלת את עצמי איך זה להיות נוצריה או מוסלמית. אני כן שואלת את עצמי לשם מה צריך את כל זה. בעיני יש אידאל מאד מוצק למיהו יהודי ובעיני אינני יהודיה על אף ש"הנתונים הטכניים" מראים שכן. אם היו כותבים את התנ"ך היום, היו אומרים שבגלל אנשים כמוני הומט האסון הזה על ישראל, מזל שאני לא יוצאת דופן.
אני לא מאמינה שיש אלוהים, אני מאמינה שמאחורי כל מקרה יש הסבר הגיוני, תיזה ואנטיתיזה שמתחברות יחדיו לתיזה חדשה, מהרמות הכי בסיסיות והמובנות מאליהן ועד האירועים הקטנים או החשובים שנחקקים בתודעתנו ובתת-המודע.
גם אני תיזה. קצת עקומה, אבל גם זה משהו.
בזמן שמצב הרוח הלאומי ירוד מצב הרוח שלי דווקא משתפר. אפילו שהוא נמצא אי שם במילואים אני מוצאת את עצמי מחליפה את האורגזמות המיניות באורגזמות דיאטה. אם לתרגם האורגזמה למספרים חמישה קילומטרים אני רצה מול הקיר פעמיים בשבוע, הופ נעלמו שני קילוגרמים, רק עוד שני סנטימטרים בהיקף המותניים ועוד שניים בהיקף הירכיים ואני הבחורה המאושרת על פני האדמה.
אני הכי אוהבת כשהוא מתגעגע לגוף שלי, זה גורם לי לחוש נוח יותר בעירום מאשר עם בגדים. ובכלל, עם גוף כמו שלו (לצלם, לגזור ולשמור) אני מוצאת את עצמי מהרהרת במחשבה שבגדים זו המצאה די מטופשת.
ככל שעובר הזמן אני פחות בחרדה מטילים שיפלו על תל-אביב. בשבוע שעבר הייתי במצב של כמעט התמוטטות מהאובססיה שבה עסקתי בנושא. בכל פעם שהייתי ברחוב בנקודה נייחת הבטתי לשמי אלנבי וחיכיתי שמשהו משומקום בשמיים ינחות לי ישר מול הפרצוף. אני חיה ברגשות אמביוולנטיים כלפי המלחמה הזו. בזמן שחשבתי על המשפט הבא לכתוב רצו לי כל כך הרבה דיעות חצויות, על איך המדינה שלי מצטיירת כמדינה השמנה במזרח התיכון ("מישהו שמן שהולך ברחוב ועושה בום בום בום בום" -בורלא) ואיך בעינינו חיי אדם של אזרח ישראלי חשובים יותר מחייו של אחר - ולא כל כך מבינה למה בעולם לא מוצאים את זה לגיטימי כפי שאני מוצאת. ואיך מכסחים את ביירות שמצד אחד זנחה את עצמה לפעילות טרוריסטית ומהצד השני מתפתחת תרבותית באופן מרשים. מה היה קורה אילו לנו היו מחריבים את תל-אביב? זה כעס מהול בעצב. לא חוויתי מלחמה על בשרי בכל 21 שנותי, אבל שמעתי שככל שמלחמה מתארכת היא גם מסתבכת, על אף שזו מוצדקת. יש רשע בעולם שצריך למגר, אבל יש דברים שאי אפשר לבד, איראן למשל היא כבר תיק גדול מדי. ערבים הם חארות בעיניי הלאומיות אבל פנים אל פנים אני רואה בן-אדם לפני שאני רואה ערבי.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא כאן. 250 מיליון אמריקאים ו-230 מיליון מוסלמים באינדונזיה, למשל, מול 6 מיליון ישראלים ודווקא פה, בישראל? עם דת שסוחבת על גבה המון מטענים. לא, אני לא שואלת את עצמי איך זה להיות נוצריה או מוסלמית. אני כן שואלת את עצמי לשם מה צריך את כל זה. בעיני יש אידאל מאד מוצק למיהו יהודי ובעיני אינני יהודיה על אף ש"הנתונים הטכניים" מראים שכן. אם היו כותבים את התנ"ך היום, היו אומרים שבגלל אנשים כמוני הומט האסון הזה על ישראל, מזל שאני לא יוצאת דופן.
אני לא מאמינה שיש אלוהים, אני מאמינה שמאחורי כל מקרה יש הסבר הגיוני, תיזה ואנטיתיזה שמתחברות יחדיו לתיזה חדשה, מהרמות הכי בסיסיות והמובנות מאליהן ועד האירועים הקטנים או החשובים שנחקקים בתודעתנו ובתת-המודע.
גם אני תיזה. קצת עקומה, אבל גם זה משהו.
הכל התחרפן. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. מאז יום רביעי התהפכו לי השעות ואני ישנה בין 12 בצהריים ל-8 בערב. חשבתי שהמלחמה הזו לא תגיע אלי בשום צורה כי בתל-אביב לא מרגישים כלום כמעט אף פעם, אבל אז גייסו אותו למילואים, בזמן הכי מתאים, אחרי שלא ראיתי אותו שבוע. באותו הרגע התחשק לי לשלוח את הלב שלי לחיזבאללה על טיל ולזיין לכולם את הצורה.
אתמול בערב יצאתי ותל-אביב היתה שוממת, חוץ מהתל-אביביים מלידה שלמדו איתי בתיכון כמעט לא ראיתי אף אחד ברחובות. ב-2 בלילה כבר נסגרו רוב המקומות ומצאתי את עצמי בפרילנד (איכ) כברירת מחדל. ב-5 בבוקר חזרתי הביתה וידעתי שאין סיכוי שאני נרדמת לפני 12 בצהריים, אז הלכתי לחדר כושר. מוזר להתאמן בחדר כושר ריק.
שוב החשיבה ההגיונית נדפקת לי כשאני מוצאת את עצמי מתמוגגת מאושר מהעובדה שאני מצליחה לחיות על צלחת סלט ירקות ביום. אם הייתי מצליחה לרדת במשקל באותה תדירות שאני מתבכיינת על כמה שאני שמנה, כבר מזמן הייתי מתה מתת-משקל, אבל בפועל אני מצליחה להוריד קילו ומעלה אותו חזרה מהר מאד, מדשדשת בסקאלה על הגבול המדויק מאד בין משקל תקין לתת משקל, ואני עדיין לא מאושרת מזה, משהו נראה לי מאד לא תקין אפילו במשקל הגבולי הזה. זה נראה לי כבד מדי.
לא יודעת מתי זה קרה לי שהתחלתי להעריץ רזון בצורה מוגזמת כל כך. זה מכלול שלם של רגשי נחיתות על עצמי והעובדות ברורות: כשהייתי שמנמנה הייתי פחות מושכת. כאילו זה לא מספיק שאני מרגישה כאילו חתכו אותי באמצע כשאני עומדת ליד מרבית בני האדם, אפילו על נעליים עם עקבים ושיש לי אף ענק ופה עקום.
אוף.
כל הזמן שואלים אותי למה אני לא כותבת יותר בבלוג. מי שמכיר את הבלוג שלי עוד מהשנה שעברה יודע שבין מרץ ליוני אני בתקופת פגרה (או בפוליטיקלי-קורקט יובש-ואגינלי-מנטלי קשה). כמו בשנה שעברה אני לא הכי מוצאת את הזמן לחלוק את עצמי, או את הצורך.
בורלא אומר שאני שופטת את עצמי יותר מדי לאחרונה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי אני יודעת שעומד לבוא פליפ. עוד שינוי קיצוני בהוויה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי זה אומר שבאיזשהי רמה אני לא אוהבת את עצמי.
שוב חזרתי לעשות כושר. זה און אנד אוף. עכשיו מגיע הקיץ וקצת השמנתי (קיבלתי שניצלים, ככה אומרים), עם מטרות עצבניות לחיטוב הגוף בחזרה למה שהייתי לפני שנה. אני הולכת לחדש מנוי בחדר-כושר, זה כבר בטוח. פנטזיות על בטן שטוחה…
בעבודה עברנו למוקד חדש. הגוף שלי לא הגיב טוב לשינוי והתחילו לי כאבי בטן כמו בעבודה הקודמת. זה לא עושה לי טוב, לא ברמה הנפשית ולא ברמה הפיזית. המעבר הזה לא כל כך עשה לי טוב ולעוד הרבה חברים בעבודה. משהו שם באנרגיות דפוק.
בעוד 22 שעות אני בת 21. אני אוהבת את יום ההולדת שלי, בניגוד לרוב האנשים ומה שהם מרגישים לגבי יום ההולדת שלהם. אולי כי אני לא מפתחת ציפיות אף פעם (למרות שהשנה יהיה קשה עם המסיבה והכל), אולי כי אני יודעת שזה עוד יום רגיל עם חיבה יתרה של אנשים כלפיך.
מזל טוב לכל החוגגים מלבדי… בורלאון, אורי, עודד, צחי, דוד ועוד המליון איש שהיה, יש ויהיה להם יומולדת בימים הקרובים… 
כל הזמן שואלים אותי למה אני לא כותבת יותר בבלוג. מי שמכיר את הבלוג שלי עוד מהשנה שעברה יודע שבין מרץ ליוני אני בתקופת פגרה (או בפוליטיקלי-קורקט יובש-ואגינלי-מנטלי קשה). כמו בשנה שעברה אני לא הכי מוצאת את הזמן לחלוק את עצמי, או את הצורך.
בורלא אומר שאני שופטת את עצמי יותר מדי לאחרונה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי אני יודעת שעומד לבוא פליפ. עוד שינוי קיצוני בהוויה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי זה אומר שבאיזשהי רמה אני לא אוהבת את עצמי.
שוב חזרתי לעשות כושר. זה און אנד אוף. עכשיו מגיע הקיץ וקצת השמנתי (קיבלתי שניצלים, ככה אומרים), עם מטרות עצבניות לחיטוב הגוף בחזרה למה שהייתי לפני שנה. אני הולכת לחדש מנוי בחדר-כושר, זה כבר בטוח. פנטזיות על בטן שטוחה…
בעבודה עברנו למוקד חדש. הגוף שלי לא הגיב טוב לשינוי והתחילו לי כאבי בטן כמו בעבודה הקודמת. זה לא עושה לי טוב, לא ברמה הנפשית ולא ברמה הפיזית. המעבר הזה לא כל כך עשה לי טוב ולעוד הרבה חברים בעבודה. משהו שם באנרגיות דפוק.
בעוד 22 שעות אני בת 21. אני אוהבת את יום ההולדת שלי, בניגוד לרוב האנשים ומה שהם מרגישים לגבי יום ההולדת שלהם. אולי כי אני לא מפתחת ציפיות אף פעם (למרות שהשנה יהיה קשה עם המסיבה והכל), אולי כי אני יודעת שזה עוד יום רגיל עם חיבה יתרה של אנשים כלפיך.
מזל טוב לכל החוגגים מלבדי… בורלאון, אורי, עודד, צחי, דוד ועוד המליון איש שהיה, יש ויהיה להם יומולדת בימים הקרובים…
כל הזמן שואלים אותי למה אני לא כותבת יותר בבלוג. מי שמכיר את הבלוג שלי עוד מהשנה שעברה יודע שבין מרץ ליוני אני בתקופת פגרה (או בפוליטיקלי-קורקט יובש-ואגינלי-מנטלי קשה). כמו בשנה שעברה אני לא הכי מוצאת את הזמן לחלוק את עצמי, או את הצורך.
בורלא אומר שאני שופטת את עצמי יותר מדי לאחרונה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי אני יודעת שעומד לבוא פליפ. עוד שינוי קיצוני בהוויה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי זה אומר שבאיזשהי רמה אני לא אוהבת את עצמי.
שוב חזרתי לעשות כושר. זה און אנד אוף. עכשיו מגיע הקיץ וקצת השמנתי (קיבלתי שניצלים, ככה אומרים), עם מטרות עצבניות לחיטוב הגוף בחזרה למה שהייתי לפני שנה. אני הולכת לחדש מנוי בחדר-כושר, זה כבר בטוח. פנטזיות על בטן שטוחה…
בעבודה עברנו למוקד חדש. הגוף שלי לא הגיב טוב לשינוי והתחילו לי כאבי בטן כמו בעבודה הקודמת. זה לא עושה לי טוב, לא ברמה הנפשית ולא ברמה הפיזית. המעבר הזה לא כל כך עשה לי טוב ולעוד הרבה חברים בעבודה. משהו שם באנרגיות דפוק.
בעוד 22 שעות אני בת 21. אני אוהבת את יום ההולדת שלי, בניגוד לרוב האנשים ומה שהם מרגישים לגבי יום ההולדת שלהם. אולי כי אני לא מפתחת ציפיות אף פעם (למרות שהשנה יהיה קשה עם המסיבה והכל), אולי כי אני יודעת שזה עוד יום רגיל עם חיבה יתרה של אנשים כלפיך.
מזל טוב לכל החוגגים מלבדי… בורלאון, אורי, עודד, צחי, דוד ועוד המליון איש שהיה, יש ויהיה להם יומולדת בימים הקרובים…
בחורף משמינים - 3 קילו לא יזיקו לי בכל מקרה - אני עדיין נראית בסדר - רק את חושבת שהבטן שלך לא שטוחה - רק את רואה ערימות של שומן מידלדלות לך מהזרועות.
אלה התירוצים שאני מנסה לתרץ לעצמי בכל פעם שאני נעמדת מול המראה ונגעלת. אני בהיסטריה מוחלטת משלושת הקילוגרמים החדשים שמעטרים את גופי.
אני שוב בתקופה כזו שאני מרגישה הכי מכוערת בעולם. אולי זה לא נראה לעין כי אנשים אומרים שנראה שעובר עלי משהו טוב. האמת שטוב לי, אני מאד משתדלת להפריד בין השומן ליומיום.
זו תקופה כזו שמתחשק לי להעניק אהבה כמעט מכל סוג ללא תנאים. אמרתי כבר פעם, יש לי המון אהבה לתת.
אני חווה עכשיו סוג של כאוס חברתי-פנימי. אני מרגישה איך החבורה שלנו התפרקה ואני מצרה על כך. אני מתגעגעת לקיץ, לימים שהיינו מבלים בהם בלילות. אני מתגעגעת לרות ולדוד ולבועז ולדיקסי ולהכל. אני מתגעגעת לימים שבורלא ודוד היו חברים טובים, כשבורלא ודוד היו עושים ניצוצות. אין לי כרגע חבורה של ממש, יש לי את בורלא ובורלא מצחיק אותי ואני מצחיקה אותו אז לבורלא יש אותי והוא ואני ביחד עושים המון רעש ובורלא ואני חברים של כולם. אנחנו מאד ידידותיים למשתמש.
(תמונה שמתארת את המציאות היומיומית של בורלא ושלי)
בעבודה טוב לי, דה גוד אולד פלאז יודעים זאת - הם רואים איך נעלמתי מהצ’ט שלנו ואיך נבלעתי שם בתוך המוקד. כל שיחת טלפון שזורמת אלי היא "אני באמצע משמרת תתקשרו אלי אחרי 2300." או "סורי, היום אני במשמרת לילה."
(גם זה בסוף יתפוצץ, כבר למדתי על בשרי שנועדתי להישנא בסופו של דבר)
מחר מתחיל אפריל. אפריל הוא חודש ימי ההולדת הגדול. אאחל לכל החוגגים ביחד איתי את החודש הזה במזל טוב וסתם שתדעו שבעוד חודש אני בת 21. אימאל’ה.
בחורף משמינים - 3 קילו לא יזיקו לי בכל מקרה - אני עדיין נראית בסדר - רק את חושבת שהבטן שלך לא שטוחה - רק את רואה ערימות של שומן מידלדלות לך מהזרועות.
אלה התירוצים שאני מנסה לתרץ לעצמי בכל פעם שאני נעמדת מול המראה ונגעלת. אני בהיסטריה מוחלטת משלושת הקילוגרמים החדשים שמעטרים את גופי.
אני שוב בתקופה כזו שאני מרגישה הכי מכוערת בעולם. אולי זה לא נראה לעין כי אנשים אומרים שנראה שעובר עלי משהו טוב. האמת שטוב לי, אני מאד משתדלת להפריד בין השומן ליומיום.
זו תקופה כזו שמתחשק לי להעניק אהבה כמעט מכל סוג ללא תנאים. אמרתי כבר פעם, יש לי המון אהבה לתת.
אני חווה עכשיו סוג של כאוס חברתי-פנימי. אני מרגישה איך החבורה שלנו התפרקה ואני מצרה על כך. אני מתגעגעת לקיץ, לימים שהיינו מבלים בהם בלילות. אני מתגעגעת לרות ולדוד ולבועז ולדיקסי ולהכל. אני מתגעגעת לימים שבורלא ודוד היו חברים טובים, כשבורלא ודוד היו עושים ניצוצות. אין לי כרגע חבורה של ממש, יש לי את בורלא ובורלא מצחיק אותי ואני מצחיקה אותו אז לבורלא יש אותי והוא ואני ביחד עושים המון רעש ובורלא ואני חברים של כולם. אנחנו מאד ידידותיים למשתמש.
(תמונה שמתארת את המציאות היומיומית של בורלא ושלי)
בעבודה טוב לי, דה גוד אולד פלאז יודעים זאת - הם רואים איך נעלמתי מהצ’ט שלנו ואיך נבלעתי שם בתוך המוקד. כל שיחת טלפון שזורמת אלי היא "אני באמצע משמרת תתקשרו אלי אחרי 2300." או "סורי, היום אני במשמרת לילה."
(גם זה בסוף יתפוצץ, כבר למדתי על בשרי שנועדתי להישנא בסופו של דבר)
מחר מתחיל אפריל. אפריל הוא חודש ימי ההולדת הגדול. אאחל לכל החוגגים ביחד איתי את החודש הזה במזל טוב וסתם שתדעו שבעוד חודש אני בת 21. אימאל’ה.
בחורף משמינים - 3 קילו לא יזיקו לי בכל מקרה - אני עדיין נראית בסדר - רק את חושבת שהבטן שלך לא שטוחה - רק את רואה ערימות של שומן מידלדלות לך מהזרועות.
אלה התירוצים שאני מנסה לתרץ לעצמי בכל פעם שאני נעמדת מול המראה ונגעלת. אני בהיסטריה מוחלטת משלושת הקילוגרמים החדשים שמעטרים את גופי.
אני שוב בתקופה כזו שאני מרגישה הכי מכוערת בעולם. אולי זה לא נראה לעין כי אנשים אומרים שנראה שעובר עלי משהו טוב. האמת שטוב לי, אני מאד משתדלת להפריד בין השומן ליומיום.
זו תקופה כזו שמתחשק לי להעניק אהבה כמעט מכל סוג ללא תנאים. אמרתי כבר פעם, יש לי המון אהבה לתת.
אני חווה עכשיו סוג של כאוס חברתי-פנימי. אני מרגישה איך החבורה שלנו התפרקה ואני מצרה על כך. אני מתגעגעת לקיץ, לימים שהיינו מבלים בהם בלילות. אני מתגעגעת לרות ולדוד ולבועז ולדיקסי ולהכל. אני מתגעגעת לימים שבורלא ודוד היו חברים טובים, כשבורלא ודוד היו עושים ניצוצות. אין לי כרגע חבורה של ממש, יש לי את בורלא ובורלא מצחיק אותי ואני מצחיקה אותו אז לבורלא יש אותי והוא ואני ביחד עושים המון רעש ובורלא ואני חברים של כולם. אנחנו מאד ידידותיים למשתמש.
(תמונה שמתארת את המציאות היומיומית של בורלא ושלי)
בעבודה טוב לי, דה גוד אולד פלאז יודעים זאת - הם רואים איך נעלמתי מהצ’ט שלנו ואיך נבלעתי שם בתוך המוקד. כל שיחת טלפון שזורמת אלי היא "אני באמצע משמרת תתקשרו אלי אחרי 2300." או "סורי, היום אני במשמרת לילה."
(גם זה בסוף יתפוצץ, כבר למדתי על בשרי שנועדתי להישנא בסופו של דבר)
מחר מתחיל אפריל. אפריל הוא חודש ימי ההולדת הגדול. אאחל לכל החוגגים ביחד איתי את החודש הזה במזל טוב וסתם שתדעו שבעוד חודש אני בת 21. אימאל’ה.