CorKy.NeT Feeds

כמעט התאהבתי. חזרתי לעשות ספורט. צמחה לי הגבה הימנית אבל באותו מצמוץ גם הרסתי את השמאלית. חזרתי לחיות בשעות הטבעיות שלי (כלומר, להיות ערה בלילה ולישון ביום). פרצו לי לדירה ודפקו מאוורר (נרקומנים מפגרים). קניתי פלאפון חדש. התחלתי לעשות דברים חדשים בעבודה כמו משמרות לילה ושיחות יוצאות. הפסקתי ללבוש חזיה. קניתי צעיפים. עשיתי מנוי לעלמה. הגעתי למסקנה הגורפת שאין סיכוי בעולם הזה שאתאהב במישהו וזה יהיה הדדי, או ההיפך. התמוטטתי לבכי פתאטי רק פעמיים. וואו.

כמעט התאהבתי. חזרתי לעשות ספורט. צמחה לי הגבה הימנית אבל באותו מצמוץ גם הרסתי את השמאלית. חזרתי לחיות בשעות הטבעיות שלי (כלומר, להיות ערה בלילה ולישון ביום). פרצו לי לדירה ודפקו מאוורר (נרקומנים מפגרים). קניתי פלאפון חדש. התחלתי לעשות דברים חדשים בעבודה כמו משמרות לילה ושיחות יוצאות. הפסקתי ללבוש חזיה. קניתי צעיפים. עשיתי מנוי לעלמה. הגעתי למסקנה הגורפת שאין סיכוי בעולם הזה שאתאהב במישהו וזה יהיה הדדי, או ההיפך. התמוטטתי לבכי פתאטי רק פעמיים. וואו.

כמעט התאהבתי. חזרתי לעשות ספורט. צמחה לי הגבה הימנית אבל באותו מצמוץ גם הרסתי את השמאלית. חזרתי לחיות בשעות הטבעיות שלי (כלומר, להיות ערה בלילה ולישון ביום). פרצו לי לדירה ודפקו מאוורר (נרקומנים מפגרים). קניתי פלאפון חדש. התחלתי לעשות דברים חדשים בעבודה כמו משמרות לילה ושיחות יוצאות. הפסקתי ללבוש חזיה. קניתי צעיפים. עשיתי מנוי לעלמה. הגעתי למסקנה הגורפת שאין סיכוי בעולם הזה שאתאהב במישהו וזה יהיה הדדי, או ההיפך. התמוטטתי לבכי פתאטי רק פעמיים. וואו.

אני תוהה מתי יגיע השלב שאני אתעלף מעודף אלכוהול. מצחיק אותי קצת שמצאתי את עצמי חצי מהשבוע שיכורה. סוג של הרסנות עצמית (מתונה) שלא ברור לי מאיפה היא נובעת. אני באמת מקווה שזה החורף נותן את אותות הדכאון.

ישנתי כמו משוגעת ביממה האחרונה, אולי סוג של פיצוי על השבוע האחרון. עוד מעט אני הולכת לחדר כושר לקרוע מעצמי עוד קצת (עד שסוף סוף עברו לי הכאבים בחזה התחתון).

עשיתי הרבה דברים מטופשים השבוע שאני מתחרטת עליהם אז אני פשוט מדחיקה אותם (פשוט כי נהניתי, אז זה עדיף על לאכול את עצמי). יש בי געגועים לאנשים מסוימים שנכנסים ויוצאים מחיי לסירוגין, לחלק אני מתגעגעת מהסיבות הכי אותנטיות, לחלק מהסיבות הכי מטומטמות אבל אני מקבלת את זה כי ככה הסיסטמה שלי עובדת. מתגעגעת לחברים הטובים שלי - רות ודוד. לא יוצא לי לראות אותם כמעט כי כולם כל הזמן בעבודה, למרות שלי זה לא מפריע לצאת מתי שרק בא לי, אולי בגלל שאני-לא-גרה-רחוק-ומאויישת-על-ידי-זוגיות וכאלה.

החלטתי להשמין סופית. הייתי ביומולדת של מטין ביום חמישי והצטלמנו ביחד, לגמתי ממשקה ובתמונה הלחיים שלי היו שקועות ברמה די מפחידה, גם נראיתי כמו חיזר. הבעיה היא להצליח לפתח תיאבון שוב. כבר יש לי את כל הטריקים הקטנים לניטרול התיאבון ככה שאני אוכל לחיות על מנה חמה ושקית צ’יפס ביום, או על סנדביץ’ מהחדר אוכל או על חצי צלחת טשולענט.

רוצה לפעמים להפסיק להיות אני כי את האני הזה אני לא מצליחה לתקן, נפשית או פיזית.

אני תוהה מתי יגיע השלב שאני אתעלף מעודף אלכוהול. מצחיק אותי קצת שמצאתי את עצמי חצי מהשבוע שיכורה. סוג של הרסנות עצמית (מתונה) שלא ברור לי מאיפה היא נובעת. אני באמת מקווה שזה החורף נותן את אותות הדכאון.

ישנתי כמו משוגעת ביממה האחרונה, אולי סוג של פיצוי על השבוע האחרון. עוד מעט אני הולכת לחדר כושר לקרוע מעצמי עוד קצת (עד שסוף סוף עברו לי הכאבים בחזה התחתון).

עשיתי הרבה דברים מטופשים השבוע שאני מתחרטת עליהם אז אני פשוט מדחיקה אותם (פשוט כי נהניתי, אז זה עדיף על לאכול את עצמי). יש בי געגועים לאנשים מסוימים שנכנסים ויוצאים מחיי לסירוגין, לחלק אני מתגעגעת מהסיבות הכי אותנטיות, לחלק מהסיבות הכי מטומטמות אבל אני מקבלת את זה כי ככה הסיסטמה שלי עובדת. מתגעגעת לחברים הטובים שלי - רות ודוד. לא יוצא לי לראות אותם כמעט כי כולם כל הזמן בעבודה, למרות שלי זה לא מפריע לצאת מתי שרק בא לי, אולי בגלל שאני-לא-גרה-רחוק-ומאויישת-על-ידי-זוגיות וכאלה.

החלטתי להשמין סופית. הייתי ביומולדת של מטין ביום חמישי והצטלמנו ביחד, לגמתי ממשקה ובתמונה הלחיים שלי היו שקועות ברמה די מפחידה, גם נראיתי כמו חיזר. הבעיה היא להצליח לפתח תיאבון שוב. כבר יש לי את כל הטריקים הקטנים לניטרול התיאבון ככה שאני אוכל לחיות על מנה חמה ושקית צ’יפס ביום, או על סנדביץ’ מהחדר אוכל או על חצי צלחת טשולענט.

רוצה לפעמים להפסיק להיות אני כי את האני הזה אני לא מצליחה לתקן, נפשית או פיזית.

אני תוהה מתי יגיע השלב שאני אתעלף מעודף אלכוהול. מצחיק אותי קצת שמצאתי את עצמי חצי מהשבוע שיכורה. סוג של הרסנות עצמית (מתונה) שלא ברור לי מאיפה היא נובעת. אני באמת מקווה שזה החורף נותן את אותות הדכאון.

ישנתי כמו משוגעת ביממה האחרונה, אולי סוג של פיצוי על השבוע האחרון. עוד מעט אני הולכת לחדר כושר לקרוע מעצמי עוד קצת (עד שסוף סוף עברו לי הכאבים בחזה התחתון).

עשיתי הרבה דברים מטופשים השבוע שאני מתחרטת עליהם אז אני פשוט מדחיקה אותם (פשוט כי נהניתי, אז זה עדיף על לאכול את עצמי). יש בי געגועים לאנשים מסוימים שנכנסים ויוצאים מחיי לסירוגין, לחלק אני מתגעגעת מהסיבות הכי אותנטיות, לחלק מהסיבות הכי מטומטמות אבל אני מקבלת את זה כי ככה הסיסטמה שלי עובדת. מתגעגעת לחברים הטובים שלי - רות ודוד. לא יוצא לי לראות אותם כמעט כי כולם כל הזמן בעבודה, למרות שלי זה לא מפריע לצאת מתי שרק בא לי, אולי בגלל שאני-לא-גרה-רחוק-ומאויישת-על-ידי-זוגיות וכאלה.

החלטתי להשמין סופית. הייתי ביומולדת של מטין ביום חמישי והצטלמנו ביחד, לגמתי ממשקה ובתמונה הלחיים שלי היו שקועות ברמה די מפחידה, גם נראיתי כמו חיזר. הבעיה היא להצליח לפתח תיאבון שוב. כבר יש לי את כל הטריקים הקטנים לניטרול התיאבון ככה שאני אוכל לחיות על מנה חמה ושקית צ’יפס ביום, או על סנדביץ’ מהחדר אוכל או על חצי צלחת טשולענט.

רוצה לפעמים להפסיק להיות אני כי את האני הזה אני לא מצליחה לתקן, נפשית או פיזית.

ריק לי בתוכן. זה לא שאין לי מה לספר. חזרתי לעשות ספורט. כולי תפוסה כבר חצי שבוע. מפריזה עם כפיפות הבטן. רק מחשבות עקומות הן המחשבות שמספרות שהכאב הזה טוב בשבילי. אני רוצה שימעכו אותי עד שיגיעו לשיא הכאב, בשיא זה בטוח יעבור <אני לא יודעת מי סיפר לי את זה, אבל זה לא נכון>.

אני רוצה לחפור לאנשים עם כפיות בעיניים. להוציא את הכחול או את השקד או את האפור או את הדבש העמוק הזה ולהסתכל אל תוך קליפת הביצה הלבנה הזו ולגלות שהכל שם שחור, ריק <פיזית זה לא באמת נכון>.

אני מרגישה חרא, אני מרגישה טוב, אני מרגישה חרא, אני מרגישה טוב, פינג, פונג, שב-ש-בת! הרוח כבר לא היא זו שמושכת את המצב. זה יעבור בקיץ. רוצה חמישה-עשר באוגוסט פה, עכשיו, אצלי בבית. אני רוצה ללכת לים עם מגבת וכפכפים, לזרוק אותם על החול-כמו-ריבת-חלב ולשחות רק אני עם עצמי אני והדגים ואני. כל כך שקט באמצע של החוף לאמצע של שובר הגלים, הזיות על עקיצות מדוזה, אח זה מגרד לי נורא <שוב נפלתי בפח>.

אני נמסה לתוך הדבש שלך. המממ. הממ. המממ. אני כמו זבוב עכשיו. אני קטנה ומזמזמת ואני אוהבת דבש. עכשיו אני כמו-סה <בלחש>. לא אוהבת להיות כמו-סה <בלחש>. אני אומרת אני דוגרי אבל האמת היא שאני בולשיט. כל מסת הרגשות הזו היא טוטאלי פייק <בול-שיט>.

אני צריכה לישון עכשיו בכלל. איך הפלייליסט שלי כבר מכיר אותי היטב. אני נותרת ערה בציפיה האם ידע איך אני מרגישה, האם ידע את הנחמה שלי בשירה ו<חכו, זה רגע ממש ממש צ’יזי>אולי גם קצת בוכה. עכשיו באוזן שלי הרבה פיונה, הרבה טווין פיקס הפסקול. מוסיקה חזרה להיות חלק מהנשמה שלי, זה משמח אותי. יש לי השראה.

אימא שלי מתרגלת לרעיון שכרגע יותר מתחשק לי ללמוד פיתוח קול ממשהו רציני <בעיניה>, וכל הזמן עוד מלא דברים שאני רוצה ללמוד, כל כך הרבה שלמי יש כח להתחיל מאיפשהו. ככה התמוטטתי בפעם הראשונה, למדתי יותר מדי. עד אותו היום הייתי הכי טובה בכל מה שעשיתי. מאז אני פוחדת להתאמץ. קולד-פיט-אט-דה-מומנט-אוף-טרות’.

דווקא היה לי המון אומץ להיות דפוקה. זה הכי קל. באותו הרגע לא חשבתי. האמת היא שטוב שלא חשבתי, השארתי את האופציה לעתיד להתמודד עם זה. העתיד לא מתמודד כל כך טוב עם זה.

ואף מילה על אהבה.

ריק לי בתוכן. זה לא שאין לי מה לספר. חזרתי לעשות ספורט. כולי תפוסה כבר חצי שבוע. מפריזה עם כפיפות הבטן. רק מחשבות עקומות הן המחשבות שמספרות שהכאב הזה טוב בשבילי. אני רוצה שימעכו אותי עד שיגיעו לשיא הכאב, בשיא זה בטוח יעבור <אני לא יודעת מי סיפר לי את זה, אבל זה לא נכון>.

אני רוצה לחפור לאנשים עם כפיות בעיניים. להוציא את הכחול או את השקד או את האפור או את הדבש העמוק הזה ולהסתכל אל תוך קליפת הביצה הלבנה הזו ולגלות שהכל שם שחור, ריק <פיזית זה לא באמת נכון>.

אני מרגישה חרא, אני מרגישה טוב, אני מרגישה חרא, אני מרגישה טוב, פינג, פונג, שב-ש-בת! הרוח כבר לא היא זו שמושכת את המצב. זה יעבור בקיץ. רוצה חמישה-עשר באוגוסט פה, עכשיו, אצלי בבית. אני רוצה ללכת לים עם מגבת וכפכפים, לזרוק אותם על החול-כמו-ריבת-חלב ולשחות רק אני עם עצמי אני והדגים ואני. כל כך שקט באמצע של החוף לאמצע של שובר הגלים, הזיות על עקיצות מדוזה, אח זה מגרד לי נורא <שוב נפלתי בפח>.

אני נמסה לתוך הדבש שלך. המממ. הממ. המממ. אני כמו זבוב עכשיו. אני קטנה ומזמזמת ואני אוהבת דבש. עכשיו אני כמו-סה <בלחש>. לא אוהבת להיות כמו-סה <בלחש>. אני אומרת אני דוגרי אבל האמת היא שאני בולשיט. כל מסת הרגשות הזו היא טוטאלי פייק <בול-שיט>.

אני צריכה לישון עכשיו בכלל. איך הפלייליסט שלי כבר מכיר אותי היטב. אני נותרת ערה בציפיה האם ידע איך אני מרגישה, האם ידע את הנחמה שלי בשירה ו<חכו, זה רגע ממש ממש צ’יזי>אולי גם קצת בוכה. עכשיו באוזן שלי הרבה פיונה, הרבה טווין פיקס הפסקול. מוסיקה חזרה להיות חלק מהנשמה שלי, זה משמח אותי. יש לי השראה.

אימא שלי מתרגלת לרעיון שכרגע יותר מתחשק לי ללמוד פיתוח קול ממשהו רציני <בעיניה>, וכל הזמן עוד מלא דברים שאני רוצה ללמוד, כל כך הרבה שלמי יש כח להתחיל מאיפשהו. ככה התמוטטתי בפעם הראשונה, למדתי יותר מדי. עד אותו היום הייתי הכי טובה בכל מה שעשיתי. מאז אני פוחדת להתאמץ. קולד-פיט-אט-דה-מומנט-אוף-טרות’.

דווקא היה לי המון אומץ להיות דפוקה. זה הכי קל. באותו הרגע לא חשבתי. האמת היא שטוב שלא חשבתי, השארתי את האופציה לעתיד להתמודד עם זה. העתיד לא מתמודד כל כך טוב עם זה.

ואף מילה על אהבה.

ריק לי בתוכן. זה לא שאין לי מה לספר. חזרתי לעשות ספורט. כולי תפוסה כבר חצי שבוע. מפריזה עם כפיפות הבטן. רק מחשבות עקומות הן המחשבות שמספרות שהכאב הזה טוב בשבילי. אני רוצה שימעכו אותי עד שיגיעו לשיא הכאב, בשיא זה בטוח יעבור <אני לא יודעת מי סיפר לי את זה, אבל זה לא נכון>.

אני רוצה לחפור לאנשים עם כפיות בעיניים. להוציא את הכחול או את השקד או את האפור או את הדבש העמוק הזה ולהסתכל אל תוך קליפת הביצה הלבנה הזו ולגלות שהכל שם שחור, ריק <פיזית זה לא באמת נכון>.

אני מרגישה חרא, אני מרגישה טוב, אני מרגישה חרא, אני מרגישה טוב, פינג, פונג, שב-ש-בת! הרוח כבר לא היא זו שמושכת את המצב. זה יעבור בקיץ. רוצה חמישה-עשר באוגוסט פה, עכשיו, אצלי בבית. אני רוצה ללכת לים עם מגבת וכפכפים, לזרוק אותם על החול-כמו-ריבת-חלב ולשחות רק אני עם עצמי אני והדגים ואני. כל כך שקט באמצע של החוף לאמצע של שובר הגלים, הזיות על עקיצות מדוזה, אח זה מגרד לי נורא <שוב נפלתי בפח>.

אני נמסה לתוך הדבש שלך. המממ. הממ. המממ. אני כמו זבוב עכשיו. אני קטנה ומזמזמת ואני אוהבת דבש. עכשיו אני כמו-סה <בלחש>. לא אוהבת להיות כמו-סה <בלחש>. אני אומרת אני דוגרי אבל האמת היא שאני בולשיט. כל מסת הרגשות הזו היא טוטאלי פייק <בול-שיט>.

אני צריכה לישון עכשיו בכלל. איך הפלייליסט שלי כבר מכיר אותי היטב. אני נותרת ערה בציפיה האם ידע איך אני מרגישה, האם ידע את הנחמה שלי בשירה ו<חכו, זה רגע ממש ממש צ’יזי>אולי גם קצת בוכה. עכשיו באוזן שלי הרבה פיונה, הרבה טווין פיקס הפסקול. מוסיקה חזרה להיות חלק מהנשמה שלי, זה משמח אותי. יש לי השראה.

אימא שלי מתרגלת לרעיון שכרגע יותר מתחשק לי ללמוד פיתוח קול ממשהו רציני <בעיניה>, וכל הזמן עוד מלא דברים שאני רוצה ללמוד, כל כך הרבה שלמי יש כח להתחיל מאיפשהו. ככה התמוטטתי בפעם הראשונה, למדתי יותר מדי. עד אותו היום הייתי הכי טובה בכל מה שעשיתי. מאז אני פוחדת להתאמץ. קולד-פיט-אט-דה-מומנט-אוף-טרות’.

דווקא היה לי המון אומץ להיות דפוקה. זה הכי קל. באותו הרגע לא חשבתי. האמת היא שטוב שלא חשבתי, השארתי את האופציה לעתיד להתמודד עם זה. העתיד לא מתמודד כל כך טוב עם זה.

ואף מילה על אהבה.

כבר אמרתי לעצמי שאני כמעט שם היום. לא לא לא, היום זה לא יקרה לי, לא לא לא, היום אני לא אשקע בדכאון. דווקא יצאתי במצב רוח מצוין מהעבודה וגם במונית שעשעתי את הנהג כמעט לכדי תאונה. בבית גם היה בסדר ואז קבעתי עם אימא שלי להיפגש במכולת ליד הבית של ההורים. היינו צריכות לעשות המון קניות ואני כבר לא הרגשתי את הבוהן השמאלית של הרגל שלי בגלל שהייתי פלוס-מינוס כבר 13 שעות במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי. התחלתי להתבכיין, מסוג הבכיינויות שמשניאות את עצמי עלי - "ואיך את מצפה שאני אסחוב כל כך הרבה?" והלכתי עקום לחלוטין. בבית הכנתי למשפחה שלי נודלס סצ’ואן ויהונתן די נגנב והודיע סופית שהוא נוטש את המנה חמה נודלס עוף לטובת מנה חמה נודלס סצ’ואן. ואז השתפר לי מצב הרוח. הכל תלוי באוכל, לא?

אימא שלי אומרת שנהייתי רזה מדי כבר וזה לא יפה, עופר דווקא אומר שהשמנתי. לי זה לא משנה מה כולם אומרים כל כך. כבר שנה וחצי שהבטן שלי לא מספיק שטוחה לי. חשוב לשמור על זרועות דקיקות ולוודא שיש עדיין רווח בין הירכיים כשהם צמודים. נמאס לי ללבוש חזיה כי הציצים שלי יותר יפים בלי. אימא שלי אומרת לי שלא אעז להפסיק ללבוש חזיה כי בסוף הם יפלו, אני מנסה להסביר לה שציצי פיצי לא נופל כל כך בקלות.

פעם לא יכולתי בלי חזיה. הרגשתי שהגוף שלי כל כך מכוער בלי חזיה, והייתי חייבת תמיד ללבוש פוש אפ, מי שאומרת שהיא לא לובשת פוש אפ משקרת. גם מי שאומרת שהיא לא מאוננת, אגב. הבחורה היחידה שהכרתי שלא שיקרה לגבי הפוש אפ שלה, היא למרבה האירוניה השקרנית הפתולוגית הכי גדולה שיצא לי להכיר.

ליהגתי די להיום. אני הולכת להפשיר את המנוי בחדר כושר, לקבוע לעצמי 2 ימי אימון קבועים בשבוע (אמן אני אעמוד ביעד הזה) ופעם בשבוע יוגה. אני ממש צריכה את זה דחוף.

כבר אמרתי לעצמי שאני כמעט שם היום. לא לא לא, היום זה לא יקרה לי, לא לא לא, היום אני לא אשקע בדכאון. דווקא יצאתי במצב רוח מצוין מהעבודה וגם במונית שעשעתי את הנהג כמעט לכדי תאונה. בבית גם היה בסדר ואז קבעתי עם אימא שלי להיפגש במכולת ליד הבית של ההורים. היינו צריכות לעשות המון קניות ואני כבר לא הרגשתי את הבוהן השמאלית של הרגל שלי בגלל שהייתי פלוס-מינוס כבר 13 שעות במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי. התחלתי להתבכיין, מסוג הבכיינויות שמשניאות את עצמי עלי - "ואיך את מצפה שאני אסחוב כל כך הרבה?" והלכתי עקום לחלוטין. בבית הכנתי למשפחה שלי נודלס סצ’ואן ויהונתן די נגנב והודיע סופית שהוא נוטש את המנה חמה נודלס עוף לטובת מנה חמה נודלס סצ’ואן. ואז השתפר לי מצב הרוח. הכל תלוי באוכל, לא?

אימא שלי אומרת שנהייתי רזה מדי כבר וזה לא יפה, עופר דווקא אומר שהשמנתי. לי זה לא משנה מה כולם אומרים כל כך. כבר שנה וחצי שהבטן שלי לא מספיק שטוחה לי. חשוב לשמור על זרועות דקיקות ולוודא שיש עדיין רווח בין הירכיים כשהם צמודים. נמאס לי ללבוש חזיה כי הציצים שלי יותר יפים בלי. אימא שלי אומרת לי שלא אעז להפסיק ללבוש חזיה כי בסוף הם יפלו, אני מנסה להסביר לה שציצי פיצי לא נופל כל כך בקלות.

פעם לא יכולתי בלי חזיה. הרגשתי שהגוף שלי כל כך מכוער בלי חזיה, והייתי חייבת תמיד ללבוש פוש אפ, מי שאומרת שהיא לא לובשת פוש אפ משקרת. גם מי שאומרת שהיא לא מאוננת, אגב. הבחורה היחידה שהכרתי שלא שיקרה לגבי הפוש אפ שלה, היא למרבה האירוניה השקרנית הפתולוגית הכי גדולה שיצא לי להכיר.

ליהגתי די להיום. אני הולכת להפשיר את המנוי בחדר כושר, לקבוע לעצמי 2 ימי אימון קבועים בשבוע (אמן אני אעמוד ביעד הזה) ופעם בשבוע יוגה. אני ממש צריכה את זה דחוף.

כבר אמרתי לעצמי שאני כמעט שם היום. לא לא לא, היום זה לא יקרה לי, לא לא לא, היום אני לא אשקע בדכאון. דווקא יצאתי במצב רוח מצוין מהעבודה וגם במונית שעשעתי את הנהג כמעט לכדי תאונה. בבית גם היה בסדר ואז קבעתי עם אימא שלי להיפגש במכולת ליד הבית של ההורים. היינו צריכות לעשות המון קניות ואני כבר לא הרגשתי את הבוהן השמאלית של הרגל שלי בגלל שהייתי פלוס-מינוס כבר 13 שעות במגפי הגרוייסע-קלפטע שלי. התחלתי להתבכיין, מסוג הבכיינויות שמשניאות את עצמי עלי - "ואיך את מצפה שאני אסחוב כל כך הרבה?" והלכתי עקום לחלוטין. בבית הכנתי למשפחה שלי נודלס סצ’ואן ויהונתן די נגנב והודיע סופית שהוא נוטש את המנה חמה נודלס עוף לטובת מנה חמה נודלס סצ’ואן. ואז השתפר לי מצב הרוח. הכל תלוי באוכל, לא?

אימא שלי אומרת שנהייתי רזה מדי כבר וזה לא יפה, עופר דווקא אומר שהשמנתי. לי זה לא משנה מה כולם אומרים כל כך. כבר שנה וחצי שהבטן שלי לא מספיק שטוחה לי. חשוב לשמור על זרועות דקיקות ולוודא שיש עדיין רווח בין הירכיים כשהם צמודים. נמאס לי ללבוש חזיה כי הציצים שלי יותר יפים בלי. אימא שלי אומרת לי שלא אעז להפסיק ללבוש חזיה כי בסוף הם יפלו, אני מנסה להסביר לה שציצי פיצי לא נופל כל כך בקלות.

פעם לא יכולתי בלי חזיה. הרגשתי שהגוף שלי כל כך מכוער בלי חזיה, והייתי חייבת תמיד ללבוש פוש אפ, מי שאומרת שהיא לא לובשת פוש אפ משקרת. גם מי שאומרת שהיא לא מאוננת, אגב. הבחורה היחידה שהכרתי שלא שיקרה לגבי הפוש אפ שלה, היא למרבה האירוניה השקרנית הפתולוגית הכי גדולה שיצא לי להכיר.

ליהגתי די להיום. אני הולכת להפשיר את המנוי בחדר כושר, לקבוע לעצמי 2 ימי אימון קבועים בשבוע (אמן אני אעמוד ביעד הזה) ופעם בשבוע יוגה. אני ממש צריכה את זה דחוף.

ישנתי אצל ההורים שלי הלילה, מה שמסביר איך המטבוליזם שלי הסתדר לשם-שינוי. אני כועסת על עצמי שהפסקתי לעשות ספורט והכל התחרפן לי - המטבוליזם, הבטן שלי נהייתה דלדלה. הידיים שלי סתם נהיו דקיקות ולא מעוצבות בעליל, מה גם שזה לא מוסיף הרבה לתקלות התלישה שלי וקצת חסר לי ההיי אחרי אימון.

שינו וקיצרו לנו את שעות העבודה במוקד, אז אולי עכשיו יהיה לי יותר זמן פנוי לעשות ספורט, כך לפחות אני מקווה.

יום חופש לשם שינוי, גם ביום שבת. בסוף אני לא עושה מסיבת סילבסטר, אין לי כח לזה ואין לי עצבים לנקות אחרי. לי אישית עוד אין מושג מה אני עושה בסילבסטר ויש סיכוי די טוב שאמצא את עצמי מול המחשב (או, אלוהים).

ביום ראשון אני עושה לראשונה משמרת לילה, עוד מנסה לעכל איך אני אתמרן את השעות בשביל למות מעייפות ביום שני בבוקר ולהתעורר בשביל משמרת ב-4 אחרי הצהריים באותו היום.

אני מתעצבנת על עצמי (אני בעצבים על עצמי הרבה, מסתבר) על זה שאני אטומה. אימא שלי אומרת שאני אטומה רגשית כמו אבא שלי ולצערי אני נוטה להסכים איתה. כמו שאני לא יכולה לומר על אבא שלי שהוא אדם רע או על עצמי שאני אדם רע, אני לא יכולה לומר על שנינו שאנחנו גם אנשים טובים. אין לי את הרגישות המספקת בשביל להיות אדם טוב, אני מתחמקת כל עוד נפשי בי משיחות שונות ונשנות (והן נשנות בגלל שאני מתחמקת) שעוסקות במה שאמורים או לא אמורים להרגיש. אני יודעת שמאז שהפסקתי להרגיש הפסקתי ליצור, וזה הכי מעציב אותי. לעתים יוצא לי משהו, אז לרגע שכחתי שאני צריכה להיות חומה כ-כ-ה גדולה והרשיתי לעצמי לזרום עם מה שאני מרגישה. הייתי רוצה להיסחף רגשית, היו לי שתי הזדמנויות כאלה בחצי השנה האחרונה, באחת רק צד אחד בסיפור הזה נסחף רגשית, בשניה יש יותר מדי כאב בשביל להרשות לעצמי להיסחף רגשית. בשאר הזמן אני מסגלת לעצמי עומק רגשי של גבר מחוספס עם סגריה בפה וזין ענק.

לפעמים הייתי רוצה להיות ליטל צ’יינה גירל.

ישנתי אצל ההורים שלי הלילה, מה שמסביר איך המטבוליזם שלי הסתדר לשם-שינוי. אני כועסת על עצמי שהפסקתי לעשות ספורט והכל התחרפן לי - המטבוליזם, הבטן שלי נהייתה דלדלה. הידיים שלי סתם נהיו דקיקות ולא מעוצבות בעליל, מה גם שזה לא מוסיף הרבה לתקלות התלישה שלי וקצת חסר לי ההיי אחרי אימון.

שינו וקיצרו לנו את שעות העבודה במוקד, אז אולי עכשיו יהיה לי יותר זמן פנוי לעשות ספורט, כך לפחות אני מקווה.

יום חופש לשם שינוי, גם ביום שבת. בסוף אני לא עושה מסיבת סילבסטר, אין לי כח לזה ואין לי עצבים לנקות אחרי. לי אישית עוד אין מושג מה אני עושה בסילבסטר ויש סיכוי די טוב שאמצא את עצמי מול המחשב (או, אלוהים).

ביום ראשון אני עושה לראשונה משמרת לילה, עוד מנסה לעכל איך אני אתמרן את השעות בשביל למות מעייפות ביום שני בבוקר ולהתעורר בשביל משמרת ב-4 אחרי הצהריים באותו היום.

אני מתעצבנת על עצמי (אני בעצבים על עצמי הרבה, מסתבר) על זה שאני אטומה. אימא שלי אומרת שאני אטומה רגשית כמו אבא שלי ולצערי אני נוטה להסכים איתה. כמו שאני לא יכולה לומר על אבא שלי שהוא אדם רע או על עצמי שאני אדם רע, אני לא יכולה לומר על שנינו שאנחנו גם אנשים טובים. אין לי את הרגישות המספקת בשביל להיות אדם טוב, אני מתחמקת כל עוד נפשי בי משיחות שונות ונשנות (והן נשנות בגלל שאני מתחמקת) שעוסקות במה שאמורים או לא אמורים להרגיש. אני יודעת שמאז שהפסקתי להרגיש הפסקתי ליצור, וזה הכי מעציב אותי. לעתים יוצא לי משהו, אז לרגע שכחתי שאני צריכה להיות חומה כ-כ-ה גדולה והרשיתי לעצמי לזרום עם מה שאני מרגישה. הייתי רוצה להיסחף רגשית, היו לי שתי הזדמנויות כאלה בחצי השנה האחרונה, באחת רק צד אחד בסיפור הזה נסחף רגשית, בשניה יש יותר מדי כאב בשביל להרשות לעצמי להיסחף רגשית. בשאר הזמן אני מסגלת לעצמי עומק רגשי של גבר מחוספס עם סגריה בפה וזין ענק.

לפעמים הייתי רוצה להיות ליטל צ’יינה גירל.

ישנתי אצל ההורים שלי הלילה, מה שמסביר איך המטבוליזם שלי הסתדר לשם-שינוי. אני כועסת על עצמי שהפסקתי לעשות ספורט והכל התחרפן לי - המטבוליזם, הבטן שלי נהייתה דלדלה. הידיים שלי סתם נהיו דקיקות ולא מעוצבות בעליל, מה גם שזה לא מוסיף הרבה לתקלות התלישה שלי וקצת חסר לי ההיי אחרי אימון.

שינו וקיצרו לנו את שעות העבודה במוקד, אז אולי עכשיו יהיה לי יותר זמן פנוי לעשות ספורט, כך לפחות אני מקווה.

יום חופש לשם שינוי, גם ביום שבת. בסוף אני לא עושה מסיבת סילבסטר, אין לי כח לזה ואין לי עצבים לנקות אחרי. לי אישית עוד אין מושג מה אני עושה בסילבסטר ויש סיכוי די טוב שאמצא את עצמי מול המחשב (או, אלוהים).

ביום ראשון אני עושה לראשונה משמרת לילה, עוד מנסה לעכל איך אני אתמרן את השעות בשביל למות מעייפות ביום שני בבוקר ולהתעורר בשביל משמרת ב-4 אחרי הצהריים באותו היום.

אני מתעצבנת על עצמי (אני בעצבים על עצמי הרבה, מסתבר) על זה שאני אטומה. אימא שלי אומרת שאני אטומה רגשית כמו אבא שלי ולצערי אני נוטה להסכים איתה. כמו שאני לא יכולה לומר על אבא שלי שהוא אדם רע או על עצמי שאני אדם רע, אני לא יכולה לומר על שנינו שאנחנו גם אנשים טובים. אין לי את הרגישות המספקת בשביל להיות אדם טוב, אני מתחמקת כל עוד נפשי בי משיחות שונות ונשנות (והן נשנות בגלל שאני מתחמקת) שעוסקות במה שאמורים או לא אמורים להרגיש. אני יודעת שמאז שהפסקתי להרגיש הפסקתי ליצור, וזה הכי מעציב אותי. לעתים יוצא לי משהו, אז לרגע שכחתי שאני צריכה להיות חומה כ-כ-ה גדולה והרשיתי לעצמי לזרום עם מה שאני מרגישה. הייתי רוצה להיסחף רגשית, היו לי שתי הזדמנויות כאלה בחצי השנה האחרונה, באחת רק צד אחד בסיפור הזה נסחף רגשית, בשניה יש יותר מדי כאב בשביל להרשות לעצמי להיסחף רגשית. בשאר הזמן אני מסגלת לעצמי עומק רגשי של גבר מחוספס עם סגריה בפה וזין ענק.

לפעמים הייתי רוצה להיות ליטל צ’יינה גירל.