ארכיון הנושא 'טריכוטילומאניה'
שישי, 14 ליולי 2006 -- 20:07 michal
הכל התחרפן. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. מאז יום רביעי התהפכו לי השעות ואני ישנה בין 12 בצהריים ל-8 בערב. חשבתי שהמלחמה הזו לא תגיע אלי בשום צורה כי בתל-אביב לא מרגישים כלום כמעט אף פעם, אבל אז גייסו אותו למילואים, בזמן הכי מתאים, אחרי שלא ראיתי אותו שבוע. באותו הרגע התחשק לי לשלוח את הלב שלי לחיזבאללה על טיל ולזיין לכולם את הצורה.
אתמול בערב יצאתי ותל-אביב היתה שוממת, חוץ מהתל-אביביים מלידה שלמדו איתי בתיכון כמעט לא ראיתי אף אחד ברחובות. ב-2 בלילה כבר נסגרו רוב המקומות ומצאתי את עצמי בפרילנד (איכ) כברירת מחדל. ב-5 בבוקר חזרתי הביתה וידעתי שאין סיכוי שאני נרדמת לפני 12 בצהריים, אז הלכתי לחדר כושר. מוזר להתאמן בחדר כושר ריק.
שוב החשיבה ההגיונית נדפקת לי כשאני מוצאת את עצמי מתמוגגת מאושר מהעובדה שאני מצליחה לחיות על צלחת סלט ירקות ביום. אם הייתי מצליחה לרדת במשקל באותה תדירות שאני מתבכיינת על כמה שאני שמנה, כבר מזמן הייתי מתה מתת-משקל, אבל בפועל אני מצליחה להוריד קילו ומעלה אותו חזרה מהר מאד, מדשדשת בסקאלה על הגבול המדויק מאד בין משקל תקין לתת משקל, ואני עדיין לא מאושרת מזה, משהו נראה לי מאד לא תקין אפילו במשקל הגבולי הזה. זה נראה לי כבד מדי.
לא יודעת מתי זה קרה לי שהתחלתי להעריץ רזון בצורה מוגזמת כל כך. זה מכלול שלם של רגשי נחיתות על עצמי והעובדות ברורות: כשהייתי שמנמנה הייתי פחות מושכת. כאילו זה לא מספיק שאני מרגישה כאילו חתכו אותי באמצע כשאני עומדת ליד מרבית בני האדם, אפילו על נעליים עם עקבים ושיש לי אף ענק ופה עקום.
אוף.
שייך לנושא אלנבי, הכשרת הגוף, טריכוטילומאניה, כללי, ממלכת הקולינריה, ראשי | תגובות »
שלישי, 11 ליולי 2006 -- 04:07 michal
ישבתי קרוב קרוב לברך שלי ובין שתי האצבעות שלי ניסיתי לתלוש שערה קטנטנה שיצאה מתוך פצעון. באיזשהו שלב התחלתי ליבב "איי" עם כל משיכה, לא שזה באמת כאב בצורה שהצריכה את ה"איי" הזה, אבל היה נוח לי ליבב בזמן שנזכרתי בפעם ההיא שסיפרתי לשתי חברות (טוב, אולי יותר, על מי אני עובדת) שהתנשקתי עם מישהו והוא כמה ימים אחרי כן בא ואמר לי "מי נגע בך בכלל, יא מכוערת?"
האסוציאציה המודחקת הזו פתאום עלתה לי אחרי גל של זכרונות מחורבנים קצת פחות, על סרטים מפגרים שאני אוכלת ביני ובין עצמי. גם כשהתחלתי לחשוב על כל זה מבחוץ המשכתי למשוך בשערה כאילו לא היה דבר חשוב ונעלה מזה לעשות, להוציא את השערה, לגלות איך היא נראית ומרגישה כשהיא בחוץ, אחרי שניצחתי אותה.
ואז נזכרתי שכל הזמן אני אומרת לו להפסיק להוציא שיערות מפצעים. אני נלחמת מלחמה אבודה על דברים שהייתי רוצה להפסיק לעשות במקום להבין שכולם עושים את הדברים האלה, רק שאצלי זה קצת יותר קיצוני. כשאנשים משחקים עם שיערות בודדות כל כך מתחשק לי רק לתפוס להם את היד ולהגיד להם לעזוב, אנשים ממששים את השיער כאילו משהו ממש לא בסדר, רק מתחשק לי לומר להם שאין להם מה לדאוג.
ואז שאלתי את עצמי: רגע, למה אני נלחמת כל כך קשה על השערה הזו?
ואז חלפו עשר שניות. ואז פשוט עזבתי.
הלוואי וזה היה כמו בשנה שעברה. זה היה כל כך קל. השליתי את עצמי שהספורט מונע ממני לתלוש, אבל בדיעבד גיליתי שזה פשוט עוגן. נוח לי להטיל את זה על הפעילות הוגפנית. אין לי ספק שזה קשור באופן ישיר לעובדה שהתמודדתי מעולה כשהייתי פשוט בחופש. זה תמיד היה ככה גם בתקופת בית הספר, בחופש הגדול הנחתי לשערות שלי במנוחה.
עכשיו השערה הזו מציקה לי.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי | תגובות »
שלישי, 11 ליולי 2006 -- 04:07 michal
ישבתי קרוב קרוב לברך שלי ובין שתי האצבעות שלי ניסיתי לתלוש שערה קטנטנה שיצאה מתוך פצעון. באיזשהו שלב התחלתי ליבב "איי" עם כל משיכה, לא שזה באמת כאב בצורה שהצריכה את ה"איי" הזה, אבל היה נוח לי ליבב בזמן שנזכרתי בפעם ההיא שסיפרתי לשתי חברות (טוב, אולי יותר, על מי אני עובדת) שהתנשקתי עם מישהו והוא כמה ימים אחרי כן בא ואמר לי "מי נגע בך בכלל, יא מכוערת?"
האסוציאציה המודחקת הזו פתאום עלתה לי אחרי גל של זכרונות מחורבנים קצת פחות, על סרטים מפגרים שאני אוכלת ביני ובין עצמי. גם כשהתחלתי לחשוב על כל זה מבחוץ המשכתי למשוך בשערה כאילו לא היה דבר חשוב ונעלה מזה לעשות, להוציא את השערה, לגלות איך היא נראית ומרגישה כשהיא בחוץ, אחרי שניצחתי אותה.
ואז נזכרתי שכל הזמן אני אומרת לו להפסיק להוציא שיערות מפצעים. אני נלחמת מלחמה אבודה על דברים שהייתי רוצה להפסיק לעשות במקום להבין שכולם עושים את הדברים האלה, רק שאצלי זה קצת יותר קיצוני. כשאנשים משחקים עם שיערות בודדות כל כך מתחשק לי רק לתפוס להם את היד ולהגיד להם לעזוב, אנשים ממששים את השיער כאילו משהו ממש לא בסדר, רק מתחשק לי לומר להם שאין להם מה לדאוג.
ואז שאלתי את עצמי: רגע, למה אני נלחמת כל כך קשה על השערה הזו?
ואז חלפו עשר שניות. ואז פשוט עזבתי.
הלוואי וזה היה כמו בשנה שעברה. זה היה כל כך קל. השליתי את עצמי שהספורט מונע ממני לתלוש, אבל בדיעבד גיליתי שזה פשוט עוגן. נוח לי להטיל את זה על הפעילות הוגפנית. אין לי ספק שזה קשור באופן ישיר לעובדה שהתמודדתי מעולה כשהייתי פשוט בחופש. זה תמיד היה ככה גם בתקופת בית הספר, בחופש הגדול הנחתי לשערות שלי במנוחה.
עכשיו השערה הזו מציקה לי.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי | תגובות »
שלישי, 11 ליולי 2006 -- 04:07 michal
ישבתי קרוב קרוב לברך שלי ובין שתי האצבעות שלי ניסיתי לתלוש שערה קטנטנה שיצאה מתוך פצעון. באיזשהו שלב התחלתי ליבב "איי" עם כל משיכה, לא שזה באמת כאב בצורה שהצריכה את ה"איי" הזה, אבל היה נוח לי ליבב בזמן שנזכרתי בפעם ההיא שסיפרתי לשתי חברות (טוב, אולי יותר, על מי אני עובדת) שהתנשקתי עם מישהו והוא כמה ימים אחרי כן בא ואמר לי "מי נגע בך בכלל, יא מכוערת?"
האסוציאציה המודחקת הזו פתאום עלתה לי אחרי גל של זכרונות מחורבנים קצת פחות, על סרטים מפגרים שאני אוכלת ביני ובין עצמי. גם כשהתחלתי לחשוב על כל זה מבחוץ המשכתי למשוך בשערה כאילו לא היה דבר חשוב ונעלה מזה לעשות, להוציא את השערה, לגלות איך היא נראית ומרגישה כשהיא בחוץ, אחרי שניצחתי אותה.
ואז נזכרתי שכל הזמן אני אומרת לו להפסיק להוציא שיערות מפצעים. אני נלחמת מלחמה אבודה על דברים שהייתי רוצה להפסיק לעשות במקום להבין שכולם עושים את הדברים האלה, רק שאצלי זה קצת יותר קיצוני. כשאנשים משחקים עם שיערות בודדות כל כך מתחשק לי רק לתפוס להם את היד ולהגיד להם לעזוב, אנשים ממששים את השיער כאילו משהו ממש לא בסדר, רק מתחשק לי לומר להם שאין להם מה לדאוג.
ואז שאלתי את עצמי: רגע, למה אני נלחמת כל כך קשה על השערה הזו?
ואז חלפו עשר שניות. ואז פשוט עזבתי.
הלוואי וזה היה כמו בשנה שעברה. זה היה כל כך קל. השליתי את עצמי שהספורט מונע ממני לתלוש, אבל בדיעבד גיליתי שזה פשוט עוגן. נוח לי להטיל את זה על הפעילות הוגפנית. אין לי ספק שזה קשור באופן ישיר לעובדה שהתמודדתי מעולה כשהייתי פשוט בחופש. זה תמיד היה ככה גם בתקופת בית הספר, בחופש הגדול הנחתי לשערות שלי במנוחה.
עכשיו השערה הזו מציקה לי.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי | תגובות »
רביעי, 01 לפברואר 2006 -- 21:02 michal
כמעט התאהבתי. חזרתי לעשות ספורט. צמחה לי הגבה הימנית אבל באותו מצמוץ גם הרסתי את השמאלית. חזרתי לחיות בשעות הטבעיות שלי (כלומר, להיות ערה בלילה ולישון ביום). פרצו לי לדירה ודפקו מאוורר (נרקומנים מפגרים). קניתי פלאפון חדש. התחלתי לעשות דברים חדשים בעבודה כמו משמרות לילה ושיחות יוצאות. הפסקתי ללבוש חזיה. קניתי צעיפים. עשיתי מנוי לעלמה. הגעתי למסקנה הגורפת שאין סיכוי בעולם הזה שאתאהב במישהו וזה יהיה הדדי, או ההיפך. התמוטטתי לבכי פתאטי רק פעמיים. וואו.
שייך לנושא הכשרת הגוף, טריכוטילומאניה, כללי, ראשי, שוק עבדים | תגובות »
רביעי, 01 לפברואר 2006 -- 21:02 michal
כמעט התאהבתי. חזרתי לעשות ספורט. צמחה לי הגבה הימנית אבל באותו מצמוץ גם הרסתי את השמאלית. חזרתי לחיות בשעות הטבעיות שלי (כלומר, להיות ערה בלילה ולישון ביום). פרצו לי לדירה ודפקו מאוורר (נרקומנים מפגרים). קניתי פלאפון חדש. התחלתי לעשות דברים חדשים בעבודה כמו משמרות לילה ושיחות יוצאות. הפסקתי ללבוש חזיה. קניתי צעיפים. עשיתי מנוי לעלמה. הגעתי למסקנה הגורפת שאין סיכוי בעולם הזה שאתאהב במישהו וזה יהיה הדדי, או ההיפך. התמוטטתי לבכי פתאטי רק פעמיים. וואו.
שייך לנושא הכשרת הגוף, טריכוטילומאניה, כללי, ראשי, שוק עבדים | תגובות »
רביעי, 01 לפברואר 2006 -- 21:02 michal
כמעט התאהבתי. חזרתי לעשות ספורט. צמחה לי הגבה הימנית אבל באותו מצמוץ גם הרסתי את השמאלית. חזרתי לחיות בשעות הטבעיות שלי (כלומר, להיות ערה בלילה ולישון ביום). פרצו לי לדירה ודפקו מאוורר (נרקומנים מפגרים). קניתי פלאפון חדש. התחלתי לעשות דברים חדשים בעבודה כמו משמרות לילה ושיחות יוצאות. הפסקתי ללבוש חזיה. קניתי צעיפים. עשיתי מנוי לעלמה. הגעתי למסקנה הגורפת שאין סיכוי בעולם הזה שאתאהב במישהו וזה יהיה הדדי, או ההיפך. התמוטטתי לבכי פתאטי רק פעמיים. וואו.
שייך לנושא הכשרת הגוף, טריכוטילומאניה, כללי, ראשי, שוק עבדים | תגובות »
ראשון, 15 לינואר 2006 -- 15:01 michal
אני רוצה לחזור לפסיכולוגית שלי. היא היתה האדם היחיד שנתן לגיטימציה להתבוססות האינסופית שלי במשקעי התיכון. היא ועידו הראל, שהוא גם סוג של עלוקת-עבר מהסוג הקשה והטראומתי ביותר. אתמול עידו ואני יצאנו לפרילנד ולאחר לברקפסט קלאב. על אף שהיה גשום הפרילנד היה די מלא. בדיוק כששילמנו את החשבון זה שכיסח לי את התיכון הגיע עם החברים שלו והם התיישבו. ניסיתי לקחת את זה באיזי עד השניה שהוא התחיל לצרוח בקולי קולות כמה הוא שונא אותי באמצע הפאב. האמת היא שבמקום לשאול את עצמי מה לא בסדר איתי כפי שהייתי עושה באופן חוזר ונשנה בתיכון תהיתי למה אנשים לא מתבגרים. היום אני כבר יודעת שהבעיה היא לא בי וזו לא שאני לא מרפה מדברים שקרו לפני שש שנים, אני כנראה כן עושה את זה בהצלחה חלקית, אלא שיש אנשים שלא מרפים ולא היו רוצים שארפה בעצמי. הפסיכולוגית שלי ניסתה לפתוח את הנושא, במעט פגישות שהיו לנו סוף סוף החלטתי שאני מוכנה לדבר על זה בפגישה הלפני-אחרונה. היא הודיעה לי באופן גורף שהייתי צריכה ללכת לטיפול הרבה לפני, אחרי מה שהעבירו אותי בתיכון ושאולי עכשיו מאוחר מדי אפילו כדי לטפל בזה, וכשהיא אמרה לי את זה התחלתי לבכות, השתדלתי להסתיר את הדמעות וכיסיתי את הפנים בממחטה ואני משתדלת עכשיו שלא לבכות כשאני חושבת על זה.
היא אמרה שיש לי מוטיב ברור בחיים של ותרנות עצמית כשחונקים אותי. כשחונקים אותי כל הנטיות האובדניות שלי צפות וזה שהן צפות זה חיובי, אחרת הייתי עושה משהו נורא הרבה יותר, היא גם ירתה באפלה וניסתה להעלות השערה שאולי אני גם תולשת שיער ופוגעת בעצמי כך כדי שלא אאלץ לפגוע באחרים. לזה קצת פחות האמנתי. אני מאושרת כשאני חופשיה, כשאני יכולה לבחור מה לעשות, איך ולמה ועכשיו אני בתקופה בחיים שאני לחלוטין בוחרת מה לעשות ואוהבת את מה שאני עושה. הלבד הזה, מחוץ לזוגיות, רוב הזמן קוסם לי, יש לי עבודה שאני אוהבת וחברים שאני יכולה לסמוך עליהם ואוהבת אותם. לא יכולה לומר על עצמי שחסר לי עכשיו משהו בחיים, אולי חוץ מלגיטימצית ההתבוססות.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי, ראשי | תגובות »
ראשון, 15 לינואר 2006 -- 15:01 michal
אני רוצה לחזור לפסיכולוגית שלי. היא היתה האדם היחיד שנתן לגיטימציה להתבוססות האינסופית שלי במשקעי התיכון. היא ועידו הראל, שהוא גם סוג של עלוקת-עבר מהסוג הקשה והטראומתי ביותר. אתמול עידו ואני יצאנו לפרילנד ולאחר לברקפסט קלאב. על אף שהיה גשום הפרילנד היה די מלא. בדיוק כששילמנו את החשבון זה שכיסח לי את התיכון הגיע עם החברים שלו והם התיישבו. ניסיתי לקחת את זה באיזי עד השניה שהוא התחיל לצרוח בקולי קולות כמה הוא שונא אותי באמצע הפאב. האמת היא שבמקום לשאול את עצמי מה לא בסדר איתי כפי שהייתי עושה באופן חוזר ונשנה בתיכון תהיתי למה אנשים לא מתבגרים. היום אני כבר יודעת שהבעיה היא לא בי וזו לא שאני לא מרפה מדברים שקרו לפני שש שנים, אני כנראה כן עושה את זה בהצלחה חלקית, אלא שיש אנשים שלא מרפים ולא היו רוצים שארפה בעצמי. הפסיכולוגית שלי ניסתה לפתוח את הנושא, במעט פגישות שהיו לנו סוף סוף החלטתי שאני מוכנה לדבר על זה בפגישה הלפני-אחרונה. היא הודיעה לי באופן גורף שהייתי צריכה ללכת לטיפול הרבה לפני, אחרי מה שהעבירו אותי בתיכון ושאולי עכשיו מאוחר מדי אפילו כדי לטפל בזה, וכשהיא אמרה לי את זה התחלתי לבכות, השתדלתי להסתיר את הדמעות וכיסיתי את הפנים בממחטה ואני משתדלת עכשיו שלא לבכות כשאני חושבת על זה.
היא אמרה שיש לי מוטיב ברור בחיים של ותרנות עצמית כשחונקים אותי. כשחונקים אותי כל הנטיות האובדניות שלי צפות וזה שהן צפות זה חיובי, אחרת הייתי עושה משהו נורא הרבה יותר, היא גם ירתה באפלה וניסתה להעלות השערה שאולי אני גם תולשת שיער ופוגעת בעצמי כך כדי שלא אאלץ לפגוע באחרים. לזה קצת פחות האמנתי. אני מאושרת כשאני חופשיה, כשאני יכולה לבחור מה לעשות, איך ולמה ועכשיו אני בתקופה בחיים שאני לחלוטין בוחרת מה לעשות ואוהבת את מה שאני עושה. הלבד הזה, מחוץ לזוגיות, רוב הזמן קוסם לי, יש לי עבודה שאני אוהבת וחברים שאני יכולה לסמוך עליהם ואוהבת אותם. לא יכולה לומר על עצמי שחסר לי עכשיו משהו בחיים, אולי חוץ מלגיטימצית ההתבוססות.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי, ראשי | תגובות »
ראשון, 15 לינואר 2006 -- 15:01 michal
אני רוצה לחזור לפסיכולוגית שלי. היא היתה האדם היחיד שנתן לגיטימציה להתבוססות האינסופית שלי במשקעי התיכון. היא ועידו הראל, שהוא גם סוג של עלוקת-עבר מהסוג הקשה והטראומתי ביותר. אתמול עידו ואני יצאנו לפרילנד ולאחר לברקפסט קלאב. על אף שהיה גשום הפרילנד היה די מלא. בדיוק כששילמנו את החשבון זה שכיסח לי את התיכון הגיע עם החברים שלו והם התיישבו. ניסיתי לקחת את זה באיזי עד השניה שהוא התחיל לצרוח בקולי קולות כמה הוא שונא אותי באמצע הפאב. האמת היא שבמקום לשאול את עצמי מה לא בסדר איתי כפי שהייתי עושה באופן חוזר ונשנה בתיכון תהיתי למה אנשים לא מתבגרים. היום אני כבר יודעת שהבעיה היא לא בי וזו לא שאני לא מרפה מדברים שקרו לפני שש שנים, אני כנראה כן עושה את זה בהצלחה חלקית, אלא שיש אנשים שלא מרפים ולא היו רוצים שארפה בעצמי. הפסיכולוגית שלי ניסתה לפתוח את הנושא, במעט פגישות שהיו לנו סוף סוף החלטתי שאני מוכנה לדבר על זה בפגישה הלפני-אחרונה. היא הודיעה לי באופן גורף שהייתי צריכה ללכת לטיפול הרבה לפני, אחרי מה שהעבירו אותי בתיכון ושאולי עכשיו מאוחר מדי אפילו כדי לטפל בזה, וכשהיא אמרה לי את זה התחלתי לבכות, השתדלתי להסתיר את הדמעות וכיסיתי את הפנים בממחטה ואני משתדלת עכשיו שלא לבכות כשאני חושבת על זה.
היא אמרה שיש לי מוטיב ברור בחיים של ותרנות עצמית כשחונקים אותי. כשחונקים אותי כל הנטיות האובדניות שלי צפות וזה שהן צפות זה חיובי, אחרת הייתי עושה משהו נורא הרבה יותר, היא גם ירתה באפלה וניסתה להעלות השערה שאולי אני גם תולשת שיער ופוגעת בעצמי כך כדי שלא אאלץ לפגוע באחרים. לזה קצת פחות האמנתי. אני מאושרת כשאני חופשיה, כשאני יכולה לבחור מה לעשות, איך ולמה ועכשיו אני בתקופה בחיים שאני לחלוטין בוחרת מה לעשות ואוהבת את מה שאני עושה. הלבד הזה, מחוץ לזוגיות, רוב הזמן קוסם לי, יש לי עבודה שאני אוהבת וחברים שאני יכולה לסמוך עליהם ואוהבת אותם. לא יכולה לומר על עצמי שחסר לי עכשיו משהו בחיים, אולי חוץ מלגיטימצית ההתבוססות.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי, ראשי | תגובות »
חמישי, 29 לדצמבר 2005 -- 15:12 michal
ישנתי אצל ההורים שלי הלילה, מה שמסביר איך המטבוליזם שלי הסתדר לשם-שינוי. אני כועסת על עצמי שהפסקתי לעשות ספורט והכל התחרפן לי - המטבוליזם, הבטן שלי נהייתה דלדלה. הידיים שלי סתם נהיו דקיקות ולא מעוצבות בעליל, מה גם שזה לא מוסיף הרבה לתקלות התלישה שלי וקצת חסר לי ההיי אחרי אימון.
שינו וקיצרו לנו את שעות העבודה במוקד, אז אולי עכשיו יהיה לי יותר זמן פנוי לעשות ספורט, כך לפחות אני מקווה.
יום חופש לשם שינוי, גם ביום שבת. בסוף אני לא עושה מסיבת סילבסטר, אין לי כח לזה ואין לי עצבים לנקות אחרי. לי אישית עוד אין מושג מה אני עושה בסילבסטר ויש סיכוי די טוב שאמצא את עצמי מול המחשב (או, אלוהים).
ביום ראשון אני עושה לראשונה משמרת לילה, עוד מנסה לעכל איך אני אתמרן את השעות בשביל למות מעייפות ביום שני בבוקר ולהתעורר בשביל משמרת ב-4 אחרי הצהריים באותו היום.
אני מתעצבנת על עצמי (אני בעצבים על עצמי הרבה, מסתבר) על זה שאני אטומה. אימא שלי אומרת שאני אטומה רגשית כמו אבא שלי ולצערי אני נוטה להסכים איתה. כמו שאני לא יכולה לומר על אבא שלי שהוא אדם רע או על עצמי שאני אדם רע, אני לא יכולה לומר על שנינו שאנחנו גם אנשים טובים. אין לי את הרגישות המספקת בשביל להיות אדם טוב, אני מתחמקת כל עוד נפשי בי משיחות שונות ונשנות (והן נשנות בגלל שאני מתחמקת) שעוסקות במה שאמורים או לא אמורים להרגיש. אני יודעת שמאז שהפסקתי להרגיש הפסקתי ליצור, וזה הכי מעציב אותי. לעתים יוצא לי משהו, אז לרגע שכחתי שאני צריכה להיות חומה כ-כ-ה גדולה והרשיתי לעצמי לזרום עם מה שאני מרגישה. הייתי רוצה להיסחף רגשית, היו לי שתי הזדמנויות כאלה בחצי השנה האחרונה, באחת רק צד אחד בסיפור הזה נסחף רגשית, בשניה יש יותר מדי כאב בשביל להרשות לעצמי להיסחף רגשית. בשאר הזמן אני מסגלת לעצמי עומק רגשי של גבר מחוספס עם סגריה בפה וזין ענק.
לפעמים הייתי רוצה להיות ליטל צ’יינה גירל.
שייך לנושא הכשרת הגוף, טריכוטילומאניה, כללי, ראשי, שוק עבדים | תגובות »
חמישי, 29 לדצמבר 2005 -- 15:12 michal
ישנתי אצל ההורים שלי הלילה, מה שמסביר איך המטבוליזם שלי הסתדר לשם-שינוי. אני כועסת על עצמי שהפסקתי לעשות ספורט והכל התחרפן לי - המטבוליזם, הבטן שלי נהייתה דלדלה. הידיים שלי סתם נהיו דקיקות ולא מעוצבות בעליל, מה גם שזה לא מוסיף הרבה לתקלות התלישה שלי וקצת חסר לי ההיי אחרי אימון.
שינו וקיצרו לנו את שעות העבודה במוקד, אז אולי עכשיו יהיה לי יותר זמן פנוי לעשות ספורט, כך לפחות אני מקווה.
יום חופש לשם שינוי, גם ביום שבת. בסוף אני לא עושה מסיבת סילבסטר, אין לי כח לזה ואין לי עצבים לנקות אחרי. לי אישית עוד אין מושג מה אני עושה בסילבסטר ויש סיכוי די טוב שאמצא את עצמי מול המחשב (או, אלוהים).
ביום ראשון אני עושה לראשונה משמרת לילה, עוד מנסה לעכל איך אני אתמרן את השעות בשביל למות מעייפות ביום שני בבוקר ולהתעורר בשביל משמרת ב-4 אחרי הצהריים באותו היום.
אני מתעצבנת על עצמי (אני בעצבים על עצמי הרבה, מסתבר) על זה שאני אטומה. אימא שלי אומרת שאני אטומה רגשית כמו אבא שלי ולצערי אני נוטה להסכים איתה. כמו שאני לא יכולה לומר על אבא שלי שהוא אדם רע או על עצמי שאני אדם רע, אני לא יכולה לומר על שנינו שאנחנו גם אנשים טובים. אין לי את הרגישות המספקת בשביל להיות אדם טוב, אני מתחמקת כל עוד נפשי בי משיחות שונות ונשנות (והן נשנות בגלל שאני מתחמקת) שעוסקות במה שאמורים או לא אמורים להרגיש. אני יודעת שמאז שהפסקתי להרגיש הפסקתי ליצור, וזה הכי מעציב אותי. לעתים יוצא לי משהו, אז לרגע שכחתי שאני צריכה להיות חומה כ-כ-ה גדולה והרשיתי לעצמי לזרום עם מה שאני מרגישה. הייתי רוצה להיסחף רגשית, היו לי שתי הזדמנויות כאלה בחצי השנה האחרונה, באחת רק צד אחד בסיפור הזה נסחף רגשית, בשניה יש יותר מדי כאב בשביל להרשות לעצמי להיסחף רגשית. בשאר הזמן אני מסגלת לעצמי עומק רגשי של גבר מחוספס עם סגריה בפה וזין ענק.
לפעמים הייתי רוצה להיות ליטל צ’יינה גירל.
שייך לנושא הכשרת הגוף, טריכוטילומאניה, כללי, ראשי, שוק עבדים | תגובות »
חמישי, 29 לדצמבר 2005 -- 15:12 michal
ישנתי אצל ההורים שלי הלילה, מה שמסביר איך המטבוליזם שלי הסתדר לשם-שינוי. אני כועסת על עצמי שהפסקתי לעשות ספורט והכל התחרפן לי - המטבוליזם, הבטן שלי נהייתה דלדלה. הידיים שלי סתם נהיו דקיקות ולא מעוצבות בעליל, מה גם שזה לא מוסיף הרבה לתקלות התלישה שלי וקצת חסר לי ההיי אחרי אימון.
שינו וקיצרו לנו את שעות העבודה במוקד, אז אולי עכשיו יהיה לי יותר זמן פנוי לעשות ספורט, כך לפחות אני מקווה.
יום חופש לשם שינוי, גם ביום שבת. בסוף אני לא עושה מסיבת סילבסטר, אין לי כח לזה ואין לי עצבים לנקות אחרי. לי אישית עוד אין מושג מה אני עושה בסילבסטר ויש סיכוי די טוב שאמצא את עצמי מול המחשב (או, אלוהים).
ביום ראשון אני עושה לראשונה משמרת לילה, עוד מנסה לעכל איך אני אתמרן את השעות בשביל למות מעייפות ביום שני בבוקר ולהתעורר בשביל משמרת ב-4 אחרי הצהריים באותו היום.
אני מתעצבנת על עצמי (אני בעצבים על עצמי הרבה, מסתבר) על זה שאני אטומה. אימא שלי אומרת שאני אטומה רגשית כמו אבא שלי ולצערי אני נוטה להסכים איתה. כמו שאני לא יכולה לומר על אבא שלי שהוא אדם רע או על עצמי שאני אדם רע, אני לא יכולה לומר על שנינו שאנחנו גם אנשים טובים. אין לי את הרגישות המספקת בשביל להיות אדם טוב, אני מתחמקת כל עוד נפשי בי משיחות שונות ונשנות (והן נשנות בגלל שאני מתחמקת) שעוסקות במה שאמורים או לא אמורים להרגיש. אני יודעת שמאז שהפסקתי להרגיש הפסקתי ליצור, וזה הכי מעציב אותי. לעתים יוצא לי משהו, אז לרגע שכחתי שאני צריכה להיות חומה כ-כ-ה גדולה והרשיתי לעצמי לזרום עם מה שאני מרגישה. הייתי רוצה להיסחף רגשית, היו לי שתי הזדמנויות כאלה בחצי השנה האחרונה, באחת רק צד אחד בסיפור הזה נסחף רגשית, בשניה יש יותר מדי כאב בשביל להרשות לעצמי להיסחף רגשית. בשאר הזמן אני מסגלת לעצמי עומק רגשי של גבר מחוספס עם סגריה בפה וזין ענק.
לפעמים הייתי רוצה להיות ליטל צ’יינה גירל.
שייך לנושא הכשרת הגוף, טריכוטילומאניה, כללי, ראשי, שוק עבדים | תגובות »
שבת, 17 לדצמבר 2005 -- 22:12 michal
יש לי חור בגבה! נשבעת שעשיתי את זה בטעות. נשבעת.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי | תגובות »
שבת, 17 לדצמבר 2005 -- 22:12 michal
יש לי חור בגבה! נשבעת שעשיתי את זה בטעות. נשבעת.
שייך לנושא טריכוטילומאניה, כללי | תגובות »