אני כל כך מתבאסת על עצמי. כמו ג’אנקית מחורבנת אני לא מצליחה להפסיק שוב. מעבירה עוד זקיק על השפתיים. הממ. זה רטוב ונעים, כדאי שאני אתלוש עוד אחת. תלשתי המון מהגבות. הצלחתי להפסיק רגע לפני שזה נהיה מכוער באמת. תלשתי את רוב הריסים, נשארו לי מעט, רק בזכות המסקרה הם נראים כמו ריסים אמיתיים ואת הראש אני בודקת ברמה אובססיבית, משהו כמו פעמיים בשעה כדי לוודא שעדיין לא עשיתי קרחות לעצמי.
זה לא שאני תולשת הרבה, נראה לי שהמכלול מסתיים באיזה 20-30 שערות ביום מאיזור הפנים והראש, כשאני מרגישה שההתקף הבא בא אני לוקחת פינצטה ומחסלת רבע מהשיערות ברגל, ושהן ילמדו לא לצמוח יותר. לא, שימשיכו לצמוח, ככה לפחות יהיה לי מה לתלוש. סוג של פרדוקס נשי. חח. הצחקתי את עצמי.
התחלתי להשתמש בביטויים הפנימיים שלי לתלישת שיער בפומבי. בקרב קהילת התולשים יש מושג אחד שהוא ברור לכולם: מהו ה"לופ". ללופ אפשר להיכנס בעיקר דקה לפני שיוצאים מהבית. גיליתי שיצאה לי שערה בגבה והיא לא יושבת במקום? אז צריך למצוא פינצטה. ואז אני לא מוצאת את הפינצטה ואז אני מתחילה במריבות אינסופיות עם עצמי אודות השערה הסוררת: "מתי זה כבר יגמר? אלוהים ישמור אם אני לא אתלוש את הזיף הקטן הזה סוף העולם יבוא כי כל העולם יראה אותו ואיך לעזאזל זה יתכן שאני לא אעשה כל שביכולתי כדי לגעת בשלמות? שוב הצחקתי את עצמי, אני רחוקה מלהיות מושלמת כי אני שמנה ומכוערת, אז מה הטעם בכלל להוציא את השערה? תוורתי מיכל, תוורתי. לא יכולה לוותר, חייבת להוציא את השערה" וחוזר חלילה. החרא הזה יכול להימשך בין שלושת-רבעי שעה ל-3 שעות. אם אני מוצאת את הפינצטה בזמן הזה, מה טוב, בתקווה שזה שאיחרתי לו לא ירצה להרוג אותי. אם אני לא מוצאת אותה, יש מצב שהגבה שלי בסכנת הכחדה, כי אחרי שאני אכנע סופית, באוטובוס שעה אני אשב בנסיון לתלוש את הזיף ובדרך אני אתלוש את כל מה שמסביב. זו דוגמא יחסית קלה ל"לופ". אני חוזרת ואומרת. יחסית קלה.
לא היה לי לופ כבר הרבה זמן, אם זה מעניין מישהו.
כל הזמן אני אומרת "דובונים", אנשים לא מבינים מה זה הדובונים האלה. מי שתולש באמת יצחק נורא כשהוא יבין על מה אני מדברת ויזדהה. אני לא זוכרת בת כמה בדיוק הייתי, נראה לי שזה היה בין כיתה ה’ ל-ח’ כשמור מכיתת אמנות פלסטית (נו עם הויזואליזציה הזו), או המקבילה, תלוי בשנה, אמרה לי שהשיער שלי מצחיק אותה כי אני נראית כמו דובון אכפת-לי. "דובונים", מאז, הוא השיער שצומח כמה חודשים אחרי שתולשים אותו והוא בולט כשהשיער פזור ואז זה נראה כמו אוזניים של דובוני אכפת-לי, לפיה של מור לפחות. גם קיים המושג "רגלי-ג’וקים", שזה השיער שצומח כמה חודשים אחרי שתולשים מהרקות (והרקות הן הפינות האהובות לתלישה!), הוא תמיד מזכיר לי רגליים של ג’וקים וזה תמיד מלווה בהרבה גועל וכעס עצמי. נראה לי שאת המושג "רגלי-ג’וקים" כבר רקם המוח המעוות שלי לבד. רגלי הג’וקים גרמו לי להתחיל להשתמש בג’ל לשיער. חמש שנים הסתובבתי בלי גבות וריסים ועם המון ג’ל בשיער. במבט לאחור אני מדמיינת את עצמי כמו מפלצת קטנה ומפחידה. אני מתארת לעצמי שגם אתם.
אז כמעט נגמרו לי הריסים. בא לי להרוג את עצמי על זה ובא לי להרוג את עצמי על זה שהתחלתי לאכול את שורשי השיער אחרי שאני תולשת אותם. זה אולי ישמע לכם מעוות אבל תולשי השיער מתחלקים ל-2 קבוצות בכל מה שנוגע ל"וידוא ההריגה" של השערה: אלו שאוכלים את השערה ואלו שמעבירים אותה על השפתיים והלחיים. כששמעתי לראשונה שיש מי שאוכל את השיער אחרי שהוא תולש, חשבתי שהוא דפקט אמיתי ואז אימא שלי סיפרה לי שהיא מהאוכלים. האוכלים אגב הם הקבוצה הגדולה יותר. אני לא אוכלת את השערה. רק את השורש. לפחות אני מועשרת בחלבונים.
יש לנו טקסים כל כך מוזרים, לתולשים.
פגשתי מישהו שלא תולש, לפעמים ריסים, הסביר לי שכשהוא מתחיל הוא ממש לא דופק חשבון, אבל הצהיר על עצמו כאובססיבי לשיער שלו. כשראיתי שהוא מדביק שיערות שנושרות לו לקיר כמעט התפחלצתי לגמרי ועל אותה ההזדמנות גם הזדהיתי, על אותם הימים שהייתי מסדרת גבות ומדביקה את השיערות שהוצאתי למראה. אתמול סידרתי קצת את הגבה השמאלית והרשיתי לעצמי להדביק 3 שיערות למראה. אני לא חושבת שעשיתי את זה כבר שנה וחצי, כי לא רציתי ללכלך את המראות בבית. עכשיו פתאום יש לי קטע של לפתור סודוקו ולתלוש ריסים באותו הזמן, את הריסים שאני תולשת אני מרכזת ביחד בין הסודוקו הקל לסודוקו הקשה ואז יש לי אוסף ואני יכולה לכעוס על עצמי. לפעמים אני מעבירה עליהן עט, סתם כדי להכעיס את עצמי עוד יותר, להראות לעצמי כמה ארוכות הן כבר היו ואיך אני תלשתי אותן בלי טיפת רחמים.
הוא גם סיפר לי שהוא לא יכול לצאת מהבית בלי שהשיער יהיה יבש לחלוטין. זה הצחיק אותי ואז חלקתי איתו את סוגיות ההתעוררות מוקדם מוקדם בבוקר כדי לחפוף את השיער ולחכות שיתייבש כי בלילה לפני שישנים אי אפשר לחפוף, הרי זה יצא חרא ומכוער. הצלחתי להצחיק אותו בחזרה. הזדהות והרבה מאד סרקזם הם שני הדברים היחידים שנותרים לנו בסופו של דבר.
"והקוקו חייב לצאת מושלם." הוא גם סיפר.
אלוהים יודע כמה שעות מחיי בזבזתי עד שהצלחתי לעשות את הקוקו המושלם, וזה נהיה יותר קשה ככל שמשתמשים ביותר תכשירי שיער ותולשים יותר.
אני תוהה ללא הפסק מה בעצם גרם לי לחזור. אני מתלבטת בין התבניתיות שחוזרת על עצמה מזה עשר שנים. נובמבר קרחת-ראשונה-לשנה, ינואר לתלוש-כי-קר, מאי התלישה-הגדולה-האחרונה, יולי-אוגוסט שיער-מלא, ספטמבר תלישת-יאוש-ראשונה, או אם זה העובדה שאני עושה פחות ספורט. העובדה היא שבשבוע שעבר כשהלכתי פעמיים לחדר הכושר לא תלשתי כמעט בכלל ושוב הצלחתי לצמצם לטווח חמש השיערות ביום. פעם קראתי בכתבה בוואי נט שספורט לא מהווה בשום פנים ואופן תחליף לטיפול נפשי. וואי נט יכולים ללכת להזדיין, עד שהם יתחילו לממן לי טיפול קוגנטיבי-התנהגותי או משהו כזה.
חוץ מהתלישה ומהבטן שלי, נראה לי שאני יחסית מרוצה מהחיים.
