מה איתי מה איתי מה איתי?
שישי, 18 לאוגוסט 2006 -- 01:08 orלא כל כך תפקדתי לאחרונה בלשון המעטה. מאז המלחמה הכה בי שוב הדבר המגעיל הזה שנקרא הלם קרב, והוא לא ממש הרפה, ולא עניין אותו כל כך שהמלחמה נגמרה. אני רוצה לחלוק עמכם הקוראים קצת על מה זה הלם קרב, למרות שאי אפשר להסביר דבר כזה במילים. זה יכול להגיע לרמה של הזיות. כשהגעתי לקיבוץ מאמסטרדם, הגעתי לסוף המסריח של המלחמה. יצא לי כמה פעמים גם לרדת למקלט ולשמוע נפילה או שתיים, אבל זה טכנית הרבה פחות מהמציאות האלטרנטיבית שאני עברתי. מה שאומר, שכשהיתה אזעקה, אני לא באמת הייתי כאן. אני הייתי שם, במוצב, רק בין ההפגזות, רגע לפני שחטפתי את הבום הגדול הזה ששינה את חיי בצורה כל כך דראסטית. בלי קשר למה שאני הולך לספר לכם הלאה, זה שינה אותי לטובה והכל קרה לטובה וכמו שהיה צריך. בקיצור, הזיות של בומים סביבי, מסתכל על הזרוע שלפני שש שנים התרסקה מרסיסים כמו הרגל בה נקרע עורק ראשי, ונדמה בראש שזה קורה שוב. בראש אני כל הזמן בשניה הזאת של לפני, או בשניה של הבום. בום בום בום. אני נשמע בטח מפונק לתושבי הצפון שחטפו קטיושות ליד או על הבית. אני חוזר אחורה כל הזמן. לאותם חודשים שנראו כמו נצח בבית החולים וכל השיקום הארוך הזה. הלב דופק מהר יותר בכל רגע כזה וגם עכשיו כשאני כותב את הדברים האלה ומנסה להסביר לכם מה זה בעצם הלם קרב. אין לכם מושג אם אין לכם את זה, באמת. הרבה אמרו לי "הכל בראש, צא מזה", ואני יודע שזה בראש אבל זה לא כזה קל לצאת מזה ולא באמת יוצאים מזה. זה פשוט דבר שלומדים לחיות איתו. אז אני פשוט מותש. מאז שחזרתי מאמסטרדם עברו כמעט שבועיים. לעבודה הלכתי לפעמים שעה בצהריים, שעה בערב. לא יכולתי לתפקד גם בגלל הכדורים שקיבלתי, קלונקס. מה שכן, בשבוע האחרון הקלונקס עבד, לא היו חרדות, לא היו פלאשבקים וישנתי (יותר מדי) טוב. ישנתי כל היום פשוט. לא יכולתי לתפקד אבל לא סבלתי יותר מדי, אולי קצת מדכאון בלתי מוסבר שכנראה בא כתופעת לוואי. מוזר הא, אתה לוקח כדור נגד חרדה ומקבל דכאון בתמורה. בכל מקרה לפני יומיים נגמרו לי הכדורים ואמרתי שאני לא אבקש עוד, אני קובע תור לפסיכיאטר שלי שטיפל בי בעבר ואבקש משהו שיתן לי גם לתפקד וגם לא לסבול. אז הרגשתי קצת טוב יומיים בגלל שיצאתי מהבלייר הזה של הכדורים אבל עכשיו אני שוב מרגיש את הדופק המהיר, חוסר השקט הבלתי מוסבר הזה ושוב, אני לא יודע מתי ארדם היום. אם בכלל. לפני שלקחתי את הכדורים, בתחילת המלחמה וההתקף, לא ישנתי כמה ימים אני חושב יותר משעות בודדות מאוד כל פעם. עכשיו אני לא יודע מה לעשות. מה שבטוח שמחר אני אקבע תור לפסיכיאטר שלי רק שלא יעשה אותי יותר פסיכי הפעם ושבאמת נמצא משהו שיעזור לי. בעבר אמרתי שאני אנטי תרופות, שצריך להתמודד עם הכל לבד, בלה בלה בלה, ידה ידה ידה. תכלס, אם יש מישהו שהמציא כדור שיכול לעזור לי, למה שלא אקח אותו.
היום מעיין שאלה אותי אם יש לי שאיפות לעתיד, אם אני מכוון למשהו. זה באמת קצת הטריד אותי כשהתחלתי לחשוב על זה, אבל התשובה שאמרתי והבנאלית ביותר של להיות מאושר היתה כנה. נכון, אני בן 27 כבר. נכון, אני עובד כקופאי. נכון, יש לי פוטנציאל להרבה יותר, למדתי מדיה, אני יכול לעסוק בהרבה תחומים, כמו תקשור למשל, ואני מתבזבז על עבודה שלא מקדמת אותי לעבר אף מטרה מעבר להשארות בקיבוץ בסבבה שלי עם עבודה שלא צריך לחשוב בה יותר מדי, אין יותר מדי אחריות, ואחרי שמסיימים אפשר ללכת להסתלבט עם החברים בבית ולדעת ש"נתתי את שלי לקיבוץ" וכו. אבל מה שחזק עכשיו יותר מתמיד זה ההלם קרב הזה. יש בי דיכאון לא מובן, יש בי חששות לא מובנות, יש בי חרדות לא מובנות, אולי מובנות, אבל לא תמיד. אני כאילו שוכח למה אני ככה ולא מבין למה אני ככה.
אולי חלק מהקוראים מכירים אותי היכרות שטחית ואומרים "מה?! אור?! זה אתה?!". מכירים אותי לרוב כבנאדם אופטימי, שמח, חייכן, וכו. אבל יש בי כאב עמוק ועתיק שלא יעבור כל כך מהר, אולי יתמתן.
אני חושב שזו היתה אמא שאמרה לי "זהו נגמרה המלחמה", עניתי (אולי זה היה בלב ולא בקול רם אני לא זוכר) שהמלחמה לא נגמרה אצלי בראש. ומה שאצלי בראש זו המציאות, שלי לפחות.
אני צריך עכשיו לנוח נפשית, לנוח רגשית, לנוח פיסית. פשוט לנוח. אין לי לאן לרוץ כרגע. תחשבו על זה ככה, אם אתם לא בכושר ותתחילו לרוץ בספרינט, מהר מאוד יכאב לכם בצלעות ותצטרכו לנוח שוב אולי ליותר זמן אפילו. אז אני מאוד נזהר על עצמי. היום בצהריים הרגשתי ששבוע הבא אני חוזר לתלם, רץ לעבוד שוב בטירוף, פול טיים ויותר. אבל אני פשוט לא אעמוד בזה. אולי קצת יותר עבודה, אבל לא כרגיל. שיהיה לי מינוס של מליון ימי עבודה פה בקיבוץ, הכי חשוב הבריאות הנפשית שלי.
אז יש כמה דברים שכן יש לחכות להם. יש את הדירה החדשה שאעבור אליה בקרוב - כנראה אמצע ספטמבר. דירה אמיתית, שלושה חדרים, סלון, חדר שינה, חדר עבודה… מעולם לא היה לי דבר כזה. תמיד גרתי בחדר אחד. זה אכן משהו שמרגש אותי, לא כמו שהתרגשתי מהאוטו שאגב מתקרב לאלף קילומטר ראשונים בקילומטרז’ ואני ממש מבסוט ממנו.
אז אני חושב שקשקשתי פה מספיק. סוג חולני של תרפיה עצמית, כתיבה בבלוג, כשחושבים על זה. אז הנה, חשפתי עצמי עוד קצת לזרים יותר וזרים פחות. לא אכפת לי ממש, זה אני, ואם יש למישהו בעיה עם זה, שידחוף אצבע כמו שדוד אומר 
לילה טוב לכולם, ובתקווה גם לי אם ארדם אי פעם.
העז הפוחז.