CorKy.NeT Feeds

בוקר. המממ. בקרוב שינה. מוזר שאין לי על מה לכתוב. אולי זו התחושה החיובית שאופפת אותי בשבועיים האחרונים. החורף נגמר, המעילים תלויים מיותמים על הוו בכניסה. עכשיו זו תקופה יפה לסווטשירטים. מזה יומיים שיוצא לי לחיות בשעה הלא הגיונית בעליל הזו שנקראת 8 בבוקר. אני נוסעת בקו 166 בחזרה מהעבודה ורואה את כל הפנים העייפות ואת כל הפיהוקים וזה דווקא ממלא אותי במרץ. בבית אני משתדלת להתפרק לגורמים. האמת היא שאני עוד בבאפלו האימתניים והמנצנצים שלי, אז להתפרק עוד לא התפרקתי.

נרגע לי. זה שוב בסדר להיות לבד. ברור שאני מצתהבת מקנאה כשאני רואה איפה ולמי יש אהבה. ברור שאני מצתהבת מקנאה בחברת אנשים מסוימים, אבל זה בהחלט בסדר. על הזה שבראש שלי אני אפילו לא חושבת לחשוב. דברים שהם ידועים מראש להיכשל, מסובכים מדי. תמיד הדברים האלה מסובכים מדי. <חצי חיוך מושחל כאן>

בבית מרגיש חיובי. דור נכנס בשבוע שעבר כשותף ויש הרגשה טובה וחיובית וכיפית. זה מקל עלי בכמה אספקטים. נותן לי מנוחה. בעבודה כנ"ל. חסר לי איזה "טפו טפו טפו בלי עין רעה" מסבתא שלי.

אה, וכולם צריכים לשמוע את Arctic Monkeys, הם שולטים.

בוקר. המממ. בקרוב שינה. מוזר שאין לי על מה לכתוב. אולי זו התחושה החיובית שאופפת אותי בשבועיים האחרונים. החורף נגמר, המעילים תלויים מיותמים על הוו בכניסה. עכשיו זו תקופה יפה לסווטשירטים. מזה יומיים שיוצא לי לחיות בשעה הלא הגיונית בעליל הזו שנקראת 8 בבוקר. אני נוסעת בקו 166 בחזרה מהעבודה ורואה את כל הפנים העייפות ואת כל הפיהוקים וזה דווקא ממלא אותי במרץ. בבית אני משתדלת להתפרק לגורמים. האמת היא שאני עוד בבאפלו האימתניים והמנצנצים שלי, אז להתפרק עוד לא התפרקתי.

נרגע לי. זה שוב בסדר להיות לבד. ברור שאני מצתהבת מקנאה כשאני רואה איפה ולמי יש אהבה. ברור שאני מצתהבת מקנאה בחברת אנשים מסוימים, אבל זה בהחלט בסדר. על הזה שבראש שלי אני אפילו לא חושבת לחשוב. דברים שהם ידועים מראש להיכשל, מסובכים מדי. תמיד הדברים האלה מסובכים מדי. <חצי חיוך מושחל כאן>

בבית מרגיש חיובי. דור נכנס בשבוע שעבר כשותף ויש הרגשה טובה וחיובית וכיפית. זה מקל עלי בכמה אספקטים. נותן לי מנוחה. בעבודה כנ"ל. חסר לי איזה "טפו טפו טפו בלי עין רעה" מסבתא שלי.

אה, וכולם צריכים לשמוע את Arctic Monkeys, הם שולטים.

בוקר. המממ. בקרוב שינה. מוזר שאין לי על מה לכתוב. אולי זו התחושה החיובית שאופפת אותי בשבועיים האחרונים. החורף נגמר, המעילים תלויים מיותמים על הוו בכניסה. עכשיו זו תקופה יפה לסווטשירטים. מזה יומיים שיוצא לי לחיות בשעה הלא הגיונית בעליל הזו שנקראת 8 בבוקר. אני נוסעת בקו 166 בחזרה מהעבודה ורואה את כל הפנים העייפות ואת כל הפיהוקים וזה דווקא ממלא אותי במרץ. בבית אני משתדלת להתפרק לגורמים. האמת היא שאני עוד בבאפלו האימתניים והמנצנצים שלי, אז להתפרק עוד לא התפרקתי.

נרגע לי. זה שוב בסדר להיות לבד. ברור שאני מצתהבת מקנאה כשאני רואה איפה ולמי יש אהבה. ברור שאני מצתהבת מקנאה בחברת אנשים מסוימים, אבל זה בהחלט בסדר. על הזה שבראש שלי אני אפילו לא חושבת לחשוב. דברים שהם ידועים מראש להיכשל, מסובכים מדי. תמיד הדברים האלה מסובכים מדי. <חצי חיוך מושחל כאן>

בבית מרגיש חיובי. דור נכנס בשבוע שעבר כשותף ויש הרגשה טובה וחיובית וכיפית. זה מקל עלי בכמה אספקטים. נותן לי מנוחה. בעבודה כנ"ל. חסר לי איזה "טפו טפו טפו בלי עין רעה" מסבתא שלי.

אה, וכולם צריכים לשמוע את Arctic Monkeys, הם שולטים.

עונת הקיץ מעולם לא אכזבה אותי. אפילו את החום אני מקבלת עלי בשמחה, כי אני יודעת שלכל דבר טוב יש מחיר. עדיף על לשלם בקור ולסבול. איכשהו תמיד הזכרונות הרעים נמחקים מעל פני הקיץ. איכשהו בשאר הזמן אני לא זוכרת כלום.

קניתי נגן אמפי3, לא משהו פאנסי. נגן של ג’יגה ככה בשביל הנסיעות והספורט, וגם כי אני כבר מתגעגעת מדי למוסיקה בזמן שאני הולכת או נוסעת.

אני צריכה נעלי עקב נוחות.

עונת הקיץ מעולם לא אכזבה אותי. אפילו את החום אני מקבלת עלי בשמחה, כי אני יודעת שלכל דבר טוב יש מחיר. עדיף על לשלם בקור ולסבול. איכשהו תמיד הזכרונות הרעים נמחקים מעל פני הקיץ. איכשהו בשאר הזמן אני לא זוכרת כלום.

קניתי נגן אמפי3, לא משהו פאנסי. נגן של ג’יגה ככה בשביל הנסיעות והספורט, וגם כי אני כבר מתגעגעת מדי למוסיקה בזמן שאני הולכת או נוסעת.

אני צריכה נעלי עקב נוחות.

ברר. מאוחר בלילה. תיכף שינה. מסתובבת בבית. סידרתי את השיש במטבח, שמתי וילון למזווה מתחת לכיור, צריכה פיפי, כואבת לי השכמה נורא.

עזבתי היום את העבודה באמצע המשמרת, הרגשתי רק איך השריר שלי בשכמה מוסיף להתנפח ולהתפס. אני לא כל כך מסתדרת שם. כלומר, אני פשוט לא מצליחה למכור. אני לא יודעת איפה הבעיה, גם הבוסית שלי לא יודעת איפה. היא תולה את זה בכך שאני לא מוציאה מספיק שיחות. נראה לי שאני עושה באיזור ה-70 שיחות במשמרת, בלי להוציא את אלה שלא עונים לי וכו’. אני נמצאת ממש על האדג’ ואם אני לא אתחיל להניב תוצאות אז הרומן הקצרצר יגמר. מאד התבאסתי מהשיחה הזו עם הבוסית שלי. עם לחלוחית בעיני ירדתי ממונית השירות בפוג’יאמה ואכלתי רול סלמון ואינארי ספייסי טונה. היה מעודד.

במלחמה עם עצמי. גונבת ריס פה, גונבת ריס שם. לפעמים בטעות השערות הדקות ניתקות להן מהקרקפת, מאד קשה לי לעמוד בפני השיערות המקורזלות בראש, הן פשוט דורשות מריטה. הייתי מורטת עכשיו את כל הריסים בהנאה אילולא הייתי יודעת על ההבדל העצום בין עצם קיומם של ריסים ועצם אי-קיומם.

פגשתי אתמול ידיד של אבא שלי בבוגרשוב, אני חושבת שזה היה בית קפה, אם לא זו היתה מסעדונת-חומוסיה כזו. השיחה היתה קצרה כי הייתי עסוקה בניווט שיחות בסלולארי. אין טעם שאזכיר מיהו הידיד של אבי, שכן הוא מוכר מעט וגם כדי לא לפגוע בנפשות הפעילות, אבל נורא התאכזבתי ממנו. אימא שלי לא אוהבת אותו, מצד שני אימא שלי לא אוהבת אף אחד. שההסגות שלה שונות משלי, אבל בבסיס העניין ברור: אנחנו לא אוהבים בולשיטרים. טרח במשך עשר דקות לספר על הפרויקטים החדשים, ואני הנהנתי בראשי כאילו אני מקשיבה לחצי מילה מהדרימריות המהלכת הזו. "עכשיו עובד על האלבום שלי," (המשפט האלמותי!) "ורוצים אותי לסרט בחו"ל." "…תזמיני אותי להופיע לפעמים בערב במה הזה שלכם!" "…רוצים אותי לכמה סרטים, חלק בארץ וחלק בחו"ל, אז אני נאלץ לשים בצד את העבודה על המוסיקה." "…פה ושם אני גם מלמד, בצד, כשיש זמן עם כל הפרויקט הקולנועי הזה…" לא אוהבת שחולקים איתי את הדברים שלא באמת יצאו לפועל, זה גם לא מעניין. זה לא שאני קטנת אמונה, פשוט למוסיקאים מזדקנים יש נטיה להיות כאלה.

זה לא שאין רוק’נ’רול בארץ, הרבה פשוט מעדיפים לדשדש בין חלוקי הנחל לירוקת. אני בחיים לא אוכל להיות מוזיקאית באמת. אני יותר מדי תבניתית, אני פחות מדי דרימרית, אני נבוכה מדי ובכל האקורדים כבר השתמשו.

שומעת עכשיו את In The Flesh?, של פינק פלויד. דיג’יי שופל בחר.

ברר. מאוחר בלילה. תיכף שינה. מסתובבת בבית. סידרתי את השיש במטבח, שמתי וילון למזווה מתחת לכיור, צריכה פיפי, כואבת לי השכמה נורא.

עזבתי היום את העבודה באמצע המשמרת, הרגשתי רק איך השריר שלי בשכמה מוסיף להתנפח ולהתפס. אני לא כל כך מסתדרת שם. כלומר, אני פשוט לא מצליחה למכור. אני לא יודעת איפה הבעיה, גם הבוסית שלי לא יודעת איפה. היא תולה את זה בכך שאני לא מוציאה מספיק שיחות. נראה לי שאני עושה באיזור ה-70 שיחות במשמרת, בלי להוציא את אלה שלא עונים לי וכו’. אני נמצאת ממש על האדג’ ואם אני לא אתחיל להניב תוצאות אז הרומן הקצרצר יגמר. מאד התבאסתי מהשיחה הזו עם הבוסית שלי. עם לחלוחית בעיני ירדתי ממונית השירות בפוג’יאמה ואכלתי רול סלמון ואינארי ספייסי טונה. היה מעודד.

במלחמה עם עצמי. גונבת ריס פה, גונבת ריס שם. לפעמים בטעות השערות הדקות ניתקות להן מהקרקפת, מאד קשה לי לעמוד בפני השיערות המקורזלות בראש, הן פשוט דורשות מריטה. הייתי מורטת עכשיו את כל הריסים בהנאה אילולא הייתי יודעת על ההבדל העצום בין עצם קיומם של ריסים ועצם אי-קיומם.

פגשתי אתמול ידיד של אבא שלי בבוגרשוב, אני חושבת שזה היה בית קפה, אם לא זו היתה מסעדונת-חומוסיה כזו. השיחה היתה קצרה כי הייתי עסוקה בניווט שיחות בסלולארי. אין טעם שאזכיר מיהו הידיד של אבי, שכן הוא מוכר מעט וגם כדי לא לפגוע בנפשות הפעילות, אבל נורא התאכזבתי ממנו. אימא שלי לא אוהבת אותו, מצד שני אימא שלי לא אוהבת אף אחד. שההסגות שלה שונות משלי, אבל בבסיס העניין ברור: אנחנו לא אוהבים בולשיטרים. טרח במשך עשר דקות לספר על הפרויקטים החדשים, ואני הנהנתי בראשי כאילו אני מקשיבה לחצי מילה מהדרימריות המהלכת הזו. "עכשיו עובד על האלבום שלי," (המשפט האלמותי!) "ורוצים אותי לסרט בחו"ל." "…תזמיני אותי להופיע לפעמים בערב במה הזה שלכם!" "…רוצים אותי לכמה סרטים, חלק בארץ וחלק בחו"ל, אז אני נאלץ לשים בצד את העבודה על המוסיקה." "…פה ושם אני גם מלמד, בצד, כשיש זמן עם כל הפרויקט הקולנועי הזה…" לא אוהבת שחולקים איתי את הדברים שלא באמת יצאו לפועל, זה גם לא מעניין. זה לא שאני קטנת אמונה, פשוט למוסיקאים מזדקנים יש נטיה להיות כאלה.

זה לא שאין רוק’נ’רול בארץ, הרבה פשוט מעדיפים לדשדש בין חלוקי הנחל לירוקת. אני בחיים לא אוכל להיות מוזיקאית באמת. אני יותר מדי תבניתית, אני פחות מדי דרימרית, אני נבוכה מדי ובכל האקורדים כבר השתמשו.

שומעת עכשיו את In The Flesh?, של פינק פלויד. דיג’יי שופל בחר.

הייתי רוצה כל חיי, בכל רגע נתון, לחוש את אותן הצמרמורות אותן אני חווה אך ורק כשאני שומעת פינק פלויד.

האנסמבל הזה הופך להיות חברי הטוב ביותר בעתות הכאב.

הייתי רוצה כל חיי, בכל רגע נתון, לחוש את אותן הצמרמורות אותן אני חווה אך ורק כשאני שומעת פינק פלויד.

האנסמבל הזה הופך להיות חברי הטוב ביותר בעתות הכאב.

יום ש(עדיין) לא התחרבן, קוד איט פאקינג בי?

תכננתי להתעורר ב-12:30, אבל בסוף התעוררתי שעה מאוחר יותר. ב-15:00 הייתי אמורה להיות בראיון עבודה וכבר תיארתי לעצמי שאני הולכת לאכול אותה ולאחר. יצאתי מהבית ב-14:43, הגעתי ב-14:56. זה כבר אומר משהו חיובי על המיקום והיחס שלו מהבית שלי. מדובר בחצי משרה עם שכר די גבוה, אם אני אתקבל אני ארוויח שם כמעט פי שתיים ממה שהרווחתי בחצי המשרה האחרונה שעבדתי בה. זה יכול להיות די מועיל. המקום גם עשה רושם של אווירה טובה והבחורה שעתידה להיות הבוסית שלי אם תהיה היתה ממש נחמדה וחופשי העברנו צחוקים וכמעט לא היתה את אותה הרגשת דיסטנס מעיקה שבדרך-כלל מקבלים במרכזי הערכה. המשרה עצמה היא במכירות, בסימולציות הייתי צריכה למכור ללקוחה מנוי לחדר-כושר, ממש מזל משמיים, כי יצא לי להפגין את פוטנציאל המכירות שלי על אף חוסר הנסיון בתחום שאני מכירה ממש טוב. אני מקווה שהלך לי טוב. מחר אקבל תשובה.

אחרי כן קפצתי לבקר ידיד שעובד בקום איל פו בנמל. ראיון העבודה במקרה היה ממוקם עשרות מטרים ספורים מהביתן. ביתן 26 בנמל הוא ביתן חדש, קום איל פו בפרט הוא בית-קפה שכזה שיש בו גם חנות בגדים ואקססוריז. כל הביתן הוא בסימן פמיניסטי. כלומר, בביתן יש גם חנות עתיקות, את חנות המעצבת רוני בר, חנות תכשיטים יוקרתית וחנות המין Sisters’. לפי החנות האחרונה בהחלט אפשר להבין את האווירה ששוררת במקום. בזמן שהמתנתי לבנאדם נכנסתי לחנות הבגדים של קום איל פו (זו היתה החנות היחידה שהיתה עם מחירים הגיוניים כלשהם, וגם זה בלשון המעטה). התחלתי לשוחח מעט עם המוכרת ולפני ששמתי לב בכלל היא הודיעה לי בקול תרועה חגיגי שהיא עוזבת בקרוב והם מחפשים מישהי איכותית ונשית. הה.

גם שם התנאים ממש טובים. אפילו נותנים החזרי נסיעות על מוניות! אני באמת מקווה לטוב ושאני אמצא חן בעיני הבוסית ולא רק בעיני המוכרת העוזבת.

אחרי ארוחה קלילה של סנדוויץ’ עם סלמון כבוש, ביצת עין וגבינת ריקוטה עם סלט חסה ועגבניות (והכל היה ממש סוף הדרך) נסעתי הביתה. סידרתי את עצמי קצת, כי באמת היה נורא חם וקפצתי להורים שלי לקחת דיסקמן. אחרי כן הלכתי למובייל קלאבינג, אמנם לא דייקתי אבל הגעתי די בהתחלה. הבאתי איתי ג’ינג’יות ומיינדלס סלף אינדלג’נס. הבאתי בראש כמעט שעתיים ואז פשוט היה לי חם מדי. רני (ריספקט רני! אתה מוזכר!) ואני קפצנו לשינקין ואכלנו גלידה. אני אכלתי כדור נשיקה צרפתית, אני לא זוכרת מה רני אכל. הגעתי הביתה ומיד העמסתי את עצמי לכיוון המכבסה, גם זה עבר די חלק. כיף לי מאד כשיש לי ימים כאלה.

הדבר הבא שאני מתכוונת לעשות הוא להיכנס למקלחת ולא לצאת לפחות עד שהזיעה תעבור, ואלוהים יודע מתי זה עתיד לקרות.

כפרות על כולכם.

יום ש(עדיין) לא התחרבן, קוד איט פאקינג בי?

תכננתי להתעורר ב-12:30, אבל בסוף התעוררתי שעה מאוחר יותר. ב-15:00 הייתי אמורה להיות בראיון עבודה וכבר תיארתי לעצמי שאני הולכת לאכול אותה ולאחר. יצאתי מהבית ב-14:43, הגעתי ב-14:56. זה כבר אומר משהו חיובי על המיקום והיחס שלו מהבית שלי. מדובר בחצי משרה עם שכר די גבוה, אם אני אתקבל אני ארוויח שם כמעט פי שתיים ממה שהרווחתי בחצי המשרה האחרונה שעבדתי בה. זה יכול להיות די מועיל. המקום גם עשה רושם של אווירה טובה והבחורה שעתידה להיות הבוסית שלי אם תהיה היתה ממש נחמדה וחופשי העברנו צחוקים וכמעט לא היתה את אותה הרגשת דיסטנס מעיקה שבדרך-כלל מקבלים במרכזי הערכה. המשרה עצמה היא במכירות, בסימולציות הייתי צריכה למכור ללקוחה מנוי לחדר-כושר, ממש מזל משמיים, כי יצא לי להפגין את פוטנציאל המכירות שלי על אף חוסר הנסיון בתחום שאני מכירה ממש טוב. אני מקווה שהלך לי טוב. מחר אקבל תשובה.

אחרי כן קפצתי לבקר ידיד שעובד בקום איל פו בנמל. ראיון העבודה במקרה היה ממוקם עשרות מטרים ספורים מהביתן. ביתן 26 בנמל הוא ביתן חדש, קום איל פו בפרט הוא בית-קפה שכזה שיש בו גם חנות בגדים ואקססוריז. כל הביתן הוא בסימן פמיניסטי. כלומר, בביתן יש גם חנות עתיקות, את חנות המעצבת רוני בר, חנות תכשיטים יוקרתית וחנות המין Sisters’. לפי החנות האחרונה בהחלט אפשר להבין את האווירה ששוררת במקום. בזמן שהמתנתי לבנאדם נכנסתי לחנות הבגדים של קום איל פו (זו היתה החנות היחידה שהיתה עם מחירים הגיוניים כלשהם, וגם זה בלשון המעטה). התחלתי לשוחח מעט עם המוכרת ולפני ששמתי לב בכלל היא הודיעה לי בקול תרועה חגיגי שהיא עוזבת בקרוב והם מחפשים מישהי איכותית ונשית. הה.

גם שם התנאים ממש טובים. אפילו נותנים החזרי נסיעות על מוניות! אני באמת מקווה לטוב ושאני אמצא חן בעיני הבוסית ולא רק בעיני המוכרת העוזבת.

אחרי ארוחה קלילה של סנדוויץ’ עם סלמון כבוש, ביצת עין וגבינת ריקוטה עם סלט חסה ועגבניות (והכל היה ממש סוף הדרך) נסעתי הביתה. סידרתי את עצמי קצת, כי באמת היה נורא חם וקפצתי להורים שלי לקחת דיסקמן. אחרי כן הלכתי למובייל קלאבינג, אמנם לא דייקתי אבל הגעתי די בהתחלה. הבאתי איתי ג’ינג’יות ומיינדלס סלף אינדלג’נס. הבאתי בראש כמעט שעתיים ואז פשוט היה לי חם מדי. רני (ריספקט רני! אתה מוזכר!) ואני קפצנו לשינקין ואכלנו גלידה. אני אכלתי כדור נשיקה צרפתית, אני לא זוכרת מה רני אכל. הגעתי הביתה ומיד העמסתי את עצמי לכיוון המכבסה, גם זה עבר די חלק. כיף לי מאד כשיש לי ימים כאלה.

הדבר הבא שאני מתכוונת לעשות הוא להיכנס למקלחת ולא לצאת לפחות עד שהזיעה תעבור, ואלוהים יודע מתי זה עתיד לקרות.

כפרות על כולכם.

עוד יום ארוך שכזה… אפילו שהתעוררתי ב-2 בצהריים.

שוב ישנתי אצל ההורים שלי, אז צ’וצ’ו העירה אותי עשרות פעמים, פעם דרכה לי על הרגליים, פעם בכתה, פעם ליקקה לי את הפרצוף וחוזר חלילה. בסוף התעוררתי ב-2. הייתי אמורה ללכת עם בורלא לבריכה אבל זה בסוף לא קרה.

אכלתי עם המשפחה טייק אוואי מביג מאמא ובועז התקשר ושאל אם בא לי ללכת איתו לפסטיבל אינדי. אני אישית אוהבת פסטיבלי אינדי, גם אם אני לא אוהבת את המוסיקה תמיד, אבל יש אווירה טובה ואנשים מגניבים. הפסטיבל היה בדירת לופט-סטודיו ברחוב מזרחי בפלורנטין וכשהגענו, בערך ב-6, היו ממש מלא אנשים, משהו באיזור ה-60-80 לדעתי. בהתחלה קצת הרגשתי זרה אבל לאט לאט עם הכריזמה והציניות שלי התחלתי להתחבר לאנשים. באופן מפתיע אף אחד מהם לא היה בחורה. בכלל, היה שם אחוז גבוה של כוסוני-על ואילו אחוז גבוה יותר של כונפות עם משקפי טלי פחימה ותספורת אפרת גוש. פסטיבל אינדי אעלק. מיותר לציין שפרה-פרה, אבל ביחד מדובר בשילוב מזעזע, וכן, זה גורם לי להרגיש טוב כי אני יודעת שגם אם הייתי מורטת ומותירה 27 שיערות על ראשי עדיין זה היה נראה טוב מהתספורות שלהן. הלו, קצת חוש אסתטי?!

ב-8 וחצי נסענו למסיבת הסיום של דוד באינסייט אבל כשהגענו זה כבר נגמר. ציפור לחשה לי שגם ככה הרגיש מאד מביך ושלא הייתי מתחברת בכלל. נסענו שיירת מכוניות ובתוכן גלעד, רות, דוד, בועז ואני בחזרה לפסטיבל. כמו בגיל 16 מצצתי לעצמי את שורש כף היד והצמדתי לשורש כף היד של רות כדי להטביע לה את החתימה, כך שלא תצטרך לשלם. איכס, הרוק של מיכל.

הגענו קצת לפני שההופעה של צ’יקי התחילה, שהיתה בעיקר מיצג מעניין. בדיסק שקיבלנו בכניסה גילינו שהשיר שלו שם הכי מוצלח (ככה לפחות בעיני) - Space is fun. מאידך גיסא, הוא ממש האלקטרוני היחידי שם. אחרי צ’יקי עלה ג’וני שועלי לסיים את הערב, שממש הביא בראש והיה מדליק לאללה, למרות שכשעשה את "מה את מבינה?" זה הרגיש כאילו מישהו אחר עושה לו קאבר ממש גרוע.

היה שם באמת מגניב וממש נהניתי, החסרון היחיד הוא שלא היה מיזוג, אז פשוט נסחטנו מזיעה. אחד מהמארגנים שכל הזמן נדנדתי לו שימזוג לי מים (והוא דווקא עשה זאת בשמחה, ובסופו של דבר התחיל להציע לי כוסות מים כל 10 דקות בערך) נידב לי פחית בירה קפואה שאותה הצמדתי לעצמי עד חסל זיעה. אמנם הפסקתי להזיע, אבל ברגע שהחזרתי לו את הפחית חזרתי להזיע. באסה.

אחרי זה בועז ואני הלכנו לאכול בג’פניקה, והיה מצוין כרגיל. בכלל אני מתה על ג’פניקה, כי כולם שם כל כך סבבה ונחמדים. אחרי רול פוטומאקי ו-2 פיסות נגירי, כל שרציתי הוא לפגוש את הכרית ועודני חושקת בכך, אך לפני הכל אהיה חייבת להתקלח. נשבעת לכם, הזעתי בפסטיבל כמו שבחיים לא הזעתי בחדר הכושר אפילו. מחר אלך לשרוף את כל קלוריות אורז הסושי ובצק הביג מאמא.

לילה טוב.

עוד יום ארוך שכזה… אפילו שהתעוררתי ב-2 בצהריים.

שוב ישנתי אצל ההורים שלי, אז צ’וצ’ו העירה אותי עשרות פעמים, פעם דרכה לי על הרגליים, פעם בכתה, פעם ליקקה לי את הפרצוף וחוזר חלילה. בסוף התעוררתי ב-2. הייתי אמורה ללכת עם בורלא לבריכה אבל זה בסוף לא קרה.

אכלתי עם המשפחה טייק אוואי מביג מאמא ובועז התקשר ושאל אם בא לי ללכת איתו לפסטיבל אינדי. אני אישית אוהבת פסטיבלי אינדי, גם אם אני לא אוהבת את המוסיקה תמיד, אבל יש אווירה טובה ואנשים מגניבים. הפסטיבל היה בדירת לופט-סטודיו ברחוב מזרחי בפלורנטין וכשהגענו, בערך ב-6, היו ממש מלא אנשים, משהו באיזור ה-60-80 לדעתי. בהתחלה קצת הרגשתי זרה אבל לאט לאט עם הכריזמה והציניות שלי התחלתי להתחבר לאנשים. באופן מפתיע אף אחד מהם לא היה בחורה. בכלל, היה שם אחוז גבוה של כוסוני-על ואילו אחוז גבוה יותר של כונפות עם משקפי טלי פחימה ותספורת אפרת גוש. פסטיבל אינדי אעלק. מיותר לציין שפרה-פרה, אבל ביחד מדובר בשילוב מזעזע, וכן, זה גורם לי להרגיש טוב כי אני יודעת שגם אם הייתי מורטת ומותירה 27 שיערות על ראשי עדיין זה היה נראה טוב מהתספורות שלהן. הלו, קצת חוש אסתטי?!

ב-8 וחצי נסענו למסיבת הסיום של דוד באינסייט אבל כשהגענו זה כבר נגמר. ציפור לחשה לי שגם ככה הרגיש מאד מביך ושלא הייתי מתחברת בכלל. נסענו שיירת מכוניות ובתוכן גלעד, רות, דוד, בועז ואני בחזרה לפסטיבל. כמו בגיל 16 מצצתי לעצמי את שורש כף היד והצמדתי לשורש כף היד של רות כדי להטביע לה את החתימה, כך שלא תצטרך לשלם. איכס, הרוק של מיכל.

הגענו קצת לפני שההופעה של צ’יקי התחילה, שהיתה בעיקר מיצג מעניין. בדיסק שקיבלנו בכניסה גילינו שהשיר שלו שם הכי מוצלח (ככה לפחות בעיני) - Space is fun. מאידך גיסא, הוא ממש האלקטרוני היחידי שם. אחרי צ’יקי עלה ג’וני שועלי לסיים את הערב, שממש הביא בראש והיה מדליק לאללה, למרות שכשעשה את "מה את מבינה?" זה הרגיש כאילו מישהו אחר עושה לו קאבר ממש גרוע.

היה שם באמת מגניב וממש נהניתי, החסרון היחיד הוא שלא היה מיזוג, אז פשוט נסחטנו מזיעה. אחד מהמארגנים שכל הזמן נדנדתי לו שימזוג לי מים (והוא דווקא עשה זאת בשמחה, ובסופו של דבר התחיל להציע לי כוסות מים כל 10 דקות בערך) נידב לי פחית בירה קפואה שאותה הצמדתי לעצמי עד חסל זיעה. אמנם הפסקתי להזיע, אבל ברגע שהחזרתי לו את הפחית חזרתי להזיע. באסה.

אחרי זה בועז ואני הלכנו לאכול בג’פניקה, והיה מצוין כרגיל. בכלל אני מתה על ג’פניקה, כי כולם שם כל כך סבבה ונחמדים. אחרי רול פוטומאקי ו-2 פיסות נגירי, כל שרציתי הוא לפגוש את הכרית ועודני חושקת בכך, אך לפני הכל אהיה חייבת להתקלח. נשבעת לכם, הזעתי בפסטיבל כמו שבחיים לא הזעתי בחדר הכושר אפילו. מחר אלך לשרוף את כל קלוריות אורז הסושי ובצק הביג מאמא.

לילה טוב.

אני מקלפת שאריות אייליינר מהעפעפיים. בטח נמרח לי סביב כל העין שחור. יום מוזר, יום קצת מיותר. ישנתי מעט מדי, עוכבתי בבית הדואר על-ידי פקידה פרחולה שהיתה מרוכזת יותר בשיחות עקרות על רשיונות נהיגה מאשר במכתב הנכון שעליה למסור לי. איחרתי בגללה לפגישה, דרכתי על מסטיק, בזבזתי 60 שקלים לשווא, אכלתי פסטה מגעילה, לכלכתי את המכנסיים ברוטב המגעיל של הפסטה, שכחתי את הפלאפון שלי אצל ההורים שלי, הטלפון האלחוטי שלי התקלקל, לא אכלתי סושי (אבל אכלתי המבורגר צמחוני, זה מפצה במעט) ואני חושבת שבאופן כללי די מובן כמה היום שלי היה מחורבן.

קניתי אבטיח. אבטיח גורם להכל להיראות יותר טוב. וגם לקחתי סוף סוף קודאין. נפלתי על רוקחת שלא ממש היה אכפת לה אם יש לי ליחה והיא הזהירה שזה ממסטל לאללה. כבר ציפיתי לראות כוכבים, הייתי קצת מטושטשת לחצי שעה. לפחות אני כבר לא משתעלת.

האלבום החדש של מיינדלס סלף אינדלג’נס פשוט מדהים אותי בכל פעם מחדש. מדובר פשוט ברמה חדשה ובהתבגרות מוסיקלית לעומת החומרים הקודמים שעכשיו הם בלתי שמיעים בעליל. אני פשוט שומעת את האלבום בלופים מרוב שהוא ענק. הכותרת של הפוסט היא ציטוט מתוך השיר השלישי באלבום - "Straight to Video".

אני היחידה שכותבת את הכותרת לפני הפוסט?

עכשיו אני שומעת פינק פלויד, צריך להוסיף גם שורה של מה ששומעים בזמן שכותבים את הפוסט. אז עכשיו אני שומעת את השיר Hey You, ואני אנסה עכשיו לתכנת איך כותבים את זה. אם תתווסף שורה רלוונטית כבר תגלו בעצמכם.

אני מקלפת שאריות אייליינר מהעפעפיים. בטח נמרח לי סביב כל העין שחור. יום מוזר, יום קצת מיותר. ישנתי מעט מדי, עוכבתי בבית הדואר על-ידי פקידה פרחולה שהיתה מרוכזת יותר בשיחות עקרות על רשיונות נהיגה מאשר במכתב הנכון שעליה למסור לי. איחרתי בגללה לפגישה, דרכתי על מסטיק, בזבזתי 60 שקלים לשווא, אכלתי פסטה מגעילה, לכלכתי את המכנסיים ברוטב המגעיל של הפסטה, שכחתי את הפלאפון שלי אצל ההורים שלי, הטלפון האלחוטי שלי התקלקל, לא אכלתי סושי (אבל אכלתי המבורגר צמחוני, זה מפצה במעט) ואני חושבת שבאופן כללי די מובן כמה היום שלי היה מחורבן.

קניתי אבטיח. אבטיח גורם להכל להיראות יותר טוב. וגם לקחתי סוף סוף קודאין. נפלתי על רוקחת שלא ממש היה אכפת לה אם יש לי ליחה והיא הזהירה שזה ממסטל לאללה. כבר ציפיתי לראות כוכבים, הייתי קצת מטושטשת לחצי שעה. לפחות אני כבר לא משתעלת.

האלבום החדש של מיינדלס סלף אינדלג’נס פשוט מדהים אותי בכל פעם מחדש. מדובר פשוט ברמה חדשה ובהתבגרות מוסיקלית לעומת החומרים הקודמים שעכשיו הם בלתי שמיעים בעליל. אני פשוט שומעת את האלבום בלופים מרוב שהוא ענק. הכותרת של הפוסט היא ציטוט מתוך השיר השלישי באלבום - "Straight to Video".

אני היחידה שכותבת את הכותרת לפני הפוסט?

עכשיו אני שומעת פינק פלויד, צריך להוסיף גם שורה של מה ששומעים בזמן שכותבים את הפוסט. אז עכשיו אני שומעת את השיר Hey You, ואני אנסה עכשיו לתכנת איך כותבים את זה. אם תתווסף שורה רלוונטית כבר תגלו בעצמכם.