CorKy.NeT Feeds

הקיץ נגמר. זה כמו שהיה יום שישי אחד בסוף מאי והלכתי בשדרות רוטשילד ביום שישי וידעתי: הקיץ התחיל. ידעתי שהקיץ נגמר כבר לפני כמה שבועות, היום פשוט יצאתי מהבית בערב עם ג’קט ג’ינס (הדברים האלה לעולם לא יצאו מהאופנה).

כל הזמן רוצה אבל לא רוצה לכתוב. קורים דברים, מרגישה שאין לי טעם לכתוב אותם, כמו למשל שהייתי בחדר הכושר. מרגישה לא נוח לכתוב אותם, כמו למשל שחזרתי לתלוש קצת. הידקקו לי הגבות מאד וקצת החרבתי את הריסים בעפעף הימני. כל יום באיזור ה-15 שיערות, נראה לי שזה אומר שנפלתי. אבל זה לא אומר כלום, כנראה קצת חייתי בסוג של בועה כשאמרתי לעצמי שזה נגמר עד סוף החיים. חרדת השיער האינסופית הזו, שתעזוב אותי כבר. התחיל לי גם לנשור שיער מאז שהחלפתי את השמפו והקונדישנר. זה מטריד אותי מאד. אני צריכה לחזור לקודמים.

מתחשק לי פשוט לומר לאימא שלי שאני לא רוצה לספר לה מה קורה לי בחיים. זה לא שהיא חטטנית, אבל מבחינתי בחיים היו תמיד שתי אופציות: האחת היא לחלוק איתה, השניה היא לשקר אותה. אף פעם לא העליתי על דעתי פשוט לומר לה שאני לא רוצה לדבר על משהו מסוים, ועכשיו כשיש לי חלק בחיים שאני רוצה להשאיר לעצמי ולא לחלוק איתה אני מוצאת את עצמי נאלצת לשקר כל הזמן. לא נוח לי עם השקרים האלה. איך אומרים לאימא שפשוט לא רוצים לדבר על משהו? לא כי זה רע או כי אני עושה משהו רע, אלא כי אני רוצה לשמור לעצמי. אגב, זה לא שאימא שלי חטטנית, היא פשוט קצת שתלטנית. תמיד חשוב לה לדעת איך ואיפה ומתי בכל זמן נתון לגבי הילדים שלה, זה היה הרבה יותר נורא כשעוד גרתי עם ההורים שלי, ופולשני הרבה יותר, כי כשאני לא בבית אז ברור שאני במקום אחר.

אבא שלי מקבל לידיו את קולנוע מקסים בחמישה באוקטובר. הידיעה הזו נופלת עלי ברגשות מעורבים. ברור שאני שמחה עבורו ורוצה שיצליח לו והכל, אבל הדיעה שלי בנוגע להרצת המקום שונה לחלוטין מהדיעה שלו, מה שגורם לציפיות שלי לרדת בהרבה, עד כדי אפילו פחד שהמקום לא ישרוד בבעלותו. החזון שלו כל כך ברור, ואני מבינה את החזון שלו, אבל לצערי זהו אינו החזון שמביא קהל לאורך זמן. הייתי רוצה לרתום קצת מעצמי לפרויקט הזה, אני יודעת שיש לי מה לתת מעצמי, אבל נראה שאבא שלי לא מעוניין בעזרה הזו או שלחילופין אני פשוט לא יודעת איך לפנות אליו. יש מצב ששתי האופציות הנ"ל נכונות ורלוונטיות.

תעזבי את הגבות.

מאזינה לפריווילגיה של אינקיובאס.

הקיץ נגמר. זה כמו שהיה יום שישי אחד בסוף מאי והלכתי בשדרות רוטשילד ביום שישי וידעתי: הקיץ התחיל. ידעתי שהקיץ נגמר כבר לפני כמה שבועות, היום פשוט יצאתי מהבית בערב עם ג’קט ג’ינס (הדברים האלה לעולם לא יצאו מהאופנה).

כל הזמן רוצה אבל לא רוצה לכתוב. קורים דברים, מרגישה שאין לי טעם לכתוב אותם, כמו למשל שהייתי בחדר הכושר. מרגישה לא נוח לכתוב אותם, כמו למשל שחזרתי לתלוש קצת. הידקקו לי הגבות מאד וקצת החרבתי את הריסים בעפעף הימני. כל יום באיזור ה-15 שיערות, נראה לי שזה אומר שנפלתי. אבל זה לא אומר כלום, כנראה קצת חייתי בסוג של בועה כשאמרתי לעצמי שזה נגמר עד סוף החיים. חרדת השיער האינסופית הזו, שתעזוב אותי כבר. התחיל לי גם לנשור שיער מאז שהחלפתי את השמפו והקונדישנר. זה מטריד אותי מאד. אני צריכה לחזור לקודמים.

מתחשק לי פשוט לומר לאימא שלי שאני לא רוצה לספר לה מה קורה לי בחיים. זה לא שהיא חטטנית, אבל מבחינתי בחיים היו תמיד שתי אופציות: האחת היא לחלוק איתה, השניה היא לשקר אותה. אף פעם לא העליתי על דעתי פשוט לומר לה שאני לא רוצה לדבר על משהו מסוים, ועכשיו כשיש לי חלק בחיים שאני רוצה להשאיר לעצמי ולא לחלוק איתה אני מוצאת את עצמי נאלצת לשקר כל הזמן. לא נוח לי עם השקרים האלה. איך אומרים לאימא שפשוט לא רוצים לדבר על משהו? לא כי זה רע או כי אני עושה משהו רע, אלא כי אני רוצה לשמור לעצמי. אגב, זה לא שאימא שלי חטטנית, היא פשוט קצת שתלטנית. תמיד חשוב לה לדעת איך ואיפה ומתי בכל זמן נתון לגבי הילדים שלה, זה היה הרבה יותר נורא כשעוד גרתי עם ההורים שלי, ופולשני הרבה יותר, כי כשאני לא בבית אז ברור שאני במקום אחר.

אבא שלי מקבל לידיו את קולנוע מקסים בחמישה באוקטובר. הידיעה הזו נופלת עלי ברגשות מעורבים. ברור שאני שמחה עבורו ורוצה שיצליח לו והכל, אבל הדיעה שלי בנוגע להרצת המקום שונה לחלוטין מהדיעה שלו, מה שגורם לציפיות שלי לרדת בהרבה, עד כדי אפילו פחד שהמקום לא ישרוד בבעלותו. החזון שלו כל כך ברור, ואני מבינה את החזון שלו, אבל לצערי זהו אינו החזון שמביא קהל לאורך זמן. הייתי רוצה לרתום קצת מעצמי לפרויקט הזה, אני יודעת שיש לי מה לתת מעצמי, אבל נראה שאבא שלי לא מעוניין בעזרה הזו או שלחילופין אני פשוט לא יודעת איך לפנות אליו. יש מצב ששתי האופציות הנ"ל נכונות ורלוונטיות.

תעזבי את הגבות.

מאזינה לפריווילגיה של אינקיובאס.

נורא כעסתי על עצמי שאני לא זקופה מספיק. הבעיה היא לא בגו שלי. הבעיה היא מנטלית. מאד מפתיע שמיד אחרי שקניתי זוג נעליים חדשות הזדקפתי כאילו כל העולם שייך שלי. היה לי זיכוי ישן נושן על נעליים, שמחר אמור לפוג התוקף שלו. הזזתי את עצמי לסנטר והתלבטתי אם לקנות זוג אחד חדש מהקולקציה החדשה או שני-שלושה זוגות מסוף עונה. בסוף הזוג האחד מהקולקציה החדשה ניצח, לפי החשבון הבא: גם ככה יש לי כבר המון זוגות נעליים, משהו באיזור ה-12. כל מה שבסוף עונה מכוער בטירוף. יש לי מספיק כפכפים, על עקב או בלי עקב (4 במספרם) ואני ממש שונאת את החנות הזו. קניתי בסוף זוג נעליים ורודות עם קשירה ואיקסים. נעליים כאלה לסתיו ולאביב.

אחרי זה עשיתי סיבוב בחנויות המותגים וכמעט התעלפתי מהמחירים השערורייתיים של קסטרו ונו-ניים. הבגדים בפוקס עדיין לא מספיק קטנים. מה שכן, הקולקציה החדשה של קסטרו באמת מהממת. המסקנה: בשביל לקנות מכנסיים עם כיסים, אצטרך קודם לחורר את הכיסים הישנים שלי.

הלכתי היום ברחוב והרגשתי כמו מישהי שכל העולם מונח לה בכף היד. זו הרגשה די נחמדה.

אוה, ונגמר לי האייליינר. אני לומדת עכשיו לחיות בלי זה. לא קל ביחס לעובדה שאני לא יוצאת מהבית בלי אייליינר כבר 6 שנים…

נורא כעסתי על עצמי שאני לא זקופה מספיק. הבעיה היא לא בגו שלי. הבעיה היא מנטלית. מאד מפתיע שמיד אחרי שקניתי זוג נעליים חדשות הזדקפתי כאילו כל העולם שייך שלי. היה לי זיכוי ישן נושן על נעליים, שמחר אמור לפוג התוקף שלו. הזזתי את עצמי לסנטר והתלבטתי אם לקנות זוג אחד חדש מהקולקציה החדשה או שני-שלושה זוגות מסוף עונה. בסוף הזוג האחד מהקולקציה החדשה ניצח, לפי החשבון הבא: גם ככה יש לי כבר המון זוגות נעליים, משהו באיזור ה-12. כל מה שבסוף עונה מכוער בטירוף. יש לי מספיק כפכפים, על עקב או בלי עקב (4 במספרם) ואני ממש שונאת את החנות הזו. קניתי בסוף זוג נעליים ורודות עם קשירה ואיקסים. נעליים כאלה לסתיו ולאביב.

אחרי זה עשיתי סיבוב בחנויות המותגים וכמעט התעלפתי מהמחירים השערורייתיים של קסטרו ונו-ניים. הבגדים בפוקס עדיין לא מספיק קטנים. מה שכן, הקולקציה החדשה של קסטרו באמת מהממת. המסקנה: בשביל לקנות מכנסיים עם כיסים, אצטרך קודם לחורר את הכיסים הישנים שלי.

הלכתי היום ברחוב והרגשתי כמו מישהי שכל העולם מונח לה בכף היד. זו הרגשה די נחמדה.

אוה, ונגמר לי האייליינר. אני לומדת עכשיו לחיות בלי זה. לא קל ביחס לעובדה שאני לא יוצאת מהבית בלי אייליינר כבר 6 שנים…

פוסט של מחצית היום. כן, מחצית היום. אפילו שאני ערה כבר מ-9:20. הבוקר שלי התחיל על הפנים מסיבות שלא אפרט בפרהסיה, אבל אפשר לומר ששלוותי הופרעה בצורה קיצונית ובעקבות הנושא גם כל היום שלי התאחר בשעתיים.

כדי להעביר את הקריזה דחפתי את עצמי מיד לחדר כושר, 26 דקות אירובי, עוד חצי שעה תרגילי ישבן, ירכיים וזרועות, עוד 20 דקות תרגילי בטן וגו. מקלחת נעימה בניחוח קיווי. נגמר לי הסבון. צריכה לקפוץ להכל בדולר כדי לקנות עוד. (אני מאלה שמכורים לבקבוקי הנסיעות הקטנים של קרמה ודאב, ורק בהכל בדולר מוכרים אותם.)

כשיצאתי מחדר הכושר כבר היה 4 ומתתי מרעב, כל מה שהכנסתי לפה מהבוקר היה חצי ליטר מים בערך עד השעה הזו. נסעתי להרצליה ובועז ודוד שהקליטו סקיצה ל"תום אתה מעשן סמים קלים" איחרו לי ב-15 דקות. אף פעם אל תשאירו נקבה רעבה אחרי אימון בו שרפה מאות קלוריות.

הלכנו לאכול בקניון שבעת הכוכבים, בהתחלה בועז אכל בסושיה ולא שבע בכלל, ואז הזמנתי KFC וזה גרם לבועז ודוד לקחת ג’ארת KFC ב-100 שקל. פסיכים. מצחיק שאני לעומתם סיימתי את ארוחת הצהריים שלי ב-25 שקלים, ואכלתי פילה עוף, שעועית, אורז ופירה. אחרי זה הסתובבנו בקניון ודוד ובועז ניצלו את העובדה שאני נקבה בקניון ופשוט הסתמכו על העובדה שמהר מאד אני כבר אמצא משהו לבהות בו, בזמן שהם יוכלו לבדוק מחשבים, טלויזיות אל סי די ופלזמה ומשחקים לפלייסטיישן.

דחקתי בכולם להגיע בזמן לראות "השיר שלנו", זהר לא באמת גילה את האמת ונינט מתחתנת עם אריאל.

אחרי זה בועז ייבש אותנו שעתיים עד שהתחלנו לאשר מקריאים לערבמה. בינתיים נגמרה לי הסוללה של הפלאפון ואני מחכה כבר שניסע אלי כדי שאוכל להתקלח ולהטעין אותו. אחרי זה נלך להשקה של הדיסק החדש של צ’יקי. יהיה חם.

פוסט של מחצית היום. כן, מחצית היום. אפילו שאני ערה כבר מ-9:20. הבוקר שלי התחיל על הפנים מסיבות שלא אפרט בפרהסיה, אבל אפשר לומר ששלוותי הופרעה בצורה קיצונית ובעקבות הנושא גם כל היום שלי התאחר בשעתיים.

כדי להעביר את הקריזה דחפתי את עצמי מיד לחדר כושר, 26 דקות אירובי, עוד חצי שעה תרגילי ישבן, ירכיים וזרועות, עוד 20 דקות תרגילי בטן וגו. מקלחת נעימה בניחוח קיווי. נגמר לי הסבון. צריכה לקפוץ להכל בדולר כדי לקנות עוד. (אני מאלה שמכורים לבקבוקי הנסיעות הקטנים של קרמה ודאב, ורק בהכל בדולר מוכרים אותם.)

כשיצאתי מחדר הכושר כבר היה 4 ומתתי מרעב, כל מה שהכנסתי לפה מהבוקר היה חצי ליטר מים בערך עד השעה הזו. נסעתי להרצליה ובועז ודוד שהקליטו סקיצה ל"תום אתה מעשן סמים קלים" איחרו לי ב-15 דקות. אף פעם אל תשאירו נקבה רעבה אחרי אימון בו שרפה מאות קלוריות.

הלכנו לאכול בקניון שבעת הכוכבים, בהתחלה בועז אכל בסושיה ולא שבע בכלל, ואז הזמנתי KFC וזה גרם לבועז ודוד לקחת ג’ארת KFC ב-100 שקל. פסיכים. מצחיק שאני לעומתם סיימתי את ארוחת הצהריים שלי ב-25 שקלים, ואכלתי פילה עוף, שעועית, אורז ופירה. אחרי זה הסתובבנו בקניון ודוד ובועז ניצלו את העובדה שאני נקבה בקניון ופשוט הסתמכו על העובדה שמהר מאד אני כבר אמצא משהו לבהות בו, בזמן שהם יוכלו לבדוק מחשבים, טלויזיות אל סי די ופלזמה ומשחקים לפלייסטיישן.

דחקתי בכולם להגיע בזמן לראות "השיר שלנו", זהר לא באמת גילה את האמת ונינט מתחתנת עם אריאל.

אחרי זה בועז ייבש אותנו שעתיים עד שהתחלנו לאשר מקריאים לערבמה. בינתיים נגמרה לי הסוללה של הפלאפון ואני מחכה כבר שניסע אלי כדי שאוכל להתקלח ולהטעין אותו. אחרי זה נלך להשקה של הדיסק החדש של צ’יקי. יהיה חם.

טוב, רגע לפני שאני שולחת את זה לפינה של הטיפ של אודטה (אני צוחקת, אני לא אעשה את זה באמת. נראה לי…), אחשוף את התגלית כאן. מוהא!

ביום שבת כתבתי בפוסט ששמתי קצת קונישנר בבקבוק טיולים ריק של סבון ארומטי. לא רציתי לשטוף את הבקבוק כי לא היה לי זמן ליבש אותו אז פשוט שמתי בפנים עם שאריות מעטות של סבון על הדפנות. כבר אחרי אותה חפיפה שמתי לב שהשיער שלי נראה טוב הרבה יותר, והוא לא מתנפח למימדים שגורמים לשיער לאבד כל צורה חיננית. רציתי לבדוק אם זה לא איזשהו עניין מקרי והמשכתי לחפוף עם הקונדישנר המוטנטי.

גיליתי את העובדות הבאות:

1. השיער שלי מלא ברק יותר מאי פעם.
2. השיער לא שמנוני (כמו שעשויים לחשוב בגלל השמן) ולא מתקרב לכך אפילו, הוא יותר רך.
3. הוא מקבל ריח נעים לאללה.
4. לא נושר לי יותר שיער בכלל כשאני חופפת.

בחיי, אני מגלה ממש דברים מפגרים.

אתמול היה הפרק הכי מוצלח בשיר שלנו העונה. הוא היה כל כך טוב שהתחלתי לצעוק לטלויזיה "לא! כולם יגלו את האמת בשידור חי! מסכנה נועה שחר." הפרק היה מחווה לסדרה 24 וכל הפרק התרחש ב-45 דקות. חשבתי בהתחלה שזה יהיה מעפן ומביך אבל זה היה מוצלח ורק קצת מביך (נו, זה טראש טלויזיוני, זה חייב להיות מביך במידה כזו או אחרת).

אני רעבה ומאזינה ל-Bullshit של Mindless Self Indulgence אם מישהו תהה…

יאללה ביי

טוב, רגע לפני שאני שולחת את זה לפינה של הטיפ של אודטה (אני צוחקת, אני לא אעשה את זה באמת. נראה לי…), אחשוף את התגלית כאן. מוהא!

ביום שבת כתבתי בפוסט ששמתי קצת קונישנר בבקבוק טיולים ריק של סבון ארומטי. לא רציתי לשטוף את הבקבוק כי לא היה לי זמן ליבש אותו אז פשוט שמתי בפנים עם שאריות מעטות של סבון על הדפנות. כבר אחרי אותה חפיפה שמתי לב שהשיער שלי נראה טוב הרבה יותר, והוא לא מתנפח למימדים שגורמים לשיער לאבד כל צורה חיננית. רציתי לבדוק אם זה לא איזשהו עניין מקרי והמשכתי לחפוף עם הקונדישנר המוטנטי.

גיליתי את העובדות הבאות:

1. השיער שלי מלא ברק יותר מאי פעם.
2. השיער לא שמנוני (כמו שעשויים לחשוב בגלל השמן) ולא מתקרב לכך אפילו, הוא יותר רך.
3. הוא מקבל ריח נעים לאללה.
4. לא נושר לי יותר שיער בכלל כשאני חופפת.

בחיי, אני מגלה ממש דברים מפגרים.

אתמול היה הפרק הכי מוצלח בשיר שלנו העונה. הוא היה כל כך טוב שהתחלתי לצעוק לטלויזיה "לא! כולם יגלו את האמת בשידור חי! מסכנה נועה שחר." הפרק היה מחווה לסדרה 24 וכל הפרק התרחש ב-45 דקות. חשבתי בהתחלה שזה יהיה מעפן ומביך אבל זה היה מוצלח ורק קצת מביך (נו, זה טראש טלויזיוני, זה חייב להיות מביך במידה כזו או אחרת).

אני רעבה ומאזינה ל-Bullshit של Mindless Self Indulgence אם מישהו תהה…

יאללה ביי

אני מקלפת שאריות אייליינר מהעפעפיים. בטח נמרח לי סביב כל העין שחור. יום מוזר, יום קצת מיותר. ישנתי מעט מדי, עוכבתי בבית הדואר על-ידי פקידה פרחולה שהיתה מרוכזת יותר בשיחות עקרות על רשיונות נהיגה מאשר במכתב הנכון שעליה למסור לי. איחרתי בגללה לפגישה, דרכתי על מסטיק, בזבזתי 60 שקלים לשווא, אכלתי פסטה מגעילה, לכלכתי את המכנסיים ברוטב המגעיל של הפסטה, שכחתי את הפלאפון שלי אצל ההורים שלי, הטלפון האלחוטי שלי התקלקל, לא אכלתי סושי (אבל אכלתי המבורגר צמחוני, זה מפצה במעט) ואני חושבת שבאופן כללי די מובן כמה היום שלי היה מחורבן.

קניתי אבטיח. אבטיח גורם להכל להיראות יותר טוב. וגם לקחתי סוף סוף קודאין. נפלתי על רוקחת שלא ממש היה אכפת לה אם יש לי ליחה והיא הזהירה שזה ממסטל לאללה. כבר ציפיתי לראות כוכבים, הייתי קצת מטושטשת לחצי שעה. לפחות אני כבר לא משתעלת.

האלבום החדש של מיינדלס סלף אינדלג’נס פשוט מדהים אותי בכל פעם מחדש. מדובר פשוט ברמה חדשה ובהתבגרות מוסיקלית לעומת החומרים הקודמים שעכשיו הם בלתי שמיעים בעליל. אני פשוט שומעת את האלבום בלופים מרוב שהוא ענק. הכותרת של הפוסט היא ציטוט מתוך השיר השלישי באלבום - "Straight to Video".

אני היחידה שכותבת את הכותרת לפני הפוסט?

עכשיו אני שומעת פינק פלויד, צריך להוסיף גם שורה של מה ששומעים בזמן שכותבים את הפוסט. אז עכשיו אני שומעת את השיר Hey You, ואני אנסה עכשיו לתכנת איך כותבים את זה. אם תתווסף שורה רלוונטית כבר תגלו בעצמכם.

אני מקלפת שאריות אייליינר מהעפעפיים. בטח נמרח לי סביב כל העין שחור. יום מוזר, יום קצת מיותר. ישנתי מעט מדי, עוכבתי בבית הדואר על-ידי פקידה פרחולה שהיתה מרוכזת יותר בשיחות עקרות על רשיונות נהיגה מאשר במכתב הנכון שעליה למסור לי. איחרתי בגללה לפגישה, דרכתי על מסטיק, בזבזתי 60 שקלים לשווא, אכלתי פסטה מגעילה, לכלכתי את המכנסיים ברוטב המגעיל של הפסטה, שכחתי את הפלאפון שלי אצל ההורים שלי, הטלפון האלחוטי שלי התקלקל, לא אכלתי סושי (אבל אכלתי המבורגר צמחוני, זה מפצה במעט) ואני חושבת שבאופן כללי די מובן כמה היום שלי היה מחורבן.

קניתי אבטיח. אבטיח גורם להכל להיראות יותר טוב. וגם לקחתי סוף סוף קודאין. נפלתי על רוקחת שלא ממש היה אכפת לה אם יש לי ליחה והיא הזהירה שזה ממסטל לאללה. כבר ציפיתי לראות כוכבים, הייתי קצת מטושטשת לחצי שעה. לפחות אני כבר לא משתעלת.

האלבום החדש של מיינדלס סלף אינדלג’נס פשוט מדהים אותי בכל פעם מחדש. מדובר פשוט ברמה חדשה ובהתבגרות מוסיקלית לעומת החומרים הקודמים שעכשיו הם בלתי שמיעים בעליל. אני פשוט שומעת את האלבום בלופים מרוב שהוא ענק. הכותרת של הפוסט היא ציטוט מתוך השיר השלישי באלבום - "Straight to Video".

אני היחידה שכותבת את הכותרת לפני הפוסט?

עכשיו אני שומעת פינק פלויד, צריך להוסיף גם שורה של מה ששומעים בזמן שכותבים את הפוסט. אז עכשיו אני שומעת את השיר Hey You, ואני אנסה עכשיו לתכנת איך כותבים את זה. אם תתווסף שורה רלוונטית כבר תגלו בעצמכם.