הכל התחרפן. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. מאז יום רביעי התהפכו לי השעות ואני ישנה בין 12 בצהריים ל-8 בערב. חשבתי שהמלחמה הזו לא תגיע אלי בשום צורה כי בתל-אביב לא מרגישים כלום כמעט אף פעם, אבל אז גייסו אותו למילואים, בזמן הכי מתאים, אחרי שלא ראיתי אותו שבוע. באותו הרגע התחשק לי לשלוח את הלב שלי לחיזבאללה על טיל ולזיין לכולם את הצורה.
אתמול בערב יצאתי ותל-אביב היתה שוממת, חוץ מהתל-אביביים מלידה שלמדו איתי בתיכון כמעט לא ראיתי אף אחד ברחובות. ב-2 בלילה כבר נסגרו רוב המקומות ומצאתי את עצמי בפרילנד (איכ) כברירת מחדל. ב-5 בבוקר חזרתי הביתה וידעתי שאין סיכוי שאני נרדמת לפני 12 בצהריים, אז הלכתי לחדר כושר. מוזר להתאמן בחדר כושר ריק.
שוב החשיבה ההגיונית נדפקת לי כשאני מוצאת את עצמי מתמוגגת מאושר מהעובדה שאני מצליחה לחיות על צלחת סלט ירקות ביום. אם הייתי מצליחה לרדת במשקל באותה תדירות שאני מתבכיינת על כמה שאני שמנה, כבר מזמן הייתי מתה מתת-משקל, אבל בפועל אני מצליחה להוריד קילו ומעלה אותו חזרה מהר מאד, מדשדשת בסקאלה על הגבול המדויק מאד בין משקל תקין לתת משקל, ואני עדיין לא מאושרת מזה, משהו נראה לי מאד לא תקין אפילו במשקל הגבולי הזה. זה נראה לי כבד מדי.
לא יודעת מתי זה קרה לי שהתחלתי להעריץ רזון בצורה מוגזמת כל כך. זה מכלול שלם של רגשי נחיתות על עצמי והעובדות ברורות: כשהייתי שמנמנה הייתי פחות מושכת. כאילו זה לא מספיק שאני מרגישה כאילו חתכו אותי באמצע כשאני עומדת ליד מרבית בני האדם, אפילו על נעליים עם עקבים ושיש לי אף ענק ופה עקום.
אוף.
הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.
לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.
כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.
תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)
כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)
וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.
דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…
ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר. 
הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.
לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.
כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.
תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)
כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)
וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.
דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…
ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.
הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.
לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.
כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.
תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)
כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)
וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.
דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…
ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.
היום היה היום שחיכיתי לו כל החורף. היום הכי טוב של החורף, עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שזה יהיה יום טוב. בדקתי בוואי נט את מזג האוויר וראיתי שיהיו 23 מעלות. מאז כיתה ד’ אני מחכה בכל שנה לאותו יום בפברואר שיהיו 23 מעלות, כי אז אני יודעת שהחורף עומד להיגמר. הגעתי לעבודה מוקדם מהצפוי ועם המון מצב רוח טוב, גם יום העבודה היה די קל ודי עבר מהר. אחרי זה אמיר, ענת ואני נסענו לג’פניקה החדש בירמיהו שהוא גדול הרבה יותר ומעוצב מאד מגניב אבל מוצלח הרבה פחות מהגרסה הדיזנגופית.
כהרגלי הזמנתי עבור לא-מיודעי-הסושי את הסושי, לא נראה לי שענת נתפסה לזה, אמיר די אהב את מה שהזמנתי עבורו. אני עשיתי את הרוטינה שלי, מרק מיסו-שיפודי מאקי-פוטומאקי מינוס נגירי.
נעלמתי קצת מהבלוג לשבוע ומשהו, לא בטוחה עד כמה היה לי מה לספר. עבר עלי סופ"ש די הזוי שהספקתי לאכול בו סטייק 400 גרם אנטריקוט ב-6 בבוקר בבראסרי (ולא שבעתי!), עוררתי פוטנציאל עצום בהריסת זוגיות, כמעט גיליתי עריות ושתיתי חצי בקבוק וודקה בחצי שעה (תארו לעצמכם מה הייתי עושה בשעה שלמה אם לא הייתי חולקת את הבקבוק עם עוד אדם). בעצם כשאני חושבת על זה אם לא הייתי מעלה עובדות יבשות בלבד על פני הבלוג, סביר להניח שהיה לי הרבה מאד מה לספר.
רבותי, החורף נגמר, בקיץ יהיה דיסקו.
היום היה היום שחיכיתי לו כל החורף. היום הכי טוב של החורף, עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שזה יהיה יום טוב. בדקתי בוואי נט את מזג האוויר וראיתי שיהיו 23 מעלות. מאז כיתה ד’ אני מחכה בכל שנה לאותו יום בפברואר שיהיו 23 מעלות, כי אז אני יודעת שהחורף עומד להיגמר. הגעתי לעבודה מוקדם מהצפוי ועם המון מצב רוח טוב, גם יום העבודה היה די קל ודי עבר מהר. אחרי זה אמיר, ענת ואני נסענו לג’פניקה החדש בירמיהו שהוא גדול הרבה יותר ומעוצב מאד מגניב אבל מוצלח הרבה פחות מהגרסה הדיזנגופית.
כהרגלי הזמנתי עבור לא-מיודעי-הסושי את הסושי, לא נראה לי שענת נתפסה לזה, אמיר די אהב את מה שהזמנתי עבורו. אני עשיתי את הרוטינה שלי, מרק מיסו-שיפודי מאקי-פוטומאקי מינוס נגירי.
נעלמתי קצת מהבלוג לשבוע ומשהו, לא בטוחה עד כמה היה לי מה לספר. עבר עלי סופ"ש די הזוי שהספקתי לאכול בו סטייק 400 גרם אנטריקוט ב-6 בבוקר בבראסרי (ולא שבעתי!), עוררתי פוטנציאל עצום בהריסת זוגיות, כמעט גיליתי עריות ושתיתי חצי בקבוק וודקה בחצי שעה (תארו לעצמכם מה הייתי עושה בשעה שלמה אם לא הייתי חולקת את הבקבוק עם עוד אדם). בעצם כשאני חושבת על זה אם לא הייתי מעלה עובדות יבשות בלבד על פני הבלוג, סביר להניח שהיה לי הרבה מאד מה לספר.
רבותי, החורף נגמר, בקיץ יהיה דיסקו.
היום היה היום שחיכיתי לו כל החורף. היום הכי טוב של החורף, עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שזה יהיה יום טוב. בדקתי בוואי נט את מזג האוויר וראיתי שיהיו 23 מעלות. מאז כיתה ד’ אני מחכה בכל שנה לאותו יום בפברואר שיהיו 23 מעלות, כי אז אני יודעת שהחורף עומד להיגמר. הגעתי לעבודה מוקדם מהצפוי ועם המון מצב רוח טוב, גם יום העבודה היה די קל ודי עבר מהר. אחרי זה אמיר, ענת ואני נסענו לג’פניקה החדש בירמיהו שהוא גדול הרבה יותר ומעוצב מאד מגניב אבל מוצלח הרבה פחות מהגרסה הדיזנגופית.
כהרגלי הזמנתי עבור לא-מיודעי-הסושי את הסושי, לא נראה לי שענת נתפסה לזה, אמיר די אהב את מה שהזמנתי עבורו. אני עשיתי את הרוטינה שלי, מרק מיסו-שיפודי מאקי-פוטומאקי מינוס נגירי.
נעלמתי קצת מהבלוג לשבוע ומשהו, לא בטוחה עד כמה היה לי מה לספר. עבר עלי סופ"ש די הזוי שהספקתי לאכול בו סטייק 400 גרם אנטריקוט ב-6 בבוקר בבראסרי (ולא שבעתי!), עוררתי פוטנציאל עצום בהריסת זוגיות, כמעט גיליתי עריות ושתיתי חצי בקבוק וודקה בחצי שעה (תארו לעצמכם מה הייתי עושה בשעה שלמה אם לא הייתי חולקת את הבקבוק עם עוד אדם). בעצם כשאני חושבת על זה אם לא הייתי מעלה עובדות יבשות בלבד על פני הבלוג, סביר להניח שהיה לי הרבה מאד מה לספר.
רבותי, החורף נגמר, בקיץ יהיה דיסקו.
ארבע עבודות שעבדתי בהן
ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם
ארבעה מקומות בהם גרתי
ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות
ארבעה מאכלים שאני אוהבת
ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי
ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות
ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה
אבוד לכם עכשיו.
ארבע עבודות שעבדתי בהן
ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם
ארבעה מקומות בהם גרתי
ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות
ארבעה מאכלים שאני אוהבת
ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי
ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות
ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה
אבוד לכם עכשיו.
ארבע עבודות שעבדתי בהן
ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם
ארבעה מקומות בהם גרתי
ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות
ארבעה מאכלים שאני אוהבת
ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי
ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות
ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה
אבוד לכם עכשיו.
הכמעט-האנגאובר האינסופי הזה נוראי. יומיים ברציפות להשתכר למוות זה לא מגניב. לפחות לא בבוקר שאחרי. נראה לי שהדבקתי את השכל איפשהו מתחת לשולחן כי חשבתי שזה מסטיק. אין לי מושג איך בורלא ואני מצאנו את עצמנו אתמול במימד החמישי ביחד עם שניר אבל זה היה המצב. ראיתי שם מישהי, יעל, שפעם היינו מיודדות. אמרתי לה שאני מרגישה בת 17 עוד פעם, היא הסכימה ואמרה שגם היא שם פעם ראשונה מזה שנתיים.
שלוש שעות שינה בשתי יממות, שני שוטים של טקילה מהסוג שאני קונה למסיבות אצלי בבית, רדבול-וודקה-אבסולוט אחד אנד איים סט אנד רדי טו גו. אחרי הרדבול-וודקה כבר הפסקתי לטרוח ולנסות לזכור משהו. אני רק זוכרת חניוניםחניוניםחניונים ואגאדיר בסוף. אגאדיר זה מגעיל, לא יודעת איך עשיתי לעצמי את הזוועה הזו - וזה עוד כשלקחתי המבורגר צמחוני. לשניר היה קר כי הוא לא היה שיכור והוא לבש רק חולצה קצרה, אני צווחתי על אנשים בטלפון ב-5 לפנות בוקר, בורלא שיתף פעולה. אין לי מושג איך הגענו לאוטו, אין לי מושג איך הגעתי לבית, אין לי מושג איך התעוררתי הבוקר במיטה בסוודר ותחתונים.
מצחיק שיש אנשים שמכוונים את השעון האינטואטיבי שלהם להתקשר אלי כשאני שיכורה. אני רכה כמו פלסטלינה, רק תלחץ עם האגודל. נראה לי שהשעון האינטואטיבי שלך מושתת גם על שוכרה.
מה, טשולענט? בכמעט-האנגאובר הזה…?
הכמעט-האנגאובר האינסופי הזה נוראי. יומיים ברציפות להשתכר למוות זה לא מגניב. לפחות לא בבוקר שאחרי. נראה לי שהדבקתי את השכל איפשהו מתחת לשולחן כי חשבתי שזה מסטיק. אין לי מושג איך בורלא ואני מצאנו את עצמנו אתמול במימד החמישי ביחד עם שניר אבל זה היה המצב. ראיתי שם מישהי, יעל, שפעם היינו מיודדות. אמרתי לה שאני מרגישה בת 17 עוד פעם, היא הסכימה ואמרה שגם היא שם פעם ראשונה מזה שנתיים.
שלוש שעות שינה בשתי יממות, שני שוטים של טקילה מהסוג שאני קונה למסיבות אצלי בבית, רדבול-וודקה-אבסולוט אחד אנד איים סט אנד רדי טו גו. אחרי הרדבול-וודקה כבר הפסקתי לטרוח ולנסות לזכור משהו. אני רק זוכרת חניוניםחניוניםחניונים ואגאדיר בסוף. אגאדיר זה מגעיל, לא יודעת איך עשיתי לעצמי את הזוועה הזו - וזה עוד כשלקחתי המבורגר צמחוני. לשניר היה קר כי הוא לא היה שיכור והוא לבש רק חולצה קצרה, אני צווחתי על אנשים בטלפון ב-5 לפנות בוקר, בורלא שיתף פעולה. אין לי מושג איך הגענו לאוטו, אין לי מושג איך הגעתי לבית, אין לי מושג איך התעוררתי הבוקר במיטה בסוודר ותחתונים.
מצחיק שיש אנשים שמכוונים את השעון האינטואטיבי שלהם להתקשר אלי כשאני שיכורה. אני רכה כמו פלסטלינה, רק תלחץ עם האגודל. נראה לי שהשעון האינטואטיבי שלך מושתת גם על שוכרה.
מה, טשולענט? בכמעט-האנגאובר הזה…?
הכמעט-האנגאובר האינסופי הזה נוראי. יומיים ברציפות להשתכר למוות זה לא מגניב. לפחות לא בבוקר שאחרי. נראה לי שהדבקתי את השכל איפשהו מתחת לשולחן כי חשבתי שזה מסטיק. אין לי מושג איך בורלא ואני מצאנו את עצמנו אתמול במימד החמישי ביחד עם שניר אבל זה היה המצב. ראיתי שם מישהי, יעל, שפעם היינו מיודדות. אמרתי לה שאני מרגישה בת 17 עוד פעם, היא הסכימה ואמרה שגם היא שם פעם ראשונה מזה שנתיים.
שלוש שעות שינה בשתי יממות, שני שוטים של טקילה מהסוג שאני קונה למסיבות אצלי בבית, רדבול-וודקה-אבסולוט אחד אנד איים סט אנד רדי טו גו. אחרי הרדבול-וודקה כבר הפסקתי לטרוח ולנסות לזכור משהו. אני רק זוכרת חניוניםחניוניםחניונים ואגאדיר בסוף. אגאדיר זה מגעיל, לא יודעת איך עשיתי לעצמי את הזוועה הזו - וזה עוד כשלקחתי המבורגר צמחוני. לשניר היה קר כי הוא לא היה שיכור והוא לבש רק חולצה קצרה, אני צווחתי על אנשים בטלפון ב-5 לפנות בוקר, בורלא שיתף פעולה. אין לי מושג איך הגענו לאוטו, אין לי מושג איך הגעתי לבית, אין לי מושג איך התעוררתי הבוקר במיטה בסוודר ותחתונים.
מצחיק שיש אנשים שמכוונים את השעון האינטואטיבי שלהם להתקשר אלי כשאני שיכורה. אני רכה כמו פלסטלינה, רק תלחץ עם האגודל. נראה לי שהשעון האינטואטיבי שלך מושתת גם על שוכרה.
מה, טשולענט? בכמעט-האנגאובר הזה…?