CorKy.NeT Feeds

זה ממש כמו מציצה. כלומר, זה ממש כמו רכבת הרים. אם הפה פעור סימן שאת בירידה. החיים שלי זה כמו מציצה? כלומר, כמו רכבת הרים?

שאלות הרות גורל בשעות בהן אני עוד מחפשת את השכל שלי בכל מיני פינות נידחות בבית. התפלאתי אתמול שהאלכוהול הסתדר לי פיקס. וודקה רדבול, צ’ייסר וודקה ונתתי לעצמי לזרום. בזמן איבוד השליטה השיכור די משוכנע שהוא בשליטה מלאה. הימים שלי נהיו עמוסים כל כך בניואנסים רגשיים, אף אחד לא יודע. נראה לי שאני קצת קורנת אחרת.

אתמול בערב כשהיינו אצל בורלא, גלעד אוסטרובר סיפר לי אודות יוגת צחוק שהוא ובורלא עשו בפסטיבל סגול. זה נשמע לי כמו אחת החוויות היותר מגניבות שאפשר לעבור בחיים. אחרי זה דוד הקפיץ את צחי ואותי למסיבה. כלומר, זרק אותנו בכניסה לאילון דרום (תודה דוד!) ואנחנו היינו צריכים לנווט עם החושים המעורפלים דיים שלנו איך מגיעים לעזאזל למסיבה שנמצאת בחור חניוני ליד נחל איילון. החתימה על היד בכניסה הכריזה שאני שמנמן. חיכיתי שהחתימה תימרח קצת כדי שאוכל לדמיין שכתוב שם "שפנפן". עכשיו נראה כאילו כתוב לי על היד "שמנטן", ולזה אין שום משמעות וואט סו אבר.

התחלתי עם וודקה ורדבול. חצי חילקתי לכל מי שרקד סביבי, מוכר או לא. נס פחית הרדבול, אחרי רבע שעה כבר די הייתי מסטולה. עוד צ’ייסר וזה כבר היה השלב שכל מה שהוא לא אני ומי שאני רוקדת איתו היה פשוט גוש אחד גדול.

ביום שלישי הקרוב יש גם ערבמה, גם מדובר ביום הסושי הבינלאומי וגם לאימא שלי יש יומולדת. מלא מלא דברים קורים. לא יודעת למה פתאום חשבתי על זה.

אני הולכת לחפש את השכל שלי, מזל טוב אימא, מי יתן ולא תהיי לי יותר עוגן רגשי. אומרת את זה במובן הכי חיובי של המשפט.

שומעת את האלבום ההופעות של Mindless Self Indulgence ומתענגת על דיסטורשנים.

זה ממש כמו מציצה. כלומר, זה ממש כמו רכבת הרים. אם הפה פעור סימן שאת בירידה. החיים שלי זה כמו מציצה? כלומר, כמו רכבת הרים?

שאלות הרות גורל בשעות בהן אני עוד מחפשת את השכל שלי בכל מיני פינות נידחות בבית. התפלאתי אתמול שהאלכוהול הסתדר לי פיקס. וודקה רדבול, צ’ייסר וודקה ונתתי לעצמי לזרום. בזמן איבוד השליטה השיכור די משוכנע שהוא בשליטה מלאה. הימים שלי נהיו עמוסים כל כך בניואנסים רגשיים, אף אחד לא יודע. נראה לי שאני קצת קורנת אחרת.

אתמול בערב כשהיינו אצל בורלא, גלעד אוסטרובר סיפר לי אודות יוגת צחוק שהוא ובורלא עשו בפסטיבל סגול. זה נשמע לי כמו אחת החוויות היותר מגניבות שאפשר לעבור בחיים. אחרי זה דוד הקפיץ את צחי ואותי למסיבה. כלומר, זרק אותנו בכניסה לאילון דרום (תודה דוד!) ואנחנו היינו צריכים לנווט עם החושים המעורפלים דיים שלנו איך מגיעים לעזאזל למסיבה שנמצאת בחור חניוני ליד נחל איילון. החתימה על היד בכניסה הכריזה שאני שמנמן. חיכיתי שהחתימה תימרח קצת כדי שאוכל לדמיין שכתוב שם "שפנפן". עכשיו נראה כאילו כתוב לי על היד "שמנטן", ולזה אין שום משמעות וואט סו אבר.

התחלתי עם וודקה ורדבול. חצי חילקתי לכל מי שרקד סביבי, מוכר או לא. נס פחית הרדבול, אחרי רבע שעה כבר די הייתי מסטולה. עוד צ’ייסר וזה כבר היה השלב שכל מה שהוא לא אני ומי שאני רוקדת איתו היה פשוט גוש אחד גדול.

ביום שלישי הקרוב יש גם ערבמה, גם מדובר ביום הסושי הבינלאומי וגם לאימא שלי יש יומולדת. מלא מלא דברים קורים. לא יודעת למה פתאום חשבתי על זה.

אני הולכת לחפש את השכל שלי, מזל טוב אימא, מי יתן ולא תהיי לי יותר עוגן רגשי. אומרת את זה במובן הכי חיובי של המשפט.

שומעת את האלבום ההופעות של Mindless Self Indulgence ומתענגת על דיסטורשנים.

התעוררתי עכשיו. עכשיו די שלוש אחרי הצהריים. הסתובבתי בבית, הדאנסינג שוז שלי (כן, יש לי כאלו) היו זרוקות בכניסה. בהמשך המסדרון מצאתי את התחתונים שלי נחים על הרצפה גם.

מה לעזאזל קרה כאן?

בכלל מצאתי את עצמי אתמול ב-9 בערב עם בועז בהופעה של אינפקציה באוזן השלישית. היה נחמד רק שהבלאנס לקח כל כך הרבה זמן וההופעה התחילה רק ב-10. אחרי כמה שירים נכנענו והלכנו לאכול סושי בסאקורה. היה נורא יקר. כשסיימנו בדיוק ההופעה נגמרה. משם התגלגלנו לאברקסס, פגשתי שם את רני. ואז התחלתי לשתות. לא, לא בגלל רני.

התחלתי במרלו שהיה דוחה ממש. עברתי לאיזה ליקר שאין לי מושג מה שמו. נראה לי שאז הגיע השלב שנכנעתי והחלטתי להיצמד לשנאפס-תפוח שלי. 2, 3, 4, 5, אלוהים יודע כמה שוטים של שנאפס תפוח שתיתי מאותו הרגע. בועז כבר היה שיכור מספיק בעצמו כי הוא נמרח על עמדת הדיג’יי והתלהב כשאפרת גוש הזמינה אותו להופעה שלה ביום שישי.

גם ההוא היה שם. התירוצים שלו כל כך הזכירו לי את התירוצים שלי. למה אני עדיין טורחת לנסות?

אחרי האברקסס שהיה כיף לכשעצמו, הלכנו כמה בלוקים לברקפסט קלאב. כל אחד צריך לנסות מתישהו את הברקפסט קלאב. חצינו סלקציה מבלי למצמץ. זה היה די נחמד. איך שנפתחת הדלת מגיעים לאוזניים שלי צלילים של מוסיקה קופצנית. מגניב, אני חושבת לעצמי.

אני יורדת בגרם המדרגות ומגלה שביום שלישי ב-1 לפנות בוקר מאות אנשים מוצאים את עצמם שיכורים בדיוק כמוני ורוקדים עד בלי די.

המוסיקה היתה סוף. מיקסים אינטליגנטים של רוק ופופ והיא היתה בדיוק בווליום הנכון. כלומר, הווליום הנכון בו אפשר ללחוש לאנשים דברים באוזן מבלי לצעוק.

הכל שם אפלולי כל כך, אפלולי זה טוב. עד שאתה מגלה עם מי אתה מתמזמז אתה שיכור מדי מכדי שיהיה לך אכפת. לא עברו עשר שניות מהרגע שבועז נעלם מרדיוס ה-5 מטר שלי וכבר מישהו הזמין אותי לרקוד איתו. אני לא רגילה לדברים האלה. מה אני אמורה לעשות? לבוא? לא לבוא? בסוף באתי.

די חמוד. מפלס החתיכים של הברקפסט קלאב עצום כל כך. גם מפלס הכוסיות. כולם בברקפסט קלאב יפים ויפות. כל הזמן הוא וחבר שלו נתנו לי עוד ועוד בירה. אני בכלל לא שותה בירה! חבר שלו בסופו של דבר, מן הסתם, בעיקר רצה להגיע לעניינים החשובים באמת. כשסירבתי מאד הופתעתי שהוא עדיין נשאר לכרכר סביבי. ברחתי לשירותים בשלב כלשהו, השלפוחית שלי היתה צריכה לשחרר אלכוהול.

אחרי ההשתנה בא כאב בטן, ככה לפחות אני זוכרת. מכל מה שקרה מהרגע שנכנסתי לשירותים אני זוכרת רק שברים.

הממ. אסלה.

שיט, השתנתי על עצמי.

היי! מראה! היי מיכל! את נראית טוב היום.

"בועז, כואבת לי הבטן נורא. אני רוצה הביתה."

"היציאה משם, חמודה."

רחוב לילינבלום. אני רק רוצה הביתה.

פותחת את כפתור המכנסיים. אולי זה יקל על הכאב.

יוצאת מהאוטו של בועז. לא, זה בעיקר כואב כשאני עומדת.

נכנסת הביתה. נעליים מעופפות.

התקרה שלי אוהבת להסתובב.

9:35, האנג אובר.

צריך לחזור לברקפסט קלאב. מי בא?

(רמז: לא כולם)

מאזינה ל-Changes של דיוויד בואי. שיעשה לי ילד, ינעל רבאק.

התעוררתי עכשיו. עכשיו די שלוש אחרי הצהריים. הסתובבתי בבית, הדאנסינג שוז שלי (כן, יש לי כאלו) היו זרוקות בכניסה. בהמשך המסדרון מצאתי את התחתונים שלי נחים על הרצפה גם.

מה לעזאזל קרה כאן?

בכלל מצאתי את עצמי אתמול ב-9 בערב עם בועז בהופעה של אינפקציה באוזן השלישית. היה נחמד רק שהבלאנס לקח כל כך הרבה זמן וההופעה התחילה רק ב-10. אחרי כמה שירים נכנענו והלכנו לאכול סושי בסאקורה. היה נורא יקר. כשסיימנו בדיוק ההופעה נגמרה. משם התגלגלנו לאברקסס, פגשתי שם את רני. ואז התחלתי לשתות. לא, לא בגלל רני.

התחלתי במרלו שהיה דוחה ממש. עברתי לאיזה ליקר שאין לי מושג מה שמו. נראה לי שאז הגיע השלב שנכנעתי והחלטתי להיצמד לשנאפס-תפוח שלי. 2, 3, 4, 5, אלוהים יודע כמה שוטים של שנאפס תפוח שתיתי מאותו הרגע. בועז כבר היה שיכור מספיק בעצמו כי הוא נמרח על עמדת הדיג’יי והתלהב כשאפרת גוש הזמינה אותו להופעה שלה ביום שישי.

גם ההוא היה שם. התירוצים שלו כל כך הזכירו לי את התירוצים שלי. למה אני עדיין טורחת לנסות?

אחרי האברקסס שהיה כיף לכשעצמו, הלכנו כמה בלוקים לברקפסט קלאב. כל אחד צריך לנסות מתישהו את הברקפסט קלאב. חצינו סלקציה מבלי למצמץ. זה היה די נחמד. איך שנפתחת הדלת מגיעים לאוזניים שלי צלילים של מוסיקה קופצנית. מגניב, אני חושבת לעצמי.

אני יורדת בגרם המדרגות ומגלה שביום שלישי ב-1 לפנות בוקר מאות אנשים מוצאים את עצמם שיכורים בדיוק כמוני ורוקדים עד בלי די.

המוסיקה היתה סוף. מיקסים אינטליגנטים של רוק ופופ והיא היתה בדיוק בווליום הנכון. כלומר, הווליום הנכון בו אפשר ללחוש לאנשים דברים באוזן מבלי לצעוק.

הכל שם אפלולי כל כך, אפלולי זה טוב. עד שאתה מגלה עם מי אתה מתמזמז אתה שיכור מדי מכדי שיהיה לך אכפת. לא עברו עשר שניות מהרגע שבועז נעלם מרדיוס ה-5 מטר שלי וכבר מישהו הזמין אותי לרקוד איתו. אני לא רגילה לדברים האלה. מה אני אמורה לעשות? לבוא? לא לבוא? בסוף באתי.

די חמוד. מפלס החתיכים של הברקפסט קלאב עצום כל כך. גם מפלס הכוסיות. כולם בברקפסט קלאב יפים ויפות. כל הזמן הוא וחבר שלו נתנו לי עוד ועוד בירה. אני בכלל לא שותה בירה! חבר שלו בסופו של דבר, מן הסתם, בעיקר רצה להגיע לעניינים החשובים באמת. כשסירבתי מאד הופתעתי שהוא עדיין נשאר לכרכר סביבי. ברחתי לשירותים בשלב כלשהו, השלפוחית שלי היתה צריכה לשחרר אלכוהול.

אחרי ההשתנה בא כאב בטן, ככה לפחות אני זוכרת. מכל מה שקרה מהרגע שנכנסתי לשירותים אני זוכרת רק שברים.

הממ. אסלה.

שיט, השתנתי על עצמי.

היי! מראה! היי מיכל! את נראית טוב היום.

"בועז, כואבת לי הבטן נורא. אני רוצה הביתה."

"היציאה משם, חמודה."

רחוב לילינבלום. אני רק רוצה הביתה.

פותחת את כפתור המכנסיים. אולי זה יקל על הכאב.

יוצאת מהאוטו של בועז. לא, זה בעיקר כואב כשאני עומדת.

נכנסת הביתה. נעליים מעופפות.

התקרה שלי אוהבת להסתובב.

9:35, האנג אובר.

צריך לחזור לברקפסט קלאב. מי בא?

(רמז: לא כולם)

מאזינה ל-Changes של דיוויד בואי. שיעשה לי ילד, ינעל רבאק.

אני בדיאטת השמנה עכשיו עד ה-23. לא כי אני רוצה, אלא כי אני חייבת. לא לא, אני לא אנורקסית, זה בגלל מה שהולך לקרות. סבתא שלי ואימא שלי אומרות שאני צריכה לשמור על אנרגיות ולהיות בריאה אבל האמת היא שמאז שחזרתי לאכול שלוש ארוחות ביום אני מרגישה על הפנים והמטאבוליזם שלי התחרפן לחלוטין. נגיד אתמול, אכלתי לארוחת בוקר פינוקי בריאות עם חלב, לצהריים שניצל תירס עם תפוחי אדמה ובערב סושי. עכשיו בא לי למות. העניין הוא שלא אכפת לי להשמין. כאילו, ברור שאכפת לי, אבל אם זה למטרה נעלה שנועדה לשמור על הבריאות שלי לקראת ה-23, אזי צריך להשמין. אבל אני לא מבינה את זה, הרגשתי הרבה יותר בריאה עם הארוחה ביום שלי.

בכלל, מאז שעשיתי קניות הביתה נראה לי שבאופן טבעי אני אוכלת יותר. פתאום הפריזר שלי גדוש בשניצלי תירס ופילה סול, המקרר בגבינות, ביצים, פירות וירקות. לא אכפת לי לאכול יותר. אני סתם מרגישה פיזית על הפנים וקשה לי לישון בלילה בגלל כאבי בטן. אני אלך מחר לחדר כושר או משהו כדי להסדיר את המטבוליזם, זה לא יכול להימשך ככה.

אני בדיאטת השמנה עכשיו עד ה-23. לא כי אני רוצה, אלא כי אני חייבת. לא לא, אני לא אנורקסית, זה בגלל מה שהולך לקרות. סבתא שלי ואימא שלי אומרות שאני צריכה לשמור על אנרגיות ולהיות בריאה אבל האמת היא שמאז שחזרתי לאכול שלוש ארוחות ביום אני מרגישה על הפנים והמטאבוליזם שלי התחרפן לחלוטין. נגיד אתמול, אכלתי לארוחת בוקר פינוקי בריאות עם חלב, לצהריים שניצל תירס עם תפוחי אדמה ובערב סושי. עכשיו בא לי למות. העניין הוא שלא אכפת לי להשמין. כאילו, ברור שאכפת לי, אבל אם זה למטרה נעלה שנועדה לשמור על הבריאות שלי לקראת ה-23, אזי צריך להשמין. אבל אני לא מבינה את זה, הרגשתי הרבה יותר בריאה עם הארוחה ביום שלי.

בכלל, מאז שעשיתי קניות הביתה נראה לי שבאופן טבעי אני אוכלת יותר. פתאום הפריזר שלי גדוש בשניצלי תירס ופילה סול, המקרר בגבינות, ביצים, פירות וירקות. לא אכפת לי לאכול יותר. אני סתם מרגישה פיזית על הפנים וקשה לי לישון בלילה בגלל כאבי בטן. אני אלך מחר לחדר כושר או משהו כדי להסדיר את המטבוליזם, זה לא יכול להימשך ככה.

עידו קינן אמר לי אתמול שאני לא כותבת מספיק. חשבתי שפעם-פעמיים ביום יהיו מספקות, אבל אתם ממש הבלוגשלמיכלומנים. גם נוכחתי אתמול לגלות שבעצם אינני מכירה אף אדם שלא קורא את הבלוג שלי (אלא אם כן זה עתה הכרנו, ואני לא ממהרת לחלק דווקא את כתובת הבלוג שלי, בדרך-כלל אני דווקא מעדיפה לתת את הגלריה). תמוה. זה עד כדי כך מרתק? ואפילו לא טרחתי להזכיר במילה על זיונים. (לא שהייתי עם יותר ממישהו אחד ב-14 החודשים האחרונים, אבל בסדר.)

בועז גם אמר לי אתמול שיש אנשים שכבר קוראים לי מיכל הצלמת. אני חושבת שאני די חשה מוחמאת מזה. צילמתי אתמול במצלמה שלו בערבמה, את התמונות אפשר למצוא כאן. אני פשוט חייבת מצלמה כזו, דיגיטלית-רפלקס. אני מרגישה כאילו רק ככה הכשרון שלי בא לידי ביטוי, ואני גם מאד נהנית מההרגשה של המצלמה בידיים, יש בזה סוג של כח שלא משפיע על אף אחד לרעה או לטובה מלבדי.

בחרתי מספר תמונות מהערב שהיו אהובות עלי במיוחד:

הערבמה היה אחלה, היו הרבה אנרגיות טובות ואנשים מגניבים. הבאתי מדבקות, כמו בימים הטובים אבל לא כולם הבינו כל כך על מה הסיפור. המדבקות עוד ישובו לגדולתן. נהניתי מאד בעיקר מהאווירה העליזה ושהיה הרבה קהל. גם החומרים היו מאד איכותיים. אחרי זה אכלנו במוזס, אני לא בדיוק הטיפוס שאוכל ב-3 לפנות בוקר (יותר) אבל מאחר שכל היום אכלתי רול סושי ו-2 כבדי עוף עם כמה פטריות החלטתי שמותר לי גם לאכול פירה. אני אוהבת פירה. אני בכלל אוהבת פחמימות.

בעוד 20 יום, ה-23.8, יקרה דבר די משמעותי חיי. בינתיים אני עוד לא רוצה לפרט, גם כי לא נוח, גם כי אני פוחדת שיהרס לי קצת. אני הולכת להיפרד ממשהו. המחשבה די מפחידה אותי, אני לא חושבת על זה הרבה אבל כשאני חושבת על זה לעומק פתאום תוקפת אותי צמרמורת ואני פולטת "יואו, אני לא מאמינה ש…", ואני האמת גם קצת פוחדת מאיך שדברים יראו אחרי כן.

נראה לי שאני אלך יותר מאוחר לחדר כושר, לעשות אירובי עם השיר שלנו ואחרי זה גם אימון. אני מכירה את עצמי, אני בודאי אתעצל. לא משנה.

אני מצטערת שאני לא כותבת יותר, למי שהיה רוצה, אני פשוט עושה די הרבה דברים ואני כמעט לא מול המחשב שלי (אני הרבה מול מחשב, אבל לא תמיד יש לי זמן לסדר את המחשבות בהתאם לסטייס-אוף-מיינד של עכשיו כותבים פוסט). אני גם מחלקת את חלק מהמחשבות שלי ליומן הפרטי (כן, שם כל הדברים הבאמת מעניינים קורים) וזהו.

אה, השיננית הכאיבה לי נורא. בת זונה.

עידו קינן אמר לי אתמול שאני לא כותבת מספיק. חשבתי שפעם-פעמיים ביום יהיו מספקות, אבל אתם ממש הבלוגשלמיכלומנים. גם נוכחתי אתמול לגלות שבעצם אינני מכירה אף אדם שלא קורא את הבלוג שלי (אלא אם כן זה עתה הכרנו, ואני לא ממהרת לחלק דווקא את כתובת הבלוג שלי, בדרך-כלל אני דווקא מעדיפה לתת את הגלריה). תמוה. זה עד כדי כך מרתק? ואפילו לא טרחתי להזכיר במילה על זיונים. (לא שהייתי עם יותר ממישהו אחד ב-14 החודשים האחרונים, אבל בסדר.)

בועז גם אמר לי אתמול שיש אנשים שכבר קוראים לי מיכל הצלמת. אני חושבת שאני די חשה מוחמאת מזה. צילמתי אתמול במצלמה שלו בערבמה, את התמונות אפשר למצוא כאן. אני פשוט חייבת מצלמה כזו, דיגיטלית-רפלקס. אני מרגישה כאילו רק ככה הכשרון שלי בא לידי ביטוי, ואני גם מאד נהנית מההרגשה של המצלמה בידיים, יש בזה סוג של כח שלא משפיע על אף אחד לרעה או לטובה מלבדי.

בחרתי מספר תמונות מהערב שהיו אהובות עלי במיוחד:

הערבמה היה אחלה, היו הרבה אנרגיות טובות ואנשים מגניבים. הבאתי מדבקות, כמו בימים הטובים אבל לא כולם הבינו כל כך על מה הסיפור. המדבקות עוד ישובו לגדולתן. נהניתי מאד בעיקר מהאווירה העליזה ושהיה הרבה קהל. גם החומרים היו מאד איכותיים. אחרי זה אכלנו במוזס, אני לא בדיוק הטיפוס שאוכל ב-3 לפנות בוקר (יותר) אבל מאחר שכל היום אכלתי רול סושי ו-2 כבדי עוף עם כמה פטריות החלטתי שמותר לי גם לאכול פירה. אני אוהבת פירה. אני בכלל אוהבת פחמימות.

בעוד 20 יום, ה-23.8, יקרה דבר די משמעותי חיי. בינתיים אני עוד לא רוצה לפרט, גם כי לא נוח, גם כי אני פוחדת שיהרס לי קצת. אני הולכת להיפרד ממשהו. המחשבה די מפחידה אותי, אני לא חושבת על זה הרבה אבל כשאני חושבת על זה לעומק פתאום תוקפת אותי צמרמורת ואני פולטת "יואו, אני לא מאמינה ש…", ואני האמת גם קצת פוחדת מאיך שדברים יראו אחרי כן.

נראה לי שאני אלך יותר מאוחר לחדר כושר, לעשות אירובי עם השיר שלנו ואחרי זה גם אימון. אני מכירה את עצמי, אני בודאי אתעצל. לא משנה.

אני מצטערת שאני לא כותבת יותר, למי שהיה רוצה, אני פשוט עושה די הרבה דברים ואני כמעט לא מול המחשב שלי (אני הרבה מול מחשב, אבל לא תמיד יש לי זמן לסדר את המחשבות בהתאם לסטייס-אוף-מיינד של עכשיו כותבים פוסט). אני גם מחלקת את חלק מהמחשבות שלי ליומן הפרטי (כן, שם כל הדברים הבאמת מעניינים קורים) וזהו.

אה, השיננית הכאיבה לי נורא. בת זונה.

פוסט של מחצית היום. כן, מחצית היום. אפילו שאני ערה כבר מ-9:20. הבוקר שלי התחיל על הפנים מסיבות שלא אפרט בפרהסיה, אבל אפשר לומר ששלוותי הופרעה בצורה קיצונית ובעקבות הנושא גם כל היום שלי התאחר בשעתיים.

כדי להעביר את הקריזה דחפתי את עצמי מיד לחדר כושר, 26 דקות אירובי, עוד חצי שעה תרגילי ישבן, ירכיים וזרועות, עוד 20 דקות תרגילי בטן וגו. מקלחת נעימה בניחוח קיווי. נגמר לי הסבון. צריכה לקפוץ להכל בדולר כדי לקנות עוד. (אני מאלה שמכורים לבקבוקי הנסיעות הקטנים של קרמה ודאב, ורק בהכל בדולר מוכרים אותם.)

כשיצאתי מחדר הכושר כבר היה 4 ומתתי מרעב, כל מה שהכנסתי לפה מהבוקר היה חצי ליטר מים בערך עד השעה הזו. נסעתי להרצליה ובועז ודוד שהקליטו סקיצה ל"תום אתה מעשן סמים קלים" איחרו לי ב-15 דקות. אף פעם אל תשאירו נקבה רעבה אחרי אימון בו שרפה מאות קלוריות.

הלכנו לאכול בקניון שבעת הכוכבים, בהתחלה בועז אכל בסושיה ולא שבע בכלל, ואז הזמנתי KFC וזה גרם לבועז ודוד לקחת ג’ארת KFC ב-100 שקל. פסיכים. מצחיק שאני לעומתם סיימתי את ארוחת הצהריים שלי ב-25 שקלים, ואכלתי פילה עוף, שעועית, אורז ופירה. אחרי זה הסתובבנו בקניון ודוד ובועז ניצלו את העובדה שאני נקבה בקניון ופשוט הסתמכו על העובדה שמהר מאד אני כבר אמצא משהו לבהות בו, בזמן שהם יוכלו לבדוק מחשבים, טלויזיות אל סי די ופלזמה ומשחקים לפלייסטיישן.

דחקתי בכולם להגיע בזמן לראות "השיר שלנו", זהר לא באמת גילה את האמת ונינט מתחתנת עם אריאל.

אחרי זה בועז ייבש אותנו שעתיים עד שהתחלנו לאשר מקריאים לערבמה. בינתיים נגמרה לי הסוללה של הפלאפון ואני מחכה כבר שניסע אלי כדי שאוכל להתקלח ולהטעין אותו. אחרי זה נלך להשקה של הדיסק החדש של צ’יקי. יהיה חם.

פוסט של מחצית היום. כן, מחצית היום. אפילו שאני ערה כבר מ-9:20. הבוקר שלי התחיל על הפנים מסיבות שלא אפרט בפרהסיה, אבל אפשר לומר ששלוותי הופרעה בצורה קיצונית ובעקבות הנושא גם כל היום שלי התאחר בשעתיים.

כדי להעביר את הקריזה דחפתי את עצמי מיד לחדר כושר, 26 דקות אירובי, עוד חצי שעה תרגילי ישבן, ירכיים וזרועות, עוד 20 דקות תרגילי בטן וגו. מקלחת נעימה בניחוח קיווי. נגמר לי הסבון. צריכה לקפוץ להכל בדולר כדי לקנות עוד. (אני מאלה שמכורים לבקבוקי הנסיעות הקטנים של קרמה ודאב, ורק בהכל בדולר מוכרים אותם.)

כשיצאתי מחדר הכושר כבר היה 4 ומתתי מרעב, כל מה שהכנסתי לפה מהבוקר היה חצי ליטר מים בערך עד השעה הזו. נסעתי להרצליה ובועז ודוד שהקליטו סקיצה ל"תום אתה מעשן סמים קלים" איחרו לי ב-15 דקות. אף פעם אל תשאירו נקבה רעבה אחרי אימון בו שרפה מאות קלוריות.

הלכנו לאכול בקניון שבעת הכוכבים, בהתחלה בועז אכל בסושיה ולא שבע בכלל, ואז הזמנתי KFC וזה גרם לבועז ודוד לקחת ג’ארת KFC ב-100 שקל. פסיכים. מצחיק שאני לעומתם סיימתי את ארוחת הצהריים שלי ב-25 שקלים, ואכלתי פילה עוף, שעועית, אורז ופירה. אחרי זה הסתובבנו בקניון ודוד ובועז ניצלו את העובדה שאני נקבה בקניון ופשוט הסתמכו על העובדה שמהר מאד אני כבר אמצא משהו לבהות בו, בזמן שהם יוכלו לבדוק מחשבים, טלויזיות אל סי די ופלזמה ומשחקים לפלייסטיישן.

דחקתי בכולם להגיע בזמן לראות "השיר שלנו", זהר לא באמת גילה את האמת ונינט מתחתנת עם אריאל.

אחרי זה בועז ייבש אותנו שעתיים עד שהתחלנו לאשר מקריאים לערבמה. בינתיים נגמרה לי הסוללה של הפלאפון ואני מחכה כבר שניסע אלי כדי שאוכל להתקלח ולהטעין אותו. אחרי זה נלך להשקה של הדיסק החדש של צ’יקי. יהיה חם.

עוד יום ארוך שכזה… אפילו שהתעוררתי ב-2 בצהריים.

שוב ישנתי אצל ההורים שלי, אז צ’וצ’ו העירה אותי עשרות פעמים, פעם דרכה לי על הרגליים, פעם בכתה, פעם ליקקה לי את הפרצוף וחוזר חלילה. בסוף התעוררתי ב-2. הייתי אמורה ללכת עם בורלא לבריכה אבל זה בסוף לא קרה.

אכלתי עם המשפחה טייק אוואי מביג מאמא ובועז התקשר ושאל אם בא לי ללכת איתו לפסטיבל אינדי. אני אישית אוהבת פסטיבלי אינדי, גם אם אני לא אוהבת את המוסיקה תמיד, אבל יש אווירה טובה ואנשים מגניבים. הפסטיבל היה בדירת לופט-סטודיו ברחוב מזרחי בפלורנטין וכשהגענו, בערך ב-6, היו ממש מלא אנשים, משהו באיזור ה-60-80 לדעתי. בהתחלה קצת הרגשתי זרה אבל לאט לאט עם הכריזמה והציניות שלי התחלתי להתחבר לאנשים. באופן מפתיע אף אחד מהם לא היה בחורה. בכלל, היה שם אחוז גבוה של כוסוני-על ואילו אחוז גבוה יותר של כונפות עם משקפי טלי פחימה ותספורת אפרת גוש. פסטיבל אינדי אעלק. מיותר לציין שפרה-פרה, אבל ביחד מדובר בשילוב מזעזע, וכן, זה גורם לי להרגיש טוב כי אני יודעת שגם אם הייתי מורטת ומותירה 27 שיערות על ראשי עדיין זה היה נראה טוב מהתספורות שלהן. הלו, קצת חוש אסתטי?!

ב-8 וחצי נסענו למסיבת הסיום של דוד באינסייט אבל כשהגענו זה כבר נגמר. ציפור לחשה לי שגם ככה הרגיש מאד מביך ושלא הייתי מתחברת בכלל. נסענו שיירת מכוניות ובתוכן גלעד, רות, דוד, בועז ואני בחזרה לפסטיבל. כמו בגיל 16 מצצתי לעצמי את שורש כף היד והצמדתי לשורש כף היד של רות כדי להטביע לה את החתימה, כך שלא תצטרך לשלם. איכס, הרוק של מיכל.

הגענו קצת לפני שההופעה של צ’יקי התחילה, שהיתה בעיקר מיצג מעניין. בדיסק שקיבלנו בכניסה גילינו שהשיר שלו שם הכי מוצלח (ככה לפחות בעיני) - Space is fun. מאידך גיסא, הוא ממש האלקטרוני היחידי שם. אחרי צ’יקי עלה ג’וני שועלי לסיים את הערב, שממש הביא בראש והיה מדליק לאללה, למרות שכשעשה את "מה את מבינה?" זה הרגיש כאילו מישהו אחר עושה לו קאבר ממש גרוע.

היה שם באמת מגניב וממש נהניתי, החסרון היחיד הוא שלא היה מיזוג, אז פשוט נסחטנו מזיעה. אחד מהמארגנים שכל הזמן נדנדתי לו שימזוג לי מים (והוא דווקא עשה זאת בשמחה, ובסופו של דבר התחיל להציע לי כוסות מים כל 10 דקות בערך) נידב לי פחית בירה קפואה שאותה הצמדתי לעצמי עד חסל זיעה. אמנם הפסקתי להזיע, אבל ברגע שהחזרתי לו את הפחית חזרתי להזיע. באסה.

אחרי זה בועז ואני הלכנו לאכול בג’פניקה, והיה מצוין כרגיל. בכלל אני מתה על ג’פניקה, כי כולם שם כל כך סבבה ונחמדים. אחרי רול פוטומאקי ו-2 פיסות נגירי, כל שרציתי הוא לפגוש את הכרית ועודני חושקת בכך, אך לפני הכל אהיה חייבת להתקלח. נשבעת לכם, הזעתי בפסטיבל כמו שבחיים לא הזעתי בחדר הכושר אפילו. מחר אלך לשרוף את כל קלוריות אורז הסושי ובצק הביג מאמא.

לילה טוב.

עוד יום ארוך שכזה… אפילו שהתעוררתי ב-2 בצהריים.

שוב ישנתי אצל ההורים שלי, אז צ’וצ’ו העירה אותי עשרות פעמים, פעם דרכה לי על הרגליים, פעם בכתה, פעם ליקקה לי את הפרצוף וחוזר חלילה. בסוף התעוררתי ב-2. הייתי אמורה ללכת עם בורלא לבריכה אבל זה בסוף לא קרה.

אכלתי עם המשפחה טייק אוואי מביג מאמא ובועז התקשר ושאל אם בא לי ללכת איתו לפסטיבל אינדי. אני אישית אוהבת פסטיבלי אינדי, גם אם אני לא אוהבת את המוסיקה תמיד, אבל יש אווירה טובה ואנשים מגניבים. הפסטיבל היה בדירת לופט-סטודיו ברחוב מזרחי בפלורנטין וכשהגענו, בערך ב-6, היו ממש מלא אנשים, משהו באיזור ה-60-80 לדעתי. בהתחלה קצת הרגשתי זרה אבל לאט לאט עם הכריזמה והציניות שלי התחלתי להתחבר לאנשים. באופן מפתיע אף אחד מהם לא היה בחורה. בכלל, היה שם אחוז גבוה של כוסוני-על ואילו אחוז גבוה יותר של כונפות עם משקפי טלי פחימה ותספורת אפרת גוש. פסטיבל אינדי אעלק. מיותר לציין שפרה-פרה, אבל ביחד מדובר בשילוב מזעזע, וכן, זה גורם לי להרגיש טוב כי אני יודעת שגם אם הייתי מורטת ומותירה 27 שיערות על ראשי עדיין זה היה נראה טוב מהתספורות שלהן. הלו, קצת חוש אסתטי?!

ב-8 וחצי נסענו למסיבת הסיום של דוד באינסייט אבל כשהגענו זה כבר נגמר. ציפור לחשה לי שגם ככה הרגיש מאד מביך ושלא הייתי מתחברת בכלל. נסענו שיירת מכוניות ובתוכן גלעד, רות, דוד, בועז ואני בחזרה לפסטיבל. כמו בגיל 16 מצצתי לעצמי את שורש כף היד והצמדתי לשורש כף היד של רות כדי להטביע לה את החתימה, כך שלא תצטרך לשלם. איכס, הרוק של מיכל.

הגענו קצת לפני שההופעה של צ’יקי התחילה, שהיתה בעיקר מיצג מעניין. בדיסק שקיבלנו בכניסה גילינו שהשיר שלו שם הכי מוצלח (ככה לפחות בעיני) - Space is fun. מאידך גיסא, הוא ממש האלקטרוני היחידי שם. אחרי צ’יקי עלה ג’וני שועלי לסיים את הערב, שממש הביא בראש והיה מדליק לאללה, למרות שכשעשה את "מה את מבינה?" זה הרגיש כאילו מישהו אחר עושה לו קאבר ממש גרוע.

היה שם באמת מגניב וממש נהניתי, החסרון היחיד הוא שלא היה מיזוג, אז פשוט נסחטנו מזיעה. אחד מהמארגנים שכל הזמן נדנדתי לו שימזוג לי מים (והוא דווקא עשה זאת בשמחה, ובסופו של דבר התחיל להציע לי כוסות מים כל 10 דקות בערך) נידב לי פחית בירה קפואה שאותה הצמדתי לעצמי עד חסל זיעה. אמנם הפסקתי להזיע, אבל ברגע שהחזרתי לו את הפחית חזרתי להזיע. באסה.

אחרי זה בועז ואני הלכנו לאכול בג’פניקה, והיה מצוין כרגיל. בכלל אני מתה על ג’פניקה, כי כולם שם כל כך סבבה ונחמדים. אחרי רול פוטומאקי ו-2 פיסות נגירי, כל שרציתי הוא לפגוש את הכרית ועודני חושקת בכך, אך לפני הכל אהיה חייבת להתקלח. נשבעת לכם, הזעתי בפסטיבל כמו שבחיים לא הזעתי בחדר הכושר אפילו. מחר אלך לשרוף את כל קלוריות אורז הסושי ובצק הביג מאמא.

לילה טוב.

יום ארוך שכזה…

התעוררתי ברבע ל-2. היתה לי שינה לא קלה. ישנתי על הספה בסלון עם המזגן, וכל הזמן נכנס המון אור לבית, אז לא היתה התאמה בין הקריר לחשוך. בנוסף לכך צ’וצ’ו כל הזמן דרכה לי על הרגליים והיא שוקלת קצת יותר מחצי ממני, אז זה די העיר אותי לסירוגין.

הדוש באמבטיה של ההורים שלי לא מתפקד כל כך טוב והזרם די חלש, אז עשיתי אמבטיה. לא עשיתי אמבטיה כבר יותר משנה, כי בשינקין לא היה לי נוח ואצלי אי אפשר. היה די נחמד. אחר-כך נסעתי לגרנד ביץ’ והלכנו כל המשפחה ו-2 חבריו של אבא שלי, שולץ ויוסי, לבני הדייג בנמל.

הזמנתי מולים. אבא שלי התלהב גם והזמין שרימפס. מעולם לא ראיתי את אבא שלי אוכל מאכלים לא כשרים. אני עד עכשיו לא בטוחה אם ביקש שרימפס וגנב לי מולים כי הוא אוהב את זה או שרצה לעצבן את אימא שלי בכוונה.

יהונתן הביע התעניינות יתרה בשרצים ואימא שלי רצתה להרוג אותו על שבכלל מעלה על דעתו. ואז הוא שאל - "אז למה למיכל מותר?" והיא ענתה - "אני כועסת מאד." ובין השורות התכוונה שבין כה וכה אני עושה רק מה שאני רוצה.

שולץ סיפר על תסריט שהוא כותב, שהיה לי מאד לא ברור. הוא מדבר על שבעה פרקים שעוסקים בהוויות בשוליים של ישראל. בהתחלה הוא לא כל כך ידע לענות אם זה יהיה דוקומנטרי או עלילתי, הצעתי לו מוקומנטרי. הוא לא אהב את הרעיון. בסוף זה התגבש לדוקומנטרי. הוא דיבר על דוקומנטרי אירוני, אני העליתי בדעתי שבוודאי יהיה מדובר בפיסה א-פוליטיקלי-קורקטית, אבל אני די בטוחה שהוא בעצמו לא כל כך בטוח על משמעות האירוניה.

חזרנו למלון ועליתי עם אבא שלי, האחים שלי ויוסי לבריכה. הבריכה היתה חמימה ולא הייתי בטוחה אם זה מהחום של השמש או מהפיפי של הילדים. שחיתי בערך 6 בריכות (די קצרות, משהו כמו 15 מטרים) ואז נמאס לי. נשארתי עוד במים כי הם היו חמים ואילו בחוץ נהיה קריר ולא היה לי כח לחפש מגבת. ב-7 נסגרה הבריכה, אז לא היו לי הרבה ברירות אלא להתעמת עם הקור.

בחזרה בחדר נכנסתי להתקלח. לקחתי איתי קונדישנר פסיפלורה של קרמה בבקבוק ישן של קרמה ספא וניל-קוקוס, אז השיער שלי מריח כמו וניל-קוקוס-פסיפלורה. בעיני זה ריח מאד מעורר ונעים. ישבנו וצפינו בחדר בחדשות, לגבי הפיגוע. שולץ חזר והשלישיה התחילה לנאום על סופ"ש נוסף בגרנד ביץ’. יש לי עוד סופ"ש לבד בבית של ההורים עם צ’וצ’ו. לפחות יש לנו קוואליטי טיים.

חזרנו הביתה ואז יצאתי אל בורלא. הלכנו עם דוד וגלעד לאכול סושי באונאמי. עד שנכנסתי לשירותים שם די התלהבתי מהרעיון של ל א כ ו ל ב א ו נ א מ י. השירותים היו ממש חשוכים ודוחים… יאק. אחרי זה התפריט התגלה כמגילה ארוכה מדי עם יותר מדי סוגי סושי שהחיך הישראלי ספק לא ראוי ספק לא בנוי לו. עד שכל אחד בחר מה שבא לו יצאה הנשמה, ולהכל שמות מסובכים אז אתה לא יודע מה בא במה. שבעתי רק אחרי 70 שקלים, מה שדי מדכא ביחס לעובדה שלמדתי לשבוע מסושי ב-35 שקלים. הסלמון היה אחלה, הטמאגו היה הכי מוצלח שאכלתי בחיי, הסויה היתה מצוינת, האדה מאמה היה פיצוץ, המיסו והטונה אכזבו, החשבון היה גדול מדי.

עכשיו חזרתי הביתה… עוד מעט אצטרך להעביר מזרן ומצעים והכל וללכת לישון מעל המחשב של אח שלי שעושה רעשים של גנרטור ביום רע מאד. אולי אם לא יהיה לי כח אני ארדם עם אימא שלי וזהו.

וניצחתי את בורלא 7-5 בתקן. מוהא!

יום ארוך שכזה…

התעוררתי ברבע ל-2. היתה לי שינה לא קלה. ישנתי על הספה בסלון עם המזגן, וכל הזמן נכנס המון אור לבית, אז לא היתה התאמה בין הקריר לחשוך. בנוסף לכך צ’וצ’ו כל הזמן דרכה לי על הרגליים והיא שוקלת קצת יותר מחצי ממני, אז זה די העיר אותי לסירוגין.

הדוש באמבטיה של ההורים שלי לא מתפקד כל כך טוב והזרם די חלש, אז עשיתי אמבטיה. לא עשיתי אמבטיה כבר יותר משנה, כי בשינקין לא היה לי נוח ואצלי אי אפשר. היה די נחמד. אחר-כך נסעתי לגרנד ביץ’ והלכנו כל המשפחה ו-2 חבריו של אבא שלי, שולץ ויוסי, לבני הדייג בנמל.

הזמנתי מולים. אבא שלי התלהב גם והזמין שרימפס. מעולם לא ראיתי את אבא שלי אוכל מאכלים לא כשרים. אני עד עכשיו לא בטוחה אם ביקש שרימפס וגנב לי מולים כי הוא אוהב את זה או שרצה לעצבן את אימא שלי בכוונה.

יהונתן הביע התעניינות יתרה בשרצים ואימא שלי רצתה להרוג אותו על שבכלל מעלה על דעתו. ואז הוא שאל - "אז למה למיכל מותר?" והיא ענתה - "אני כועסת מאד." ובין השורות התכוונה שבין כה וכה אני עושה רק מה שאני רוצה.

שולץ סיפר על תסריט שהוא כותב, שהיה לי מאד לא ברור. הוא מדבר על שבעה פרקים שעוסקים בהוויות בשוליים של ישראל. בהתחלה הוא לא כל כך ידע לענות אם זה יהיה דוקומנטרי או עלילתי, הצעתי לו מוקומנטרי. הוא לא אהב את הרעיון. בסוף זה התגבש לדוקומנטרי. הוא דיבר על דוקומנטרי אירוני, אני העליתי בדעתי שבוודאי יהיה מדובר בפיסה א-פוליטיקלי-קורקטית, אבל אני די בטוחה שהוא בעצמו לא כל כך בטוח על משמעות האירוניה.

חזרנו למלון ועליתי עם אבא שלי, האחים שלי ויוסי לבריכה. הבריכה היתה חמימה ולא הייתי בטוחה אם זה מהחום של השמש או מהפיפי של הילדים. שחיתי בערך 6 בריכות (די קצרות, משהו כמו 15 מטרים) ואז נמאס לי. נשארתי עוד במים כי הם היו חמים ואילו בחוץ נהיה קריר ולא היה לי כח לחפש מגבת. ב-7 נסגרה הבריכה, אז לא היו לי הרבה ברירות אלא להתעמת עם הקור.

בחזרה בחדר נכנסתי להתקלח. לקחתי איתי קונדישנר פסיפלורה של קרמה בבקבוק ישן של קרמה ספא וניל-קוקוס, אז השיער שלי מריח כמו וניל-קוקוס-פסיפלורה. בעיני זה ריח מאד מעורר ונעים. ישבנו וצפינו בחדר בחדשות, לגבי הפיגוע. שולץ חזר והשלישיה התחילה לנאום על סופ"ש נוסף בגרנד ביץ’. יש לי עוד סופ"ש לבד בבית של ההורים עם צ’וצ’ו. לפחות יש לנו קוואליטי טיים.

חזרנו הביתה ואז יצאתי אל בורלא. הלכנו עם דוד וגלעד לאכול סושי באונאמי. עד שנכנסתי לשירותים שם די התלהבתי מהרעיון של ל א כ ו ל ב א ו נ א מ י. השירותים היו ממש חשוכים ודוחים… יאק. אחרי זה התפריט התגלה כמגילה ארוכה מדי עם יותר מדי סוגי סושי שהחיך הישראלי ספק לא ראוי ספק לא בנוי לו. עד שכל אחד בחר מה שבא לו יצאה הנשמה, ולהכל שמות מסובכים אז אתה לא יודע מה בא במה. שבעתי רק אחרי 70 שקלים, מה שדי מדכא ביחס לעובדה שלמדתי לשבוע מסושי ב-35 שקלים. הסלמון היה אחלה, הטמאגו היה הכי מוצלח שאכלתי בחיי, הסויה היתה מצוינת, האדה מאמה היה פיצוץ, המיסו והטונה אכזבו, החשבון היה גדול מדי.

עכשיו חזרתי הביתה… עוד מעט אצטרך להעביר מזרן ומצעים והכל וללכת לישון מעל המחשב של אח שלי שעושה רעשים של גנרטור ביום רע מאד. אולי אם לא יהיה לי כח אני ארדם עם אימא שלי וזהו.

וניצחתי את בורלא 7-5 בתקן. מוהא!

שוב אני ישנה אצל ההורים…

תלשתי היום 4 שערות מאותה הגבה. לא מגניב בכלל. האמת היא שאני לא מתאמצת למשוך, לפעמים (ואני בטוחה שתולשים אחרים יזדהו איתי בהרגשה) מרגיש כאילו השיער נתלש יותר בקלות. כי באמת אני לא מנסה אפילו לתלוש, סתם משחקת בהן והן יוצאות… וזה מרגיש כאילו זה בא בתקופות. קרה לי אותו הדבר עם ריס, גירדתי ונתלשה החוצה שערה… אבל זה לא נורא. לא נגרם נזק וזה העיקר.

בדרך הביתה מחדר הכושר כבר הזמנתי סושי מג’פניקה, ביקשתי מאחראי המשלוחים הטלפוני שהמשלוח יגיע לפני שמונה ורבע כדי שאני אוכל לאכול סושי, לשתות רדבול ולצפות בשיר שלנו והכל בבת אחת. ממש מולטי-טסקינג. הסושי הגיע ב-20:06, כשפתחתי את הדלת השליח חייך אלי ואמר "נו? לא איחרתי? התחיל כבר השיר שלנו?". פינקתי אותו בטיפ גדול על זה שהם התאמצו והגיעו מהר אבל 15 דקות אחרי כן, אחרי שכבר התחיל השיר שלנו וסיימתי את מרק המיסו גיליתי שהם לא שמו לי סויה. צלצלתי בדלת לשכן שהוא אחראי המשלוחים בג’ירף, אז תארתי לעצמי שבטוח תהיה לו סויה אבל הוא לא היה בבית (למרות ששמעתי רחשים מוזרים והאופנוע שלו חנה בכניסה לבנין). התקשרתי לג’פניקה וביקשתי שיביאו לי סויה ואם היתה לי סויה לא הייתי מתקשרת אליהם אבל פשוט אין לי, ואין לי כח לצאת לקנות. האחראי אמר שהשליח יעבור אצלי ויביא לי סויה. אחרי 35 דקות שהשליח לא הגיע התקשרתי אליהם שוב, דקה אחרי כן הגיע השליח והתנצל בצורה די מקסימה. הם נסלחים על שום הסושי הטעים ועל שום השירות האדיב, גם אם הוא מעט חפיפניקי. מה שכן, שמתי לב שסושי פחות טעים בקיץ. בשנה שעברה זה עוד היה די רע, הייתי חוטפת המון קלקולי קיבה בקיץ. השנה, תודה לאל, עוד לא חטפתי קלקול קיבה (גם זה יבוא), אבל עכשיו פשוט מרגישים שהסושי פחות טרי. קשה למצוא סלמון וטונה עם טעמי הלוואי שכל כך מייחדים אותם עכשיו. אכלתי נגירי עם סלמון די טעים בפוג’יאמה. הופתעתי לטובה, עם העיצוב המצועצע והמחירים המאד זולים. אכלתי שם גם אינארי עם ספייסי טונה שהיה מ-א-מ-ם.

היה לי התקף צריכת סוכר. הלכתי למינימרקט בדרך להורים שלי וקניתי רדבול, שוקו, אשל וגלידה וניל-צ’יפ. בבית של ההורים שלי כיסחתי בהתחלה את פחית הרדבול, אחרי זה הגלידה ואחרי כן גם פלח מאבטיח.

הימים הללו נורא חמים, אבל ככה זה יולי. נראה לי שכל שנה יולי נהיה חם יותר ואנשים לא מאמינים, אבל נראה לי שבאוגוסט יש מעט הקלה. בשנה שעברה יולי היה הרבה יותר חם מאוגוסט ואני מקווה שכך יהיה גם השנה. אני לא יכולה לשהות דקה בבית בלי ששני המאווררים (ואחד תעשייתי! ועושה מלא רעש) מחוברים לחשמל. בשנה שעברה נכנסתי לדירה באוגוסט והיה ממש בסדר עם מאוורר אחד ולפעמים שניים. כשהיו הרבה אנשים בדירה, נאמר יותר מחמישה, אז היה צריך שלושה מאווררים אפילו. נראה לי שכבר כתבתי את זה, אבל כל הבעיות שיש לי עם הדירה יפתרו עם מזגן. אני אוכל לסגור חלונות מבלי לחיות בחשש שכל הזמן מישהו מציץ לי או לא יודעת מה.

טוב, כתבתי פיסקה אבל יצאו לי רק שטויות. זה אומר שכאן צריך לסיים. לילה טוב.