אני מאוד מעריך את אהרן שבתאי. אני אוהב את שירי טלי פחימה שלו, ואת שירי הפוליטיקה שלו באופן כללי. הוא מזכיר לי את המשוררים המעולים שגדלים, לרוב, תחת שלטונות דיכוי. הוא אמן השורות הקצרצרות, כמו ססאר ואייחו, נרודה ובלייק. לכן, בכל פעם שעורך תרבות וספרות הארץ, בני ציפר, נכשל בעבודתו ויוצא ומפרסם טיוטות גרועות של [...]
אה, כן. נראה שביורק, עירוֹ של אוֹדֶן, מציינים את יום הולדתו המאה של המשורר בהדבקת כמה משיריו למוניות בעיר, ואפילו אפילו הביאו שחקן תיאטרון שילמד את הנהגים איך לדקלם פלוס דרמה שירים עבור הנוסעים שבוודאי, הו בוודאי, מתארים לעצמם כמה פונקציונרים יורקיים, יהיו מופתעים. וזה באמת עלאכיפאק.
אבל אני, אני בתל-אביב. וכל הסיפור הזה מזכיר לי [...]
בתחילת השבוע תקפו את ביתי מאות תולעים. אני זוכרת שיצאתי למסדרון כדי לראות את עצמי במראה הגדולה בבית וככל שאני הולכת, יחפה, אני רואה שנשפך אורז במזדרון של הבית. אני לא כל כך מבינה למה שדור ישפוך אורז בבית אז אני מביטה מקרוב ונוכחת לגלות שהאורז הזה גם זז. דווקא בבחילה לא נתקפתי, אני כבר לא נתקפת בחילה מדברים מגעילים שאני רואה, בעיקר חרדה. נכנסתי להיסטריה מוחלטת והבאתי מדביר SOS תוך 40 דקות. האימה המשיכה אפילו עד אתמול בבוקר כשהתגלתה אחת מתפתלת בגסיסה חצי מטר ממקום המסתור שלהן.
אימא שלי אמרה שאני בטראומה. די ביטלתי את ההשערה הזו, אבל האמת היא שאני מתחילה להאמין לה קצת כי מאז התולעים מופיעות לי כל לילה בחלומות. אני נוסעת לכנרת ועל השק שינה שלי יש מאות תולעים, אני נכנסת הביתה ויש מאות תולעים, בכל מקום יש תולעים. גם כן, הנפש העדינה הזו שלי. (?)
ביום ראשון אני הולכת ליום פתוח ב"מנשר". אני כבר די משוכנעת שלשם ארשם ללמוד, אני מקווה שכבר לשנה הבאה. החלטתי שאני חייבת לחזור להגשים את החלום שלי: לכתוב. הפסקתי לכתוב. הבלוג הזה זה הבררה של הכתיבה. בלוג תמיד היה הבררה של הכתיבה בעיני. לא הפריע לי לנהל אחד כזה. אבל את כל השאר הפסקתי: על פרוזה אין מה לדבר, שירה יוצאת לי פעם בכמה חודשים וגם זה על איזה טמבל שדפק לי ברז, אני מתעצלת לשקוע לתסריטים, השכל שלי מיובש מיובש מיובש.
ועכשיו על הצד החיובי בחיים - הדילמה הכי קשה שלי לתקופה נתונה זו: לאן אני אצא הערב?
בתחילת השבוע תקפו את ביתי מאות תולעים. אני זוכרת שיצאתי למסדרון כדי לראות את עצמי במראה הגדולה בבית וככל שאני הולכת, יחפה, אני רואה שנשפך אורז במזדרון של הבית. אני לא כל כך מבינה למה שדור ישפוך אורז בבית אז אני מביטה מקרוב ונוכחת לגלות שהאורז הזה גם זז. דווקא בבחילה לא נתקפתי, אני כבר לא נתקפת בחילה מדברים מגעילים שאני רואה, בעיקר חרדה. נכנסתי להיסטריה מוחלטת והבאתי מדביר SOS תוך 40 דקות. האימה המשיכה אפילו עד אתמול בבוקר כשהתגלתה אחת מתפתלת בגסיסה חצי מטר ממקום המסתור שלהן.
אימא שלי אמרה שאני בטראומה. די ביטלתי את ההשערה הזו, אבל האמת היא שאני מתחילה להאמין לה קצת כי מאז התולעים מופיעות לי כל לילה בחלומות. אני נוסעת לכנרת ועל השק שינה שלי יש מאות תולעים, אני נכנסת הביתה ויש מאות תולעים, בכל מקום יש תולעים. גם כן, הנפש העדינה הזו שלי. (?)
ביום ראשון אני הולכת ליום פתוח ב"מנשר". אני כבר די משוכנעת שלשם ארשם ללמוד, אני מקווה שכבר לשנה הבאה. החלטתי שאני חייבת לחזור להגשים את החלום שלי: לכתוב. הפסקתי לכתוב. הבלוג הזה זה הבררה של הכתיבה. בלוג תמיד היה הבררה של הכתיבה בעיני. לא הפריע לי לנהל אחד כזה. אבל את כל השאר הפסקתי: על פרוזה אין מה לדבר, שירה יוצאת לי פעם בכמה חודשים וגם זה על איזה טמבל שדפק לי ברז, אני מתעצלת לשקוע לתסריטים, השכל שלי מיובש מיובש מיובש.
ועכשיו על הצד החיובי בחיים - הדילמה הכי קשה שלי לתקופה נתונה זו: לאן אני אצא הערב?
בתחילת השבוע תקפו את ביתי מאות תולעים. אני זוכרת שיצאתי למסדרון כדי לראות את עצמי במראה הגדולה בבית וככל שאני הולכת, יחפה, אני רואה שנשפך אורז במזדרון של הבית. אני לא כל כך מבינה למה שדור ישפוך אורז בבית אז אני מביטה מקרוב ונוכחת לגלות שהאורז הזה גם זז. דווקא בבחילה לא נתקפתי, אני כבר לא נתקפת בחילה מדברים מגעילים שאני רואה, בעיקר חרדה. נכנסתי להיסטריה מוחלטת והבאתי מדביר SOS תוך 40 דקות. האימה המשיכה אפילו עד אתמול בבוקר כשהתגלתה אחת מתפתלת בגסיסה חצי מטר ממקום המסתור שלהן.
אימא שלי אמרה שאני בטראומה. די ביטלתי את ההשערה הזו, אבל האמת היא שאני מתחילה להאמין לה קצת כי מאז התולעים מופיעות לי כל לילה בחלומות. אני נוסעת לכנרת ועל השק שינה שלי יש מאות תולעים, אני נכנסת הביתה ויש מאות תולעים, בכל מקום יש תולעים. גם כן, הנפש העדינה הזו שלי. (?)
ביום ראשון אני הולכת ליום פתוח ב"מנשר". אני כבר די משוכנעת שלשם ארשם ללמוד, אני מקווה שכבר לשנה הבאה. החלטתי שאני חייבת לחזור להגשים את החלום שלי: לכתוב. הפסקתי לכתוב. הבלוג הזה זה הבררה של הכתיבה. בלוג תמיד היה הבררה של הכתיבה בעיני. לא הפריע לי לנהל אחד כזה. אבל את כל השאר הפסקתי: על פרוזה אין מה לדבר, שירה יוצאת לי פעם בכמה חודשים וגם זה על איזה טמבל שדפק לי ברז, אני מתעצלת לשקוע לתסריטים, השכל שלי מיובש מיובש מיובש.
ועכשיו על הצד החיובי בחיים - הדילמה הכי קשה שלי לתקופה נתונה זו: לאן אני אצא הערב?
מאז שירו לי בלב
אני לא מצליחה לעצור עצמי
מלהשמיד כל העומד בדרכי.
אני פוסעת ללא מחשבה יתרה
ושולחת יד, אולי כדי להיאחז בדבר מה.
ומאז למדתי דבר או שניים
על התבייתות על מטרה והשמדה מיידית.
אני דרוכה ושקטה,
מביטה בסקרנות אל תוך הרובה הזה
ומחשבת נקודות-ציון מדויקות
שישברו לך את הלב בחמש יריות פשוטות,
מהירות וכואבות במיוחד.
ולי ירו בלב חמישים אלף פעמים
בבת אחת ואני התבוססתי
ביני ובין עצמי זמן רב מדי
מכדי שאוכל לוותר לך עכשיו.
מאז אף צלף לא באמת יודע
איך ולמה אינני ניתנת לעצירה
ואיך גורמים לילדה הקטנה והאבודה הזו
להאמין שהעולם יכול לנוע על תילו
גם ללא מלחמות.
וכשמצאתי במה להיאחז, ידיי החליקו.
האח המאחה שלי התרחק לאיטו
וממרחק גדול דיו הביט בי בעצב,
כי הוא ידע שבסוף היום אני נותרת
קרה ומחושבת כמו רובה שמחפש
על מי לפרוק צרור,
ושאני יותר מדי עסוקה בחשבונות
באותו המקום שפעם היה לי לב.
הייתי מעדיפה שיהרוג אותי במקום.
מאז שירו לי בלב
אני לא מצליחה לעצור עצמי
מלהשמיד כל העומד בדרכי.
אני פוסעת ללא מחשבה יתרה
ושולחת יד, אולי כדי להיאחז בדבר מה.
ומאז למדתי דבר או שניים
על התבייתות על מטרה והשמדה מיידית.
אני דרוכה ושקטה,
מביטה בסקרנות אל תוך הרובה הזה
ומחשבת נקודות-ציון מדויקות
שישברו לך את הלב בחמש יריות פשוטות,
מהירות וכואבות במיוחד.
ולי ירו בלב חמישים אלף פעמים
בבת אחת ואני התבוססתי
ביני ובין עצמי זמן רב מדי
מכדי שאוכל לוותר לך עכשיו.
מאז אף צלף לא באמת יודע
איך ולמה אינני ניתנת לעצירה
ואיך גורמים לילדה הקטנה והאבודה הזו
להאמין שהעולם יכול לנוע על תילו
גם ללא מלחמות.
וכשמצאתי במה להיאחז, ידיי החליקו.
האח המאחה שלי התרחק לאיטו
וממרחק גדול דיו הביט בי בעצב,
כי הוא ידע שבסוף היום אני נותרת
קרה ומחושבת כמו רובה שמחפש
על מי לפרוק צרור,
ושאני יותר מדי עסוקה בחשבונות
באותו המקום שפעם היה לי לב.
הייתי מעדיפה שיהרוג אותי במקום.
"אז רגע," אמר שלומי, "את לא מעשנת, את לא שותה בירה, את לא אוכלת בשר. מה את כן עושה…?"
-"ספורט…?"
"ואת קוראת לעצמך משוררת?!"
כבר שנים שאיני משוררת. כבר שנים שאינני יוצרת. אני מצטערת שאת כל הרעיונות הטובים שלי פמפמתי על תקופות לא מלוטשות. אני כמעט יהלום עכשיו, מלוטשת אך לא מתלטשת בעיני עצמי.
שלומי כותב בטיים אאוט במדור לילה, שאלתי אותו אם יש איזשהי דרך שהוא יכול לעזור לי להשחיל עצמי פנימה למערכת. אסור לי בחיים להשתמש בביטוי "להשחיל" ליד בחור, זו כבר הפעם השניה שאני יורה לעצמי בדגדגן.
נסענו לירושלים. דוד, בורלא, גלעד ואני. אחת לכמה זמן צריך לנסוע לירושלים. אני עולה לשם לרגל פעם בשנה. הפעם האחרונה היתה לתיאטרון החאן להופעה של הג’ינג’יות. אני אוהבת את הג’ינג’יות. האירוע שהגענו אליו היה במועדון הבננה, שהיה בעיקר מקום די מעפן. פגשתי כמה אנשים שמוכרים לי, ניהלתי את הררי הסמול טוקס בהם אני מצטיינת כל כך (אני חייבת למצוא ורסיה אחרת למשפט הזה כבר) ואחרי כן התחפפנו משם בכוונה למצוא אוכל.
נסענו לעמק הרפאים שבאופן מאד מפתיע לטובה הזכיר בעירנותו את אלנבי, רק הרבה יותר אלגנטי, רגוע ואשכנזי. אכלנו בבורגר’ז בר, גלעד ואני התבלבלנו במנות שלנו. בסוף הוא נהנה ממש מהמנה שלי אבל אני לא ממש נהניתי משלו. בדרך חזרה נרדמתי באוטו והסנדוויץ’ שניצל עוף הזה ממש לא התיישב לי טוב. אני לא מצליחה להפסיק לשתות מים מאז שחזרתי הביתה.
זה כל כך מדהים איך אני עוברת את מרכז ת"א ומאבדת כל חוש כיוון. ירושלים באמת נראית לי עיר מסובכת. אני לא מבינה למה יש כבישים מהירים באמצע העיר. אני לא מבינה למה הבניינים בנויים כאילו מדובר בעיר קטנה המונה כמה עשרות אלפי תושבים. אני לא מבינה למה האוזניים שלי נסתמות. אני לא מבינה איך אפשר לגור איפה שאין אפילו קמצוץ של נוף ים. רק הררים הררים הררים.
כשיצאתי מהאוטו נפרש חיוך רחב על שפתי, הלחות התל-אביבית הזכירה לי שאני בבית ואני התמוגגתי מאושר. אני אוהבת את תל-אביב, דרור אמר שאבוציונלית אני לא אשרוד בשום מקום אחר בישראל חוץ מת"א, אולי אפילו בעולם. נראה לי שגם אסתדר עם ניו-יורק, אמסטרדם וטוקיו, רק שיקחו אותי לשם.
"הליכה במקום הזה בלתי אפשרית
בצהרים היא תצא לרחוב
יש בקצב הקטן שלה משהו דומם
או איך שקוראים למישור הגדול"
אני חייבת למצוא יותר חברים שהם תל-אביביים אמיתיים. כאלו שנולדו וגדלו כאן. בשנים שכן הכרתי זה לא היה קריטי עבורי, היינו צעירים ולא היינו מחוברים ל"עוקרים" תל-אביבה. עכשיו, כשכל שנותר הוא הנוהרים ההיסטריים שמשלמים עבור דירות מעופשות הון תועפות וגם אז טורחים להתלונן כמה תל-אביב מגעילה. אני חייבת למצוא מותן להתרפק עליה בככר ביאליק, מול בית העיריה הישן ליד המזרקה. השעה תהיה בין ערביים. בעל או בעלת המותן ילטפו את ראשי בערגה ויספרו לי שוב ושוב כמה תל-אביב שלנו מדהימה.
"אז רגע," אמר שלומי, "את לא מעשנת, את לא שותה בירה, את לא אוכלת בשר. מה את כן עושה…?"
-"ספורט…?"
"ואת קוראת לעצמך משוררת?!"
כבר שנים שאיני משוררת. כבר שנים שאינני יוצרת. אני מצטערת שאת כל הרעיונות הטובים שלי פמפמתי על תקופות לא מלוטשות. אני כמעט יהלום עכשיו, מלוטשת אך לא מתלטשת בעיני עצמי.
שלומי כותב בטיים אאוט במדור לילה, שאלתי אותו אם יש איזשהי דרך שהוא יכול לעזור לי להשחיל עצמי פנימה למערכת. אסור לי בחיים להשתמש בביטוי "להשחיל" ליד בחור, זו כבר הפעם השניה שאני יורה לעצמי בדגדגן.
נסענו לירושלים. דוד, בורלא, גלעד ואני. אחת לכמה זמן צריך לנסוע לירושלים. אני עולה לשם לרגל פעם בשנה. הפעם האחרונה היתה לתיאטרון החאן להופעה של הג’ינג’יות. אני אוהבת את הג’ינג’יות. האירוע שהגענו אליו היה במועדון הבננה, שהיה בעיקר מקום די מעפן. פגשתי כמה אנשים שמוכרים לי, ניהלתי את הררי הסמול טוקס בהם אני מצטיינת כל כך (אני חייבת למצוא ורסיה אחרת למשפט הזה כבר) ואחרי כן התחפפנו משם בכוונה למצוא אוכל.
נסענו לעמק הרפאים שבאופן מאד מפתיע לטובה הזכיר בעירנותו את אלנבי, רק הרבה יותר אלגנטי, רגוע ואשכנזי. אכלנו בבורגר’ז בר, גלעד ואני התבלבלנו במנות שלנו. בסוף הוא נהנה ממש מהמנה שלי אבל אני לא ממש נהניתי משלו. בדרך חזרה נרדמתי באוטו והסנדוויץ’ שניצל עוף הזה ממש לא התיישב לי טוב. אני לא מצליחה להפסיק לשתות מים מאז שחזרתי הביתה.
זה כל כך מדהים איך אני עוברת את מרכז ת"א ומאבדת כל חוש כיוון. ירושלים באמת נראית לי עיר מסובכת. אני לא מבינה למה יש כבישים מהירים באמצע העיר. אני לא מבינה למה הבניינים בנויים כאילו מדובר בעיר קטנה המונה כמה עשרות אלפי תושבים. אני לא מבינה למה האוזניים שלי נסתמות. אני לא מבינה איך אפשר לגור איפה שאין אפילו קמצוץ של נוף ים. רק הררים הררים הררים.
כשיצאתי מהאוטו נפרש חיוך רחב על שפתי, הלחות התל-אביבית הזכירה לי שאני בבית ואני התמוגגתי מאושר. אני אוהבת את תל-אביב, דרור אמר שאבוציונלית אני לא אשרוד בשום מקום אחר בישראל חוץ מת"א, אולי אפילו בעולם. נראה לי שגם אסתדר עם ניו-יורק, אמסטרדם וטוקיו, רק שיקחו אותי לשם.
"הליכה במקום הזה בלתי אפשרית
בצהרים היא תצא לרחוב
יש בקצב הקטן שלה משהו דומם
או איך שקוראים למישור הגדול"
אני חייבת למצוא יותר חברים שהם תל-אביביים אמיתיים. כאלו שנולדו וגדלו כאן. בשנים שכן הכרתי זה לא היה קריטי עבורי, היינו צעירים ולא היינו מחוברים ל"עוקרים" תל-אביבה. עכשיו, כשכל שנותר הוא הנוהרים ההיסטריים שמשלמים עבור דירות מעופשות הון תועפות וגם אז טורחים להתלונן כמה תל-אביב מגעילה. אני חייבת למצוא מותן להתרפק עליה בככר ביאליק, מול בית העיריה הישן ליד המזרקה. השעה תהיה בין ערביים. בעל או בעלת המותן ילטפו את ראשי בערגה ויספרו לי שוב ושוב כמה תל-אביב שלנו מדהימה.
נורא כעסתי על עצמי שאני לא זקופה מספיק. הבעיה היא לא בגו שלי. הבעיה היא מנטלית. מאד מפתיע שמיד אחרי שקניתי זוג נעליים חדשות הזדקפתי כאילו כל העולם שייך שלי. היה לי זיכוי ישן נושן על נעליים, שמחר אמור לפוג התוקף שלו. הזזתי את עצמי לסנטר והתלבטתי אם לקנות זוג אחד חדש מהקולקציה החדשה או שני-שלושה זוגות מסוף עונה. בסוף הזוג האחד מהקולקציה החדשה ניצח, לפי החשבון הבא: גם ככה יש לי כבר המון זוגות נעליים, משהו באיזור ה-12. כל מה שבסוף עונה מכוער בטירוף. יש לי מספיק כפכפים, על עקב או בלי עקב (4 במספרם) ואני ממש שונאת את החנות הזו. קניתי בסוף זוג נעליים ורודות עם קשירה ואיקסים. נעליים כאלה לסתיו ולאביב.
אחרי זה עשיתי סיבוב בחנויות המותגים וכמעט התעלפתי מהמחירים השערורייתיים של קסטרו ונו-ניים. הבגדים בפוקס עדיין לא מספיק קטנים. מה שכן, הקולקציה החדשה של קסטרו באמת מהממת. המסקנה: בשביל לקנות מכנסיים עם כיסים, אצטרך קודם לחורר את הכיסים הישנים שלי.
הלכתי היום ברחוב והרגשתי כמו מישהי שכל העולם מונח לה בכף היד. זו הרגשה די נחמדה.
אוה, ונגמר לי האייליינר. אני לומדת עכשיו לחיות בלי זה. לא קל ביחס לעובדה שאני לא יוצאת מהבית בלי אייליינר כבר 6 שנים…
נורא כעסתי על עצמי שאני לא זקופה מספיק. הבעיה היא לא בגו שלי. הבעיה היא מנטלית. מאד מפתיע שמיד אחרי שקניתי זוג נעליים חדשות הזדקפתי כאילו כל העולם שייך שלי. היה לי זיכוי ישן נושן על נעליים, שמחר אמור לפוג התוקף שלו. הזזתי את עצמי לסנטר והתלבטתי אם לקנות זוג אחד חדש מהקולקציה החדשה או שני-שלושה זוגות מסוף עונה. בסוף הזוג האחד מהקולקציה החדשה ניצח, לפי החשבון הבא: גם ככה יש לי כבר המון זוגות נעליים, משהו באיזור ה-12. כל מה שבסוף עונה מכוער בטירוף. יש לי מספיק כפכפים, על עקב או בלי עקב (4 במספרם) ואני ממש שונאת את החנות הזו. קניתי בסוף זוג נעליים ורודות עם קשירה ואיקסים. נעליים כאלה לסתיו ולאביב.
אחרי זה עשיתי סיבוב בחנויות המותגים וכמעט התעלפתי מהמחירים השערורייתיים של קסטרו ונו-ניים. הבגדים בפוקס עדיין לא מספיק קטנים. מה שכן, הקולקציה החדשה של קסטרו באמת מהממת. המסקנה: בשביל לקנות מכנסיים עם כיסים, אצטרך קודם לחורר את הכיסים הישנים שלי.
הלכתי היום ברחוב והרגשתי כמו מישהי שכל העולם מונח לה בכף היד. זו הרגשה די נחמדה.
אוה, ונגמר לי האייליינר. אני לומדת עכשיו לחיות בלי זה. לא קל ביחס לעובדה שאני לא יוצאת מהבית בלי אייליינר כבר 6 שנים…
הלכתי בערב עם דרור, אחד מהעורכים, לערב שירה במעליה. בר המעליה ממוקם בהרצל, היכן שהותקנה המעלית הראשונה בישראל. פגשתי שם כמה וכמה אנשים שהכרתי ממקומות שונים, מצחיק איך הכל מסתיים באותה הסצינה, וכולם שוחים באותה הביצה. לא שזה רע, יש בזה משהו יפה.
שיחות עם אנשים, פתאום כולם זוכרים איך קוראים לי. התרגלתי כבר די הרבה זמן שלאנשים היתה נטיה לשכח את שמי, כבר התרגלתי להזכיר לפני שמישהו בכלל שאל, עכשיו פתאום עונים לי "אני זוכר/ת".
פתחתי עכשיו פחית רדבול.
אחרי זה נסעתי לנטע, הגעתי כשכבר אנשים היו בהישפכות חלקית, אבל היה מעניין לסקור את הבית. חדר האמבטיה, עד כמה שניתן לקרוא לו חדר, היה מעניין לעין. הלכנו לאכול במוזס, כן, היינו גם במוזס אתמול. אכלתי פירה וצ’יפס, פחמימות זה נפלא.
בדרך הביתה פגשתי את מיכה, כמעט נכנסתי איתו לאלנבי 40 וברגע האחרון התחרטתי. בקטנה. עכשיו אני בבית, שותה רדבול.
הלכתי בערב עם דרור, אחד מהעורכים, לערב שירה במעליה. בר המעליה ממוקם בהרצל, היכן שהותקנה המעלית הראשונה בישראל. פגשתי שם כמה וכמה אנשים שהכרתי ממקומות שונים, מצחיק איך הכל מסתיים באותה הסצינה, וכולם שוחים באותה הביצה. לא שזה רע, יש בזה משהו יפה.
שיחות עם אנשים, פתאום כולם זוכרים איך קוראים לי. התרגלתי כבר די הרבה זמן שלאנשים היתה נטיה לשכח את שמי, כבר התרגלתי להזכיר לפני שמישהו בכלל שאל, עכשיו פתאום עונים לי "אני זוכר/ת".
פתחתי עכשיו פחית רדבול.
אחרי זה נסעתי לנטע, הגעתי כשכבר אנשים היו בהישפכות חלקית, אבל היה מעניין לסקור את הבית. חדר האמבטיה, עד כמה שניתן לקרוא לו חדר, היה מעניין לעין. הלכנו לאכול במוזס, כן, היינו גם במוזס אתמול. אכלתי פירה וצ’יפס, פחמימות זה נפלא.
בדרך הביתה פגשתי את מיכה, כמעט נכנסתי איתו לאלנבי 40 וברגע האחרון התחרטתי. בקטנה. עכשיו אני בבית, שותה רדבול.