הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.
לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.
כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.
תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)
כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)
וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.
דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…
ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר. 
הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.
לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.
כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.
תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)
כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)
וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.
דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…
ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.
הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.
לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.
כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.
תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)
כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)
וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.
דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…
ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.
ארבע עבודות שעבדתי בהן
ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם
ארבעה מקומות בהם גרתי
ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות
ארבעה מאכלים שאני אוהבת
ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי
ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות
ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה
אבוד לכם עכשיו.
ארבע עבודות שעבדתי בהן
ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם
ארבעה מקומות בהם גרתי
ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות
ארבעה מאכלים שאני אוהבת
ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי
ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות
ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה
אבוד לכם עכשיו.
ארבע עבודות שעבדתי בהן
ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם
ארבעה מקומות בהם גרתי
ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות
ארבעה מאכלים שאני אוהבת
ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי
ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות
ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה
אבוד לכם עכשיו.
זהו. עכשיו חוזרים לעבוד על אמת. יום ראשון מתחילים. תמיכה טכנית בכבלים, אני מאד מקווה שלא יגמר לי השיער מזה. ברור לי שאני לא אהנה מהעבודה הזו, והתכנונים שלי הם לעשות בדיוק מה שעשיתי גם עכשיו: לעבוד לעבוד לעבוד, לחסוך כסף, להתפטר ואז להתחרע עליו. אני מתנחמת במספר עובדות:
ברור לי שחיי הולכים להיגמר לפחות בחצי שנה הקרובה בכל אספקט שהוא, אני מקווה שאני לא אאבד את השפיות. כשהבוסית שאלה מה הציפיות שלי מהעבודה עניתי שאני מצפה לתנאים משביעי רצון וכשאני מגיעה לסוף החודש שאני לא ארגיש כאילו אני חיה בשביל לעבוד. היא מיד הנידה בפרצוף מבין ואמרה שאצלם זה ממש לא ככה. לפי חשבונות שאני עושה בראש זה לא מי יודע מה נשמע לי אמין.
אולי גם עכשיו כשאני לבד זה יהיה אחרת. כשאני בזוגיות מאד מאד קשה לי להתפתח חברתית, ככה שהייתי מוצאת את עצמי בעבר 9 שעות ביום בעבודה ואת שאר השעות בזוגיות.
קצת הגנבתי את אלה שבאו להיבחן איתי (יש לי נטיה תמיד לעשות את זה בראיונות עבודה), במיוחד את השותף החדש שלי לנסיעות לעבודה שכמעט התעלף כשאמרתי לו שביקשתי מהבוסית לקבל אותו כדי שיהיה לי עם מי לנסוע בבקרים. כמה שהוא התלהב ממני הוא עדיין אמר שהוא מזהה שיש לי וירוס במערכת ההפעלה. לא הייתי מגזימה עם וירוסים, הייתי הולכת על כמה אד-אווארים מציקים במיוחד.
עכשיו סוף סוף נגמר לי העומס ואני יכולה בשקט להבריא. מי שלא יודע, חטפתי קירור ביום שלישי שהיה לי עמוס לכשעצמו וזה החמיר עכשיו, בגלל שאתמול בלילה יצאתי (ערבמה, לפחות שתיתי 3 סיידרים חמים), חזרתי ב-4, קמתי ב-8 בבוקר והתשתי את עצמי במבחנים וראיונות עבודה. גם כשהתעוררתי נוכחתי לגלות שלא שתיתי מספיק. לא לא, כוס תה אחת, שלוש כוסות מים וכוס קולה אחת זה לא מספיק בכלל. אז עכשיו אני אצל צחי, והוא ממש מקסים ומטפל בי קצת, הלך לקנות לי מיץ קלמנטינות טרי כדי שיהיה לי פחות נזלת.
אנחנו הולכים עוד מעט לראות Prison Break (סדרה בתזונה, מי שעוד לא ראה מפסיד) ולנשנש איזה משו בין כוסות התה למיץ הקלמנטינות.
אני מתארת לעצמי שהכותרת לא מובנת לאף אחד, או מובנת חלקית. הנה משהו שלא סיפרתי מעולם לאף אחד: פּיכה (ומיכה, הכל עם צירה על הכ"ף) הם שמות החיבה של אימא שלי אלי, וזה שיר שהיא היתה שרה לי כשהייתי קטנה.
בין שאר שמות החיבה שהיו לי, היה גם "פרחה" (אבא שלי ואני חלקנו את שם החיבה הזה ביחד), מיכוּל (ככה חברים של אבא שלי היה קוראים לי). גם כתבתי פעם פוסט על שמות חיבה, הוא לא קיבל הרבה תשומת לב.
זהו. עכשיו חוזרים לעבוד על אמת. יום ראשון מתחילים. תמיכה טכנית בכבלים, אני מאד מקווה שלא יגמר לי השיער מזה. ברור לי שאני לא אהנה מהעבודה הזו, והתכנונים שלי הם לעשות בדיוק מה שעשיתי גם עכשיו: לעבוד לעבוד לעבוד, לחסוך כסף, להתפטר ואז להתחרע עליו. אני מתנחמת במספר עובדות:
ברור לי שחיי הולכים להיגמר לפחות בחצי שנה הקרובה בכל אספקט שהוא, אני מקווה שאני לא אאבד את השפיות. כשהבוסית שאלה מה הציפיות שלי מהעבודה עניתי שאני מצפה לתנאים משביעי רצון וכשאני מגיעה לסוף החודש שאני לא ארגיש כאילו אני חיה בשביל לעבוד. היא מיד הנידה בפרצוף מבין ואמרה שאצלם זה ממש לא ככה. לפי חשבונות שאני עושה בראש זה לא מי יודע מה נשמע לי אמין.
אולי גם עכשיו כשאני לבד זה יהיה אחרת. כשאני בזוגיות מאד מאד קשה לי להתפתח חברתית, ככה שהייתי מוצאת את עצמי בעבר 9 שעות ביום בעבודה ואת שאר השעות בזוגיות.
קצת הגנבתי את אלה שבאו להיבחן איתי (יש לי נטיה תמיד לעשות את זה בראיונות עבודה), במיוחד את השותף החדש שלי לנסיעות לעבודה שכמעט התעלף כשאמרתי לו שביקשתי מהבוסית לקבל אותו כדי שיהיה לי עם מי לנסוע בבקרים. כמה שהוא התלהב ממני הוא עדיין אמר שהוא מזהה שיש לי וירוס במערכת ההפעלה. לא הייתי מגזימה עם וירוסים, הייתי הולכת על כמה אד-אווארים מציקים במיוחד.
עכשיו סוף סוף נגמר לי העומס ואני יכולה בשקט להבריא. מי שלא יודע, חטפתי קירור ביום שלישי שהיה לי עמוס לכשעצמו וזה החמיר עכשיו, בגלל שאתמול בלילה יצאתי (ערבמה, לפחות שתיתי 3 סיידרים חמים), חזרתי ב-4, קמתי ב-8 בבוקר והתשתי את עצמי במבחנים וראיונות עבודה. גם כשהתעוררתי נוכחתי לגלות שלא שתיתי מספיק. לא לא, כוס תה אחת, שלוש כוסות מים וכוס קולה אחת זה לא מספיק בכלל. אז עכשיו אני אצל צחי, והוא ממש מקסים ומטפל בי קצת, הלך לקנות לי מיץ קלמנטינות טרי כדי שיהיה לי פחות נזלת.
אנחנו הולכים עוד מעט לראות Prison Break (סדרה בתזונה, מי שעוד לא ראה מפסיד) ולנשנש איזה משו בין כוסות התה למיץ הקלמנטינות.
אני מתארת לעצמי שהכותרת לא מובנת לאף אחד, או מובנת חלקית. הנה משהו שלא סיפרתי מעולם לאף אחד: פּיכה (ומיכה, הכל עם צירה על הכ"ף) הם שמות החיבה של אימא שלי אלי, וזה שיר שהיא היתה שרה לי כשהייתי קטנה.
בין שאר שמות החיבה שהיו לי, היה גם "פרחה" (אבא שלי ואני חלקנו את שם החיבה הזה ביחד), מיכוּל (ככה חברים של אבא שלי היה קוראים לי). גם כתבתי פעם פוסט על שמות חיבה, הוא לא קיבל הרבה תשומת לב.
פוסט של מחצית היום. כן, מחצית היום. אפילו שאני ערה כבר מ-9:20. הבוקר שלי התחיל על הפנים מסיבות שלא אפרט בפרהסיה, אבל אפשר לומר ששלוותי הופרעה בצורה קיצונית ובעקבות הנושא גם כל היום שלי התאחר בשעתיים.
כדי להעביר את הקריזה דחפתי את עצמי מיד לחדר כושר, 26 דקות אירובי, עוד חצי שעה תרגילי ישבן, ירכיים וזרועות, עוד 20 דקות תרגילי בטן וגו. מקלחת נעימה בניחוח קיווי. נגמר לי הסבון. צריכה לקפוץ להכל בדולר כדי לקנות עוד. (אני מאלה שמכורים לבקבוקי הנסיעות הקטנים של קרמה ודאב, ורק בהכל בדולר מוכרים אותם.)
כשיצאתי מחדר הכושר כבר היה 4 ומתתי מרעב, כל מה שהכנסתי לפה מהבוקר היה חצי ליטר מים בערך עד השעה הזו. נסעתי להרצליה ובועז ודוד שהקליטו סקיצה ל"תום אתה מעשן סמים קלים" איחרו לי ב-15 דקות. אף פעם אל תשאירו נקבה רעבה אחרי אימון בו שרפה מאות קלוריות.
הלכנו לאכול בקניון שבעת הכוכבים, בהתחלה בועז אכל בסושיה ולא שבע בכלל, ואז הזמנתי KFC וזה גרם לבועז ודוד לקחת ג’ארת KFC ב-100 שקל. פסיכים. מצחיק שאני לעומתם סיימתי את ארוחת הצהריים שלי ב-25 שקלים, ואכלתי פילה עוף, שעועית, אורז ופירה. אחרי זה הסתובבנו בקניון ודוד ובועז ניצלו את העובדה שאני נקבה בקניון ופשוט הסתמכו על העובדה שמהר מאד אני כבר אמצא משהו לבהות בו, בזמן שהם יוכלו לבדוק מחשבים, טלויזיות אל סי די ופלזמה ומשחקים לפלייסטיישן.
דחקתי בכולם להגיע בזמן לראות "השיר שלנו", זהר לא באמת גילה את האמת ונינט מתחתנת עם אריאל. 
אחרי זה בועז ייבש אותנו שעתיים עד שהתחלנו לאשר מקריאים לערבמה. בינתיים נגמרה לי הסוללה של הפלאפון ואני מחכה כבר שניסע אלי כדי שאוכל להתקלח ולהטעין אותו. אחרי זה נלך להשקה של הדיסק החדש של צ’יקי. יהיה חם.
פוסט של מחצית היום. כן, מחצית היום. אפילו שאני ערה כבר מ-9:20. הבוקר שלי התחיל על הפנים מסיבות שלא אפרט בפרהסיה, אבל אפשר לומר ששלוותי הופרעה בצורה קיצונית ובעקבות הנושא גם כל היום שלי התאחר בשעתיים.
כדי להעביר את הקריזה דחפתי את עצמי מיד לחדר כושר, 26 דקות אירובי, עוד חצי שעה תרגילי ישבן, ירכיים וזרועות, עוד 20 דקות תרגילי בטן וגו. מקלחת נעימה בניחוח קיווי. נגמר לי הסבון. צריכה לקפוץ להכל בדולר כדי לקנות עוד. (אני מאלה שמכורים לבקבוקי הנסיעות הקטנים של קרמה ודאב, ורק בהכל בדולר מוכרים אותם.)
כשיצאתי מחדר הכושר כבר היה 4 ומתתי מרעב, כל מה שהכנסתי לפה מהבוקר היה חצי ליטר מים בערך עד השעה הזו. נסעתי להרצליה ובועז ודוד שהקליטו סקיצה ל"תום אתה מעשן סמים קלים" איחרו לי ב-15 דקות. אף פעם אל תשאירו נקבה רעבה אחרי אימון בו שרפה מאות קלוריות.
הלכנו לאכול בקניון שבעת הכוכבים, בהתחלה בועז אכל בסושיה ולא שבע בכלל, ואז הזמנתי KFC וזה גרם לבועז ודוד לקחת ג’ארת KFC ב-100 שקל. פסיכים. מצחיק שאני לעומתם סיימתי את ארוחת הצהריים שלי ב-25 שקלים, ואכלתי פילה עוף, שעועית, אורז ופירה. אחרי זה הסתובבנו בקניון ודוד ובועז ניצלו את העובדה שאני נקבה בקניון ופשוט הסתמכו על העובדה שמהר מאד אני כבר אמצא משהו לבהות בו, בזמן שהם יוכלו לבדוק מחשבים, טלויזיות אל סי די ופלזמה ומשחקים לפלייסטיישן.
דחקתי בכולם להגיע בזמן לראות "השיר שלנו", זהר לא באמת גילה את האמת ונינט מתחתנת עם אריאל.
אחרי זה בועז ייבש אותנו שעתיים עד שהתחלנו לאשר מקריאים לערבמה. בינתיים נגמרה לי הסוללה של הפלאפון ואני מחכה כבר שניסע אלי כדי שאוכל להתקלח ולהטעין אותו. אחרי זה נלך להשקה של הדיסק החדש של צ’יקי. יהיה חם.
וואו… עבר עלי יום מה זה ארוך…
אתמול (שזה כבר בפועל שלשום) הלכתי לישון ב-4:45 והתעוררתי ב-9:45, כי ב-11 היתה לי פגישה לקביעת תכנית אימון בחדר כושר. יצאתי ברבע ל-11 מהבית והיה חם נורא. ברמה היסטרית, מפחידה, לא תאמן ומייזעת. גם 20 דקות אחרי שכבר הייתי בחדר כושר הממוזג ולא עשיתי בכלל ספורט, עדיין הזעתי.
עשו לי בדיקות כלליות, ירדתי 1.6% שומן בחודש וחצי האחרונים. עכשיו אני עומדת על 12.2%. כשהתחלתי להתעמל הייתי 18 ומשהו אחוזים. שנאתי את התכנית הקודמת שלי, היא היתה ארוכה ומסורבלת ומעיקה וממש לא נהניתי ממנה. המדריך אמר שבצדק כי זו בכלל היתה תכנית אימונים לבאדי בילדרז ומזל שלא טרחתי לבוא ולעשות אותה. מה כבר יכולתי לצפות ממדריכה העונה לשם פרדי.
המדריך כתב לי אימון שבינתיים הוא נראה לי די מוצלח. הוא שאל אותי מה המטרות שלי והוא די הצליח לענות עליהן במדויק בחלוקת התרגילים. קיבלתי 3 תרגילי יציבות - חתירה, וינץ’ וזקפי גו, 3 תרגילי בטן - אלכסונים, כפיפות בטן בשיפוע שלילי ועוד משהו שעוד לא עליתי על שמו אבל הוא נחמד, 4 תרגילי ישבן וירכיים ו-4 תרגילים לזרועות. כל התרגילים הם 2 סטים, שזה פחות איטי ומעיק ועשיתי היום את כל האימון כולל אירובי. גמרתי הכל בשעה וחצי, די מגניב.
אחרי זה קפצתי לאכול פיצה והלכתי להורים שלי. עשיתי 2 סודוקו ב-24 שעות ופשוט צנחתי לשינה. נרדמתי בערך בעשרים ל-3, וביקשתי מאח שלי שיעיר אותי בעשרים ל-4. הוא אכן עשה את זה (לכן ביקשתי ממנו, הוא מאד דייקן ואחראי) ואז הודעתי לו בקול מריר וישנוני שיעזוב אותי בשקט ויתן לי להמשיך לישון. בפעם השניה שהתעוררתי האחים שלי התחילו לשיר שירי הלל לצ’וצ’ו, ציוויתי עליהם להשתתק וחזרתי לישון. אחרי כן צ’וצ’ו באה וליקקה לי את הפנים. אין לי מושג איך הצלחתי להתעורר 4 פעמים בשעת שינה וחצי.
נפגשתי עם רות בסנטר, מדדתי ג’ינס בפוקס והוא היה גדול עלי. כך מחקתי עוד חנות מותג מרשימת השופינג שלי בגין מחסור במידות לאנשים קטנים. נשארתי כרגע רק עם TNT ונו-ניים. קנינו לאור מתנה ליומולדת - מנורה עומדת יפה כזו עטופה בניר אורז ונורת פלורסנט בגודל של נורה רגילה בצבע ירוק. אחרי זה כשקלפר שאל למה דווקא ירוק לקח לנו כמה שניות להיזכר למה בחרנו. אנשים אחרים כבר הספיקו לעלות על הסיבה לפני שטרחנו להיזכר. נראה לי שהם מצאו את זה די מצחיק. חחח! עכשיו אני נזכרת גם שקנינו לו ברכה ושכחנו לפתוח אותה ולרשום בה. אנחנו מפגרות לגמרי. סורי קלפר, זה פרח לנו מהראש. אם בא לך להעביר את הברכה למישהו אחר… אני אישית לא אעלב.
אצלי בבית ראינו השיר שלנו, וזהר גילה את האמת אודות אריאל, שרון וגבעון. הטובים מנצחים, יאי!!!
בועז אסף אותנו ואחרי זה גם את ערן ורד בדרך. נתקענו שלושת רבעי שעה בפקק בדרך נמיר עד גלילות. בהתחלה בועז העלה אופציה שמדובר בשוטרים בטח שעוצרים את הכביש, אחרי זה העליתי שבטח היה מדובר בתאונת דרכים, אחרי כן ערן העלה את האופציה שכנראה מדובר באישה עירומה. אני פשוט העליתי את האופציה שבני הזוג החליטו להביא בראש בזמן נסיעה כך שבאמת היתה תאונה ויש שם בחורה עירומה וגם השוטרים חוסמים את הכביש. האזנו לעדכוני התנועה בגלגל"צ, וגילינו שבסך-הכל מדובר ב — כן כן — רמזור קצר.
עצרנו באם הדרך בארומה. אכלתי חצי סנדוויץ’ חלומי (גבינה, לא דרימי). בועז לקח סלט ממש מוצלח, אני לא יודעת איך היה האוכל של רות וערן, לא נברתי בשלהם.
הגענו למעגן מיכאל ובסוף לחוף שם ולא היתה תאורה בכלל, אז רוב הזמן לא ידעתי בכלל ליד מי אני עומדת. ליז ושי הגיעו, אז ליז ואני קצת התלטפנו (עד שאנחנו מתראות ב-100 שנים, אני ואחותי), והיו גם נדנדות שהיו להיט. אחת הנדנדות לא היתה מספיק חזק באדמה אז היא זזה מצד לצד כל הזמן. ערן סיפר אחר-כך שבאהל הצמיד את האוזן לאדמה ולא הבין את פשר הרעשים וכבר התחיל לפתח תאוריות על שדים ומפלצות/פועלים זרים שחופרים מתחת לאדמה של חוף מעגן מיכאל. קריפי. היו גם שירה, מאי ורותם (טרי רוז) והרגיש קצת כמו מפגש במאיסטי שכזה, אבל היה כיף והיו די הרבה צחוקים, למרות שהרגשתי קצת כמו בצ’ט והיו חסרות לי מדבקות כינויים על דש החולצה. אולי כדאי להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את מסורת המדבקות לערבי במה.
בדרך הביתה כבר נשפכתי לגמרי באוטו. איכשהו בזמן שישנתי היתה החלטה לנסוע לתקוע חומוס אשכרה ב-5 לפנות בוקר. אכלתי קצת חומוס. פגשתי שם אחד שיצאתי איתו לפני 4 שנים והוא היה די המום (ומעט נלהב) לראות אותי - הפציר בי מחמאות כגון "גדלת" ו"התפתחת" ו"אז תגידי, בת כמה את עכשיו? אה, 20? אז היית בת 16, זה אומר שעכשיו איתן בן 4."
(רגע, אבל מי זה בכלל איתן?)
"ויפה לך גבות!"
(אני יודעת, תודה)
זהו… עכשיו אני בבית, אני אדחוף את עצמי למקלחת ואעשה לעצמי טיפול עשרת אלפים להשמדת החול. אחרי כן אלך לישון ואקווה לקום לא אחרי אחת בצהריים.
במעגן מיכאל היו המון כוכבים בשמיים, משהו שלא רואים בתל-אביב בגלל הלייט-פולושן. בתור מישהי שממעטת מאד לצאת מת"א או להיות במקומות תחת כיפות שמיים זרויות כוכבים, התפלאתי היום לראות כוכב נופל לראשונה בחיי. הוא נעלם די מהר, אז לא הספקתי להביע משאלה. מצחיק שבדיוק אתמול עבדתי על העיצוב החדש לגלריה שלי.
וואו… עבר עלי יום מה זה ארוך…
אתמול (שזה כבר בפועל שלשום) הלכתי לישון ב-4:45 והתעוררתי ב-9:45, כי ב-11 היתה לי פגישה לקביעת תכנית אימון בחדר כושר. יצאתי ברבע ל-11 מהבית והיה חם נורא. ברמה היסטרית, מפחידה, לא תאמן ומייזעת. גם 20 דקות אחרי שכבר הייתי בחדר כושר הממוזג ולא עשיתי בכלל ספורט, עדיין הזעתי.
עשו לי בדיקות כלליות, ירדתי 1.6% שומן בחודש וחצי האחרונים. עכשיו אני עומדת על 12.2%. כשהתחלתי להתעמל הייתי 18 ומשהו אחוזים. שנאתי את התכנית הקודמת שלי, היא היתה ארוכה ומסורבלת ומעיקה וממש לא נהניתי ממנה. המדריך אמר שבצדק כי זו בכלל היתה תכנית אימונים לבאדי בילדרז ומזל שלא טרחתי לבוא ולעשות אותה. מה כבר יכולתי לצפות ממדריכה העונה לשם פרדי.
המדריך כתב לי אימון שבינתיים הוא נראה לי די מוצלח. הוא שאל אותי מה המטרות שלי והוא די הצליח לענות עליהן במדויק בחלוקת התרגילים. קיבלתי 3 תרגילי יציבות - חתירה, וינץ’ וזקפי גו, 3 תרגילי בטן - אלכסונים, כפיפות בטן בשיפוע שלילי ועוד משהו שעוד לא עליתי על שמו אבל הוא נחמד, 4 תרגילי ישבן וירכיים ו-4 תרגילים לזרועות. כל התרגילים הם 2 סטים, שזה פחות איטי ומעיק ועשיתי היום את כל האימון כולל אירובי. גמרתי הכל בשעה וחצי, די מגניב.
אחרי זה קפצתי לאכול פיצה והלכתי להורים שלי. עשיתי 2 סודוקו ב-24 שעות ופשוט צנחתי לשינה. נרדמתי בערך בעשרים ל-3, וביקשתי מאח שלי שיעיר אותי בעשרים ל-4. הוא אכן עשה את זה (לכן ביקשתי ממנו, הוא מאד דייקן ואחראי) ואז הודעתי לו בקול מריר וישנוני שיעזוב אותי בשקט ויתן לי להמשיך לישון. בפעם השניה שהתעוררתי האחים שלי התחילו לשיר שירי הלל לצ’וצ’ו, ציוויתי עליהם להשתתק וחזרתי לישון. אחרי כן צ’וצ’ו באה וליקקה לי את הפנים. אין לי מושג איך הצלחתי להתעורר 4 פעמים בשעת שינה וחצי.
נפגשתי עם רות בסנטר, מדדתי ג’ינס בפוקס והוא היה גדול עלי. כך מחקתי עוד חנות מותג מרשימת השופינג שלי בגין מחסור במידות לאנשים קטנים. נשארתי כרגע רק עם TNT ונו-ניים. קנינו לאור מתנה ליומולדת - מנורה עומדת יפה כזו עטופה בניר אורז ונורת פלורסנט בגודל של נורה רגילה בצבע ירוק. אחרי זה כשקלפר שאל למה דווקא ירוק לקח לנו כמה שניות להיזכר למה בחרנו. אנשים אחרים כבר הספיקו לעלות על הסיבה לפני שטרחנו להיזכר. נראה לי שהם מצאו את זה די מצחיק. חחח! עכשיו אני נזכרת גם שקנינו לו ברכה ושכחנו לפתוח אותה ולרשום בה. אנחנו מפגרות לגמרי. סורי קלפר, זה פרח לנו מהראש. אם בא לך להעביר את הברכה למישהו אחר… אני אישית לא אעלב.
אצלי בבית ראינו השיר שלנו, וזהר גילה את האמת אודות אריאל, שרון וגבעון. הטובים מנצחים, יאי!!!
בועז אסף אותנו ואחרי זה גם את ערן ורד בדרך. נתקענו שלושת רבעי שעה בפקק בדרך נמיר עד גלילות. בהתחלה בועז העלה אופציה שמדובר בשוטרים בטח שעוצרים את הכביש, אחרי זה העליתי שבטח היה מדובר בתאונת דרכים, אחרי כן ערן העלה את האופציה שכנראה מדובר באישה עירומה. אני פשוט העליתי את האופציה שבני הזוג החליטו להביא בראש בזמן נסיעה כך שבאמת היתה תאונה ויש שם בחורה עירומה וגם השוטרים חוסמים את הכביש. האזנו לעדכוני התנועה בגלגל"צ, וגילינו שבסך-הכל מדובר ב — כן כן — רמזור קצר.
עצרנו באם הדרך בארומה. אכלתי חצי סנדוויץ’ חלומי (גבינה, לא דרימי). בועז לקח סלט ממש מוצלח, אני לא יודעת איך היה האוכל של רות וערן, לא נברתי בשלהם.
הגענו למעגן מיכאל ובסוף לחוף שם ולא היתה תאורה בכלל, אז רוב הזמן לא ידעתי בכלל ליד מי אני עומדת. ליז ושי הגיעו, אז ליז ואני קצת התלטפנו (עד שאנחנו מתראות ב-100 שנים, אני ואחותי), והיו גם נדנדות שהיו להיט. אחת הנדנדות לא היתה מספיק חזק באדמה אז היא זזה מצד לצד כל הזמן. ערן סיפר אחר-כך שבאהל הצמיד את האוזן לאדמה ולא הבין את פשר הרעשים וכבר התחיל לפתח תאוריות על שדים ומפלצות/פועלים זרים שחופרים מתחת לאדמה של חוף מעגן מיכאל. קריפי. היו גם שירה, מאי ורותם (טרי רוז) והרגיש קצת כמו מפגש במאיסטי שכזה, אבל היה כיף והיו די הרבה צחוקים, למרות שהרגשתי קצת כמו בצ’ט והיו חסרות לי מדבקות כינויים על דש החולצה. אולי כדאי להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את מסורת המדבקות לערבי במה.
בדרך הביתה כבר נשפכתי לגמרי באוטו. איכשהו בזמן שישנתי היתה החלטה לנסוע לתקוע חומוס אשכרה ב-5 לפנות בוקר. אכלתי קצת חומוס. פגשתי שם אחד שיצאתי איתו לפני 4 שנים והוא היה די המום (ומעט נלהב) לראות אותי - הפציר בי מחמאות כגון "גדלת" ו"התפתחת" ו"אז תגידי, בת כמה את עכשיו? אה, 20? אז היית בת 16, זה אומר שעכשיו איתן בן 4."
(רגע, אבל מי זה בכלל איתן?)
"ויפה לך גבות!"
(אני יודעת, תודה)
זהו… עכשיו אני בבית, אני אדחוף את עצמי למקלחת ואעשה לעצמי טיפול עשרת אלפים להשמדת החול. אחרי כן אלך לישון ואקווה לקום לא אחרי אחת בצהריים.
במעגן מיכאל היו המון כוכבים בשמיים, משהו שלא רואים בתל-אביב בגלל הלייט-פולושן. בתור מישהי שממעטת מאד לצאת מת"א או להיות במקומות תחת כיפות שמיים זרויות כוכבים, התפלאתי היום לראות כוכב נופל לראשונה בחיי. הוא נעלם די מהר, אז לא הספקתי להביע משאלה. מצחיק שבדיוק אתמול עבדתי על העיצוב החדש לגלריה שלי.
טוב, רגע לפני שאני שולחת את זה לפינה של הטיפ של אודטה (אני צוחקת, אני לא אעשה את זה באמת. נראה לי…), אחשוף את התגלית כאן. מוהא!
ביום שבת כתבתי בפוסט ששמתי קצת קונישנר בבקבוק טיולים ריק של סבון ארומטי. לא רציתי לשטוף את הבקבוק כי לא היה לי זמן ליבש אותו אז פשוט שמתי בפנים עם שאריות מעטות של סבון על הדפנות. כבר אחרי אותה חפיפה שמתי לב שהשיער שלי נראה טוב הרבה יותר, והוא לא מתנפח למימדים שגורמים לשיער לאבד כל צורה חיננית. רציתי לבדוק אם זה לא איזשהו עניין מקרי והמשכתי לחפוף עם הקונדישנר המוטנטי.
גיליתי את העובדות הבאות:
בחיי, אני מגלה ממש דברים מפגרים.
אתמול היה הפרק הכי מוצלח בשיר שלנו העונה. הוא היה כל כך טוב שהתחלתי לצעוק לטלויזיה "לא! כולם יגלו את האמת בשידור חי! מסכנה נועה שחר." הפרק היה מחווה לסדרה 24 וכל הפרק התרחש ב-45 דקות. חשבתי בהתחלה שזה יהיה מעפן ומביך אבל זה היה מוצלח ורק קצת מביך (נו, זה טראש טלויזיוני, זה חייב להיות מביך במידה כזו או אחרת).
אני רעבה ומאזינה ל-Bullshit של Mindless Self Indulgence אם מישהו תהה…
יאללה ביי