CorKy.NeT Feeds

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

התעוררתי עכשיו. עכשיו די שלוש אחרי הצהריים. הסתובבתי בבית, הדאנסינג שוז שלי (כן, יש לי כאלו) היו זרוקות בכניסה. בהמשך המסדרון מצאתי את התחתונים שלי נחים על הרצפה גם.

מה לעזאזל קרה כאן?

בכלל מצאתי את עצמי אתמול ב-9 בערב עם בועז בהופעה של אינפקציה באוזן השלישית. היה נחמד רק שהבלאנס לקח כל כך הרבה זמן וההופעה התחילה רק ב-10. אחרי כמה שירים נכנענו והלכנו לאכול סושי בסאקורה. היה נורא יקר. כשסיימנו בדיוק ההופעה נגמרה. משם התגלגלנו לאברקסס, פגשתי שם את רני. ואז התחלתי לשתות. לא, לא בגלל רני.

התחלתי במרלו שהיה דוחה ממש. עברתי לאיזה ליקר שאין לי מושג מה שמו. נראה לי שאז הגיע השלב שנכנעתי והחלטתי להיצמד לשנאפס-תפוח שלי. 2, 3, 4, 5, אלוהים יודע כמה שוטים של שנאפס תפוח שתיתי מאותו הרגע. בועז כבר היה שיכור מספיק בעצמו כי הוא נמרח על עמדת הדיג’יי והתלהב כשאפרת גוש הזמינה אותו להופעה שלה ביום שישי.

גם ההוא היה שם. התירוצים שלו כל כך הזכירו לי את התירוצים שלי. למה אני עדיין טורחת לנסות?

אחרי האברקסס שהיה כיף לכשעצמו, הלכנו כמה בלוקים לברקפסט קלאב. כל אחד צריך לנסות מתישהו את הברקפסט קלאב. חצינו סלקציה מבלי למצמץ. זה היה די נחמד. איך שנפתחת הדלת מגיעים לאוזניים שלי צלילים של מוסיקה קופצנית. מגניב, אני חושבת לעצמי.

אני יורדת בגרם המדרגות ומגלה שביום שלישי ב-1 לפנות בוקר מאות אנשים מוצאים את עצמם שיכורים בדיוק כמוני ורוקדים עד בלי די.

המוסיקה היתה סוף. מיקסים אינטליגנטים של רוק ופופ והיא היתה בדיוק בווליום הנכון. כלומר, הווליום הנכון בו אפשר ללחוש לאנשים דברים באוזן מבלי לצעוק.

הכל שם אפלולי כל כך, אפלולי זה טוב. עד שאתה מגלה עם מי אתה מתמזמז אתה שיכור מדי מכדי שיהיה לך אכפת. לא עברו עשר שניות מהרגע שבועז נעלם מרדיוס ה-5 מטר שלי וכבר מישהו הזמין אותי לרקוד איתו. אני לא רגילה לדברים האלה. מה אני אמורה לעשות? לבוא? לא לבוא? בסוף באתי.

די חמוד. מפלס החתיכים של הברקפסט קלאב עצום כל כך. גם מפלס הכוסיות. כולם בברקפסט קלאב יפים ויפות. כל הזמן הוא וחבר שלו נתנו לי עוד ועוד בירה. אני בכלל לא שותה בירה! חבר שלו בסופו של דבר, מן הסתם, בעיקר רצה להגיע לעניינים החשובים באמת. כשסירבתי מאד הופתעתי שהוא עדיין נשאר לכרכר סביבי. ברחתי לשירותים בשלב כלשהו, השלפוחית שלי היתה צריכה לשחרר אלכוהול.

אחרי ההשתנה בא כאב בטן, ככה לפחות אני זוכרת. מכל מה שקרה מהרגע שנכנסתי לשירותים אני זוכרת רק שברים.

הממ. אסלה.

שיט, השתנתי על עצמי.

היי! מראה! היי מיכל! את נראית טוב היום.

"בועז, כואבת לי הבטן נורא. אני רוצה הביתה."

"היציאה משם, חמודה."

רחוב לילינבלום. אני רק רוצה הביתה.

פותחת את כפתור המכנסיים. אולי זה יקל על הכאב.

יוצאת מהאוטו של בועז. לא, זה בעיקר כואב כשאני עומדת.

נכנסת הביתה. נעליים מעופפות.

התקרה שלי אוהבת להסתובב.

9:35, האנג אובר.

צריך לחזור לברקפסט קלאב. מי בא?

(רמז: לא כולם)

מאזינה ל-Changes של דיוויד בואי. שיעשה לי ילד, ינעל רבאק.

התעוררתי עכשיו. עכשיו די שלוש אחרי הצהריים. הסתובבתי בבית, הדאנסינג שוז שלי (כן, יש לי כאלו) היו זרוקות בכניסה. בהמשך המסדרון מצאתי את התחתונים שלי נחים על הרצפה גם.

מה לעזאזל קרה כאן?

בכלל מצאתי את עצמי אתמול ב-9 בערב עם בועז בהופעה של אינפקציה באוזן השלישית. היה נחמד רק שהבלאנס לקח כל כך הרבה זמן וההופעה התחילה רק ב-10. אחרי כמה שירים נכנענו והלכנו לאכול סושי בסאקורה. היה נורא יקר. כשסיימנו בדיוק ההופעה נגמרה. משם התגלגלנו לאברקסס, פגשתי שם את רני. ואז התחלתי לשתות. לא, לא בגלל רני.

התחלתי במרלו שהיה דוחה ממש. עברתי לאיזה ליקר שאין לי מושג מה שמו. נראה לי שאז הגיע השלב שנכנעתי והחלטתי להיצמד לשנאפס-תפוח שלי. 2, 3, 4, 5, אלוהים יודע כמה שוטים של שנאפס תפוח שתיתי מאותו הרגע. בועז כבר היה שיכור מספיק בעצמו כי הוא נמרח על עמדת הדיג’יי והתלהב כשאפרת גוש הזמינה אותו להופעה שלה ביום שישי.

גם ההוא היה שם. התירוצים שלו כל כך הזכירו לי את התירוצים שלי. למה אני עדיין טורחת לנסות?

אחרי האברקסס שהיה כיף לכשעצמו, הלכנו כמה בלוקים לברקפסט קלאב. כל אחד צריך לנסות מתישהו את הברקפסט קלאב. חצינו סלקציה מבלי למצמץ. זה היה די נחמד. איך שנפתחת הדלת מגיעים לאוזניים שלי צלילים של מוסיקה קופצנית. מגניב, אני חושבת לעצמי.

אני יורדת בגרם המדרגות ומגלה שביום שלישי ב-1 לפנות בוקר מאות אנשים מוצאים את עצמם שיכורים בדיוק כמוני ורוקדים עד בלי די.

המוסיקה היתה סוף. מיקסים אינטליגנטים של רוק ופופ והיא היתה בדיוק בווליום הנכון. כלומר, הווליום הנכון בו אפשר ללחוש לאנשים דברים באוזן מבלי לצעוק.

הכל שם אפלולי כל כך, אפלולי זה טוב. עד שאתה מגלה עם מי אתה מתמזמז אתה שיכור מדי מכדי שיהיה לך אכפת. לא עברו עשר שניות מהרגע שבועז נעלם מרדיוס ה-5 מטר שלי וכבר מישהו הזמין אותי לרקוד איתו. אני לא רגילה לדברים האלה. מה אני אמורה לעשות? לבוא? לא לבוא? בסוף באתי.

די חמוד. מפלס החתיכים של הברקפסט קלאב עצום כל כך. גם מפלס הכוסיות. כולם בברקפסט קלאב יפים ויפות. כל הזמן הוא וחבר שלו נתנו לי עוד ועוד בירה. אני בכלל לא שותה בירה! חבר שלו בסופו של דבר, מן הסתם, בעיקר רצה להגיע לעניינים החשובים באמת. כשסירבתי מאד הופתעתי שהוא עדיין נשאר לכרכר סביבי. ברחתי לשירותים בשלב כלשהו, השלפוחית שלי היתה צריכה לשחרר אלכוהול.

אחרי ההשתנה בא כאב בטן, ככה לפחות אני זוכרת. מכל מה שקרה מהרגע שנכנסתי לשירותים אני זוכרת רק שברים.

הממ. אסלה.

שיט, השתנתי על עצמי.

היי! מראה! היי מיכל! את נראית טוב היום.

"בועז, כואבת לי הבטן נורא. אני רוצה הביתה."

"היציאה משם, חמודה."

רחוב לילינבלום. אני רק רוצה הביתה.

פותחת את כפתור המכנסיים. אולי זה יקל על הכאב.

יוצאת מהאוטו של בועז. לא, זה בעיקר כואב כשאני עומדת.

נכנסת הביתה. נעליים מעופפות.

התקרה שלי אוהבת להסתובב.

9:35, האנג אובר.

צריך לחזור לברקפסט קלאב. מי בא?

(רמז: לא כולם)

מאזינה ל-Changes של דיוויד בואי. שיעשה לי ילד, ינעל רבאק.

לא-תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות. אותם אנשים שנולדו וגדלו בתל-אביב ובשבילם תל-אביב זה בלב ובדם והם תל-אביב בכל מובן של הביטוי, כולל הדיזנגוף והשינקין והאלנבי והקינג ג’ורג’ והאבן גבירול ושדרות רוטשילד ושדרות בן-ציון וככר-מסריק וככר-רבין וככר-ביאליק וגן-מאיר וגן-העיר והסמטה האלמונית והסמטה הפלונית והאוזן השלישית והגרפיטי האקראי ושוק הכרמל ושוק בצלאל והתחנה המרכזית וקולנוע רב-חן והסינמטק והטיילת ובתי-הקפה והפאבים והמסעדות הכי שוות והמינגולים והז’ורנלים המעודכנים והסושי ומכון-הכושר ומגרשי החניה וקטעי שירה על משאיות הזבל ותושבי החוץ המרגיזים שתמיד פוקקים את העיר בצהרי שישי ונהגי המוניות שלא יצליחו בחיים לרמות אותי והשינה שיכולה לבוא רק עם רעשי האוטובוסים. אני תל-א-בי-בית ב-כל ר-מ"ח אי-ב-רי. לא תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות, וכל כך נדיר לפגוש אותנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3127705,00.html

נצר אלוני טורח לומר שאין לו טיפת רחמים למתנחלים, מכיוון שיש להם הכל. ואני אישית בעד הסרת לשון כירורגית, ונראה אחר-כך מה יהיה לו לומר עליהם כשהוא שותה את קפה הבוקר שלו בקפה לנצ’נר בשינקין. שיתבייש לו, לי אין טיפת רחמים לטיפשות.

לא-תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות. אותם אנשים שנולדו וגדלו בתל-אביב ובשבילם תל-אביב זה בלב ובדם והם תל-אביב בכל מובן של הביטוי, כולל הדיזנגוף והשינקין והאלנבי והקינג ג’ורג’ והאבן גבירול ושדרות רוטשילד ושדרות בן-ציון וככר-מסריק וככר-רבין וככר-ביאליק וגן-מאיר וגן-העיר והסמטה האלמונית והסמטה הפלונית והאוזן השלישית והגרפיטי האקראי ושוק הכרמל ושוק בצלאל והתחנה המרכזית וקולנוע רב-חן והסינמטק והטיילת ובתי-הקפה והפאבים והמסעדות הכי שוות והמינגולים והז’ורנלים המעודכנים והסושי ומכון-הכושר ומגרשי החניה וקטעי שירה על משאיות הזבל ותושבי החוץ המרגיזים שתמיד פוקקים את העיר בצהרי שישי ונהגי המוניות שלא יצליחו בחיים לרמות אותי והשינה שיכולה לבוא רק עם רעשי האוטובוסים. אני תל-א-בי-בית ב-כל ר-מ"ח אי-ב-רי. לא תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות, וכל כך נדיר לפגוש אותנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3127705,00.html

נצר אלוני טורח לומר שאין לו טיפת רחמים למתנחלים, מכיוון שיש להם הכל. ואני אישית בעד הסרת לשון כירורגית, ונראה אחר-כך מה יהיה לו לומר עליהם כשהוא שותה את קפה הבוקר שלו בקפה לנצ’נר בשינקין. שיתבייש לו, לי אין טיפת רחמים לטיפשות.

עכשיו אני בחדר כושר, סיימתי את האימון (יש לנו פה חדר אינטרנט למתעמלים האינטרנטיים). עשיתי גם אירובי חצי שעה אז עכשיו אני בכלל במצב-רוח טוב. יש פה ריח לא נעים על אף המיזוג, אני מניחה שאלו הם אותותיו של חודש יולי. תיכף אכנס להתקלח, אני מקווה שהדוש האהוב עלי יהיה פנוי ואחרי זה אלך לאכול קצת סושי.

שבוע לא הלכתי, וחבל שכך. כל פעם אני מתעצלת ללכת ואני שוכחת איזה כיף גדול זה היי של אנדרופינים וסרוטונין. (בכלל, מאז שהפסקתי לתלוש שיער לא משתחררים לי מספיק אנדרופינים וסרוטונין, לא שהיה לי עודף גדול מסרוטונין טו בגין ווית’.)

הייתי עם אימא שלי במשרד, המשרד שלה ממוקם בבניין מגורים שאחד שלמד איתי בכיתה גר שם גם. "אחד", ממש. הבנאדם השקיע מאמצים אדירים במשך שנתיים כדי להתעלל בי. איפשהו אני תמיד שמה את זה מאחור, אבל נראה לי שאם אני אאלץ לתקשר איתו אני אשתין במכנסיים מרוב טראומה. הוא יצא לטייל עם הכלב ואני ישר נלחצתי. שלא שידבר איתי, לא שיתעמר בי כמו לפני 5 שנים (רק קצת פחדתי) אלא מהקיום שלו. איך לעזאזל אדם מצליח לגרום לך לפחד מהקיום שלו? אני מניחה ששנתיים של התעללות יומיומית במשך מספר שעות עושה את זה. אחרי זה כשהלכתי לחדר כושר הייתי צריכה לעבור דרך גינת שינקין. ראיתי אותו שם מטייל עם הכלב שלו אז עקפתי את הגינה והלכתי מסביב. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה… בכל פעם שאני רואה אותו ברחוב אני עוברת למדרכה השניה ובאופן כללי אני מרגישה כאילו עוד רגע אני אתעלף בכל פעם שהוא נכנס לרדיוס של ה-50 מטרים ממני. אני חושבת שאפשר להגדיר את זה כחרדת אמת.

אתמול אבא שלי והאחים שלי הלכו להופעה של רוקפור באוזן החדשה, בדרך חזרה, בערך בחצות, הם חזרו הביתה דרך קינג ג’ורג’. איזה ערס כבד עבר עם החברה שלו לידם והוא חשב שאח שלי, יהונתן, מסתכל לו על החברה. הערס מיד התחיל לחנוק את יהונתן ולצעוק עליו "מה אתה מסתכל", אבא שלי מיד יצא ותפס את הערס מאחורה והזמין משטרה. הפרחח מיד ברח והמפלצת ישראל, איזו הפתעה, מעולם לא טרחה להגיע. לאחר מכן הם פגשו בכמה חברים מהמשמר האזרחי שאף הם חיפשו אחרי אותו הערס שתקף קצת יותר למטה בקינג ג’ורג’ בנאדם אחר בשווארמה שלושת השובבים. זה עצבן אותי מאד. זה מעצבן אותי תמיד, אבל הפעם עוד יותר, כי מדובר באח שלי. אח שלי בחיים לא יטרח אפילו לירוק לכיוון איזו פרחולה (וחייבים להודות שרק פרחולה בררה היתה יוצאת עם ערס כזה) והוא כזה אשכנזי וילד טוב, אז כל כך ברור שזה על כלום. הבנאדם חיפש לפגוע במישהו, והחליט ליפול על אח שלי. אח שלי כמובן נכנס להלם וישר נהיה אבן. אנחנו מגיבים אותו הדבר כשתוקפים אותנו. גם אני קפאתי כשפעם חטפתי אגרוף, והמשכתי לא לזוז ולא להגיב גם כשנשאלתי אם אני בסדר וגם כשדיממתי את כל הלסת העליונה שלי על הרצפה. לקח לי קרוב ל-10 דקות לצאת מהקפאון וזו הרגשה מאד לא נעימה, כי מצד אחד באותו הזמן הראש נטחן בשאלה "מה לעזאזל עשיתי שזה הגיע לי" ואחרי כן רץ התקליט השרוט של "למה לא הגבתי".

אינאף אבאוט דיס פור נאו. אני חייבת מקלחת. לא עשיתי גם זקפי גו אחרי כפיפות הבטן ועכשיו קצת כואב לי. :/

לא נורא, הסושי יתקן הכל. D:

עכשיו אני בחדר כושר, סיימתי את האימון (יש לנו פה חדר אינטרנט למתעמלים האינטרנטיים). עשיתי גם אירובי חצי שעה אז עכשיו אני בכלל במצב-רוח טוב. יש פה ריח לא נעים על אף המיזוג, אני מניחה שאלו הם אותותיו של חודש יולי. תיכף אכנס להתקלח, אני מקווה שהדוש האהוב עלי יהיה פנוי ואחרי זה אלך לאכול קצת סושי.

שבוע לא הלכתי, וחבל שכך. כל פעם אני מתעצלת ללכת ואני שוכחת איזה כיף גדול זה היי של אנדרופינים וסרוטונין. (בכלל, מאז שהפסקתי לתלוש שיער לא משתחררים לי מספיק אנדרופינים וסרוטונין, לא שהיה לי עודף גדול מסרוטונין טו בגין ווית’.)

הייתי עם אימא שלי במשרד, המשרד שלה ממוקם בבניין מגורים שאחד שלמד איתי בכיתה גר שם גם. "אחד", ממש. הבנאדם השקיע מאמצים אדירים במשך שנתיים כדי להתעלל בי. איפשהו אני תמיד שמה את זה מאחור, אבל נראה לי שאם אני אאלץ לתקשר איתו אני אשתין במכנסיים מרוב טראומה. הוא יצא לטייל עם הכלב ואני ישר נלחצתי. שלא שידבר איתי, לא שיתעמר בי כמו לפני 5 שנים (רק קצת פחדתי) אלא מהקיום שלו. איך לעזאזל אדם מצליח לגרום לך לפחד מהקיום שלו? אני מניחה ששנתיים של התעללות יומיומית במשך מספר שעות עושה את זה. אחרי זה כשהלכתי לחדר כושר הייתי צריכה לעבור דרך גינת שינקין. ראיתי אותו שם מטייל עם הכלב שלו אז עקפתי את הגינה והלכתי מסביב. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה… בכל פעם שאני רואה אותו ברחוב אני עוברת למדרכה השניה ובאופן כללי אני מרגישה כאילו עוד רגע אני אתעלף בכל פעם שהוא נכנס לרדיוס של ה-50 מטרים ממני. אני חושבת שאפשר להגדיר את זה כחרדת אמת.

אתמול אבא שלי והאחים שלי הלכו להופעה של רוקפור באוזן החדשה, בדרך חזרה, בערך בחצות, הם חזרו הביתה דרך קינג ג’ורג’. איזה ערס כבד עבר עם החברה שלו לידם והוא חשב שאח שלי, יהונתן, מסתכל לו על החברה. הערס מיד התחיל לחנוק את יהונתן ולצעוק עליו "מה אתה מסתכל", אבא שלי מיד יצא ותפס את הערס מאחורה והזמין משטרה. הפרחח מיד ברח והמפלצת ישראל, איזו הפתעה, מעולם לא טרחה להגיע. לאחר מכן הם פגשו בכמה חברים מהמשמר האזרחי שאף הם חיפשו אחרי אותו הערס שתקף קצת יותר למטה בקינג ג’ורג’ בנאדם אחר בשווארמה שלושת השובבים. זה עצבן אותי מאד. זה מעצבן אותי תמיד, אבל הפעם עוד יותר, כי מדובר באח שלי. אח שלי בחיים לא יטרח אפילו לירוק לכיוון איזו פרחולה (וחייבים להודות שרק פרחולה בררה היתה יוצאת עם ערס כזה) והוא כזה אשכנזי וילד טוב, אז כל כך ברור שזה על כלום. הבנאדם חיפש לפגוע במישהו, והחליט ליפול על אח שלי. אח שלי כמובן נכנס להלם וישר נהיה אבן. אנחנו מגיבים אותו הדבר כשתוקפים אותנו. גם אני קפאתי כשפעם חטפתי אגרוף, והמשכתי לא לזוז ולא להגיב גם כשנשאלתי אם אני בסדר וגם כשדיממתי את כל הלסת העליונה שלי על הרצפה. לקח לי קרוב ל-10 דקות לצאת מהקפאון וזו הרגשה מאד לא נעימה, כי מצד אחד באותו הזמן הראש נטחן בשאלה "מה לעזאזל עשיתי שזה הגיע לי" ואחרי כן רץ התקליט השרוט של "למה לא הגבתי".

אינאף אבאוט דיס פור נאו. אני חייבת מקלחת. לא עשיתי גם זקפי גו אחרי כפיפות הבטן ועכשיו קצת כואב לי. :/

לא נורא, הסושי יתקן הכל. D: