בית חדש - הנה זה בא.
Monday, 30 לOctober 2006 -- 15:10 michalכאמור, החלפתי בית שנית.
את הבלוג החדש אפשר למצוא פה: http://michal.corky.net
העמוד עוד בחיתוליו, כשיהיה לי זמן אני אדאג שהעיצוב יראה יותר מיכלתי ופחות סטנדרטי. :)
ארכיון הנושא 'ראשי'
בית חדש
Sunday, 29 לOctober 2006 -- 21:10 michalבימים הקרובים אמצא איפה למקם את הבלוג החדש שלי. גם חשה תחושת מיצוי עם ביט וגם הטיפול הלוקה של בועז ודוד די מבאסים את הצורה.
בלוגרים, בואו אחרי!
בית חדש
Sunday, 29 לOctober 2006 -- 21:10 michalבימים הקרובים אמצא איפה למקם את הבלוג החדש שלי. גם חשה תחושת מיצוי עם ביט וגם הטיפול הלוקה של בועז ודוד די מבאסים את הצורה.
בלוגרים, בואו אחרי!
את הפוסט הזה
Saturday, 21 לOctober 2006 -- 06:10 michalאת הפוסט הזה, ששישה אנשים קראו לפני שהספקתי להעלים אותו מעל פני האדמה, הדפסתי לעצמי בעשרה עותקים ועל כל פעם דפקתי את הראש בקיר שלוש פעמים כדי להזכיר לעצמי שאני עושה דברים ממש מטומטמים כשאני שיכורה ואולי כדי לגרום להאנגאובר הדוחה הזה לעבור יותר מהר.
אלוהים ישמור.
את הפוסט הזה
Saturday, 21 לOctober 2006 -- 06:10 michalאת הפוסט הזה, ששישה אנשים קראו לפני שהספקתי להעלים אותו מעל פני האדמה, הדפסתי לעצמי בעשרה עותקים ועל כל פעם דפקתי את הראש בקיר שלוש פעמים כדי להזכיר לעצמי שאני עושה דברים ממש מטומטמים כשאני שיכורה ואולי כדי לגרום להאנגאובר הדוחה הזה לעבור יותר מהר.
אלוהים ישמור.
@!#$#%!&
Wednesday, 30 לAugust 2006 -- 03:08 michal זה מריח כרגע כמו סוף. אני חשה חשופה מדי לחלוק את עצמי כאן. אל תדאגו. 
@!#$#%!&
Wednesday, 30 לAugust 2006 -- 03:08 michal זה מריח כרגע כמו סוף. אני חשה חשופה מדי לחלוק את עצמי כאן. אל תדאגו.
@!#$#%!&
Wednesday, 30 לAugust 2006 -- 03:08 michal זה מריח כרגע כמו סוף. אני חשה חשופה מדי לחלוק את עצמי כאן. אל תדאגו.
אני עוברת דירה
Wednesday, 23 לAugust 2006 -- 19:08 noaostטוב, חברים
לא להיעלב, אבל אני עוברת לישראבלוג. ובכן, כל הפוסטים הישנים נשארים פה, אבל מעכשיו והלאה הכניסה דרך שם. הנה הלינק
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=287314
היה נפלא
ביי
אני עוברת דירה
Wednesday, 23 לAugust 2006 -- 19:08 noaostטוב, חברים
לא להיעלב, אבל אני עוברת לישראבלוג. ובכן, כל הפוסטים הישנים נשארים פה, אבל מעכשיו והלאה הכניסה דרך שם. הנה הלינק
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=287314
היה נפלא
ביי
אני עוברת דירה
Wednesday, 23 לAugust 2006 -- 19:08 noaostטוב, חברים
לא להיעלב, אבל אני עוברת לישראבלוג. ובכן, כל הפוסטים הישנים נשארים פה, אבל מעכשיו והלאה הכניסה דרך שם. הנה הלינק
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=287314
היה נפלא
ביי
המחדל נמצא בפרטים הקטנים
Saturday, 19 לAugust 2006 -- 00:08 noaostבשביל להבין איך הצבא עובד (או ליתר דיוק- איך הוא לא עובד), לא צריך להיות חי"רניק בשירות מילואים בלבנון- מספיק לעבור את השירות הצבאי שלך בבסיס סגור, במקרה הזה, בסיס צאלים.
כולם מכירים את צאלים. ומי שלא מכיר-אבא שלו מכיר. אני שירתתי בבסיס שממוקם בתוך צאלים, מה שאומר שבכל דבר ועניין היינו תלויים ברצונו הטוב ובאספקתו של הבסיס העצום שסביבנו.
הבסיס הזה הוא אולי המיקרוקוסמוס של הבסיסים הסגורים. מן העבר השני, מפקדת זרועות היבשה (מז"י) היא אולי הדגם המדויק ביותר של התנהלות בסיס פתוח שחייליו אמורים לספק שירותים לחיילים המטורטרים שנשלחים אליו להחתים טפסים. חיילים מצאלים, למשל.
בצאלים אין נייר טואלט אף פעם. מי שרוצה לנגב, שיביא מהבית. לא טוב לך? תסתדר לבד.
לפעמים יש הפסקות מים. סתם ככה. בקיץ אחד מתוך שניים ששירתתי שם, היו שלוש הפסקות מים. אחת מהן נמשכה שבוע. שבוע שלם בנגב, בלי מים זורמים. כלומר- בלי כיורים, מקלחות, והנורא מכל: בלי ניאגרה בשירותים. אני לא צריכה לתאר בפרוטרוט כדי שתוכלו לדמיין את המראות והניחוחות שעלו מתאי השירותים באותו שבוע. בעצם, למה לא? אז הנה אני מתארת: ערימות על ערימות של חרא.
אין דרך יפה יותר לומר זאת, כי זה מה שזה היה. חרא צה"לי סוג א’.
במשך שבוע שלם נאלץ כל חייל שרוצה להרטיב את גרונו במעט מים (אחרי הכל, 40 מעלות בצל) לקחת כוס פלסטיק וללכת כקילומטר עד למטבח, שם עמדה מיכלית קטנה (בגודל של רנו קליאו) ולידה עובד מטבח שהקפיד שאף אחד לא ישתה יותר מדי, חס וחלילה.
בצאלים אין מטבח שמבשלים בו. את כל האוכל מקבלים בקופסאות מתכת ענקיות ומבחילות שמגיעות במשאית מלוכלכת ולא מקוררת היישר מהמטבח הראשי של הבסיס הגדול. חיילים שהגיעו משעות אימונים ארוכות וניווטים מפרכים קיבלו בעיקר אורז. אולי קצת ירקות שנשארו משלשום.
באחת מתורנויות המטבח הרבות שלי נכנסתי בטעות למכולה שלא הכרתי. שפע של פינוקים היה שם- משימורי דובדבנים ועד ג’לי אינסטנט. באותו רגע ניצלתי את ההזדמנות וגנבתי בערך 6 ק"ג מכל פריט, אבל שאר המוצרים נשארו שם לנצח. אף חייל לא זכה מעולם לטעום את טעמם של מעדנים אלו, אשר הוחבאו מאתנו בכשרון כה רב.
מי שחפצה נפשו במנה בשרית זכה לקציצה מבשר כמעט נא ובלתי מזוהה. יום יום נאלצו שלושת הצמחונים היחידים בבסיס ללכת מכות בתור עם כ600 "צמחונים" אחרים שלא היו מוכנים לאכול ה"בשר" שהוגש להם ובנו על שניצל תירס אומלל, שהיה האלטרנטיבה היחידה.
בצאלים אין ארוחת בוקר. כלומר יש, אבל רק בשעה 5:40, ורק לחיילי הקורסים. מי שאינו רשום באותה עת כחבר בקורס (כלומר, חיילי מפקדה וחיילים שטרם הוחלט על שיבוצם) צריך להגיע למטבח אחרי מסדר הבוקר ולהתחנן בפני רס"ר המטבח שייתן לו קצת לחם, ואולי אפילו גבינה לבנה, ככה שיהיה לו משהו בקיבה עד הצהריים כי אחרת הוא יתעלף. מיותר לציין שהסיכויים לקבלת מזון היו קלושים, כמעט בלתי אפשריים.
בצאלים המשרדים עשויים מאזבסט. רק לרס"ר המחנה ולקצינים יש קרוואנים חדשים וטהורים.
שלושה מהנדסים באו והלכו, כל אחד מותיר אחריו דו"ח מחריד יותר מקודמו, ובכל זאת ממשיכים החיילים להתגורר, לעבוד ולאכול בתוך אזבסט לוהט.
אחת הפעילויות החביבות על הרס"ר הוא לשלוח תורנים לגרד בשפכטל את הצבע מהקירות החיצוניים של המבנים, כדי שאפשר יהיה לסייד אותם מחדש. העובדה שחלקיקי האזבסט שמתעופפים באוויר כתוצאה מפעולה זו הם רעילים ומסרטנים לא גרמה לו מעולם להפסיק את גירוד הקירות האלו.
כמובן שלחיילים לא חולקו מסכות שיגנו עליהם, אם בכלל, מפני הסכנה הבריאותית הזו.
מי שנשלח מצאלים למפקדת זרועות היבשה על מנת לקבל טופס כלשהוא זוכה לחוויה מיוחדת.
שעות של ישיבה בסככה רותחת משמש, בלי שתייה או מזון, שבתומן מחכה לו פרס: חיילת עם גוונים בשיער יוצאת מפתח המשרד שהוא נזקק לו, מכתיפה את התיק הורוד והולכת הביתה, תוך כדי שהיא מסננת לעברו "תחזור לבסיס ותבוא עוד פעם מחר". הרי השעה כבר 4, למען השם. איך אפשר לחתום על טפסים אחרי השעה 4?
האפשרות המלבבת של שיבה באותו יום לבסיס וחזרה למחרת היא בלתי אפשרית- הבסיס שוכן רק במרחק שעת נסיעה ברכב, אך במרחק 3 שעות נסיעה באוטובוס.
בימי ראשון וחמישי מזומנת לכל חייל האפשרות להשתתף בטקס הדו-שבועי הנקרא בצה"ל "פלישת דוחסי הגופות". רכבת ישראל הנפלאה והבטוחה לא יכולה להגדיל את מספר נסיעותיה עד שנת 2015, מה שאומר שפעמיים בשבוע נוסעת רכבת מחיפה לבאר שבע ובחזרה כאשר החל מתחנת בנימינה היא מתמלאת בחיילים לחלוטין. לעולים בתחנות הבאות דרומה אין אפילו אפשרות לעמוד ישר- המושבים מלאים, על הרצפה שוכבים חיילים בשיטת שתי וערב, רגל פה רגל שם, מסביב לכל עמוד כרוכים חמישה חירניקים שמנסים לא ליפול ומעל הכל מנצח מוכר הבייגלעך שדורס את כולם עם העגלה.
בתחנת קריית גת שבה הייתי עולה היה שב בכל יום ראשון המחזה המופלא: הרכבת עוצרת, הדלתות נפתחות, ומתוכה נופלים החוצה חיילים. פשוט עפים לרציף. הם נשענו על הדלתות כי לא נשאר מקום אחר, וכשהן נפתחו- אופס.
כאן נדרשים החיילים למיומנות- עליהם לסרוק בעיניהם את הקרונות וברגע שאיתרו קרון שממנו לא נשרה אף משק"ית חינוך טרוטת עיניים, לרוץ אליו ולהידחס פנימה, תוך דריכה על אשכיהם של 60 קולגות ששרועים על מה שהיה פעם רצפה ועכשיו הוא עיסת בשר בצבעי חאקי.
כשמגיעים לבאר-שבע צריך לחכות במחנה נתן, ממנו יוצאות ההסעות לבסיס.
הסעות? משטח עפר ענק שנראה כמו הוודסטוק של החיילים- אזור אסון.
בוץ טובעני בחורף, ללא מחסה מהגשם, ובקיץ מכת שמש מובטחת. שעתיים-שלוש בחוץ, על הקיטבג, ואולי אולי אולי תצליח לתפוס מקום באוטובוס, שאותו מפעיל נהג אזרחי שלרוב גם לא יודע איך מגיעים לבסיס.
הגעת לבסיס? מזל טוב. יש ארוחת צהריים. אתה יודע מה? עזוב. לך לשק"ם.
בעצם…אין שק"ם. זאת אומרת יש, אבל הוא סגור.
המחדל נמצא בפרטים הקטנים
Saturday, 19 לAugust 2006 -- 00:08 noaostבשביל להבין איך הצבא עובד (או ליתר דיוק- איך הוא לא עובד), לא צריך להיות חי"רניק בשירות מילואים בלבנון- מספיק לעבור את השירות הצבאי שלך בבסיס סגור, במקרה הזה, בסיס צאלים.
כולם מכירים את צאלים. ומי שלא מכיר-אבא שלו מכיר. אני שירתתי בבסיס שממוקם בתוך צאלים, מה שאומר שבכל דבר ועניין היינו תלויים ברצונו הטוב ובאספקתו של הבסיס העצום שסביבנו.
הבסיס הזה הוא אולי המיקרוקוסמוס של הבסיסים הסגורים. מן העבר השני, מפקדת זרועות היבשה (מז"י) היא אולי הדגם המדויק ביותר של התנהלות בסיס פתוח שחייליו אמורים לספק שירותים לחיילים המטורטרים שנשלחים אליו להחתים טפסים. חיילים מצאלים, למשל.
בצאלים אין נייר טואלט אף פעם. מי שרוצה לנגב, שיביא מהבית. לא טוב לך? תסתדר לבד.
לפעמים יש הפסקות מים. סתם ככה. בקיץ אחד מתוך שניים ששירתתי שם, היו שלוש הפסקות מים. אחת מהן נמשכה שבוע. שבוע שלם בנגב, בלי מים זורמים. כלומר- בלי כיורים, מקלחות, והנורא מכל: בלי ניאגרה בשירותים. אני לא צריכה לתאר בפרוטרוט כדי שתוכלו לדמיין את המראות והניחוחות שעלו מתאי השירותים באותו שבוע. בעצם, למה לא? אז הנה אני מתארת: ערימות על ערימות של חרא.
אין דרך יפה יותר לומר זאת, כי זה מה שזה היה. חרא צה"לי סוג א’.
במשך שבוע שלם נאלץ כל חייל שרוצה להרטיב את גרונו במעט מים (אחרי הכל, 40 מעלות בצל) לקחת כוס פלסטיק וללכת כקילומטר עד למטבח, שם עמדה מיכלית קטנה (בגודל של רנו קליאו) ולידה עובד מטבח שהקפיד שאף אחד לא ישתה יותר מדי, חס וחלילה.
בצאלים אין מטבח שמבשלים בו. את כל האוכל מקבלים בקופסאות מתכת ענקיות ומבחילות שמגיעות במשאית מלוכלכת ולא מקוררת היישר מהמטבח הראשי של הבסיס הגדול. חיילים שהגיעו משעות אימונים ארוכות וניווטים מפרכים קיבלו בעיקר אורז. אולי קצת ירקות שנשארו משלשום.
באחת מתורנויות המטבח הרבות שלי נכנסתי בטעות למכולה שלא הכרתי. שפע של פינוקים היה שם- משימורי דובדבנים ועד ג’לי אינסטנט. באותו רגע ניצלתי את ההזדמנות וגנבתי בערך 6 ק"ג מכל פריט, אבל שאר המוצרים נשארו שם לנצח. אף חייל לא זכה מעולם לטעום את טעמם של מעדנים אלו, אשר הוחבאו מאתנו בכשרון כה רב.
מי שחפצה נפשו במנה בשרית זכה לקציצה מבשר כמעט נא ובלתי מזוהה. יום יום נאלצו שלושת הצמחונים היחידים בבסיס ללכת מכות בתור עם כ600 "צמחונים" אחרים שלא היו מוכנים לאכול ה"בשר" שהוגש להם ובנו על שניצל תירס אומלל, שהיה האלטרנטיבה היחידה.
בצאלים אין ארוחת בוקר. כלומר יש, אבל רק בשעה 5:40, ורק לחיילי הקורסים. מי שאינו רשום באותה עת כחבר בקורס (כלומר, חיילי מפקדה וחיילים שטרם הוחלט על שיבוצם) צריך להגיע למטבח אחרי מסדר הבוקר ולהתחנן בפני רס"ר המטבח שייתן לו קצת לחם, ואולי אפילו גבינה לבנה, ככה שיהיה לו משהו בקיבה עד הצהריים כי אחרת הוא יתעלף. מיותר לציין שהסיכויים לקבלת מזון היו קלושים, כמעט בלתי אפשריים.
בצאלים המשרדים עשויים מאזבסט. רק לרס"ר המחנה ולקצינים יש קרוואנים חדשים וטהורים.
שלושה מהנדסים באו והלכו, כל אחד מותיר אחריו דו"ח מחריד יותר מקודמו, ובכל זאת ממשיכים החיילים להתגורר, לעבוד ולאכול בתוך אזבסט לוהט.
אחת הפעילויות החביבות על הרס"ר הוא לשלוח תורנים לגרד בשפכטל את הצבע מהקירות החיצוניים של המבנים, כדי שאפשר יהיה לסייד אותם מחדש. העובדה שחלקיקי האזבסט שמתעופפים באוויר כתוצאה מפעולה זו הם רעילים ומסרטנים לא גרמה לו מעולם להפסיק את גירוד הקירות האלו.
כמובן שלחיילים לא חולקו מסכות שיגנו עליהם, אם בכלל, מפני הסכנה הבריאותית הזו.
מי שנשלח מצאלים למפקדת זרועות היבשה על מנת לקבל טופס כלשהוא זוכה לחוויה מיוחדת.
שעות של ישיבה בסככה רותחת משמש, בלי שתייה או מזון, שבתומן מחכה לו פרס: חיילת עם גוונים בשיער יוצאת מפתח המשרד שהוא נזקק לו, מכתיפה את התיק הורוד והולכת הביתה, תוך כדי שהיא מסננת לעברו "תחזור לבסיס ותבוא עוד פעם מחר". הרי השעה כבר 4, למען השם. איך אפשר לחתום על טפסים אחרי השעה 4?
האפשרות המלבבת של שיבה באותו יום לבסיס וחזרה למחרת היא בלתי אפשרית- הבסיס שוכן רק במרחק שעת נסיעה ברכב, אך במרחק 3 שעות נסיעה באוטובוס.
בימי ראשון וחמישי מזומנת לכל חייל האפשרות להשתתף בטקס הדו-שבועי הנקרא בצה"ל "פלישת דוחסי הגופות". רכבת ישראל הנפלאה והבטוחה לא יכולה להגדיל את מספר נסיעותיה עד שנת 2015, מה שאומר שפעמיים בשבוע נוסעת רכבת מחיפה לבאר שבע ובחזרה כאשר החל מתחנת בנימינה היא מתמלאת בחיילים לחלוטין. לעולים בתחנות הבאות דרומה אין אפילו אפשרות לעמוד ישר- המושבים מלאים, על הרצפה שוכבים חיילים בשיטת שתי וערב, רגל פה רגל שם, מסביב לכל עמוד כרוכים חמישה חירניקים שמנסים לא ליפול ומעל הכל מנצח מוכר הבייגלעך שדורס את כולם עם העגלה.
בתחנת קריית גת שבה הייתי עולה היה שב בכל יום ראשון המחזה המופלא: הרכבת עוצרת, הדלתות נפתחות, ומתוכה נופלים החוצה חיילים. פשוט עפים לרציף. הם נשענו על הדלתות כי לא נשאר מקום אחר, וכשהן נפתחו- אופס.
כאן נדרשים החיילים למיומנות- עליהם לסרוק בעיניהם את הקרונות וברגע שאיתרו קרון שממנו לא נשרה אף משק"ית חינוך טרוטת עיניים, לרוץ אליו ולהידחס פנימה, תוך דריכה על אשכיהם של 60 קולגות ששרועים על מה שהיה פעם רצפה ועכשיו הוא עיסת בשר בצבעי חאקי.
כשמגיעים לבאר-שבע צריך לחכות במחנה נתן, ממנו יוצאות ההסעות לבסיס.
הסעות? משטח עפר ענק שנראה כמו הוודסטוק של החיילים- אזור אסון.
בוץ טובעני בחורף, ללא מחסה מהגשם, ובקיץ מכת שמש מובטחת. שעתיים-שלוש בחוץ, על הקיטבג, ואולי אולי אולי תצליח לתפוס מקום באוטובוס, שאותו מפעיל נהג אזרחי שלרוב גם לא יודע איך מגיעים לבסיס.
הגעת לבסיס? מזל טוב. יש ארוחת צהריים. אתה יודע מה? עזוב. לך לשק"ם.
בעצם…אין שק"ם. זאת אומרת יש, אבל הוא סגור.
המחדל נמצא בפרטים הקטנים
Saturday, 19 לAugust 2006 -- 00:08 noaostבשביל להבין איך הצבא עובד (או ליתר דיוק- איך הוא לא עובד), לא צריך להיות חי"רניק בשירות מילואים בלבנון- מספיק לעבור את השירות הצבאי שלך בבסיס סגור, במקרה הזה, בסיס צאלים.
כולם מכירים את צאלים. ומי שלא מכיר-אבא שלו מכיר. אני שירתתי בבסיס שממוקם בתוך צאלים, מה שאומר שבכל דבר ועניין היינו תלויים ברצונו הטוב ובאספקתו של הבסיס העצום שסביבנו.
הבסיס הזה הוא אולי המיקרוקוסמוס של הבסיסים הסגורים. מן העבר השני, מפקדת זרועות היבשה (מז"י) היא אולי הדגם המדויק ביותר של התנהלות בסיס פתוח שחייליו אמורים לספק שירותים לחיילים המטורטרים שנשלחים אליו להחתים טפסים. חיילים מצאלים, למשל.
בצאלים אין נייר טואלט אף פעם. מי שרוצה לנגב, שיביא מהבית. לא טוב לך? תסתדר לבד.
לפעמים יש הפסקות מים. סתם ככה. בקיץ אחד מתוך שניים ששירתתי שם, היו שלוש הפסקות מים. אחת מהן נמשכה שבוע. שבוע שלם בנגב, בלי מים זורמים. כלומר- בלי כיורים, מקלחות, והנורא מכל: בלי ניאגרה בשירותים. אני לא צריכה לתאר בפרוטרוט כדי שתוכלו לדמיין את המראות והניחוחות שעלו מתאי השירותים באותו שבוע. בעצם, למה לא? אז הנה אני מתארת: ערימות על ערימות של חרא.
אין דרך יפה יותר לומר זאת, כי זה מה שזה היה. חרא צה"לי סוג א’.
במשך שבוע שלם נאלץ כל חייל שרוצה להרטיב את גרונו במעט מים (אחרי הכל, 40 מעלות בצל) לקחת כוס פלסטיק וללכת כקילומטר עד למטבח, שם עמדה מיכלית קטנה (בגודל של רנו קליאו) ולידה עובד מטבח שהקפיד שאף אחד לא ישתה יותר מדי, חס וחלילה.
בצאלים אין מטבח שמבשלים בו. את כל האוכל מקבלים בקופסאות מתכת ענקיות ומבחילות שמגיעות במשאית מלוכלכת ולא מקוררת היישר מהמטבח הראשי של הבסיס הגדול. חיילים שהגיעו משעות אימונים ארוכות וניווטים מפרכים קיבלו בעיקר אורז. אולי קצת ירקות שנשארו משלשום.
באחת מתורנויות המטבח הרבות שלי נכנסתי בטעות למכולה שלא הכרתי. שפע של פינוקים היה שם- משימורי דובדבנים ועד ג’לי אינסטנט. באותו רגע ניצלתי את ההזדמנות וגנבתי בערך 6 ק"ג מכל פריט, אבל שאר המוצרים נשארו שם לנצח. אף חייל לא זכה מעולם לטעום את טעמם של מעדנים אלו, אשר הוחבאו מאתנו בכשרון כה רב.
מי שחפצה נפשו במנה בשרית זכה לקציצה מבשר כמעט נא ובלתי מזוהה. יום יום נאלצו שלושת הצמחונים היחידים בבסיס ללכת מכות בתור עם כ600 "צמחונים" אחרים שלא היו מוכנים לאכול ה"בשר" שהוגש להם ובנו על שניצל תירס אומלל, שהיה האלטרנטיבה היחידה.
בצאלים אין ארוחת בוקר. כלומר יש, אבל רק בשעה 5:40, ורק לחיילי הקורסים. מי שאינו רשום באותה עת כחבר בקורס (כלומר, חיילי מפקדה וחיילים שטרם הוחלט על שיבוצם) צריך להגיע למטבח אחרי מסדר הבוקר ולהתחנן בפני רס"ר המטבח שייתן לו קצת לחם, ואולי אפילו גבינה לבנה, ככה שיהיה לו משהו בקיבה עד הצהריים כי אחרת הוא יתעלף. מיותר לציין שהסיכויים לקבלת מזון היו קלושים, כמעט בלתי אפשריים.
בצאלים המשרדים עשויים מאזבסט. רק לרס"ר המחנה ולקצינים יש קרוואנים חדשים וטהורים.
שלושה מהנדסים באו והלכו, כל אחד מותיר אחריו דו"ח מחריד יותר מקודמו, ובכל זאת ממשיכים החיילים להתגורר, לעבוד ולאכול בתוך אזבסט לוהט.
אחת הפעילויות החביבות על הרס"ר הוא לשלוח תורנים לגרד בשפכטל את הצבע מהקירות החיצוניים של המבנים, כדי שאפשר יהיה לסייד אותם מחדש. העובדה שחלקיקי האזבסט שמתעופפים באוויר כתוצאה מפעולה זו הם רעילים ומסרטנים לא גרמה לו מעולם להפסיק את גירוד הקירות האלו.
כמובן שלחיילים לא חולקו מסכות שיגנו עליהם, אם בכלל, מפני הסכנה הבריאותית הזו.
מי שנשלח מצאלים למפקדת זרועות היבשה על מנת לקבל טופס כלשהוא זוכה לחוויה מיוחדת.
שעות של ישיבה בסככה רותחת משמש, בלי שתייה או מזון, שבתומן מחכה לו פרס: חיילת עם גוונים בשיער יוצאת מפתח המשרד שהוא נזקק לו, מכתיפה את התיק הורוד והולכת הביתה, תוך כדי שהיא מסננת לעברו "תחזור לבסיס ותבוא עוד פעם מחר". הרי השעה כבר 4, למען השם. איך אפשר לחתום על טפסים אחרי השעה 4?
האפשרות המלבבת של שיבה באותו יום לבסיס וחזרה למחרת היא בלתי אפשרית- הבסיס שוכן רק במרחק שעת נסיעה ברכב, אך במרחק 3 שעות נסיעה באוטובוס.
בימי ראשון וחמישי מזומנת לכל חייל האפשרות להשתתף בטקס הדו-שבועי הנקרא בצה"ל "פלישת דוחסי הגופות". רכבת ישראל הנפלאה והבטוחה לא יכולה להגדיל את מספר נסיעותיה עד שנת 2015, מה שאומר שפעמיים בשבוע נוסעת רכבת מחיפה לבאר שבע ובחזרה כאשר החל מתחנת בנימינה היא מתמלאת בחיילים לחלוטין. לעולים בתחנות הבאות דרומה אין אפילו אפשרות לעמוד ישר- המושבים מלאים, על הרצפה שוכבים חיילים בשיטת שתי וערב, רגל פה רגל שם, מסביב לכל עמוד כרוכים חמישה חירניקים שמנסים לא ליפול ומעל הכל מנצח מוכר הבייגלעך שדורס את כולם עם העגלה.
בתחנת קריית גת שבה הייתי עולה היה שב בכל יום ראשון המחזה המופלא: הרכבת עוצרת, הדלתות נפתחות, ומתוכה נופלים החוצה חיילים. פשוט עפים לרציף. הם נשענו על הדלתות כי לא נשאר מקום אחר, וכשהן נפתחו- אופס.
כאן נדרשים החיילים למיומנות- עליהם לסרוק בעיניהם את הקרונות וברגע שאיתרו קרון שממנו לא נשרה אף משק"ית חינוך טרוטת עיניים, לרוץ אליו ולהידחס פנימה, תוך דריכה על אשכיהם של 60 קולגות ששרועים על מה שהיה פעם רצפה ועכשיו הוא עיסת בשר בצבעי חאקי.
כשמגיעים לבאר-שבע צריך לחכות במחנה נתן, ממנו יוצאות ההסעות לבסיס.
הסעות? משטח עפר ענק שנראה כמו הוודסטוק של החיילים- אזור אסון.
בוץ טובעני בחורף, ללא מחסה מהגשם, ובקיץ מכת שמש מובטחת. שעתיים-שלוש בחוץ, על הקיטבג, ואולי אולי אולי תצליח לתפוס מקום באוטובוס, שאותו מפעיל נהג אזרחי שלרוב גם לא יודע איך מגיעים לבסיס.
הגעת לבסיס? מזל טוב. יש ארוחת צהריים. אתה יודע מה? עזוב. לך לשק"ם.
בעצם…אין שק"ם. זאת אומרת יש, אבל הוא סגור.
לא אשבה בקסמיו
Wednesday, 16 לAugust 2006 -- 18:08 michalלפעמים אני מתחרטת שאין לי את היומן מתקופת התיכון שלי אצלי בבית. הייתי יכולה עכשיו להרביץ אלף אלפי ציטטות מטומטמות על כמה אני רוצה את ההוא שתמיד מנגן בפסנתר בבניין המדעים ולומד אמנות פלסטית בחמישית ויש לו את העיניים הכי יפות בעולם. מתחרטת עכשיו שאין לי את כל הפתקים שהתכתבתי עם אור על כמה אנחנו גמורות עליו וכמה הוא בלונדיני ויפה.
ופתאום שבע שנים אחרי אנחנו בים. לפני שבע שנים הוא לא ידע מי אני, עכשיו הוא חושב שאני חמודה. נראה לי בעצם שהוא קלט בזמנו שאני עושה לו עיניים. הייתי צמודה לפעמים לאחיו הקטן רק כדי שתהיה לי ההזדמנות לקרקר סביבו ואילו לרגע קט גם שנתיים אחרי שכבר עבר לי ממנו לגמרי.
איך זה שהבנים הכי יפים בתיכון מתחילים לעשות מלא סמים עד כדי התכערות?
"אני אעשה לך סיבוב בירושלים," מקום מגוריו הנוכחי. כאילו לא שמעתי את המשפט הזה לפני, כאילו לא קניתי אותו לפני כן. זה קטע שעובד נורא חזק על תל-אביביות, אבל רק בפעם הראשונה.
בכל מקרה הבעיה שלי בחיים, שאולי זה בכלל הפתרון לתכולי העיניים מהתיכון שהתכערו, הוא שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הבחור הכי יפה בעולם. בעיני.