בסדר, קח זיכוי של שנתיים רק תעזוב אותי בשקט!
שישי, 22 לדצמבר 2006 -- 00:12 מיכלאני עוד מנסה להבין מה עבר שם בשיחת המנהל הזו שזה המבט שהיה לי בעיניים. עוד שבוע בדיוק זה נגמר.
הצעות לפוטורומן מוצלח יתקבלו בברכה.
הצעות לפוטורומן מוצלח יתקבלו בברכה.
ארכיון הנושא 'שוק עבדים'
Back to business
חמישי, 30 לנובמבר 2006 -- 22:11 מיכלI
דר גוז אנאדר קראק
ראשון, 26 לנובמבר 2006 -- 22:11 מיכלסדקים ראשונים מתגלים במסע שלנו לצפון. היום חזרתי לעכו בשעות הצהריים ופגשתי במוקד את בורלא. כבר ידעתי שהלילה אני ישנה אצל שירי בחיפה ובורלא היה אמור לישון אצל שרון. הסדקים החלו להיראות על פני השטח כששרון החליטה שהיא דופקת לבורלא ברז ואצל רותם לא היה אפשר לישון. בשלב הזה התחלתי להיות פינוקי והסברתי שאני עובדת [...]
וביום השלישי…
רביעי, 22 לנובמבר 2006 -- 00:11 מיכלאני מתפוצצת מאנרגיות. זה משהו מטורף. אנחנו כמו שלושה מטורללים על ההסעות לקריות. מדבריםמדבריםמדבריםמדברים לא סותמים ת‘פה. ואנחנו צועקים ומתלהמים ומתחרפנים ומאבדים כל שמץ של יצוגיות בשניה שאנחנו עוזבים את הבניין של תקשוב. אל תתפלאו, אם היינו מקבלים שקל על כל פעם שאמרנו את המילה ”פינג“ מאד סביר שהיינו מרוויחים פי 3 משאנחנו מרוויחים כרגע [...]
לילה מספר #2 מחוץ לתל-אביב
שלישי, 21 לנובמבר 2006 -- 00:11 מיכלאתמול ב-12 בצהריים התבשרתי כי עלי לנסוע לצפון ולהצטרף אל בורלא וענת לעזור במוקד החדש. ביום שבת בערב ליוויתי אותם אל התחנה והתכוננתי לשבוע של לבד. בורלא וענת נוסעים לצפון, הלה מתכננת לעזוב את העבודה וכך אני נותרת לבד, מתאמללת בנסיעות לפתח-תקווה.
אתמול בערב הלה ואני עלינו על רכבת צפונה. כבר שנים לא הצפנתי ברכבת אחרי [...]
אתמול בערב הלה ואני עלינו על רכבת צפונה. כבר שנים לא הצפנתי ברכבת אחרי [...]
נראה אתכם עכשיו מבקשים מנהל!!!!!!!!!!!!!!!!!
שישי, 17 לנובמבר 2006 -- 15:11 מיכל
(עוד יום שגרתי של ”אחראית“ בשירות הטכני של הוט)
איך את רואה את עצמך בעוד…?
שישי, 10 לנובמבר 2006 -- 11:11 מיכלהתעוררתי הבוקר שוב אצל בורלא, כשצעדתי הביתה התחילה לאפוף אותי הרגשה שלא היתה שם כבר כמה שנים. אני לא בטוחה איזו הרגשה בדיוק אבל היא לא היתה חיובית.
מרגיש כאילו שינויים גדולים יקרו בחיים. יש הרבה דברים שאני פוחדת מהם, אני חושבת שאחד מהם הוא להיות לבד. אף אחד לא רוצה להיות לבד, ומרגיש כאילו הכל [...]
מרגיש כאילו שינויים גדולים יקרו בחיים. יש הרבה דברים שאני פוחדת מהם, אני חושבת שאחד מהם הוא להיות לבד. אף אחד לא רוצה להיות לבד, ומרגיש כאילו הכל [...]
ערב קסם
שישי, 03 לנובמבר 2006 -- 12:11 מיכלרגעי קסם הם רגעים ששמורים לי ולקינמונים (ענת ובורלא, שלו יש רגעי קסם עם כולם, המשתרלל) ואתמול היה ערב קסם. לא יודעת איך הם נמשכו כל כך הרבה זמן אבל נראה לי שהם עוד התחילו אחרי-הצהריים. בדרך לחדר כושר עצרתי אצל יהודה והקינמונים כדי להביא לבורלא כסף. בורלא עוד ישן וענת הייתה סוג של תזזית [...]
עוד שבוע מטורף מגיע אל קיצו.
חמישי, 02 לנובמבר 2006 -- 15:11 מיכללמזלי סוף השבוע שלי התחיל מוקדם ויהיה ארוך מן הרגיל, עד יום ראשון אחרי-הצהריים. התפקיד החדש בעבודה יחסית מתיש, במיוחד כי אני עובדת המון בבקרים ומוצאת את עצמי על הרגליים כבר מ-6 בבוקר. אנשים שואלים אותי איך אני לא אוהבת לעבוד בבקרים, כי אחרי זה כל היום נותר לי - ואני שואלת אותם בחזרה: כן, [...]
There are too many variations to consider
חמישי, 01 ליוני 2006 -- 14:06 michalהורידו לי היום את המשמרת, כך שיש לי את כל סוף השבוע לעצמי. אני די שמחה שסוף סוף יש לי ההזדמנות לנוח שלושה ימים כי אני די סחוטה רגשית, בעיקר מהעבודה.
התעוררתי לפני חצי שעה וכבר הספקתי לבכות את הבכי הכמעט הכי שנוא עלי - זה שמשתחרר כשאני שונאת לשנוא את עצמי כל כך (הכי שנוא הוא הבכי שמשתחרר לי כשאני מגיעה למסקנה הגורפת שהגיע הזמן לגמור עם הכל). אני שונאת לדבר עם אימא שלי, כשהיא עסוקה בלנסות ולהרים את ההערכה העצמית החבוטה שלי מהרצפה כי היא אומרת לי שאני אינטליגנטית והיא לא מכירה הרבה אנשים עם יכולות כמו שלי והיא לא מבינה למה אני לא מנצלת כלום מזה, ואז אני מתחילה לבכות ואני מאד משתדלת שהיא לא תשמע כי הדבר היחיד שעובר לי בראש בלופים זה "שתפסיק לשקר לי כבר", כמו שהיתה אומרת לי כשהייתי ילדה שאני יפה, זה לא שהיא באמת משקרת - יש לה פשוט פרספקטיבה קצת מעוותת ובעיקר לא אובייקטיבית.
בכותלי הבלוג אני ממעטת לכתוב על העבודה, אני יודעת שקראו, אני לא יודעת אם עדיין קוראים, הייתי אומרת שזה מעניין לי את התחת - אבל זה לא נכון, אחרת הייתי כותבת יותר, ומתחיל קצת להישבר לי מלשמור הכל בפנים. את כל התסכולים שיש לי, לא מהעבודה עצמה ולא מהיחס שאני מקבלת - אלא מהעובדה שפשוט אין לי מושג מי נגד מי ומתי אני מתקשרת עם עובדים בדרג גבוה יותר בתור בן-אדם ומתי בתור כלי שחמט.
בסך-הכל עם כל השכר המבייש ויחס שוק-העבדים, אני אוהבת את העבודה שלי. אני אוהבת את סביבת העבודה ואני אוהבת את האנשים שם ואני מאד אוהבת את האנשים שהכרתי שם והפכו להיות חברים טובים. נראה לי שזה באמת הדבר היחיד שמחזיק אותי עוד שם. החברים.
משתדלת לעשות את העבודה שלי בצורה טובה, להפריד את הנפש השטותניקית והשובבה שנהייתה ממני ולהקדיש את עצמי במלוא הרצינות למילוא העבודה על הצד הטוב, נראה לי שבסך-הכל אני גם הגונה וישרה ולא עושה או מחפשת ליצור בעיות, ואולי בגלל שאני לא מחפשת ללכלך יותר מדי את הידיים אני כנראה גם לא כל כך יודעת מי נגד מי. *בעקרון*, אני יודעת מי נגדי וזה מספיק לי.
-היו שלום, ידיים נקיות-
פתחו אצלנו הרבה משרות בכירות בעבודה, אחד מאחראי המשמרת והמדריכה עזבו, ויש הרבה עובדים חדשים אז היו צריכים נציגים בכירים נוספים וראש צוות חדש. בהתחלה נפתחו משרות הבכיר וראש הצוות. למרכז ההערכה של משרת הבכיר לא הלכתי לנוכח הצלחתי הלא-כל-כך-גורפת במרכז ההערכה הקודם (נפלתי אחרי הבחינה הטכנית שבה הפלאתי את העולם בציון מדהים כמו 48) וגם כי ידעתי בדיוק מי מעביר את מרכז ההערכה. היה לי ברור שהסיכוי שלי שואף לאפס אם לא נמוך מזה.
למרכז ההערכה לראש-הצוות (מי בכלל בוחר ראש-צוות במרכז הערכה?! מה זה, גנון?) החלטתי לגשת כי שמעתי שהפעם אחרים יעבירו אותו, ולא מי שהעביר את מרכז ההערכה של הבכירים. באופן כללי, אני שונאת מרכזי הערכה. הצלחתי לעבור מרכז הערכה אחד בדיוק למכירות של "טיים אאוט" כשנתנו לי סימולציה למכור מנוי לחדר כושר, מסוג הדברים שכל מה שיש לומר עליהם זה "נו באמת". במרכזי הערכה יש פער עצום, דיסוננס קצת מפחיד, בין מיכל גרוסברג של היומיום למיכל גרוסברג של מרכז הערכה. מיכל גרוסברג של מרכזי הערכה מגיעה לשם ורואה את כל מי שהיא אמורה להתמודד איתו על התפקיד ו*יודעת* שלא משנה כמה היא מתאימה, אינטליגנטית, מוכשרת או וואטאבר, התפקיד בחיים לא יהיה שלי.
את מרכז ההערכה העבירו בדיוק אותם אנשים שהעבירו את מרכז ההערכה לבכירים. כשנכנסתי לחדר עם עוד 21 איש מלבדי וגיליתי את זה רציתי לקום וללכת ואני מצטערת כל כך שלא עשיתי את זה. היה לי ברור שהסיכוי שלי להיות ראש צוות הוא כמו הסיכוי שאהוד אולמרט ירקוד ביחד עם החמאסניק עם הזקן הג’ינג’י את אגם הברבורים בחצאיות טוטו דו-שכבתיות.
הסימולציה הראשונה הלכה לי על הפנים. נלחצתי בטירוף. אם אנשים מבחוץ היו מעבירים את מרכז ההערכה, הסיכוי שהייתי הולכת אחרי הסימולציה הראשונה היה די טוב אבל לא גמור. אם את מרכז ההערכה היו מעבירים אנשים שהיו בעדי, הייתי מקבלת צ’אנס נוסף. הבעיה מתחילה שכשמי שמעביר את מרכז ההערכה הזה הוא פשוט לא בעדי. הוציאו אותנו החוצה לכמה דקות כדי להחליט את מי לנפות אחרי הסיבוב הראשון. ישבתי מהורהרת. לכל אורך הכמה דקות האלה שנמשכו כמעט נצח קטן הדבר היחיד שעבר לי בראש זה לא "אוי, כמה גרועה הייתי" או "זה לא זה לא זה לא נורא!" אלא "לחזור פנימה או לא?" כי התשובה שאקבל כשאחזור פנימה היתה ברורה לי, ולא בגלל הביצועים שלי. כמו מפגרת חזרתי פנימה. עם כל צעד אמרתי לעצמי "פשוט תפני שמאלה למעלית" ולא עשיתי את זה. פאקינג מטומטמת. כשמנהלת המוקד קראה בשמי לכך שלא עברתי את מרכז ההערכה הם נשאו מבט לכיווני וכל שיכולתי לראות היה את השנאה היוקדת.
התבאסתי, אנשים ראו שהתבאסתי, אנשים יודעים שהתבאסתי אבל הם בטוחים שזה מהסיבות הלא נכונות לחלוטין. לא התבאסתי על עצמי, הציפיות שלי בחיים כל כך נמוכות שאינני יודעת כבר כיצד אני מתאכזבת מעצמי. התאכזבתי מהעובדה שלא הקשבתי לעצמי, שלא לקחתי את הרגליים שלי וטסתי משם עם שאריות הכבוד המחורבן שלי.
על משרת האחראי-משמרת אפילו לא שקלתי כאופציה. זה לא שראיתי עצמי לא מתאימה או לא מסוגלת לעשות את העבודה. יש מעט מאד דברים בחיים שאני לא מאמינה שאני מסוגלת לעשות אם אני רוצה. פשוט היה לי ברור שזה חסר סיכוי וחבל לי על ההשפלה הפנימית והצורבת הנוספת, למזלי חלפו כמה שנים מאז שהחלטתי להפסיק להתעלל בעצמי.
ואז עזבה המדריכה. ומאז אני כבר לא מבינה יותר כלום. ראש הצוות שאחראי על מערך ההדרכה השתדל לדחוף אותי לנושא. הוא אמר לי לגשת לראש הצוות שלי כדי שיתן לי כלים להתמודדות על המשרה, שכאן לא מדובר דווקא במרכז הערכה. וראש הצוות שלי פתח את השיחה בשאלה "את בכלל רוצה להיות מדריכה?" וזו שאלה לא רלוונטית, עד כמה שתיראה לו רלוונטית כי אני בכלל לא רוצה להיות נציגה שפותרת לעמך תקלות באינטרנט ואני בכלל לא רוצה שיצעקו עלי כל היום שאני אביא את המנהל ואני בכלל לא רוצה להרוויח 19.5 שקלים לשעה. אני בכלל רוצה, רציתי וכנראה תמיד ארצה להיות תסריטאית. אז מה לעזאזל רלוונטית השאלה הזו, אם אני בכלל רוצה להיות מדריכה. אגב, במקום לענות את התשובה הזו מצאתי את עצמי ממלמלת משהו כמו "לא יודעת. לא כל כך נראה לי."
משיחה שנפתחה כך יצאתי בלי כלים אבל עם שתי מסקנות: שאני לא רוצה ללכת אפילו לבחינה של ההדרכה ושאני צריכה לעזוב בדחיפות את הצוות הזה ולעבור לראש-צוות אחר שאולי יועיל בטובו להבין קצת יותר את האג’נדה שלי.
והודעתי. אני לא הולכת. וקיבלתי מבט מאוכזב וקיבלתי עוד צ’אנס להגיש מצגת ברגע האחרון ואני מקבלת הכל על מגש כסף וכבר בלב שלם החלטתי לא ללכת. כי אני יודעת מי בוחן ואני יודעת שאני אלחץ ואני יודעת שגם אם אני אעביר את ההדרכה שלי בסדרפלוסמינוס הרוחות שישבו לכיווני לא יהיו חיוביות.
וזה כבר חלק שאני לא בטוחה איך לנסח, אבל מצאתי את עצמי אתמול יושבת מול האופיס עד 5 לפנות בוקר ומכינה מצגת שאני אפילו לא בטוחה מה אמור להיות בה כי במקום לקבל כלים עבורה קיבלתי פידבקים כמו "אולי בכלל יותר יתאים לך להיות נציגה בכירה". ואני יודעת שעל אף שאני חסרת כלים את הצד הטכני של העבודה שלי אני יכולה לזמר גם אם יעירו אותי באמצע הלילה עם לום מלובן ויכריחו אותי לשיר אותו בקאנון עם עוד נציג ממש מעפן לצלילי שיר הפתיחה של "האלופה", אז אני עושה את הטוב ביותר שאני מסוגלת.
ואולי קצת אמונה תעשה לי טוב.
איזה אנשים מפגרים
שלישי, 02 למאי 2006 -- 15:05 michalאני: "איזה אנשים מפגרים. מישהו אשכרה התקשר בזמן הצפירה למוקד."
בורלא: "ומה עשו?"
אני: "אף אחד לא ענה לו, ברור. אבל איזה מן מטומטם צריך להיות בשביל להתקשר למוקד תמיכה בזמן צפירה?"
בורלא: "אולי הוא חרש."
איזה אנשים מפגרים
שלישי, 02 למאי 2006 -- 15:05 michalאני: "איזה אנשים מפגרים. מישהו אשכרה התקשר בזמן הצפירה למוקד."
בורלא: "ומה עשו?"
אני: "אף אחד לא ענה לו, ברור. אבל איזה מן מטומטם צריך להיות בשביל להתקשר למוקד תמיכה בזמן צפירה?"
בורלא: "אולי הוא חרש."
איזה אנשים מפגרים
שלישי, 02 למאי 2006 -- 15:05 michalאני: "איזה אנשים מפגרים. מישהו אשכרה התקשר בזמן הצפירה למוקד."
בורלא: "ומה עשו?"
אני: "אף אחד לא ענה לו, ברור. אבל איזה מן מטומטם צריך להיות בשביל להתקשר למוקד תמיכה בזמן צפירה?"
בורלא: "אולי הוא חרש."
יובש-וגניאלי-מנטלי
שישי, 28 לאפריל 2006 -- 01:04 michalכל הזמן שואלים אותי למה אני לא כותבת יותר בבלוג. מי שמכיר את הבלוג שלי עוד מהשנה שעברה יודע שבין מרץ ליוני אני בתקופת פגרה (או בפוליטיקלי-קורקט יובש-ואגינלי-מנטלי קשה). כמו בשנה שעברה אני לא הכי מוצאת את הזמן לחלוק את עצמי, או את הצורך.
בורלא אומר שאני שופטת את עצמי יותר מדי לאחרונה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי אני יודעת שעומד לבוא פליפ. עוד שינוי קיצוני בהוויה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי זה אומר שבאיזשהי רמה אני לא אוהבת את עצמי.
שוב חזרתי לעשות כושר. זה און אנד אוף. עכשיו מגיע הקיץ וקצת השמנתי (קיבלתי שניצלים, ככה אומרים), עם מטרות עצבניות לחיטוב הגוף בחזרה למה שהייתי לפני שנה. אני הולכת לחדש מנוי בחדר-כושר, זה כבר בטוח. פנטזיות על בטן שטוחה…
בעבודה עברנו למוקד חדש. הגוף שלי לא הגיב טוב לשינוי והתחילו לי כאבי בטן כמו בעבודה הקודמת. זה לא עושה לי טוב, לא ברמה הנפשית ולא ברמה הפיזית. המעבר הזה לא כל כך עשה לי טוב ולעוד הרבה חברים בעבודה. משהו שם באנרגיות דפוק.
בעוד 22 שעות אני בת 21. אני אוהבת את יום ההולדת שלי, בניגוד לרוב האנשים ומה שהם מרגישים לגבי יום ההולדת שלהם. אולי כי אני לא מפתחת ציפיות אף פעם (למרות שהשנה יהיה קשה עם המסיבה והכל), אולי כי אני יודעת שזה עוד יום רגיל עם חיבה יתרה של אנשים כלפיך.
מזל טוב לכל החוגגים מלבדי… בורלאון, אורי, עודד, צחי, דוד ועוד המליון איש שהיה, יש ויהיה להם יומולדת בימים הקרובים… 
יובש-וגניאלי-מנטלי
שישי, 28 לאפריל 2006 -- 01:04 michalכל הזמן שואלים אותי למה אני לא כותבת יותר בבלוג. מי שמכיר את הבלוג שלי עוד מהשנה שעברה יודע שבין מרץ ליוני אני בתקופת פגרה (או בפוליטיקלי-קורקט יובש-ואגינלי-מנטלי קשה). כמו בשנה שעברה אני לא הכי מוצאת את הזמן לחלוק את עצמי, או את הצורך.
בורלא אומר שאני שופטת את עצמי יותר מדי לאחרונה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי אני יודעת שעומד לבוא פליפ. עוד שינוי קיצוני בהוויה. כשאני שופטת את עצמי יותר מדי זה אומר שבאיזשהי רמה אני לא אוהבת את עצמי.
שוב חזרתי לעשות כושר. זה און אנד אוף. עכשיו מגיע הקיץ וקצת השמנתי (קיבלתי שניצלים, ככה אומרים), עם מטרות עצבניות לחיטוב הגוף בחזרה למה שהייתי לפני שנה. אני הולכת לחדש מנוי בחדר-כושר, זה כבר בטוח. פנטזיות על בטן שטוחה…
בעבודה עברנו למוקד חדש. הגוף שלי לא הגיב טוב לשינוי והתחילו לי כאבי בטן כמו בעבודה הקודמת. זה לא עושה לי טוב, לא ברמה הנפשית ולא ברמה הפיזית. המעבר הזה לא כל כך עשה לי טוב ולעוד הרבה חברים בעבודה. משהו שם באנרגיות דפוק.
בעוד 22 שעות אני בת 21. אני אוהבת את יום ההולדת שלי, בניגוד לרוב האנשים ומה שהם מרגישים לגבי יום ההולדת שלהם. אולי כי אני לא מפתחת ציפיות אף פעם (למרות שהשנה יהיה קשה עם המסיבה והכל), אולי כי אני יודעת שזה עוד יום רגיל עם חיבה יתרה של אנשים כלפיך.
מזל טוב לכל החוגגים מלבדי… בורלאון, אורי, עודד, צחי, דוד ועוד המליון איש שהיה, יש ויהיה להם יומולדת בימים הקרובים…