CorKy.NeT Feeds

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

הפוסט הזה מוקדש לגיל ויינשטיין, הקורא האדוק.

לילה לבן האמת, הוא כל לילה עבורי. אני סובלת כנראה מפסאודו-אינסומניה, או ליתר דיוק מגדירה את השעות 8-12 כשעות שבעולם מתוקן היו עוד ליל. האמת היא שבעיקר רק בלבלתי את השכל על כמה אני מתכוונת להיות ערה כל הלילה ולא ציפיתי שזה באמת יקרה, סה לה וי מון שרי.

כבר משבוע שעבר בניתי על להגיע לאוזן השלישית לראות את הסרט הדוקומנטרי "שמיים שרוטים של גלויה", אודות נושאי המגבעת. הסרט חמוד (וחמוד אומרים רק על פודל), אתם יודעים, עד כמה שהקולנוע ישראלי היה מפותח בשנות ה-90. הסרט לא האיר לי הרבה, כך שסביר שאם THC עוד היו קיימים הייתי בודאי גרופית. הסרט כן הסיר במידה ניכרת את האנטיגוניזם שחשתי כלפי פישוף, שעד כה הצטייר לי כבלון נפוח ומתנשא ועכשיו יותר מתקבל בעיני כאדם עם אג’נדה שפשוט השתנתה, לא שלהיות בלון נפוח ומתנשא זה לא לגיטימי - פשוט מעגל האנשים שיחבבו אותך יצטמצם בצורה ניכרת.

תמיר אלברט הדהים אותי, האמת. עד היום אינני יכולה לענות על השאלה מאיפה הגיע המעבר החד הזה מהרוק’נ’רול ועד שבועה לא לעשות יותר מוסיקה, מה שציער אותי מאד לשמוע. הסרט גם לא מתיימר לענות על השאלה הזו. (מזל שלאנשים מסוימים יש את הבלוג הזה ב-RSS…)

כולם הלכו לרוטשילד. מרגיש כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר והברנז’אי ביותר בתל-אביב. אני לא מבינה את זה, מעולם לא גדלתי באיזור של רוטשילד (אצלי "איזור" מסתיים אחרי 200 מטרים) ולכן לא כל כך הבנתי מה לשדרה יש להציע. יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש, מישהי בטיים אאוט הגדילה לומר שזה מרגיש כמו בשאנז אליזה. לי זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של סנטר, ילדה של שינקין, ילדה של אלנבי, ילדה של קינג ג’ורג’. הפעמים היחידות בהן הייתי עוברת דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר, פעמים מעטות צלחתי את רוטשילד וגם אז רק עד שינקין - עוקבת אחרי הצמר-גפן של עץ הצמר-גפן שהתעללתי בו זה מכבר. (ובועז - כששאלת אותי על איזה עץ צמר-גפן אני מדברת, תפתח את הגליון הקודם של טיים אאוט באחד העמודים הראשונים…)

וברוטשילד באמת פגשנו את כולם. קצת עצוב שאת כל החברים שלך אתה פוגש במקרה על שדרה אחת, אבל התנחמתי בעובדה שגם פגשתי כמה בקינג ג’ורג’. זרמנו בריף-ראף, הריף-ראף מפוצץ. פעם ראשונה בחיי הזמנתי בירה, שליש טובורג, לא סיימתי חצי. דן שואל אם בא לי לזרום לברקפסט. אני סולדת מהברקפסט, נראה לי שלא הלכתי כבר יותר מחצי שנה. לפני חצי שנה זה הכה בי שתרבות הקוק-וזיין-אותי-בשירותים-עכשיו זה לא מיי קאפ אוף טי. (לא שהתנסיתי, וגם אם הייתי רוצה הייתי נכנעת בתור לשירותים…) אמרתי סבבה, אודיאה זרמה גם אבל הברקפסט בעיקר היה די נעול. 4:30 אז זורמים לאברקסס. באברקסס כבר מקרטע, נראה שרק לי עוד יש כח לנתר בקצב אחיד במשך חצי שעה ברציפות (ועוד סחית לגמרי!) ואז פתאום איזה אחד בא ואמר "אפשר לשבת לידך?" ואני עניתי שאני בכלל לסבית, מה שהסתבר כטעות פטאלית כי הבנאדם רק נדלק יותר, התחיל לחקור - מתי הבנתי, אם אי פעם שכבתי עם גבר, האם שכבתי עם גבר כדי להבין שאני לסבית… בקיצור שיגע אותי ואז שאל אם בא לי לבוא לדאדא. שוהדא דאדא? אמר משהו על ברקפסט ותחנת משטרה ויודה לוי ויצא לדרכו.

דלקנו אחריו עם הוראות לא הכי מדויקות, מה שלא הקשה על המציאה של המקום בנוכח לתור הענק שהשתרך ב5:15 בבוקר. ובפנים בתוך המרתף כולם מפמפמים כאילו בקושי 2 בלילה. ואלקטרו ובלגנים והנה איזה אחד שיצאתי איתו לפני חמישים אלף שנה, פיתח כרס ושיכור מהתחת. אנשים שיכורים עם חברה מפסיקים להכיר בקיום של החברה שלהם ואז החברה שלהם מנסה לתקוף אותי. השתדלתי להימנע כל הזמן הזה ממזמוזים (כן, והיא עדיין ניסתה לתקוף אותי) אבל כשמישהו מתעקש מתישהו הוא עובר לשלב האגרסיבי ומחלק בוסות בכח…

ב-6:10 אודיאה התלוננה שדן ואני באנו מצוידים מראש עם משקפי שמש. אני באמת במקרה שכחתי אותם בתיק. צעדת אלנבי גרמה לקרקורים בבטן, אני רציתי אבו-חסן אבל הייתי לבד בסרט הזה, אז הנה אני כאן, שלא תגידו שאני לא כותבת יותר.

ארבע עבודות שעבדתי בהן

1. קיוסק. שלושה ימים, שלוש משמרות שלמות - אחת מהן לבד וגם עליה לא קיבלתי משכורת. זה הזכיר לי לרגע שיש מעסיקים ממש חארות.
2. טיים אאוט. שבוע וחצי בו הצלחתי למכור רק מנוי אחד וגם זה היה לבועז.
3. NSA. איכס איכס איכס. פרויקט הביטורנט החוקי המיותר עלי אדמות. מגיע להם שהפרויקט בסוף נכשל, זונות בני זונות.
4. HOT. כל מה שחם. תמיכה טכנית באינטרנט. דווקא די מגניב לי.

ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם

1. קלולס.
2. מופע הקולנוע של רוקי.
3. Cecil B. Demented.
4. Eternal Sunshine Of The Spotless Mind

ארבעה מקומות בהם גרתי

1. רח’ משה שרת, ת"א.
2. רח’ העבודה, ת"א.
3. רח’ המכבי, ת"א.
4. רח’ שינקין, כאילו, ת"א?

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות

1. באפי ציידת הערפדים.
2. Lost
3. 24
4. הדוגמניות (אימאל’ה)

ארבעה מאכלים שאני אוהבת

1. סושי!!!
2. פיצה
3. פירות ים
4. מלפפון חמוץ

ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי

1. במה חדשה
2. ביט
3. שוקס
4. וואינט

ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות

1. לומר למישהו שאני מאוהבת בו עד כלות נשמתי ואני-כולו-שלו-לגמרי (והוא לא יבהל מזה למוות ויברח כל עוד נפשו בו)
2. להיות מפורסמת.
3. לשגר את עצמי ממקום למקום על-ידי מכונה פורקת ומרכיבה מולקולות.
4. לשכב עם בחורה.

ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה

1. נועה היפה.
2. קומפולסיב.
3. עידו הראל.
4. מייק בלו.

אבוד לכם עכשיו.

ארבע עבודות שעבדתי בהן

1. קיוסק. שלושה ימים, שלוש משמרות שלמות - אחת מהן לבד וגם עליה לא קיבלתי משכורת. זה הזכיר לי לרגע שיש מעסיקים ממש חארות.
2. טיים אאוט. שבוע וחצי בו הצלחתי למכור רק מנוי אחד וגם זה היה לבועז.
3. NSA. איכס איכס איכס. פרויקט הביטורנט החוקי המיותר עלי אדמות. מגיע להם שהפרויקט בסוף נכשל, זונות בני זונות.
4. HOT. כל מה שחם. תמיכה טכנית באינטרנט. דווקא די מגניב לי.

ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם

1. קלולס.
2. מופע הקולנוע של רוקי.
3. Cecil B. Demented.
4. Eternal Sunshine Of The Spotless Mind

ארבעה מקומות בהם גרתי

1. רח’ משה שרת, ת"א.
2. רח’ העבודה, ת"א.
3. רח’ המכבי, ת"א.
4. רח’ שינקין, כאילו, ת"א?

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות

1. באפי ציידת הערפדים.
2. Lost
3. 24
4. הדוגמניות (אימאל’ה)

ארבעה מאכלים שאני אוהבת

1. סושי!!!
2. פיצה
3. פירות ים
4. מלפפון חמוץ

ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי

1. במה חדשה
2. ביט
3. שוקס
4. וואינט

ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות

1. לומר למישהו שאני מאוהבת בו עד כלות נשמתי ואני-כולו-שלו-לגמרי (והוא לא יבהל מזה למוות ויברח כל עוד נפשו בו)
2. להיות מפורסמת.
3. לשגר את עצמי ממקום למקום על-ידי מכונה פורקת ומרכיבה מולקולות.
4. לשכב עם בחורה.

ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה

1. נועה היפה.
2. קומפולסיב.
3. עידו הראל.
4. מייק בלו.

אבוד לכם עכשיו.

ארבע עבודות שעבדתי בהן

1. קיוסק. שלושה ימים, שלוש משמרות שלמות - אחת מהן לבד וגם עליה לא קיבלתי משכורת. זה הזכיר לי לרגע שיש מעסיקים ממש חארות.
2. טיים אאוט. שבוע וחצי בו הצלחתי למכור רק מנוי אחד וגם זה היה לבועז.
3. NSA. איכס איכס איכס. פרויקט הביטורנט החוקי המיותר עלי אדמות. מגיע להם שהפרויקט בסוף נכשל, זונות בני זונות.
4. HOT. כל מה שחם. תמיכה טכנית באינטרנט. דווקא די מגניב לי.

ארבעה סרטים שאני יכולה לצפות בהם פעם אחר פעם

1. קלולס.
2. מופע הקולנוע של רוקי.
3. Cecil B. Demented.
4. Eternal Sunshine Of The Spotless Mind

ארבעה מקומות בהם גרתי

1. רח’ משה שרת, ת"א.
2. רח’ העבודה, ת"א.
3. רח’ המכבי, ת"א.
4. רח’ שינקין, כאילו, ת"א?

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהבת לראות

1. באפי ציידת הערפדים.
2. Lost
3. 24
4. הדוגמניות (אימאל’ה)

ארבעה מאכלים שאני אוהבת

1. סושי!!!
2. פיצה
3. פירות ים
4. מלפפון חמוץ

ארבעה אתרים בהם אני מבקרת באופן יום-יומי

1. במה חדשה
2. ביט
3. שוקס
4. וואינט

ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות

1. לומר למישהו שאני מאוהבת בו עד כלות נשמתי ואני-כולו-שלו-לגמרי (והוא לא יבהל מזה למוות ויברח כל עוד נפשו בו)
2. להיות מפורסמת.
3. לשגר את עצמי ממקום למקום על-ידי מכונה פורקת ומרכיבה מולקולות.
4. לשכב עם בחורה.

ארבע אנשים שאני זורקת עליהם את המם הזה

1. נועה היפה.
2. קומפולסיב.
3. עידו הראל.
4. מייק בלו.

אבוד לכם עכשיו.

עשיתי היום את שינקין. הרבה זמן לא עשיתי את שינקין. אני חושבת שאילו הייתי מקבלת, נאמר, עשרה שקלים עבור כל פעם שעשיתי את שינקין, הייתי יכולה להתחרות בביל גייטס על התואר הנכסף של האדם העשיר בעולם. שינקין לא השתנתה בהרבה. במקום האוזן וידאו נפתחה חנות נעליים של ALDO, נפתחה גם חנות תכשיטים חדשה במחירים יחסית שפויים (יחסית: זוג עגילים ב-24 שקלים (שפוי), שלוש סיכות דש מגניבות ב-15 (מאד לא שפוי)).

שינקין בלי "האוזן השלישית" היא כמו אדם ללא בהונות בידיים. לכאורה נראה שכל אחד יכול להסתדר ללא בהונות, הרי אלה בסה"כ ד’ עצמות מתוך הרמ"ח של האדם. אפשר להסתדר, עד שזה מגיע לשתיית כוס חלב, למשל, או צחצוח שיניים, תפיסת טרמפים, לדפדף בעיתון, להחזיק כלי כתיבה, לעשות מסג’ ועוד פעולות רבות ושונות.

הייתי בחדר כושר. כבר שבועיים וחצי נראה לי שלא הלכתי. האימון היה בסדר, היו לי מוצלחים יותר, גם כי נמאס לי מהתכנית הנוכחית שלי. קבעתי פגישה לקביעת תכנית חדשה וגם נוכחתי לגלות שהגדלתי עצמי מ-12.2 אחוזי שומן ל-13.3. אחרי זה בדקתי בטבלא וגיליתי שלבנות בגילי 16% זה מצויין, 17%-19% זה טוב מאד, מה שאומר שאם הייתי מקבלת ציון על אחוזי השומן שלי הייתי מקבלת A++. הבעיה היא, שכל פרפקציוניסט יודע שבעולם שלנו אנחנו אוהבים מספרים עגולים וטוב פירושו בדר"כ 0 או 10 או 100 או 1000 וכו’. מה שאני רומזת בעצם הוא, שלמרות ש-13.3% זה A++, איפשהו בחשיבה הפרפקציוניסטית-מעוותת-כפייתית שלי, ברור לי שזה לא מספיק.

אני חושבת שהיתה זו נועה ששאלה בבלוג שלה מה עושים כשרוצים לקחת חופש מהחופש. הספורט הזה הוא החופש מהכל, לפיכך הוא גם החופש מהחופש, עבורי לפחות. הרי זה עובד כל כך פשוט: If מיכל עושה ספורט, Then מיכל לא תולשת שיער, Else (…)

(אני מרגישה כמו מתכנתת קטנה)

ומהו בכלל חופש?

יש כאן תלמידים במבואות למדע המדינה ופילוסופיה, אולי?

עשיתי היום את שינקין. הרבה זמן לא עשיתי את שינקין. אני חושבת שאילו הייתי מקבלת, נאמר, עשרה שקלים עבור כל פעם שעשיתי את שינקין, הייתי יכולה להתחרות בביל גייטס על התואר הנכסף של האדם העשיר בעולם. שינקין לא השתנתה בהרבה. במקום האוזן וידאו נפתחה חנות נעליים של ALDO, נפתחה גם חנות תכשיטים חדשה במחירים יחסית שפויים (יחסית: זוג עגילים ב-24 שקלים (שפוי), שלוש סיכות דש מגניבות ב-15 (מאד לא שפוי)).

שינקין בלי "האוזן השלישית" היא כמו אדם ללא בהונות בידיים. לכאורה נראה שכל אחד יכול להסתדר ללא בהונות, הרי אלה בסה"כ ד’ עצמות מתוך הרמ"ח של האדם. אפשר להסתדר, עד שזה מגיע לשתיית כוס חלב, למשל, או צחצוח שיניים, תפיסת טרמפים, לדפדף בעיתון, להחזיק כלי כתיבה, לעשות מסג’ ועוד פעולות רבות ושונות.

הייתי בחדר כושר. כבר שבועיים וחצי נראה לי שלא הלכתי. האימון היה בסדר, היו לי מוצלחים יותר, גם כי נמאס לי מהתכנית הנוכחית שלי. קבעתי פגישה לקביעת תכנית חדשה וגם נוכחתי לגלות שהגדלתי עצמי מ-12.2 אחוזי שומן ל-13.3. אחרי זה בדקתי בטבלא וגיליתי שלבנות בגילי 16% זה מצויין, 17%-19% זה טוב מאד, מה שאומר שאם הייתי מקבלת ציון על אחוזי השומן שלי הייתי מקבלת A++. הבעיה היא, שכל פרפקציוניסט יודע שבעולם שלנו אנחנו אוהבים מספרים עגולים וטוב פירושו בדר"כ 0 או 10 או 100 או 1000 וכו’. מה שאני רומזת בעצם הוא, שלמרות ש-13.3% זה A++, איפשהו בחשיבה הפרפקציוניסטית-מעוותת-כפייתית שלי, ברור לי שזה לא מספיק.

אני חושבת שהיתה זו נועה ששאלה בבלוג שלה מה עושים כשרוצים לקחת חופש מהחופש. הספורט הזה הוא החופש מהכל, לפיכך הוא גם החופש מהחופש, עבורי לפחות. הרי זה עובד כל כך פשוט: If מיכל עושה ספורט, Then מיכל לא תולשת שיער, Else (…)

(אני מרגישה כמו מתכנתת קטנה)

ומהו בכלל חופש?

יש כאן תלמידים במבואות למדע המדינה ופילוסופיה, אולי?

יום ש(עדיין) לא התחרבן, קוד איט פאקינג בי?

תכננתי להתעורר ב-12:30, אבל בסוף התעוררתי שעה מאוחר יותר. ב-15:00 הייתי אמורה להיות בראיון עבודה וכבר תיארתי לעצמי שאני הולכת לאכול אותה ולאחר. יצאתי מהבית ב-14:43, הגעתי ב-14:56. זה כבר אומר משהו חיובי על המיקום והיחס שלו מהבית שלי. מדובר בחצי משרה עם שכר די גבוה, אם אני אתקבל אני ארוויח שם כמעט פי שתיים ממה שהרווחתי בחצי המשרה האחרונה שעבדתי בה. זה יכול להיות די מועיל. המקום גם עשה רושם של אווירה טובה והבחורה שעתידה להיות הבוסית שלי אם תהיה היתה ממש נחמדה וחופשי העברנו צחוקים וכמעט לא היתה את אותה הרגשת דיסטנס מעיקה שבדרך-כלל מקבלים במרכזי הערכה. המשרה עצמה היא במכירות, בסימולציות הייתי צריכה למכור ללקוחה מנוי לחדר-כושר, ממש מזל משמיים, כי יצא לי להפגין את פוטנציאל המכירות שלי על אף חוסר הנסיון בתחום שאני מכירה ממש טוב. אני מקווה שהלך לי טוב. מחר אקבל תשובה.

אחרי כן קפצתי לבקר ידיד שעובד בקום איל פו בנמל. ראיון העבודה במקרה היה ממוקם עשרות מטרים ספורים מהביתן. ביתן 26 בנמל הוא ביתן חדש, קום איל פו בפרט הוא בית-קפה שכזה שיש בו גם חנות בגדים ואקססוריז. כל הביתן הוא בסימן פמיניסטי. כלומר, בביתן יש גם חנות עתיקות, את חנות המעצבת רוני בר, חנות תכשיטים יוקרתית וחנות המין Sisters’. לפי החנות האחרונה בהחלט אפשר להבין את האווירה ששוררת במקום. בזמן שהמתנתי לבנאדם נכנסתי לחנות הבגדים של קום איל פו (זו היתה החנות היחידה שהיתה עם מחירים הגיוניים כלשהם, וגם זה בלשון המעטה). התחלתי לשוחח מעט עם המוכרת ולפני ששמתי לב בכלל היא הודיעה לי בקול תרועה חגיגי שהיא עוזבת בקרוב והם מחפשים מישהי איכותית ונשית. הה.

גם שם התנאים ממש טובים. אפילו נותנים החזרי נסיעות על מוניות! אני באמת מקווה לטוב ושאני אמצא חן בעיני הבוסית ולא רק בעיני המוכרת העוזבת.

אחרי ארוחה קלילה של סנדוויץ’ עם סלמון כבוש, ביצת עין וגבינת ריקוטה עם סלט חסה ועגבניות (והכל היה ממש סוף הדרך) נסעתי הביתה. סידרתי את עצמי קצת, כי באמת היה נורא חם וקפצתי להורים שלי לקחת דיסקמן. אחרי כן הלכתי למובייל קלאבינג, אמנם לא דייקתי אבל הגעתי די בהתחלה. הבאתי איתי ג’ינג’יות ומיינדלס סלף אינדלג’נס. הבאתי בראש כמעט שעתיים ואז פשוט היה לי חם מדי. רני (ריספקט רני! אתה מוזכר!) ואני קפצנו לשינקין ואכלנו גלידה. אני אכלתי כדור נשיקה צרפתית, אני לא זוכרת מה רני אכל. הגעתי הביתה ומיד העמסתי את עצמי לכיוון המכבסה, גם זה עבר די חלק. כיף לי מאד כשיש לי ימים כאלה.

הדבר הבא שאני מתכוונת לעשות הוא להיכנס למקלחת ולא לצאת לפחות עד שהזיעה תעבור, ואלוהים יודע מתי זה עתיד לקרות.

כפרות על כולכם.

יום ש(עדיין) לא התחרבן, קוד איט פאקינג בי?

תכננתי להתעורר ב-12:30, אבל בסוף התעוררתי שעה מאוחר יותר. ב-15:00 הייתי אמורה להיות בראיון עבודה וכבר תיארתי לעצמי שאני הולכת לאכול אותה ולאחר. יצאתי מהבית ב-14:43, הגעתי ב-14:56. זה כבר אומר משהו חיובי על המיקום והיחס שלו מהבית שלי. מדובר בחצי משרה עם שכר די גבוה, אם אני אתקבל אני ארוויח שם כמעט פי שתיים ממה שהרווחתי בחצי המשרה האחרונה שעבדתי בה. זה יכול להיות די מועיל. המקום גם עשה רושם של אווירה טובה והבחורה שעתידה להיות הבוסית שלי אם תהיה היתה ממש נחמדה וחופשי העברנו צחוקים וכמעט לא היתה את אותה הרגשת דיסטנס מעיקה שבדרך-כלל מקבלים במרכזי הערכה. המשרה עצמה היא במכירות, בסימולציות הייתי צריכה למכור ללקוחה מנוי לחדר-כושר, ממש מזל משמיים, כי יצא לי להפגין את פוטנציאל המכירות שלי על אף חוסר הנסיון בתחום שאני מכירה ממש טוב. אני מקווה שהלך לי טוב. מחר אקבל תשובה.

אחרי כן קפצתי לבקר ידיד שעובד בקום איל פו בנמל. ראיון העבודה במקרה היה ממוקם עשרות מטרים ספורים מהביתן. ביתן 26 בנמל הוא ביתן חדש, קום איל פו בפרט הוא בית-קפה שכזה שיש בו גם חנות בגדים ואקססוריז. כל הביתן הוא בסימן פמיניסטי. כלומר, בביתן יש גם חנות עתיקות, את חנות המעצבת רוני בר, חנות תכשיטים יוקרתית וחנות המין Sisters’. לפי החנות האחרונה בהחלט אפשר להבין את האווירה ששוררת במקום. בזמן שהמתנתי לבנאדם נכנסתי לחנות הבגדים של קום איל פו (זו היתה החנות היחידה שהיתה עם מחירים הגיוניים כלשהם, וגם זה בלשון המעטה). התחלתי לשוחח מעט עם המוכרת ולפני ששמתי לב בכלל היא הודיעה לי בקול תרועה חגיגי שהיא עוזבת בקרוב והם מחפשים מישהי איכותית ונשית. הה.

גם שם התנאים ממש טובים. אפילו נותנים החזרי נסיעות על מוניות! אני באמת מקווה לטוב ושאני אמצא חן בעיני הבוסית ולא רק בעיני המוכרת העוזבת.

אחרי ארוחה קלילה של סנדוויץ’ עם סלמון כבוש, ביצת עין וגבינת ריקוטה עם סלט חסה ועגבניות (והכל היה ממש סוף הדרך) נסעתי הביתה. סידרתי את עצמי קצת, כי באמת היה נורא חם וקפצתי להורים שלי לקחת דיסקמן. אחרי כן הלכתי למובייל קלאבינג, אמנם לא דייקתי אבל הגעתי די בהתחלה. הבאתי איתי ג’ינג’יות ומיינדלס סלף אינדלג’נס. הבאתי בראש כמעט שעתיים ואז פשוט היה לי חם מדי. רני (ריספקט רני! אתה מוזכר!) ואני קפצנו לשינקין ואכלנו גלידה. אני אכלתי כדור נשיקה צרפתית, אני לא זוכרת מה רני אכל. הגעתי הביתה ומיד העמסתי את עצמי לכיוון המכבסה, גם זה עבר די חלק. כיף לי מאד כשיש לי ימים כאלה.

הדבר הבא שאני מתכוונת לעשות הוא להיכנס למקלחת ולא לצאת לפחות עד שהזיעה תעבור, ואלוהים יודע מתי זה עתיד לקרות.

כפרות על כולכם.

לא-תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות. אותם אנשים שנולדו וגדלו בתל-אביב ובשבילם תל-אביב זה בלב ובדם והם תל-אביב בכל מובן של הביטוי, כולל הדיזנגוף והשינקין והאלנבי והקינג ג’ורג’ והאבן גבירול ושדרות רוטשילד ושדרות בן-ציון וככר-מסריק וככר-רבין וככר-ביאליק וגן-מאיר וגן-העיר והסמטה האלמונית והסמטה הפלונית והאוזן השלישית והגרפיטי האקראי ושוק הכרמל ושוק בצלאל והתחנה המרכזית וקולנוע רב-חן והסינמטק והטיילת ובתי-הקפה והפאבים והמסעדות הכי שוות והמינגולים והז’ורנלים המעודכנים והסושי ומכון-הכושר ומגרשי החניה וקטעי שירה על משאיות הזבל ותושבי החוץ המרגיזים שתמיד פוקקים את העיר בצהרי שישי ונהגי המוניות שלא יצליחו בחיים לרמות אותי והשינה שיכולה לבוא רק עם רעשי האוטובוסים. אני תל-א-בי-בית ב-כל ר-מ"ח אי-ב-רי. לא תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות, וכל כך נדיר לפגוש אותנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3127705,00.html

נצר אלוני טורח לומר שאין לו טיפת רחמים למתנחלים, מכיוון שיש להם הכל. ואני אישית בעד הסרת לשון כירורגית, ונראה אחר-כך מה יהיה לו לומר עליהם כשהוא שותה את קפה הבוקר שלו בקפה לנצ’נר בשינקין. שיתבייש לו, לי אין טיפת רחמים לטיפשות.

לא-תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות. אותם אנשים שנולדו וגדלו בתל-אביב ובשבילם תל-אביב זה בלב ובדם והם תל-אביב בכל מובן של הביטוי, כולל הדיזנגוף והשינקין והאלנבי והקינג ג’ורג’ והאבן גבירול ושדרות רוטשילד ושדרות בן-ציון וככר-מסריק וככר-רבין וככר-ביאליק וגן-מאיר וגן-העיר והסמטה האלמונית והסמטה הפלונית והאוזן השלישית והגרפיטי האקראי ושוק הכרמל ושוק בצלאל והתחנה המרכזית וקולנוע רב-חן והסינמטק והטיילת ובתי-הקפה והפאבים והמסעדות הכי שוות והמינגולים והז’ורנלים המעודכנים והסושי ומכון-הכושר ומגרשי החניה וקטעי שירה על משאיות הזבל ותושבי החוץ המרגיזים שתמיד פוקקים את העיר בצהרי שישי ונהגי המוניות שלא יצליחו בחיים לרמות אותי והשינה שיכולה לבוא רק עם רעשי האוטובוסים. אני תל-א-בי-בית ב-כל ר-מ"ח אי-ב-רי. לא תל-אביביים תמיד אומרים לי שאני מסוג האנשים האלה שתמיד מספרים עליהם אגדות, וכל כך נדיר לפגוש אותנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3127705,00.html

נצר אלוני טורח לומר שאין לו טיפת רחמים למתנחלים, מכיוון שיש להם הכל. ואני אישית בעד הסרת לשון כירורגית, ונראה אחר-כך מה יהיה לו לומר עליהם כשהוא שותה את קפה הבוקר שלו בקפה לנצ’נר בשינקין. שיתבייש לו, לי אין טיפת רחמים לטיפשות.

יום ארוך שכזה…

התעוררתי ברבע ל-2. היתה לי שינה לא קלה. ישנתי על הספה בסלון עם המזגן, וכל הזמן נכנס המון אור לבית, אז לא היתה התאמה בין הקריר לחשוך. בנוסף לכך צ’וצ’ו כל הזמן דרכה לי על הרגליים והיא שוקלת קצת יותר מחצי ממני, אז זה די העיר אותי לסירוגין.

הדוש באמבטיה של ההורים שלי לא מתפקד כל כך טוב והזרם די חלש, אז עשיתי אמבטיה. לא עשיתי אמבטיה כבר יותר משנה, כי בשינקין לא היה לי נוח ואצלי אי אפשר. היה די נחמד. אחר-כך נסעתי לגרנד ביץ’ והלכנו כל המשפחה ו-2 חבריו של אבא שלי, שולץ ויוסי, לבני הדייג בנמל.

הזמנתי מולים. אבא שלי התלהב גם והזמין שרימפס. מעולם לא ראיתי את אבא שלי אוכל מאכלים לא כשרים. אני עד עכשיו לא בטוחה אם ביקש שרימפס וגנב לי מולים כי הוא אוהב את זה או שרצה לעצבן את אימא שלי בכוונה.

יהונתן הביע התעניינות יתרה בשרצים ואימא שלי רצתה להרוג אותו על שבכלל מעלה על דעתו. ואז הוא שאל - "אז למה למיכל מותר?" והיא ענתה - "אני כועסת מאד." ובין השורות התכוונה שבין כה וכה אני עושה רק מה שאני רוצה.

שולץ סיפר על תסריט שהוא כותב, שהיה לי מאד לא ברור. הוא מדבר על שבעה פרקים שעוסקים בהוויות בשוליים של ישראל. בהתחלה הוא לא כל כך ידע לענות אם זה יהיה דוקומנטרי או עלילתי, הצעתי לו מוקומנטרי. הוא לא אהב את הרעיון. בסוף זה התגבש לדוקומנטרי. הוא דיבר על דוקומנטרי אירוני, אני העליתי בדעתי שבוודאי יהיה מדובר בפיסה א-פוליטיקלי-קורקטית, אבל אני די בטוחה שהוא בעצמו לא כל כך בטוח על משמעות האירוניה.

חזרנו למלון ועליתי עם אבא שלי, האחים שלי ויוסי לבריכה. הבריכה היתה חמימה ולא הייתי בטוחה אם זה מהחום של השמש או מהפיפי של הילדים. שחיתי בערך 6 בריכות (די קצרות, משהו כמו 15 מטרים) ואז נמאס לי. נשארתי עוד במים כי הם היו חמים ואילו בחוץ נהיה קריר ולא היה לי כח לחפש מגבת. ב-7 נסגרה הבריכה, אז לא היו לי הרבה ברירות אלא להתעמת עם הקור.

בחזרה בחדר נכנסתי להתקלח. לקחתי איתי קונדישנר פסיפלורה של קרמה בבקבוק ישן של קרמה ספא וניל-קוקוס, אז השיער שלי מריח כמו וניל-קוקוס-פסיפלורה. בעיני זה ריח מאד מעורר ונעים. ישבנו וצפינו בחדר בחדשות, לגבי הפיגוע. שולץ חזר והשלישיה התחילה לנאום על סופ"ש נוסף בגרנד ביץ’. יש לי עוד סופ"ש לבד בבית של ההורים עם צ’וצ’ו. לפחות יש לנו קוואליטי טיים.

חזרנו הביתה ואז יצאתי אל בורלא. הלכנו עם דוד וגלעד לאכול סושי באונאמי. עד שנכנסתי לשירותים שם די התלהבתי מהרעיון של ל א כ ו ל ב א ו נ א מ י. השירותים היו ממש חשוכים ודוחים… יאק. אחרי זה התפריט התגלה כמגילה ארוכה מדי עם יותר מדי סוגי סושי שהחיך הישראלי ספק לא ראוי ספק לא בנוי לו. עד שכל אחד בחר מה שבא לו יצאה הנשמה, ולהכל שמות מסובכים אז אתה לא יודע מה בא במה. שבעתי רק אחרי 70 שקלים, מה שדי מדכא ביחס לעובדה שלמדתי לשבוע מסושי ב-35 שקלים. הסלמון היה אחלה, הטמאגו היה הכי מוצלח שאכלתי בחיי, הסויה היתה מצוינת, האדה מאמה היה פיצוץ, המיסו והטונה אכזבו, החשבון היה גדול מדי.

עכשיו חזרתי הביתה… עוד מעט אצטרך להעביר מזרן ומצעים והכל וללכת לישון מעל המחשב של אח שלי שעושה רעשים של גנרטור ביום רע מאד. אולי אם לא יהיה לי כח אני ארדם עם אימא שלי וזהו.

וניצחתי את בורלא 7-5 בתקן. מוהא!

יום ארוך שכזה…

התעוררתי ברבע ל-2. היתה לי שינה לא קלה. ישנתי על הספה בסלון עם המזגן, וכל הזמן נכנס המון אור לבית, אז לא היתה התאמה בין הקריר לחשוך. בנוסף לכך צ’וצ’ו כל הזמן דרכה לי על הרגליים והיא שוקלת קצת יותר מחצי ממני, אז זה די העיר אותי לסירוגין.

הדוש באמבטיה של ההורים שלי לא מתפקד כל כך טוב והזרם די חלש, אז עשיתי אמבטיה. לא עשיתי אמבטיה כבר יותר משנה, כי בשינקין לא היה לי נוח ואצלי אי אפשר. היה די נחמד. אחר-כך נסעתי לגרנד ביץ’ והלכנו כל המשפחה ו-2 חבריו של אבא שלי, שולץ ויוסי, לבני הדייג בנמל.

הזמנתי מולים. אבא שלי התלהב גם והזמין שרימפס. מעולם לא ראיתי את אבא שלי אוכל מאכלים לא כשרים. אני עד עכשיו לא בטוחה אם ביקש שרימפס וגנב לי מולים כי הוא אוהב את זה או שרצה לעצבן את אימא שלי בכוונה.

יהונתן הביע התעניינות יתרה בשרצים ואימא שלי רצתה להרוג אותו על שבכלל מעלה על דעתו. ואז הוא שאל - "אז למה למיכל מותר?" והיא ענתה - "אני כועסת מאד." ובין השורות התכוונה שבין כה וכה אני עושה רק מה שאני רוצה.

שולץ סיפר על תסריט שהוא כותב, שהיה לי מאד לא ברור. הוא מדבר על שבעה פרקים שעוסקים בהוויות בשוליים של ישראל. בהתחלה הוא לא כל כך ידע לענות אם זה יהיה דוקומנטרי או עלילתי, הצעתי לו מוקומנטרי. הוא לא אהב את הרעיון. בסוף זה התגבש לדוקומנטרי. הוא דיבר על דוקומנטרי אירוני, אני העליתי בדעתי שבוודאי יהיה מדובר בפיסה א-פוליטיקלי-קורקטית, אבל אני די בטוחה שהוא בעצמו לא כל כך בטוח על משמעות האירוניה.

חזרנו למלון ועליתי עם אבא שלי, האחים שלי ויוסי לבריכה. הבריכה היתה חמימה ולא הייתי בטוחה אם זה מהחום של השמש או מהפיפי של הילדים. שחיתי בערך 6 בריכות (די קצרות, משהו כמו 15 מטרים) ואז נמאס לי. נשארתי עוד במים כי הם היו חמים ואילו בחוץ נהיה קריר ולא היה לי כח לחפש מגבת. ב-7 נסגרה הבריכה, אז לא היו לי הרבה ברירות אלא להתעמת עם הקור.

בחזרה בחדר נכנסתי להתקלח. לקחתי איתי קונדישנר פסיפלורה של קרמה בבקבוק ישן של קרמה ספא וניל-קוקוס, אז השיער שלי מריח כמו וניל-קוקוס-פסיפלורה. בעיני זה ריח מאד מעורר ונעים. ישבנו וצפינו בחדר בחדשות, לגבי הפיגוע. שולץ חזר והשלישיה התחילה לנאום על סופ"ש נוסף בגרנד ביץ’. יש לי עוד סופ"ש לבד בבית של ההורים עם צ’וצ’ו. לפחות יש לנו קוואליטי טיים.

חזרנו הביתה ואז יצאתי אל בורלא. הלכנו עם דוד וגלעד לאכול סושי באונאמי. עד שנכנסתי לשירותים שם די התלהבתי מהרעיון של ל א כ ו ל ב א ו נ א מ י. השירותים היו ממש חשוכים ודוחים… יאק. אחרי זה התפריט התגלה כמגילה ארוכה מדי עם יותר מדי סוגי סושי שהחיך הישראלי ספק לא ראוי ספק לא בנוי לו. עד שכל אחד בחר מה שבא לו יצאה הנשמה, ולהכל שמות מסובכים אז אתה לא יודע מה בא במה. שבעתי רק אחרי 70 שקלים, מה שדי מדכא ביחס לעובדה שלמדתי לשבוע מסושי ב-35 שקלים. הסלמון היה אחלה, הטמאגו היה הכי מוצלח שאכלתי בחיי, הסויה היתה מצוינת, האדה מאמה היה פיצוץ, המיסו והטונה אכזבו, החשבון היה גדול מדי.

עכשיו חזרתי הביתה… עוד מעט אצטרך להעביר מזרן ומצעים והכל וללכת לישון מעל המחשב של אח שלי שעושה רעשים של גנרטור ביום רע מאד. אולי אם לא יהיה לי כח אני ארדם עם אימא שלי וזהו.

וניצחתי את בורלא 7-5 בתקן. מוהא!

עכשיו אני בחדר כושר, סיימתי את האימון (יש לנו פה חדר אינטרנט למתעמלים האינטרנטיים). עשיתי גם אירובי חצי שעה אז עכשיו אני בכלל במצב-רוח טוב. יש פה ריח לא נעים על אף המיזוג, אני מניחה שאלו הם אותותיו של חודש יולי. תיכף אכנס להתקלח, אני מקווה שהדוש האהוב עלי יהיה פנוי ואחרי זה אלך לאכול קצת סושי.

שבוע לא הלכתי, וחבל שכך. כל פעם אני מתעצלת ללכת ואני שוכחת איזה כיף גדול זה היי של אנדרופינים וסרוטונין. (בכלל, מאז שהפסקתי לתלוש שיער לא משתחררים לי מספיק אנדרופינים וסרוטונין, לא שהיה לי עודף גדול מסרוטונין טו בגין ווית’.)

הייתי עם אימא שלי במשרד, המשרד שלה ממוקם בבניין מגורים שאחד שלמד איתי בכיתה גר שם גם. "אחד", ממש. הבנאדם השקיע מאמצים אדירים במשך שנתיים כדי להתעלל בי. איפשהו אני תמיד שמה את זה מאחור, אבל נראה לי שאם אני אאלץ לתקשר איתו אני אשתין במכנסיים מרוב טראומה. הוא יצא לטייל עם הכלב ואני ישר נלחצתי. שלא שידבר איתי, לא שיתעמר בי כמו לפני 5 שנים (רק קצת פחדתי) אלא מהקיום שלו. איך לעזאזל אדם מצליח לגרום לך לפחד מהקיום שלו? אני מניחה ששנתיים של התעללות יומיומית במשך מספר שעות עושה את זה. אחרי זה כשהלכתי לחדר כושר הייתי צריכה לעבור דרך גינת שינקין. ראיתי אותו שם מטייל עם הכלב שלו אז עקפתי את הגינה והלכתי מסביב. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה… בכל פעם שאני רואה אותו ברחוב אני עוברת למדרכה השניה ובאופן כללי אני מרגישה כאילו עוד רגע אני אתעלף בכל פעם שהוא נכנס לרדיוס של ה-50 מטרים ממני. אני חושבת שאפשר להגדיר את זה כחרדת אמת.

אתמול אבא שלי והאחים שלי הלכו להופעה של רוקפור באוזן החדשה, בדרך חזרה, בערך בחצות, הם חזרו הביתה דרך קינג ג’ורג’. איזה ערס כבד עבר עם החברה שלו לידם והוא חשב שאח שלי, יהונתן, מסתכל לו על החברה. הערס מיד התחיל לחנוק את יהונתן ולצעוק עליו "מה אתה מסתכל", אבא שלי מיד יצא ותפס את הערס מאחורה והזמין משטרה. הפרחח מיד ברח והמפלצת ישראל, איזו הפתעה, מעולם לא טרחה להגיע. לאחר מכן הם פגשו בכמה חברים מהמשמר האזרחי שאף הם חיפשו אחרי אותו הערס שתקף קצת יותר למטה בקינג ג’ורג’ בנאדם אחר בשווארמה שלושת השובבים. זה עצבן אותי מאד. זה מעצבן אותי תמיד, אבל הפעם עוד יותר, כי מדובר באח שלי. אח שלי בחיים לא יטרח אפילו לירוק לכיוון איזו פרחולה (וחייבים להודות שרק פרחולה בררה היתה יוצאת עם ערס כזה) והוא כזה אשכנזי וילד טוב, אז כל כך ברור שזה על כלום. הבנאדם חיפש לפגוע במישהו, והחליט ליפול על אח שלי. אח שלי כמובן נכנס להלם וישר נהיה אבן. אנחנו מגיבים אותו הדבר כשתוקפים אותנו. גם אני קפאתי כשפעם חטפתי אגרוף, והמשכתי לא לזוז ולא להגיב גם כשנשאלתי אם אני בסדר וגם כשדיממתי את כל הלסת העליונה שלי על הרצפה. לקח לי קרוב ל-10 דקות לצאת מהקפאון וזו הרגשה מאד לא נעימה, כי מצד אחד באותו הזמן הראש נטחן בשאלה "מה לעזאזל עשיתי שזה הגיע לי" ואחרי כן רץ התקליט השרוט של "למה לא הגבתי".

אינאף אבאוט דיס פור נאו. אני חייבת מקלחת. לא עשיתי גם זקפי גו אחרי כפיפות הבטן ועכשיו קצת כואב לי. :/

לא נורא, הסושי יתקן הכל. D: