זו גרסה ישנה של המסמך! לחיצה על כותרת המסמך תציג את גרסתו הנוכחית.
לופטיק
גנב בן ארבע-עשרה בדרגה שלישית (Robber). משוחק על-ידי הקוקילפטילה.
הקוקילפטילה עוד לא כתב שום-דבר על הדמות שלו, אבל להלן מכתב שהוא כתב לדבש, העכברה שלו ז“ל:
כל כך אהבתי את טפיפת הרגליים שלך כשקפצת מכתפי ורצת
בעליזות עכברית. הייתה בך עליזות כנה, אמיתית, כאילו והיית העליזות עצמה.
אני נזכר איך מצאתי אותך בפעם הראשונה. כמעט וטבעת בנהר הצנוע שלנו. וכשראיתי אותך
אז נאבקת על חייך הבנתי איזה יצר אדיר הוא החיים. כמה בסיסי ונכון הוא אינסטינקט הנשימה.
בלי מחשבה משיתי אותך מיד וחיממתי לך טוסט גבינה צהובה. הזנב שלך קיפצץ מצד לצד ונדמה היה שיש לו
רצונות משלו, שהוא חיה נפרדת.
לא דיברנו אף פעם (הרי את לא יודעת לדבר ואני לא יודע לצייץ), אבל לך היה את הזנב ולי- את החיוך, וככה ידענו לתקשר. ההבנה שלנו היתה בסיסית, חיונית. היא הסתכמה בעצב, שמחה, רעב וצמא. ידעתי תמיד אם את שמחה, עצובה, רעבה או צמאה.
לא עניין אותי יותר מזה, הרי הכל הבלים.
את כל כך חסרה לי,
אני מתגעגע
לופטיק
נ.ב. את זוכרת את השיר ששרתי לך תמיד: שני בשקט על הכתף, שני ואל תאמרי דבר, היום חלף, עבר לו, שני בשקט על הכתף.
