ביקורת מאת גבריאל בן-הרוש חסון על 'שיבת המלך'
(ספויילרים!!)
אחרי שני הסרטים הקודמים, שהקשו על הקהל הרחב שלא קרא את הספרים להתחבר באמת לסרט, הגיע הסרט השלישי שעושה את זה נכון.
רוב השינויים שפיטר ג'קסון הכניס מסתיימים בסופו של דבר בצורה
מכובדת.
בשני סרטים הקודמים, מה שהכי הפריע לי היה העיוות שנעשה
לדמויות.
לשמחתי בסרט השלישי נעשה מעט צדק.
סופסוף פאראמיר חוזר
להיות פאראמיר האהוב של הספר, ולא העתק של בורומיר כמו בסרט הקודם, וגם אלרונד,
שלקראת סוף הסרט מפסיק לשנוא את כולם.
בעוד שינוי של הספר תיאודן צריך את העידוד
של אראגורן בשביל לקבל אומץ לצאת לקרב, אבל בסוף גם זה מסתדר.
גם גאנדאלף שמשחזר
את הסצינה מהסרט הראשון כשהוא מקונן לאראגורן על כך שאין תקוה ואפילו מזיל דמעה,
אבל גם זה נשכח ונסלח אחרי שהוא תופס פיקוד במינאס טירית.
כרגיל היו סצינות מרשימות (היסתערות הרוהירים) ונופים מדהימים
(הדלקת המשואות).
צוות השחקנים היה מצויין. בילי בויד (פיפין) הציג דיאלוגים
מרשימים ואלייז'ה ווד (פרודו) נראה מסכן אבל רק במידה.
דמותו של גולום קיבלה נפח (גם אם בשינוי מקומם מעט של הספר),
מה שנתן לאנדי סירקיס עוד מרחב להציג את יכולת המשחק המצויינת שלו וכמובן את היכולת
המדהימה של צוות האפקטים המיוחדים.
מי שלדעתי לא סיפק את הסחורה היה ויגו
מורטינסן (אראגורן) שגם הפעם הציג יכולת משחק רדודה שבלטה באופן משווע בטקס
ההכתרה.
הפסקול היה טוב,
למרות שלדעתי הוא לא התפתח מספיק ונשאר דומה מידי לשני הפסקולים
הקודמים.
הסוף הקיטשי שכלל נשיקה די לא במקום בין אראגורן וארוון הוא אחת
הנקודות הפחות טובות בסרט, אבל אין מה לעשות, שום דבר לא מושלם.
לסיכום, למרות יכולת
המשחק הרדודה של ויגו מורטינסן והסוף הקיטשי הסרט השלישי יצא יפה מאד, ויכול סופסוף
לעמוד כסרט בפני עצמו וכנראה גם להביא אוסקר.
