ביקורת מאת אילן אמינוב על 'שיבת המלך'
(ספויילרים!!)

ביקשו ממני לכתוב את חוויותיי מהסרט והחלטתי להיענות כמובן, אז הנה כמה התרשמויות ורגשות שחוויתי במהלך הסרט.

באתי לסרט עם רגשות מעורבים אחרי שזיכרון שני הסרטים הקודמים העיק והעיב עלי, הסרטים הקודמים לא היו לטעמי והם החסירו מחוויית הקריאה שלי את הקסם שאוחז בקורא.
כבר בתחילת הסרט נכנסתי לאווירה של מתיחות, לא היה לי מושג למה אני הולך להיכנס, ישבתי וצפיתי בסרט בנשימה עצורה.

יש לציין שהסרט היה משובח מאין כמוהו, הבימאי מחזיק אותך במתח בדיוק בנקודות הנכונות, ומשחרר אותך ממנו ע"י בדיחותיהם של גימלי ופיפין (השוטה לבית טוק הידוע) בדיוק בזמן שאתה כבר עומד להתפוצץ מהמתח.

הסרט גרם לי כבר בצפייה הראשונה לעמוד על סף דמעות, יש לציין שמעט מאוד סרטים גרמו לי לעמוד על סף דמעות ('נפלאות התבונה' היה אחד מהם), הקטעים המרגשים היו מהמשובחים בתעשיית הקולנוע.

הנה כמה קטעים שיזכרו אצלי לעד:

·        הקרב בשדות הפאלנור – פיפין שר, דנתור זולל ושובע, פאראמיר ושאר צבאו ניגפים.

·        הצתת המשואות – הנופים היו פשוט עוצרי נשימה, עצם האירוע הצית בי משהו.

·        רוהאן נחלצת לעזרת גונדור – מרי מת מפחד, תיאודן משלהב את הרוהירים.

·        קריאת 'מוות' של הרוהירים המסתערים.

·        אראגורן תוקף עם צבא המתים.

·        לגולס הורג את המומאקיל.

·        הכתרת מלך גונדור – אלסר!

ואלו היו הקטעים המוצלחים, היו קטעים שפשוט ריגשו עד דמעות, עזיבתו של סאם את פרודו גרם לי להרגיש כאילו אני עצמי ננטשתי, הפרידה הסופית של פרודו מעל סאם האריכה את הסרט ומתחה את סבלנות הצופים אבל הייתה מרגשת עד דמעות.

לסיכום: הסרט הוא אחד הסרטים שאני יכול לקרא להם יצירת אומנות קולנועית, הבימאי עשה את עבודתו ונתן לקהל הצופים את מה שהם באמת ציפו לראות בסרט בסדר גודל שכזה.