ביקורת מאת מיכאל גלר על 'שיבת המלך'
(ספויילרים!!)

יש להגיד שחיכיתי לסרט הרבה זמן לפני, אבל חשבתי שברגע שאני יוצא מאולם הקולנוע, אני הולך לקלל את פיטר ג'קסון עד שהלשון תכאב. לעומת הרבה טולקינאים אחרים, אני מאוד לא אהבתי את הסרט הראשון (וכמובן שגם לא את השני המאוד בינוני- למרות שאני צריך עדיין לראות את הגרסא המורחבת), ובמיוחד כעסתי על השינויים העקרוניים שהיו בסרט הראשון (במיוחד ארגורן החלש מאוד והמפחד להיות מלך).

לפני שנכנסתי לאולם הקולנוע אמרתי לעצמי (בקול רם) אלף פעם: "הסרט זה לא הספר ואל תנסה להשוות ביניהם", ולמרבה הפתעתי יצאתי מהאולם מאוד שמח, אולי בגלל שהסרט באמת היה טוב ואולי בגלל שהשכנוע שלי עבד. בכל מקרה, הסרט הוא פנינה אמיתית.

1. הביצוע הקולנועי- הביצוע הקולנועי וההפקה של הסרט נהדרים, הכל נראה ממש אמיתי והנופים מהממים. המוזיקה מצויינת והסאונדים טובים (אם כי לפעמים יש גליצ'ים בסאונדים), והיא מעבירה ממש טוב את הרגשות ואת המצב בסצנה. סצנות הקרב פשוט מהממות ומרגשות עד דמעות, והמצודות- מינאס טירית, מינאס מורגול (דיברו פה לרעה על ה*לייזר* שיוצא ממנה, אך זאת רק הקצנה וויזואלית של מה שכתוב אצל טולקין) נראות מצויין. בפן הזה של הסרט אני לא חושב שאפשר היה לעשות יותר טוב.

2.המשחק- רמת המשחק שונה בין דמות לדמות. איאווין פשוט נהדרת, ורק מבט אחד שלה אומר בדיוק מה היא מרגישה (למשל כשהיא מדברת עם תיאודן לאחר שהארגורן הלך לנתיבי המתים), וכך גם פיפין שהמבטים שלו כשדנתור מדבר עם פארמיר מעבירות בדיוק את ההרגשה הנכונה- התחושה של ההוביט הקטן בין כל האירועים הנוראיים. גם סאם מצויין, ובפרשנות של ג'קסון נראה כי הוא הדמות הראשית. אבל יש דמויות שלא יצאו כלל טוב- ארגורן מאוד חלש, ואין לו את אותה סמכותיות וכריזמה שהייתה לו בספר; פרודו יצא נמושה מכיוון שלא רואים כלל את הקונפליקט הפנימי הנורא שלו.

3. שינויים מהספר- למרות שהיו הרבה מאוד שינויים מהספר אל הסרט, הפעם לא היו שינויים מהותיים כמו שהיו בסרטים הקודמים. דיברו הרבה על השינוי של דנתור, אבל לדעתי זאת רק פרשנות, אולי פרשנות מוקצנת ולא ראיתי אותו כך, אבל בכל מקרה אני יכול לקבל את זה. שינויים אחרים היו שינויים עלילתיים שכן התאימו לרוחו של טולקין (לדעתי).

4. חסר\ לא מבוצע היטב- הסרט הוא סרט דרמתי ומאוד נוגע ללב, אבל מה שהכי חסר בו זה דיאלוגים. זאת לא הגזמה להגיד שאין בסרט דיאלוגים בכלל. בגלל כל הקפיצות, והפעולה הבלתי נגמרת כל הדיבור בסרט מבוצע באמצעות משפט אחד לכל דמות (מקסימום). בנוגע לדנתור דווקא, יש דיאלוג ואת זה אהבתי. בנוסף לכך כשיש דיאלוג, יש נטייה להוסיף משפטים בשפה יומיומית, אך גם להשאיר את השפה הגבוהה של טולקין. זה יוצר חוסר עיקביות בסרט ופוגע באמינותו, אפילו בשביל אנשים שלא קראו את הספרים. חוץ מהדיאלוגים, חסר גם את הרגשת הייאוש. חבר שלי שלא קרא את הסרט אמר- "למה סאורון ניצח בכזאת קלות", ובאמת עם כל הפירסום שעשו לסאורון כרשע האולטימטיבי, הוא ניצח בקלות מדהימה. יש פה ושם הרגשות ייאוש בסרט, כשבטוחים שסאורון הולך לנצח, אבל זה חסר. אני לא הרגשתי שום ייאוש בסרט, וזה מוזר בגלל שכל פעם שאני קורא את הספר מחדש אני מרגיש שוב את הייאוש הזה. חוץ מכל זה כמובן לאגולס הצליח לעצבן אותי מחדש, אבל בנושא זה אני לא חושה שאצל מישהו נשארה תקווה.

אבל בסה"כ הסרט ממש מצויין, אם כי יותר מדי ויזואלי ומהיר, ואני ממליץ לכל טולקינאי, וגם מי שלא קרא את הספר ללכת לראות אותו.