ביקורת מאת שירלי לירון על 'שיבת המלך'
(ספויילרים!!)
הביקורת שלהלן לא מצטרפת לגל התשואות ההמוני שליווה את הסרט השלישי. קראתם על רגעי הדרמה הסוחפים (הדלקת המשואות, הופעת הרוהירים בפלנור) ועל הקרבות העשויים היטב (בפלנור ובאוסגיליאת), קראתם כבר שאיאווין ממשיכה לתת "שואו", כפי שעשתה בסרט השני, ומאפיל עליה רק פיפין שמתגלה כשחקן ענק שמצליח לרגש אותנו בכל סצנה מחדש.
אבל מה אין בסרט? אין בו את אותה "נשמה יתרה" שנובעת מתוך אהבה עמוקה לטולקין וליצירתו. הסרט הראשון היה מחווה של ג'קסון לסופר ולסיפור וכלל סצנות שטולקין יכול היה לכתוב בעצמו ממש. ג'קסון הצליח להעביר את ההתרחקות של בני האדם מבני לילית מבלי להזדקק לכל ההסטוריה שמופיעה בסיפור. הוא גרם לאנשים לראות בפעם הראשונה בורומיר אחר – שונה ממה שהכירו קודם – ואנושי יותר. כשג'קסון שם בפיו של גאנדאלף את המשפט – "קוסם לעולם איננו מאחר - והוא גם איננו מקדים: הוא מגיע בדיוק בזמן!" - הוא מוכיח שיש לו הבנה דקה של הדמויות ואהבה לסיפור.
שימו לב שכל עוד רוח הסיפור עוברת, אני לא דורשת מחוייבות מלאה לעלילה. קיבלתי את הצורך בהדגשת דמותה של ארוון. דמותה לא חרגה מהדמות שברא טולקין ולהפך – היא שימשה מדיום להעברת הקונפליקט בין בני לילית לבני אדם והאירה את דמותו של אראגורן. לא הייתי מהמריעים לדמותו של גולום שהוצג כמן שדון קספר עם עיניים מתוקות, אבל קיבלתי את הפרשנות. הצטערתי שאחד השיאים של הספר השלישי - הקרב ההירואי של איאווין במלך המכשף - לא קיבל את הדגש הראוי לו, אבל זה איננו נוגד את רוח הסיפור. כטולקינאית לקחתי מהסרטים את מה שעניין אותי (והיה מה לקחת) והתעלמתי מהפרשנויות שלא דברו אלי.
אבל הסרט השלישי הלך רחוק מידי. זה מתחיל בפרודו ששולח מעליו את סאם במורדור (מה קרה לאחוות ההוביטים מהפלך? ומה על הידידות והאהבה של סאם ופרודו?) זה ממשיך בהצגה המרושעת של דנתור (האם זה אותו ג'קסון ששינה אצל כל כך הרבה אנשים את ההתייחסות לבורומיר בסרט הראשון, ושהוכיח שהוא מטיב להבין את שני האחים הגרסה המורחבת של הסרט השני?).
תאמרו – למי אכפת? סיפור בית הסוכנים מהווה בסך הכל קטע קטן מהסרט. תאמרו גם - אז מה אם פרודו שלח מעליו את סאם? הכל נסלח ונשכח בסוף, לא? תאמרו – סרט הוא סרט ויש לו קיום משל עצמו, בנפרד מהיצירה שעליה הוא מתבסס.
אבל זו טעות. ביד שמאלו קורא ג'קסון לסרט "שר הטבעות" ובימינו הוא מרוקן את הסרט מרוח הסיפור. מי צריך על הסט מומחים למבטא של שפת בני לילית (כמה מאיתנו באמת מבחינים בתוצאה?) כאשר הסיפור האנושי נרמס? כסרט, "שובו של המלך" הוא עוצר נשימה. אבל הוא כבר איננו מחווה לטולקין. אם הטבעת עובדת על הנקודות החלשות של כל אחד מאיתנו, הרי שג'קסון נכנע לפיתוי ולא עמד במבחן כשבחר להעצים את הדרמה ושכח שיש גם יצירה שהוא חב לה את התהילה.
ובכל זאת נותר שביב תקווה. בצפיה בגרסא המורחבת של הסרט השני, הרגשתי כמו גימלי ששכח את כל כעסו על ההוביטים לאחר הארוחה והמקטרת באייזנגארד ההרוסה. (אם לא ראיתם עדיין - מומלץ!) הכעס היה-כלא-היה משום שהגרסא המורחבת מעניקה חווייה אחרת לחלוטין לסרט השני והופכת אותו לסרט שלם שבו הדברים נוגעים בנו. למרות שהתקווה דלה, יש לקוות שלפחות בגרסא המורחבת של הסרט השלישי יתקבל אותו אפקט.
