קאליבן - דמיון

נסיך האפלולית

פעם הוא היה שקר, היום הם דמיון. בעצם, פעם הם היו זוג תאומים. מצד האב נצר לאיזו משפחת אצולה אוסטרו-הונגרית. מצד האם יורשי העצר של ממלכת הפיות. אומרים שאחד מהם מת כשהם היו צעירים, בתחילת איזו מאה, ושהשני החזיר אותו. או לפחות עשה כאילו. אף אחד לא יודע בדיוק.

ככה או ככה, זכרונות הם אשליה. קאליבן חי בסוג של ערפל. העתיד והעבר רחוקים ממנו, כמו צעצועי ילדות. היום הוא חי בישראל, יחד עם אחותו. יחד עם המשפחה השלישית שלהם.

כשהוא לא עסוק בלהיות אחד עם אחותו, קאליבן הוא גיבור. הוא מציל עלמות במצוקה, נלחם ברשע ודואג לקרוביו. הוא יודע שפעם המצב היה הרבה יותר גרוע. הוא מעריך את זה. והוא ישמור על זה.

שו"ת

חצי בן-אדם

שמפו טבעי כזה, מסלק סוכר וחומצה בורית, מתוק וקטלני ובכלל לא מה שחשבת כשקנית אותו.

משהו מאד וירטואלי. משחק הרפתקאות חצי פסיכדלי שנראה כמו הרפתקאת סולו מוטרפת עד שבסוף אתה קולט שזה ממורפג ושכל החפצים הדוממים מסביבך משוחקים על-ידי שחקנים חיים.  

מוגו.  

להציל עלמה במצוקה זה מאד מוסרי. לסרב להציל עלמה במצוקה כשביכולתך לעזור לה זה מאד לא מוסרי. לתקוע אח“כ את העלמה בשלישיה פרועה עם הדוד הקוקסינל שלי עד שהיא לא מסוגלת ללכת זה לא קשור.

אני הולך ביער, פוגש עלמה במצוקה ומציל אותה מהמכשפה/תפלץ/ רובוט ענק שמציק לה. היא לא יכולה לעזוב את שירותו כי הוא מאיים על אחיה/מולדתה/שלמותה המוסרית, אבל אני הכחדתי/פוצצתי/הערמתי עליו ושיחררתי אותה ממחויבויותיה. ואז פגשנו את דוד שלי.

אני מוצלח מאד בצד התבוני. צייד, לוחם, אמן, שחמטאי ורב-שגל. אני קל דעת והפכפך, קשה לי לרכז את מאמצי, ואני תמים בצורה מפתיעה.

אחותי. כשאחד מאיתנו מת, האחר יצר אותו מחדש, מדמיונו. והאחד, עשה את כל הדרך מארץ המתים כדי שלא לזנוח את אחיו/אחותו. אנחנו עושים כאלו דברים עבור האחר, כי אנחנו ללא ספק, בלי שום פרופורציות, הדבר הכי חשוב בחיים שלנו.

בדרך-כלל העולם מציית ונכנע, אבל לא בלי מאבק. ומעשה שהיה, כך היה.  

אלהים מת. הוא יצר אותי מאפרו, אז למרות שהוא מעולם לא פגש אותי, יש לי סיבות להאמין שהוא החשיב אותי לסוג של אידיאל. אני מרחם עליו ומתעצב כשאני חושב על סבלותיו.