Game

דף זה הוא דף לקריאה בלבד. ניתן לצפות בקוד המקור שלו, אך לא ניתן לערוך אותו. ניתן לפנות למנהל הוויקי אם לדעתך נפלה טעות.
ביאליק החל בכתיבת "אלוף בצלות" בהומברג שבגרמניה כבר ב-1923:

"הומבורג. אביב מוקדם של שנת 1923. הבוקר שבתי מורשה. בבואו אלי אני רואה תיכף, כי אין ליבו טוב עליו, ואני מושך אותו אל החורש לטיול. בצאתו הוא שוב רומז על 'יסורין מכוערין', - ביטוי שהיה שגור בפיו כל פעם שגל חיים עכור עמד עליו - והלא גל זה עמד גם עליו לעתים קרובות מאד.

אך האביב הדרומי מלא רוך לא ישוער. ריח סגליות דק מרחף על פני היער, והאור זולף דרך הענפים כה שאנן - אור של ערב-פסח ובהירות זו של נוף המאין. ככל שאנו מעמיקים בחורש, הוא נעשה בדוח יותר. מתעורר בו יצר-היער הילדותי, ואני רואה שהרוח הקשה עוזבת אותו. כשאנו יוצאים מן היער אל נוף-האפרים הרחב, שכולו רוחץ בשמש ונקוד פרחים צבעונים, הוא כבר אחר כולו. הוא מפזם, מחקה איזו ציפור פטפטנית, ולבסוף יושב על-פני הדשא החם, ואומר:

- הבאתי לך משהו מבדח. עוד לא נגמר. אבל חפץ אני שתקרא את הפרקים שכתבתי.

הוא מוציא מכיסו צרור דפים כתובים באותיות ידו המלאות חן ומתחיל קורא את מחציתו הראשונה של 'אלוף בצלות ואלוף שום'. הוא קורא ושוחק תוך כדי קריאה, כמנהגו, אבל ההומור הגדוש, חריפות הבטוי ואמנות החרוז שאין דומה לה מרעישים גם מתוך קריאה חטופה וטרופה זו.

- יש לו מעלה גדולה ל'אלוף בצלות' שלך - אני אומר לו - שהוא נותן תיקון לכל [[מקאמה|הסוג הספרותי הנשכח הזה]] של ספורים בחרוזים שהיה נוהג בתקופת ספרד-ערב ולאחריה. רק עכשיו, לאחר חרוזים אלה, אני טועם טעם גם בהם.

- אבל 'אלוף בצלות' נכתב גם בכוחם, בסיועם. אין לך צורה ספרותית, איזה 'נוסח' שהוא, **שאינו עשוי לשמש יסוד לביטוי חדש** (ההדגשה במקור, ר"ל). חושבים, שהיצירה זקוקה לצורות חדשות דוקא. אבל אין יסוד נאמן ליצירה כחידושה של צורה ישנה. אין כובש כצירופם של חדש וישן. ברם, נכון גם מה שאמרת: צירוף זה מחזק גם את הישן. כל יצירה, שאינה מנוערת כולה מן המסורת, מתחזקת מן המסורת ואותה שעה **מחזקת גם אותה**." (יעקוב פיכמן, סופרים בחייהם, ביאליק 2 ג')


**יופי של קטע הביא לנו פיכמן החנפן הזה. אני חייב להביא לכם את הקטע שביאליק מספר לראבידוביץ שפיכמן הוא נודניק. שכחתי איפה זה.**

הוצאת הספרים שבבעלותו עמדה בפני קריסה כלכלית, וביאליק ניסה להציל אותה ולהעבירה לארץ ישראל: 

"לפני פרידתנו התחיל שואל אותי אם אני רוצה לנסוע לא"י. אמר: אני מרגיש כי אין כאן בסיס. אעלה בסוף הקיץ לא"י. זורעים אנו כאן וזריעתי אינה נקלטת. אנו חורשים רק חצי טפח אדמה. רמזתי לו על תנאי ההדפסה הקשים בא"י, אמר: כמובן אילו יכולתי הייתי עולה לפני זמן - היה זה חטא גדול, בין שהייתי מפסיד קפיטלים שלי ובין של אחרים - היה זה עוול. כעת צריך להתאמץ. סבלנות. אינני רוצה לחיות חיי רווחה, מימי לא חייתי חיי רווחה. אני רוצה לחיות חיי מנוחה ועבודה, עבודה מתוך נחת רוח."  (שמעון ראבידוביץ, שיחותי עם ביאליק). 

כחלק מהמאמץ הזה הוא עסק בההדרה של שירה עברית מימי הביניים, ובחיבור יצירות ילדים, מקוריות ושאולות. באותו הזמן היצירה כללה רק את "אלוף בצלות", ללא החלק על בן המלך השני, והייתה שונה למדי מהגרסה הסופית. את הגרסה הסופית, ואת החלק השני על "אלוף שום", כתב ביאליק ב-1927 כשהיה בחופשה קצרה בכפר-הילדים על שם מאיר שפיה. 

כך הוא כתב לפיכמן במכתב מה-8 בנובמבר 1927:

"בימי שבתי המעטים (18 יום) בשפיה נחתי מעט וכתבתי את השיר העממי הידוע לך (לחובר מפרש: 'לבנות שפיה' - ר"ל), שלוש אגדות חדשות על שלמה המלך וגמרתי את הבדיחה החרוזית, הידועה לך גם היא (לחובר מפרש: 'אלוף בצלות ואלוף שום' - ר"ל). צר לי מאד על קוצר ימי המנוחה. אלו ארכו מעט, מי יודע עם לא הוספתי על הדברים ההם כהמה וכהמה." (אגרות, ד' עמוד כ"ב).

כפר הילדים על שם מאיר שפיה הוא אחד המקומות המיוחדים בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוקם שם בית ליתומי המלחמה, וממנו צמח מוסד חינוכי שקיים עד היום.  

כאן אני רוצה צילומים יפים, כמו [[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3202937,00.html|כאן]].

הזמן שבילה ביאליק במאיר שפיה גרם לו אושר כה גדול, שהוא כתב לבנות הפנימיה [[http://benyehuda.org/bialik/bia120.html|שיר תודה]], ואת המכתב הנוגע ללב:

"ילדים יקרים! קבלתי את מתנתכם היפה ליום הולדתי. המראות היפים של כפר הילדים הנתונים בתוך אלבום החיו בלבי עוד הפעם את זכר הימים הנעימים, אשר בלינו, אני ורעיתי, בחברכם ובחברת מוריכם בימי הקיץ העבר. היו ברוכים לי, ילדות וילדים יקרים, גם על העונג שהמצאתם לי אז וגם על זה, שגרמתם לי הפעם במתנתכם הנאה ובברכותיכם היקרות לי. אני ואשתי מביעים לכם את תודתנו על הזמנתכם החביבה לעתיד ונקוה, כי הימים הבאים עוד יהיו טובים ונעימים מן הראשונים. בבקשה למסור בשמי ובשם אשתי את ברכתי הנאמנה לכל חבריכם וחברותיכם ולכל מוריכם ומורותיכם. שלום, שלום וברכה. באהבה רבה" (אגרות, ד' עמוד נ"ו)   

מלבד להיעדרו של אלוף שום, קיימים שני הבדלים גדולים בין הגרסה המוקדמת שנכתבה בגרמניה לבין הגרסה הידועה לנו היום. 

בגרסה המוקדמת מקבל בן המלך כתמורה לבצלים מטבע זהב אחת, עשויה פיתוחי חותם כמשקל הבצל, "מוניטין מעשה שרד", ועליה חקוקים "דמות בצל מזה ובן מלך מזה". זיוה שמיר משערת שביאליק התייחס בקריצה לכך שערך המארק הגרמני פחת כל כך באותה תקופה שהיה שווה פחות מבצל. 

ההבדל השני הוא בתיאור ההמון שמקבל את פניו של בן המלך:
"והיה מדי יסור בן המלך אל אחת הערים - וקפצה על יושביה שמחה בלי מצרים, עשרה קבים שמחה לגלגולת, ושמח גדול וקטן, למאיש ועד תרנגולת, והשליך איש איש את כלי מלאכתו, הגלב את תערו והחייט את מחטו..."

"ובעלות עוד קול מצהלות התרועה, ובאו פתאום השוטרים במקל וברצועה, ופקעו בשפעת העם ושיסעוהו..."

**למצוא את הטקסט המקורי ולהביא בשלמותו! ** 

לזיוה שמיר המלל המקורי מזכיר תמונות של פולחן אישיות בגרמניה הנאצית. 

----
הלל ברזל ("שירת התחייה, ויהי היום") טען כי הבצל והשום מקרבים את העלילה לנוסח הבישול היהודי, וכי האנטישמיים נקראו דרך הלצה 'אנטישומיים'.

מצאתי אצל Hans F.K. Gunther, אחד "המדענים" הראשונים שהגדירו בכתב את ארכיטיפ היהודי השנוא, שליהודים ריח מיוחד, "odor Judaeus", שנובע, לפיו, מהיגיינה ירודה (שים לב לסימטריה!), ומחיבה עתיקת יומין לשום. הוא מביא לכך הוכחות מהתלמוד (אבל לא הצלחתי לאמת). (Rassenkunde des judischen volkes, Hans F.K. Gunther, p. 257).

 --- //[[ריש_לקיש|גדזוקוס ארכיליסטימוס]] 2006/06/17 13:20// 

----

בהקדמה ל-"כל כתבי ח"נ ביאליק" שיצא ב-1952 בדביר כתב פיכמן כך:

"אף הבדיחה הפשוטה 'אלוף בצלות ואלוף שום', מין משל עם מוסר השכל, שאפשר לספרה במלים ספורות ולא יהא חסר בה כלום, נהפכה במגע הפלא של עט ביאליק לרקמת צבעים גדולה, ליריעה אפית רחבה שופעת שחוק ועליות אין קץ - למשהו, שיש בו מהתפרצות החדוה שבמשחקי עם, התובעת חריפות לשונית בלי סוף וחרוזים מרנינים בלי סוף. את ההפרזה שבראייה הולמת ההפרזה שבבטוי, - זאת התרוננות שבניב, שעשתה את 'אלוף בצלות ואלוף שום' ליצירת-מופת, שהחיתה בחנה והבליעה בחנה את כל הספרות הגדולה של ספורי השעשועים המוחרזים מן התקופה הספרדית, ששמשו לה דוגמה.

נמצאו כאלה, שהיו מגנים את ביאליק על עושר נפרז זה, שבזבז על 'דברי הבאי' כאלה. אלה לא הכירו את איש-ההומור שבביאליק. לא ידעו, שהתעוררות זו של חדוה, של צחוק בפה מלא, היתה גדולה בקרבו לא פחות מן ההזדעזעות של המוכיח; לא ידעו, שהשמחה בלי-מצרים תבעה והצדיקה מלאות-ביטוי זו, משום שגם השמחה היתה לו צורך עמוק שבנפש, וההומור - דבר שבקדושה." (יעקב פיכמן, כל כתבי ח"נ ביאליק)

 --- //[[ריש_לקיש|גדזוקוס ארכיליסטימוס]] 2006/07/22 09:24//


----

ב-10 בפברואר 1928 ביאליק מוסיף נ”ב למכתב ששלח לעגנון, בזו הלשון:

“נ. ב. שלום וברכה לאסתר ולילדים, מצרף אני לברכה זו שתים ממחברותי האחרונות. יקראו הילדים ויתענגו”.

ב-28 בפברואר ביאליק שוב כותב:

> יקירי עגנון! הפעם רואה אנכי, שכחך יפה בחרוזים מכחי. יישר כחך וירבה חילך, ויהי עמך אלך, ואני העני והחלכה, אסורה מן החרוזים ואלכה, ובפרוזה פשוטה כוחי אנסה, ואכתב כמוך סיפור המעשה, אולי אצליח - א קשיה א מעשה! \\
> ואשר ל’קיקיון דיונה’ ושיר השירים לרשב”ג הוצ’ שניאור זק”ש, חטוף וקנה בשבילי, אף כי המוכר רבה במחירם. מה לעשות לאנשי החמס? \\
> והנני המנשק אותך ואשתך וילדיך (אשתך - אגב גררא נקטינא) \\
> ח. נ. ביאליק \\
> נ. ב. שלום לך ר’ שלמה מרדכי! (אביר: הבן של עגנון) מכתבך יפה, אי, אי, אי, והציור נפלא, ממש כמו חי. עכשיו די לי לכתוב, די, כי השעה מאוחרת ואין לי פנאי. היה ילד טוב אמן, הלואי!” 

אבל כנראה הכוונה דווקא למכתב הזה:

>לאסתר וש”י \\
>מוגש שי \\
>כ”א שבט, תרפ”ח (12 בפברואר 1928 - ר"ל) \\
>אלוף בצלות ואלוף שום \\
>על שום מה? - על שום \\
>שכן משפט כתיבה ודרכה; \\
>הכותב בין גברא לגברא \\
>באתרא דלעיל בשרא וכורא \\
>יעיל ירקא \\
>(תל אביב תרפ”ח)

(שתי השורות האחרונות הן כנראה טייק-אוף לא ברור על “היכא דעיל ירקא ליעול בשרא וכורי” (מ’ שבת, קמ) - בעברית “היכן שנכנס ירק, יכנסו גם בשר ודגים” ובפולנית “תאמין לי שאתה יכול לאכול אוכל טוב ואמיתי במקום שטויות”.

אבל מה הבדיחה ב”היכן שייכנסו בשר ודגים, יכנס גם ירק”? האם ביאליק אומר “אם אהבתם את היצירות המשמעותיות שלי, תוכלו לסבול בשקט גם את הקשקוש הזה?” 

**העתקתי ממקומות אחרים**

 --- //[[ריש_לקיש|גדזוקוס ארכיליסטימוס]] 2006/08/27 18:46//
Game

כלים של משתמש

כלים של אתר

כלים של דף
