“ארבעה הם קטני-ארץ; והמה, חכמים מחכמים: הנמלים עם לא-עז; ויכינו בקיץ לחמם: שפנים עם לא-עצום; וישימו בסלע ביתם: מלך אין לארבה; ויצא חצץ כלו: שממית בידים תתפש; והיא, בהיכלי מלך:” (משלי ל' כ“ד)
“אסור לשאול בעל אוב או בעל יידעוני… ודברים האלו - כולן, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות, כדי שיינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל, שהן חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים אלו…” (משנה תורה לרמב”ם ספר המדע הלכות עבודה זרה י“א)
מקור הביטוי “חכמים מחוכמים” הוא ללא ספק במשלי, במשמעות של “בעל תחבולות”. ביאליק השתמש בביטוי באירוניה בסיפוריו על חכמי חלם, והתמונה שהוא מצייר בפנינו באלוף בצלות ואלוף שום משקפת תמונה דומה בסיפור “תחבולה כפולה”, שנגנז על ידי ביאליק ולא יצא לאור עד אחרי מותו. בסיפור הזה תושבי העיר חלם מתעוררים בבוקר ומגלים שהעיר כוסתה שלג. השלג הלבן והצח כל כך יפה בעיניהם, שחבל להם לקלקל אותו במרמס רגליהם.
“באו והתיצבו לפני שבעת טובי העיר, החכמים המחכמים היושבים ראשונה במזרח ואמרו: - רבותינו החכמים המחכמים! אתם ידעתם את כל התלאה אשר השביענו הרפש בימי הגשמים, קצנו בחיים! ועתה ראו, נתן לנו אלהים בחסדו את השלג, והשלג צח ותמים, ואין בו פגם. הבה נתחכמה אפוא ונדעה מה נעשה לשלג ולא תרמסהו רגל.”
החכמים יושבים על המדוכה שבע שעות ושבעה רגעים, ולבסוף מחליטים לשלוח את שמש בית הכנסת שיודיע לכל העיר על עוצר מוחלט, אין יוצא ואין בא. וכדי שהשמש לא ירמוס את השלג, הם מצווים על ארבעת שומרי העיר לשאת אותו על כתפיהם.
אם הרמב”ם השתמש בביטוי מתוך אירוניה אם לאו,ניתן רק לנחש.
— גדזוקוס ארכיליסטימוס 2006/07/01 11:32
