Game

דף זה הוא דף לקריאה בלבד. ניתן לצפות בקוד המקור שלו, אך לא ניתן לערוך אותו. ניתן לפנות למנהל הוויקי אם לדעתך נפלה טעות.
====== סשן אחד-עשר - לרכב על ההוביט הפראי (14/4/06) ======

עובר שבוע, והופה, ארבעתנו נפגשים אצל חמון, כאילו ככה זה, כאילו באופן טבעי אנחנו באמת משחקים כל שבוע. ממש תור זהבצ'יק.

===== Up, Up and Away =====

הנחנו את הגיבורים הקטנים שלנו אחרי שהם (הקטן שבהם, ליתר דיוק) מגלים להוביט תמים ושיכור את [[060309#hsvd_hshny|הסוד הנורא שלהם]]. הסוד שכל מי ששומע אותו נחטף למרומים ולא נראה שוב לעולם. הסוד שקטל, בינתיים, את [[דאגוברט הינטרבון]], את [[060228#smym|פיקו]] ואת [[דבש]].

אולי החלק הנורא מכל הוא שההוביט המסכן מבין בדיוק מה קורה סביבו. בכל האמור בפיזור ערפילי שכרות, אין לאימת המוות שום תחרות, ועיניו של דרן מצטללות חיש-מהר כשהוא מביט באימה לכל הכיוונים. הוא כל-כך מפחד שאין לו אפילו זמן לתקוע מבט מאשים בגינזו, שבלאו-הכי מפנה את עיניו הצידה בזוועה בעוד הריח המתקתק מתחזק והולך.

לופטיק, היחיד שלא שתה, הוא הראשון שמתעשת. "תחזיקו אותו חזק!" הוא אומר, ושולף חבל חזק מאחד השקים. גינזו רץ ונאחז בדרן, טר כורך את זרועותיו הכבירות מסביב לשניהם, ולופטיק ממהר לשזור קשר גנבים כפול מסביב לארבעתם. גופו הקטן של דרן מתחיל להרטיט ולהמשך בכח טמיר כלפי מעלה. טר מנסה לקרקע אותו, אך כל מאמציו עולים בתוהו והחבילה המרובעת ממריאה וטסה דרך תקרת החדר שמתנפצת בקול "קראק" עליז.

החבטה עזה כל-כך שארבעתם מאבדים את ההכרה לכמה שניות, וכשהם מתעוררים הם מוצאים את עצמם קשורים להוביט מפרכס די גבוה מעל [[סילברשור]]. לופטיק מאושר - מבחינתו הוא הולך למצוא את דבש, אבל טר וגינזו ודרן בפירוש נמצאים הרבה יותר גבוה ממה שהם היו רוצים. המצב, איך לומר זאת, רחוק מאידאלי. חמון אפילו מתוודה שנראה לו כאילו רגש האשמה של גינזו גרם לו להקריב את חייו ברגע של רפיון שכלי (אני עושה כמיטב יכולתי לטפח את התחושה הזו). החגזר פשוט מניד את ראשו בעצב מצד אל צד.

{{  howhigh.jpg  |ככה גבוה}}

נהיה קר. רוח. האדמה נעלמת מן העין. הסוף - כך נראה - קרוב. ואז פתאום השמיים נפתחים. כמו פרח. כמו אישה. משהו זז ומשהו נחדר ופתאום הם רואים אדמה קרוב מתחתיהם. אדמדמה, רכה, מזמינה. הזדמנות אחרונה. וגינזו לא מחכה להזמנה שניה. הוא עוזב את דרן, מחליק דרך הקשר, וצונח למטה. טר, שלא רוצה להשאיר את גינזו הקטון לבד, מחרה-מחזיק אחריו בצניחה חופשית, וברגע שהוא משתחרר מהקשר אין יותר מה שיהדק את דרן, וההוביט המפוחד ממשיך לטוס למרומים לבדו. לופטיק עוד מנסה להאחז בו, אבל אני אומר לו שזה בלתי-אפשרי ושהוא נופל למטה. הקוקילפטילה קצת מתרגז ומאשים אותי בכך שאני מוביל אותם באף.


===== ים האבק =====

אחרי נפילה קצת ארוכה מדי, שמעוררת בשלושה חששות עמוקים באשר לסיכויי ההישרדות שלהם, האדמה פוגשת אותם ברכות מפתיעה. מין חול אדמדם, אבקתי, שעולה סביבם בעננה גדולה. עוד לפני שכולם מתאוששים, לופטיק טורח להבהיר לגינזו שהוא ברוגז איתו כי הוא קילקל את הסיכוי שלו למצוא את דבש. גינזו מנסה להסביר ללופטיק שזה היה אינסטינקט גמדי בריא, ושגמדים לא נועדו לעוף. טר אומר משהו על זה שלופטיק סתם מרגיש אשם, כי הוא זה שגילה לדבש את הסוד ובכך חרץ את גורלה, אבל משום מה האבחנה הזו לא מעודדת את לופטיק כהוא זה.

אין שום-דבר חוץ מחול אדום מסביבם, אבל לופטיק מבחין בחולית תלולה וגבוהה במרחק והשלושה שמים פעמיהם אליה. הם מטפסים בשתיקה במשך שעה ארוכה מאד. למעשה, הם מאבדים קצת את תחושת הזמן, ולפרקים הם מוכנים להישבע באמת ובתמים שהם מטפסים על התלולית הארורה הזו כבר כמה ימים (בעיקר גינזו ורגליו הקצרות), אבל שלושתם כל-כך זועפים שהם מבכרים לטפס מאשר לדבר. למרבה המזל, אחרי נצח קצר הם מגיעים לפסגה, ואז הנוף המרהיב משכיח מהם לחלוטין את העייפות והכעס.

הרחק הרחק מתחתם נפרש משטח עצום של חול אדום, והשמש מנצנצת על התלוליות שבו כמו על גלים בים. בתוך הים האדום הזה קבועים איים, ועל האיים ערים קטנות ויישובים שנראים כמושבות נמלים מהגובה הזה. ואז טר מצביע על אחד האיים ואומר "אני לא מאמין! זה האי העגול! האי שהינטרבון סיפר לנו עליו! ובמרכז שלו יש מגדל!" ובלי לבזבז רגע נוסף (שהרי הוא מכיר כבר יפה יפה את שני חבריו למסע) הוא פוצח במסע הארוך אל האי העגול.

הפעם נעשית להם קפיצת הדרך. לפני שהם מבינים מי ומה הם כבר בתחתית ההר, ואז הם חולפים על פני איזה כפר, ועל פני עוד כפר, ואיזה חורש, ואיזה עץ עם ציפור ענקית, ואיזו עיר קטנה, ואז הם שם, באי העגול עם המגדל האדיר המתנשא במרכזו, פוסעים לתוך פונדק, ובשיא הנון-שלאנטיות שואלים את המוזג איפה זה "הארכיפלג((קבוצת איים))".

"כאן זה הארכיפלג", משיב להם המוזג. "הארכיפלג של ים האבק".

"והאי העגול?" מקשים שלושת האווילים פה אחד.

"אתם נמצאים עליו", עונה המוזג בתמיהה.

"ומגדל הקוסמים שבמרכז האי, הו מוזג רב חסד, היכן, במטותא, נוכל למצוא אותו?"

"במרכז האי"...

בחיי שלפעמים הם מדאיגים אותי.

===== המגדל המתעתע =====

השלושה יוצאים החוצה ושמים פעמיהם אל המגדל המתנשא במרחק. ככל שהם הולכים יותר כך הם מבינים שהמגדל רחוק יותר - וגדול הרבה יותר - ממה שנראה בתחילה. הדרך אינה ישרה, שוב ושוב הם נאלצים לפסוע לתוך סמטאות צדדיות, ואז, כשהם כבר כמעט מגיעים, הם עוברים מאחורי איזה עץ שמסתיר להם את הנוף והמגדל הולך להם לאיבוד. אז הם מסתובבים קצת בחוסר טעם עד שלפתע הם שוב רואים את המגדל, אלא שהפעם הם בצד השני שלו. הקונץ הזה חוזר על עצמו כמה פעמים, ובדיוק כשהילדים מתחילים להתעצבן טר מגלה שהקיר עליו הוא נשען בתסכול שייך למגדל הכי גדול שהוא ראה בחיים שלו.

הם ניגשים אל זוג דלתות העץ האדירות שחוסמות את הכניסה הראשית. שני השומרים מצידי הדלת מסבים את עיניהם מהם, כאילו הם לא רוצים לראות אותם. גינזו מנסה להגיע אל המקוש, ונסיונות הקיפוץ העקרים שלו נוגעים ללבו של טר עד כדי כך שהוא מניף את ידידו באוויר ועוזר לו להקיש. רגע של המתנה עובר על רקע הד הנקישות המסרב לגווע, ואז שתי הדלתות נפתחות - כאילו מעצמן - ומאחוריהן מופיעה דמות ענקית של קוסם מגודל צפורניים, פרוע עיניים וחד ניבים. שיערו אפור ופרוע וכמעט מסמורטט, בדיוק כמו הגלימה שלו. הידיים שלו ארוכות מדי, מגיעות כמעט עד הרצפה. הוא פונה אל השלושה בדברים, אלא ששפתותיו אינן זזות וקולו רועם בראשיהם: "מה אתם רוצים?"

טר מניח את הגמד על הקרקע ומכחכח קצת בגרונו. "יש לך כאן אולי ספר הירח?"

גביני עיניו של הקוסם מצטמצמים משהו, ואז ידו נשלחת במהירות שלא היתה מביישת צ'יטה במכונית מרוץ ופוגעת בגינזו הזעיר, בדיוק איפה שכואב לו [[060105#rshah_ahtyq|מהפגיעה של השלד הנורא]] בדנג'ן. גל-הדף מתפשט מנקודת הפגיעה והודף את שלושת הילדים צעד או שניים אחורה, ואז הדלתות נטרקות בכח נורא מבלי להשמיע קול.

{{towerofbabel.jpg|טר והמגדל}}

"זה לא עבד כל-כך טוב", מציין לופטיק. "צריך למצוא דרך אחרת".

טר רוצה לפרק את הדלת, אבל לופטיק מראה לו מין חלון בגובה חמשה-עשר או עשרים מטרים מעליה ומסביר לו שמשם שופכים שמן רותח על אנשים שמתייחסים לדלת בחוסר כבוד. לעומת-זאת, לחבל בו הם היו קשורים לדרן עוד מחובר קרס טיפוס (ציוד גנבי בסיסי), ולופטיק משליך אותו - תוך התחמקות מסיורי שומרים מסביב למגדל - לתוך אחד החלונות ולפני שאני מספיק להגיד "דארלית' הינטרבון" שלושתם כבר בתוך המגדל. אי-אפשר להתווכח עם הקוביות.

===== פופיק של ארכיטקט =====

כמובן שאין לאף-אחד מהם מושג איפה נמצא ספר-הירח, אבל זה לא עוצר אותם מלחטט בסביבתם המיידית. לופטיק מגלה גומחות אפלות הקבועות בקירות. הוא מתחיל לבדוק אותן באופן שיטתי כשהוא מוצא באחת מהן פסל מתכת של לוחם אימתני. בטבור הפסל קבועה אבן-חן גדולה, ולופטיק מתמהמה מעט מאד לפני שהוא משלח לכיוונה את אצבעות הגנב החמדניות שלו, אבל ברגע שהאצבעות מתקרבות מספיק נדלק בתוך האבן מין נגה אדמדם וקול חריקה נורא מהדהד בחדר - הפסל מתעורר לחיים.

{{irongolem.gif|גולם מתכת מאיים עם אבן-חן בפופיק}}

השלושה נסוגים מיד למבנה קרבי, לופטיק מאחורה, עם הקשת האופקית, לפניו טר, מנופף בחרבו הממזרית, ולפניו - הרבה מתחת לאבחות החרב הקטלניות שלו - גינזו, שמוכן לרסק את בהונותיו של הפסל לאבק בשני הגרזנים הקטנים שלו.

ראוי לציין שמבחינתי הפסל הוא יריב מושלם לילדים: הוא חזק, עמיד למדי בפני חבטות, וחשוב יותר - עמיד לחלוטין בפני שיקויי קסם, שהפכו זה מכבר לנשק החביב על הילדים (ר' [[051223#ahnn-gmd|הקרב נגד האורקים]] וכמובן [[060110#mnqym_at_hdng_n|הקרב נגד הפודינג השחור]]), ואכן, במשך שניים או שלושה סיבובים הם לא מצליחים לגרום לפסל שום נזק (מלבד שריטה אקראית על השריון), וטר נחבט פעם או פעמיים בזמן שלופטיק נעלם אל הצללים ומתגנב אל הפסל מאחור. אני מצפה שלופטיק ישתמש באחת היכולות הגנביות המיוחדות שלו: דקירה מאחור, מהלך שמעלה מאד את סיכויי הפגיעה ומכפיל את הנזק הנגרם; אבל במקום זאת הוא גוחן לרצפה, מעביר את ידו בין רגליו של הפסל, אוחז באבן-החן הקבועה בטבורו ומושך בה משיכה עזה.

גלגול הפגיעה שלו מוצלח, אבל אני מנסה לתת לפסל שלי עוד סיכוי. האבן מחוברת לפסל בחזקה, ולופטיק גנב חלוש, אז אני מעביר לקוקילפטילה קוביה בת עשרים צדדים ופוקד עליו לנסות ולגלגל מתחת לניקוד הכח של הדמות שלו, כדי לראות אם הוא מצליח לנתק את האבן (ניקוד הכח של לופטיק הוא שמונה, ולגלגל מתחת לשמונה עם קוביה בת עשרים צדדים זה לא קל), אבל הקוקילפטילה מגלגל שתיים בכלל בלי להתאמץ והאבן מתנתקת. אכן, אין עצה ואין תושיה כנגד חמדנותו של גנב.

הפסל קופא באמצע התקפה ונוחת אל הרצפה בקול קרקוש עצום. כנקמה אחרונה אני מחליט שהוא נופל ישר על טר. החגזר נהנה מאד לערוך לנו מופע פנטומימה קצר כדי להמחיש את הסיטואציה והאקס-פי זורם כמים.

===== אנחנו השומרים-רים =====

אני מזהיר את הילדים שהשאון הנוראי שהם חוללו ימשוך לאיזור שומרים, אבל הפנטומימה של החגזר מושכת את לבם יותר, ורק כשאני ממש מתחיל לתאר את שמונת השומרים החמושים שנכנסים לחדר הם נחפזים להסתתר בגומחה שאכסנה במקור את הפסל (או באחת הגומחות הדומות לה). אחד השומרים, כנראה בעל הדרגה הגבוהה ביותר, בודק בזריזות את הפסל ופוקד על שניים מהשומרים לעמוד בפתח החדר בעוד שאר השומרים מחפשים את מקור ההפרעה. שומר עם פנס מתקרב מתחיל להאיר את הגומחות בזו אחר זו, בעוד הילדים עוצרים את נשימתם במין תקווה אווילית שהשומר יתעייף לפני שהוא יגיע אליהם.

לרוע מזלם השומר מגלה סיבולת נפשית יוצאת מגדר הרגיל ואחרי שלוש גומחות הוא מושיט את פנסו ומאיר על גינזו, שמפרצף לעומתו פירצוף של תמימות גמדית שמסוגל להחמיץ את החלב בעטיני הפרה. השומר פולט זעקה של הפתעה וגינזו מחליט לשנות טקטיקה ולהסיר כירורגית את פיקת הברך של השומר בעזרת פטיש-המלחמה שלו. השומר משתרע מלוא קומתו על הרצפה, כראוי למטופל בחדר ניתוח, אבל עמיתיו המלומדים מסרבים לגלות את אותה מידת הערכה לכישוריו הרפואיים של הגמד הצעיר, מה שמוביל באופן בלתי-נמנע לכדי קרב.

שניים מהשומרים מכוונים קשתות אל הילדים. הלופטיק מזנק הצידה, מצמיד להב לגרונו של אחד השומרים ומאיים לקפד את פתיל חייו אם חבריו לא יכנעו מיד. מפקד המשמר מסביר לו ביגיעה שהמיתה היא חלק אינטגראלי מעבודתו של השומר ומצווה על הקשתים לירות בו (בלופטיק, כמובן). למשמע הפקודה טר מזנק על מפקד המשמר בחרב שלופה, אבל זה האחרון פוסע הצידה בעתוי מושלם וחולק לו לטר מהלומה של ממש על עורפו, "אגב-אורחא"(("אגב-אורחא" - מהלך השחמט המכונה בלע"ז [[http://en.wikipedia.org/wiki/En_passant|en passant]])), עד שטר נשמט פרקדן על הרצפה כבובת-סמרטוטים זו.

אליבא דאמת, אין לי חשק מיוחד לפרט את מהלכו של הקרב. הפילוסוף שבי יודע שהאמת תמיד יפה, אבל ההסטוריון שבי יודע שלעתים קרובות השתיקה יפה הימנה, ותעוד מדוקדק של הקרב רק ילבין ברבים את פניהם של אחי, דם מדמי ובשר מבשרי. די לה לאמת אם אציין שהשומרים פותחים להם את התחת עד שרכבת משא יכולה לעבור דרכו לרוחב. בסיכומו של קרב יש לנו טר אחד מעולף, גינזו אחד פצוע, ולופטיק אחד נכנע - וגם כמה שומרים שלא ישובו לחיק משפחותיהם השכולות ושמעיבים על מערכת-היחסים הטריה הנטווית בין הילדים לשוביהם.

===== דמדומי קדחת =====

בינתיים, טר מחוסר הכרה, אז אני לוקח את החגזר לחדר צדדי ומשחק איתו את מה שהולך לטר בראש, שזה, בתור התחלה, בעיקר ענן של אבק אדום. לאט לאט הענן מתפזר, ואז, מתוך השמים, מופיעות פנים ענקיות שטר ממהר לזהות כפרצופו הפרטי של אנטון, שנראה כאילו הוא מנסה להגיד משהו.

"טר, קום, התעורר. פקח את עיניך."

החגזר נותן בי מבט משתאה.

"טר, תסתכל עלי. התעלפת. איבדת את ההכרה. קום. התעורר."

טר מסתכל אל אנטון ומודיע לו שהוא יודע יפה מאד שהוא איבד את ההכרה ושהוא היה שמח להתעורר, אלא שהדי-אם לא נותן לו לצאת מהחדר ולהצטרף לשאר החבורה.

"לא, טר, הם כולם כאן. כולם התעלפו. קום, התעורר."

ואז טר מנפנף בראשו והענן האדום שוב מתנפח ובולע את הכל, ואז הוא פוער את עיניו ואני מחזיר אותו לשאר החבורה - מפורק מנשקו ותחת משמר כבד.

הוא מתחיל לספר לחבריו על החזיון שתקף אותו, אבל אז הוא שם-לב שהשומרים מאזינים ומתחיל לדבר ברמזים. השומרים שואלים כמה שאלות, הילדים מסרבים לענות להם, ראש המשמר החדש (הישן נספה בקרב) מודיע להם שבקרוב יבוא קוסם גדול לחקור אותם, ואז הם כבר יראו, ולופטיק נכנס איתו למין קרב עלבונות. השומר מגלה עד מהרה שהוא אינו חמוש אינטלקטואלית לקרב שכזה, לפחות לא מול לופטיק, וכדי שלא לאבד את הבטחון בגבריותו הוא נאלץ לקחת את הקרב בחזרה למגרש שלו וללטף ללופטיק את הראש עם קת החרב שלו. לופטיק השברירי מאבד את ההכרה ונשלח לחדר הצדדי יחד עם גולה שתריץ לו את החזיון שלו.

הכל מכוסה בענן של אבק אדום. הענן מתפזר משהו, ומלמעלה מופיעות פניה היפהפיות של סוניה המנפנפת בשפתותיה ולואטת לו חרש.

בשלב הזה עזבתי את החדר, אבל לפי הדיווח הנאמן שקיבלתי מאוחר יותר זה היה משהו כזה:

"לופטיק. קום. התעורר."

"מה? איפה אני? מה אני?"

"אתה איבדת את ההכרה. אתה צריך לקום. להתעורר."

"איך? איפה? מי? מה?"

"זה לא אמיתי, לופטיק. זו רק הזיה. אתה חייב להתנער ממנה. להאמין שהיא לא אמיתית."

לופטיק מנסה את כחו בדיסבליף((טכניקה ידועה בדי-אנד-די נגד אשליות, פשוט מתאמצים חזק לא להאמין בהן)) והענן מתפזר. פניה של סוניה נעשות ברורות יותר. קרובות יותר.

ואז האבק מתרומם שוב. לופטיק צועק "סוניה!" בקול שמגיע עד אלינו בחדר הסמוך, ואז מתעורר.

"ראיתי אותה", הוא אומר בקול ואז מוסיף בלחש "את סוניה".

הילדים מנסים להבין מה הולך פה, אבל הם מתעקשים לדבר רק ברמזים וחצי מהזמן הם לא מבינים אפילו את עצמם. אני וגולה משועשעים מאד. בסוף הם מגיעים יחד למסקנה שכלו כל הקיצים ושהגיעה העת לנשק יום-הדין.

===== ריקוד הישבנים =====

"היי שומר", אומר טר, "אתה יודע שיש לי קעקוע על התחת?"

השומר המום.

"כן", מוסיף החגזר, "קעקוע סודי. גם לי וגם לחברים שלי."

"יופי לך", אומר השומר המבולבל. "אתה בטח נורא גאה, אבל אולי תשמור את זה עד שיבוא הקוסם לחקור אותכם, הוא בטח יתעניין בזה יותר."

הקוקילפטילה עושה לחמון פרצופים של "למה זה לא עובד?", ואז גינזו מקבל את הסעיף. הוא מתרומם, מפשיל את מכנסיו ומפנה לשומר המופתע את אחוריו. "אתה רואה? קעקוע!"

לופטיק וטר לא טומנים את אחוריהם בצלחת, גם הם קמים, משלשלים את מכנסיהם ומנענעים את ישבניהם.

"תראה", אומר שומר אחד לחברו, "אני חושב שהם השתגעו. ובכלל אין לאף-אחד מהם שום קעקוע על התחת."

בשלב הזה, שלא יהיה לאף-אחד ספק, שלושת הילדים עומדים בגבם אלינו ומענטזים כמו זונות שהתחברו לשטקר. אני נאלץ לחזור על ההצהרה האחרונה הזו לפני שהיא ממש שוקעת. הקעקועים נעלמו.

הילדים מבולבלים, אבל הדמויות שלהם מבולבלות אפילו יותר. זה לא יכול להיות. הקעקועים הם חלק כל-כך בלתי נפרד מהם, הם לא יכולים להעלם... משהו לא בסדר. המציאות שסביבם פתאום לא נראית להם כל-כך משכנעת, כאילו היא לא לגמרי מציאותית, והאבק האדום שוב עולה ומכסה את הכל.

גינזו הוא הראשון שפותח את עיניו. אחריו טר. אחריו לופטיק. הם נמצאים בחדר, יחד עם סוניה ואנטון שמטפלים בפציעותיהם.

"ברוכים השבים", אומר אנטון.

===== סוף-דבר =====

מהצד של סוניה ואנטון הדברים נראים ככה: כשהם חזרו לחדר היה חור גדול בתקרה, ומתחתיו היו שרועים שלושת הילדים עם חבל מסביבם. שלושתם נחבטו קשות בתקרה בזמן שהיא התנפצה, אבל לא מספיק בשביל להסביר את כתמי הדם ושאריות המח שנמצאו על קרשי התקרה. וכמובן אף-אחד בפונדק לא ראה את הילדים עוזבים לשום מקום, ואין שום זכר לדרן.

גינזו מתחיל לגמגם. הוא מסביר להם שהוא סיפר בטעות את הסוד לדרן, ושדרן נחטף. הוא מנסה להמשיך את הסיפור, אבל הגלגלים בראש של סוניה מסתובבים במהירות שיא. היא עוצרת אותו ופונה אל אנטון. אנטון מניד בראשו. "זה יותר מדי", הוא אומר ומוסיף "הם מסוכנים מדי" לפני שהוא מסתובב ויוצא מהחדר. סוניה מעיפה מבט אחרון על הילדים ויוצאת בעקבותיו. לופטיק קורא אחריה "סוניה!". היא עוצרת לרגע, רק לרגע, ואז ממשיכה.

סוף סשן אחד-עשר.

----

{{gravatar>peligrietzer@gmail.com |peli grietzer}} <sub>peli grietzer, 2006/11/30 02:30:</sub>

נו?

---- 

{{gravatar>peligrietzer@gmail.com |peli grietzer}} <sub>peli grietzer, 2006/11/30 02:30:</sub>

עכשיו רק להזיז קטגוריה.

----

{{gravatar>peligrietzer@gmail.com |peli grietzer}} <sub>peli grietzer, 2006/12/03 00:57:</sub>

אה, ולסיים לכתוב קודם, כלומר.
Game

כלים של משתמש

כלים של אתר

כלים של דף
