זיג-מן
אתמול בלילב פגשתי את זיג-מן – אולי יש מי שיאמרו שאני צריכה לכתוב “זיגמונד פרויד”, אבל אני מעולם לא פגשתי את פרוייד – הוא מת הרבה לפני שנולדתי, לא – אני פגשתי את זיג-מן.
זה התחיל בחלום.
אני לא זוכרת על מה בדיוק הוא היה, אני רק זוכרת שהייתי צריכה להגיע לספריה כי רציתי לדעת מה הרג את גולדה. בספריה היה גרם מדרגות ענק שטיפסתי עליו המון זמן, ומתישהו שמתי לב שאני לא עולה אלא יורדת, ומסביב יש חושך אביך וערפילי וקולות טיפטוף, כאילו אני במערה גדולה. אני לא רואה שום דבר, אבל נדמה לי שאני שומעת קולות מוזרים, קולות מפחידים כאילו משהו חורק באיזו נקודה עמוקה ואפלה בבטן שלי. ופתאום אני מבוהלת עד מוות, ואני רוצה לברוח – אבל אני לא, כי איכשהו אני גם יודעת שאני צריכה לחכות, שמשהו צריך לקרות – שבגלל זה אני פה. והחושך לפני מתערבל לרגע, ומתוך הערפל יוצא איש עם זקן לבן, מחייך אלי חיוך עמוק ואומר לי: - “שלום, אני זיג-מן”.
ואז אני ערה. באמת באמת ערה. אלא שאני לא במיטה בבית ואין לי מושג עם בוקר או לא. אני וזיג-מן יושבים על מה שנראה כמו צוק אפור וסחוף רוחות. יש מיליון כוכבים מסביב, וכל מיני עירבולים באוויר. אני מסתכלת על עצמי, ונראה לי שהכל די כרגיל, אולי אני יותר אורירית מבדרך כלל. יש לי מיליון שאלות, הכל מוזר כל כך, אבל האינסטינקטים שלי אומרים לי לשתוק ולחכות, אין זמן, אין הרבה זמן בכלל. ואני לא מספיקה אפילו לשאול את עצמי מה זה הקול הזר הזה שמדבר בתוכי בודאות המרה הזאת, כשהוא אומר לי “אין הרבה זמן, ויש הרבה עבודה”.
-“את יודעת איפה אנחנו?”
-“[אני מסתכלת סביב] לא, לא ממש, אבל נדמה לי שהייתי פה פעם….”
-“פעם?! היית פה כל יום במשך כל חייך. הייתה פה כל פעם שעצמת את העניים והלכת לישון, הסתובבת כאן כמו כל אלו”, הוא מחווה בתנועה רחבה סביב ועם התנועה של היד שלו אני רואה פתאום שאנחנו בכלל לא לבד, שאנחנו באמצע נחיל רוחש של בניאדם: עשרות אלפים, מאות אלפים, מליונים - כולם הולכים וחוזרים וצוחקים וצועקים ועושים כל מיני דברים מוזרים.
“משהו נראה לך משונה?” הוא מלכסן אלי מבט, ואני מנסה להבין על מה לעזזאל הוא מדבר? מה יכול להחשב משונה במקום הזה? אני רוצה לשאול אותו “חוץ מכל זה?” אבל אני יודעת שלא על זה הוא מדבר, אז אני עדיין שותקת ומסתכלת סביב. זה לוקח שתי שניות של בחינה מדוקדקת להבין שאין שום אינטרקציה בין האנשים, הם לא רואים אחד את השני, הם לא שומעים אחד את השני – הם עיוורים זה לזה. ואז אני נזכרת בספרייה והכל נופל למקום - “הם חולמים” אני אומרת, וזיג-מן נראה מרוצה.
“עדיף להמעיט בזמן ערות במקום הזה, זה מושך תשומת לב. מצד שני אין לי דרך אחרת לתקשר איתכם, בעולם אני מת כבר שנים רבות, ורק האגדה שלי שעוד חיה, מעוותת ככל שתהיה מאפשרת לי להמשיך ולהתקיים כאן.” הוא שוקע לתוך עצמו לכמה רגעים, ואני נהיית חסרת מנוחה. איך זה שהוא מרשה לעצמו לדבר הרבה כל כך? אני חושבת, אולי זה חלק מהכוחות שלו? עדיף לשתוק, אני מזהה את האמת בדבריו בודאות שמפתיעה אותי. מה קורה לי?
“העבר שלי לא חשוב כרגע” הוא אומר “מה שחשוב זה שתביני שאנחנו במלחמה. שאנחנו נלחמים פה על חיינו, ואם לסכם את מצב העניינים עד כה – אנחנו מפסידים. הקדשתי את כל חיי להילחם ברשע הזה, אבל כוחי מוגבל, הצלחתי לשרוד עד עכשיו – אבל לא הרבה יותר מזה. מצד שני יש לי ידע, וידע אתם צריכים.”
-“מי זה ה”אתם” הזה? יש פה עוד אנשים שאני לא רואה?“
-”לא. אבל את לא לבד, יש עוד כמוך.”
-”כמוני מה?” אני נבהלת פתאום. “כמוני מה?”
הוא מסתכל עלי ארוכות, זה ממש נהיה בלתי נסבל איתו “אין לי מילה למה שאת” הוא אומר “בואי נסתפק בשונה”, וה”שונה“ הזה שלו מרגיש לי חד וחמוץ בבטן. “אם לא היית שונה לא יכלנו לנהל את השיחה הזאת” הוא אומר, וזה מרגיע אותי: הוא לא התכוון למשהו איום, וזה מוזר לי שזה מפחיד אותי- כי למה שאני אחשוב שאולי אני משהו איום?
“מלחמה עם מי?” אני מחזירה את עצמי לנושא. “אני יכול להראות לך” הוא אומר, ואני מבינה שזה לא משהו שאפשר לתאר במילים, ושזה נורא כל כך שהוא שואל אותי לפני שהוא מסיר את הלוט. אני מהנהנת, הוא מצביע, לא בדיוק ברור לאן, כי זה לא כל כך כיוון כמו כוונה, ואני מתחילה לראות משהו, אלא שאני לא רוצה להמשיך כי זה נורא מעבר לכל מילה אפשרית. אני דוחפת בכוח את הפרגוד חזרה, משהו בי עושה את זה כמו מעצמו. אני רוצה ללכת. אני עומדת.
“עדיף שלא תעזבי עכשיו.” הוא אומר “תהיה יותר פגיעה עם תעזבי עכשיו, את חייבת לחכות קצת, להטשטש בהמון. לכי עכשיו גרטל, שלא תאחרי” ואני כבר צועדת בינות האנשים שעוברים מולי ודרכי בוכים וצוחקים ומדברים בלי סוף, כל כך הרבה שאי אפשר לשמוע את השקט הכבד שמעיק מעל. לא לאחר! לא לאחר! אבל לאן? ואני מרימה את המבט כשההמון מולי נפתח, ובין שלל הגופים הנעים אני רואה את אחי, עומד בשקט, ממלמל לעצמו, נראה מהופנט. “סכנה! סכנה!” המוח שלי מתפוצץ.
-“ג'וליאן” אני צועקת לו.
ואני בבית, בחדר של ג'וליאן, עומדת לו מעל למיטה.
-“מה את צורחת כמו פרה משוגעת?!“ הוא סומר אלי. חייבים להודות שיש לו כישרון למילים, זה מדהים איך ככה מתוך שינה הוא כבר מצליח להפיק עלבון קטן.
-“על מה חלמת?” אני שואלת אותו בבהילות.
-“מה זה סוג של סטייה חדשה שאת מפתחת?” הוא שואל בקול מתעניין.
-“כן אחקטן, רוצה להיות חלק ממנה?”
-“למה לא?” הוא אומר אחרי רגע. “דווקא היה מצחיק, חלמתי על דרדסים, יריתי בהם, היה נחמד. את הולכת לאונן על זה?” אני לא טורחת להתייחס אליו, למרות שאני יודעת שזאת בעצם הבעיה.
-“לך לישון.“ אני אומרת ” אני אשמור עליך“.
-“ישנתי מצויין עד שאת וההורמונים שלך הערתם אותי”. הוא נשכב חזרה ומסתכל עלי. אני מתיישבת על הפוף ליד; וואוו, יש לו מלא דברים מתחת למיטה - מה לעזזאל הוא מחזיק שם? אני לא עונה לו.
-“אבא ירצח אותך אם הוא ימצא אותך כאן בבוקר.“ הוא אומר
-“תצטער?”
-“לא יודע, בטח יהיה מצחיק.”
אנחנו שותקים קצת
“את באמת נשארת כאן?”
-“כן אחקטן, אני באמת נשארת כאן.”
-“אז אולי תספרי לי סיפור?” הוא מצליח להדהים אותי לגמרי.
-”למה לא?” אני אומרת. “סבתא בישלה דייסה…”
