הורים
היום אני רוצה לדבר על הורים.
ההורים שלנו הם אולי הגורם המעצב החשוב ביותר על אישיותינו. למרבה הצער מדובר באופן כמעט גורף בעם של אידיוטים. אסייג את דברי ואומר שאני מתבססת על מה שאני רואה בסביבתי המידית: ההורים שלי, הורים של אנשים אחרים שאני מכירה, ובכלל ההיתנהגות הנורמטיבית של הורים בארץ. ואוסיף, למי מהקוראים שלי שהם הורים בעצמם, אם יש כאלו, שאני מאמינה שרובם באמת מנסים לעשות את עבודתם נאמנה. אלא שפשוט הם כל כך לכודים בתפיסה החברתית של מה אמור הורה לעשות, שהם מתעלמים מכל אינסטינקט טבעי או היגיון בריא, ועושים את הרע, לפחות בעיני.
מה בדיוק הם עושים כל כך לא בסדר אתם שואלים? -“קצרה היריעה מלתאר…” כנאמר במשפט, ואני קצרה סבלנותי מאפילו לנסות. אבל אני אכתוב על שתי תופעות שמציקות לי במיוחד, כנראה כי אני בגיל ההתבגרות: 1. בית ספר 2. עצמאות.
1. “בית ספר”, “בית ספר”, “בית ספר”…. רק להגיד את זה עושה לי טעם חמצמץ בפה. מה בכלל אפשר לאמר על המוסד הנתעב הזה? sweatshop חסר טעם ותועלת שמטרתו הלא מוצהרת היא פשוט למנוע מאיתנו לעשות מה שאנחנו רוצים; באותה מידה יכלו לעשות מקדשים לאל הקולורבי ולהכריח אותנו ללכת ולהתפלל שם כל יום. לפעמים פשוט נראה לי שהמבוגרים מתוסכלים כל כך מהעבודות שלהם שהם שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר כסוג של עונש. אז מלמדים אותנו כל מיני דברים, “נותנים לנו כלים לעתיד” ועוד על מיני שטויות שהמנהל שלנו אומר ואמא שלי שותה בצמא של פודל מיובש. אבל האמת היא שמספיק היה ללמד אותנו לקרוא ולהשאיר לנו את הבחירה מה.
מדובר ב-12 שנה מהחיים שלנו שאנחנו מקדישים למקום הזה, שבוא נודה, לא מלמד אותנו שום דבר חשוב. אז אני תמהה מה בדיוק הם חושבים לעצמם שם במשרד החינוך? הם מוצאים דרכים כל כך משעממות ומתסכלות להעביר לנו את הזמן שלפעמים נדמה לי שזה חייב להיות איזשהו ניסוי מדעי גדול, שיושבים מדענים במשרד החינוך ואומרים אחד לשני “בואו ננסה להוסיף “משקלים בשירת ימי הביניים” ללימודי ספרות ונראה אם יש שינוי באחוז המתאבדים בקרב בני-נוער”.
כל מי שאי פעם דיברתי איתו תמיד טען שהוא הוא שונא את בית-הספר, ואני מאמינה לו. ואלו שאומרים “כיף עם החבר'ה” היו פי מליון מעדיפים להעביר את הזמן שלהם עם החברים שלהם במקום אחר. אז השאלה הנשאלת היא איך זה יכול להיות שההורים שלנו שולחים אותנו למקום המאוס הזה? הרי הם סבלו שם בדיוק כמונו (פתאום עלתה בי מחשבה מזעזעת שכנראה לעבוד זה כל כך הרבה יותר גרוע שנדמה להם שאז הם נהנו), ומה זה הקישקוש הזה על “כמה שזה חשוב”. מה אתם מפגרים? מה חשוב בזה? מה יכול להיות כל כך חשוב במשוואה הריבועית?
אני לא רוצה ללכת לבית-ספר. לא רוצה. מה אני לא בן-אדם? מה זאת ההתעלמות הגורפת הזאת של ההורים מהאמת הכל כך ברורה הזאת? אף אחד לא רוצה ללכת לבית-ספר, אף אחד. אם אתם אוהבים את הילדים שלכם, אולי במקום לשלוח אותם לחוות נמלים האלו, תתיחסו אליהם לשם שינוי כמו אל בני אדם, ותעשו מה שהם מבקשים ממכם - תמצאו פתרון אחר. אפילו תשאירו את בתי הספר והמורים ותנו לנו להחליט אם בא לנו ללכת לשעור, או לשחק, או לעשן על הטריבונה (אנחנו נעשן בכל מקרה אתם יודעים). ואומנם שיש את משרד החינוך והכל, אבל אם אתם תחליטו להוציא את הילדים שלכם מהמערכת ולמצוא להם פתרון אלטרנטיבי , הם יהיו חיבים להשתנות או להעלם (הידד!).
אז נכון, אני מדברת בשם כל בני הנוער ואולי אני לא מייצגת את כולם. אולי באמת היכנשהו יש איזה מישהו שחושב שמערכת החינוך היא בדיוק, בדיוק, בדיוק מה שצריך להיות, אבל הוא כנראה היחיד. אז אני ממליצה לכם לעשות את הפעולה הפשוטה והבסיסית של לשאול את הילדים שלכם מה דעתם. מהפכני, אני יודעת, אבל בכל זאת. ואם גם זה נשמע לכם כמו יוזמה גדולה מידי, או, מה שסביר יותר, אם לא אתם אלא רק הילדים שלכם קוראים את הבלוג הזה (הי), אז אני מציעה להציג את השאלה הזאת להורים.
זה המייל של שרת החינוך:
אני ממליצה שכמה שיותר מאיתנו ישלכו לה את השאלה הבאה:
“אנחנו שונאים את בית-הספר. אז למה שלא תמצאו דרך טובה יותר להעביר 12 שנה מהחיים שלנו?”,
וכשאני אומרת כמה שיותר מאיתנו אני מתכוונת לכמה שיותר מאיתנו. עכשיו נכון, יהיו כאלו שיגידול שזה טרור אינטרנטי אבל בעצם אני רק מוכיחה את טענתי. אם שרת החינוך תוצף במליוני מיילים עם השאלה הזאת, זה אומר שיש מיליוני אנשים ששואלים אותה, כלומר צריך להתייחס אליה. ואם יהיו מיליוני מיילים אם שאלה אחת, אז לא רק שרת החינוך תדע מזה, אלא גם העיתונות. ואם העיתונות תדע מזה - אז כנראה גם ההורים שלכם. מש“ל.
אז יאאלה להעביר את המידע הזה לכמה שיותר אנשים ולשלוח לשלוח לשלוח! תשלחו כל יום, תשלחו עד שתשמעו על זה מכלי התקשורת ואז נדע שזה עבד.
אנחנו אולי ילדים, אבל גם אנחנו יכולים לעשות להם בית-ספר (:
2. וואו, אני קולטת שכבר כתבתי המון, אז אולי אקצר? טוב…נראה.
אני קטינה. זאת הגדרה חוקית שאין בה שום התחשבות בי עצמי. אני קטינה וכקטינה שיקול הדעת שלי לא נחשב ממש מבחינה חוקית (כי קטינה כנראה מרמז גם על זה שאני מפגרת). ואם החוק לא מתחשב בשיקול דעתי אז ההורים שלי חושבים שהוא כנראה יודע יותר טוב. עכשיו זאת לא בעיה נקודתית שלי - זאת בעיה כללית עם הורים. מלבד היותי קטינה אני גם במקרה במה שמכונה “גיל ההתבגרות”. גיל ההתבגרות נחשב ל”שלב קשה“, פשוט כי הילד קשה - משום מה לא עולה על דעתו של איש שהבעיה היא בהורים ולא בילדים.
זה די פשוט אם חושבים על זה, בעצם בגיל ההתבגרות אנחנו צריכים לצאת מהבית, כמו שהיו עושים פעם. כן, אפילו לקחת בן או בת זוג אם זה מה שבא לנו. ואפילו אם לפי ההגדרות המטופשות שלכם אומרות שאסור לנו כי אנחנו “קטינים”. הגוף שלנו אומר לנו שזה לא רק בסדר אלא בדיוק, אבל בדיוק מה שבא לנו לעשות. ומאחר שיש אמצעי מניעה בימינו, אין שום סיבה ללכת נגד זה. אלא שזה דורש לתת אמון בילד שלך ובשיקול הדעתו - וזה ממש ממוטט את תפיסת עולמו של ההורה. כי אם לילד יש שיקול דעת משלו מה בדיוק התפקיד שלו בכל העסק?
אז לכל ההורים שאולי הגיעו לבלוג הזה דרך המייל לשרת החינוך (הי)- בגיל ההתבגרות תנו לילדים שלכם לצאת מהבית אם אתם יכולים (אם יש לכם יחידת דיור נוספת זה יהיה פנטסטי). אם אין אפשרות כזאת אז לפחות תתנו להם את הדברים הבאים: פרטיות מוחלטת - אל תדחפו להם לחדר, אל תחטטו להם בדברים, אל תדרשו שהם ישאירו דלתות פתוחות (זה נכון בכל גיל!). עדיף שיהיו אמצעי מניעה זמינים (למרות שנשתדל להשיג לבד). תנו להם לצאת ולבוא לבית כרצונם. ובקיצור תנו להם עצמאות, הם יקבלו אותה בסוף בין כה וכה, ואם לא זה הרי יהיה כל כך הרבה יותר גרוע.
אז זהו בנתיים, ואל תשכחו את המייל.
גולה, 2008/06/08 01:46
~~DISCUSSION~~
