במקור קפטיין ליונל מנדרייק, קצין אנגלי בתוכנית חילופי קצינים. השם הפרטי מתנגש עם שמו של השגריר אסאד עומאז, אבל אסאד זה אריה שזה ליאו שזה ליונל, ומנדרייק זה דודא.

האם דרוזי זה רעיון טוב? אני חושב שכן. הדרוזים מאד ממלכתיים. הדבר הכי קרוב שיש לנו לבריטים. אמנם כל מי שיצא לו לפגוש דרוזי צעיר (בד“כ בצבא) יודע שהדרוזים פסיכים, אבל מי שיצא לו לפגוש בריטי צעיר (באיזה הוסטל בדרום-אמריקה, בטח) יודע שגם הבריטים פסיכים, אז זה בסדר.

אני לא בטוח שהוא צריך להיות קצין זר, למה זה כל-כך אקוטי, בעצם? אולי סתם קצין שפוי ומנומס, מה שהופך אותו לווירדי לגמרי בהקשר הזה.

שום-דבר לא אקוטי, אבל אני בדעה שכל-עוד זה לא קשה מדי, מוטב להיצמד למקור. חוץ-מזה, אני לא חושב שעשו אותו אנגלי כדי שהוא יהיה “ווירדי”, עשו אותו אנגלי כדי שהוא יהיה מבחוץ, מישהו עם נקודת-מבט שפויה. זו לא השפיות שהופכת אותו לזר, זו הזרות שהופכת אותו לשפוי; כמו שמונטי-פייטון כבר אמרו: “And pray that there's intelligent life somewhere up in space, 'Cause there's bugger all down here on Earth”.

אני לא בטוח שאתה צודק. גם הנשיא, האמריקאי האולטימטיבי, מייצג קול של שפיות. אני חושב שהשפיות שלו בהקשר של הסיטואציה שהוא נמצא בה ואל מול הכריזמה של הגנרל, הופכת אותו ל”שונה“ וככה השפיות נעשית פתאם עוף “מוזר”, ווירדי. בכל אופן, גם חילופי קצינים זה לא משהו מוכר בהוויה שלנו, בכל אופן לא ברמה שמספקת לנו סטריאוטיפים זמינים. מה יכול להיות הקול השפוי “האחר” שלנו, שבעצם מענין לנו את התחת?

מודה ועוזב ומקבל שיש גם שפיות מבפנים, אבל זה באמת הנשיא. הקפטן הוא השפיות שבחוץ. הוא זה שבאמת רואה מה קורה, והוא גם היחיד שבאמת חסר כל יכולת לשנות את המצב - הוא בעצם הצופה. ולכן גם הוא זה שמקבל הסוף את שביב התקווה האחרון, רק כדי לגלות שכבר מאוחר מדי.

בקיצור, חשוב לאפיין אותו כגורם חיצוני. רוצה לעשות אותו דרוזי?

גדול, גם אני חשבתי על דרוזי. רעיון לא רע, רק שהדרוזים לא נראים כל-כך שפויים.