זו גרסה ישנה של המסמך! לחיצה על כותרת המסמך תציג את גרסתו הנוכחית.
שיוויו
שיוויו חושבת.
היא יושבת על האדמה המלוהטת, העבדים שלה מקרטעים סביב חרוכי רגלים. הם יחפים, מיוסרים, כפי שהם אמורים להיות. הם משתדלים לא להרעיש, כרגע תשומת הלב שלה מהם והלאה - הקלה מבורכת.
הם ניסו לפגוע בה, או לפחות התייחסו אליה באופן לא מכובד, בימים כתיקונם זאת כבר עילה לנקמה, אבל לא בזה העניין. היא מנסה להיזכר במשהו, בבדל הד של חלום, רחוק כל כך שהיא קודחת חור אפל בתוך ראשה בנסיון לברר מהו. התהומות בתוכה עמוקים וריקים, והיא צוללת אל תוכם פנימה, ועדיין הזיכרון חומק ממנה כמו ארנב מנץ.
ננוצ'קה.
השם מעביר בה צמרמורת, כאילו מישהו מהלך על קברה. לא בקבר הבעיה כמובן, רק בתחושה המטרידה שמשהו אבד לה. משהו חשוב.
אם ישאלו את טליה היא לא תדע להגיד מי זאת שיוויו ולמה היא בחרה להזדהות כננוצ'קה. זאת לא אינטואיציה היא תאמר בבטחה למי שישאל. זאת ההבנה הפרגמטית שהמסטיק משכתב את עצמו עד בלי די, שהן בטח נפגשו מתישהו, בזמן אחר ובמסטיק אחר. אם תרצה בטח תוכל לנבור במרתפיו העבשים של בבר 2, אבל למי אכפת?
אלא שלשיוויו איכפת.
ננוצ'קה.
היא חוזרת על השם שוב ושוב. למה זה מטריד כל כך? ומה זאת ההרגשה הצובטת הזאת בתוכה. מה זה המיתר החשוף הזה שמרטיט בכל פעם שהיא הוגה אותו. מי היא ? מי היא?
היא מנסה לעלות רעיונות. אויבת ישנה? לא, זה לא מרגישה נכון. אולי שדה אחרת? לא, גם זה לא מרגיש נכון. העולם של שיוויו צר למדי, מתחלק בגדול לטורפים ונטרפים, אבל ננוצ'קה לא מתאימה לא לכאן ולא לכן. היא רותחת בתסכול, האדמה בוערת סביבה והעבדים מייללים ביסורים, אבל היא אפילו לא טורחת לשאוב מכך הנאה.
היא מאמצת את כל כוחותיה לרדוף את הדגיג החמקמק הזה שמשתכשך בתוכה להכעיס. האדמה נוזלת , האוויר מפעפע בצווחות לוהטות, היא שואבת אותם לתוכה, מוצצת את לשדם מבלי להקדיש להם חלקיק של מחשבה. היא רוצה לדעת. היא רוצה לזכור. ולרגע אחד, קצרצר, אופפת אותה הרגשה:
חם, ונעים והיא בין חברים.
הזעקה שלה מהדהדת בין גויות הדוממות.
(התמונה מגיעה מפה.)
