זו גרסה ישנה של המסמך! לחיצה על כותרת המסמך תציג את גרסתו הנוכחית.
אלוף בצלות ואלוף שׁום
ח“נ ביאליק
לתוכן הענינים
(בדיחה עממית בחרוזים)
א
בן אחד המלכים יצא בארץ לשׁוטו, / למען אסף חכמה ודעת ולשׂימן אל-ילקוטו, / כדת לכל-בני-המלכים, / השׂלמים והטובים והמברכים, / ויעבר בן-המלך בכל-חמשׁ היבשׁות, / ויתר את- הארצות הישׁנות והחדשׁות, / ויקרע את-כל-שׁבעת הימים, / ויצלח את-כל-הנהרות ואת כל-האגמים, / וגם אל-האיים הרחוקים הגיע, / ועד מעבר להרי החשׁך הבקיע, / וידרך בנעליו ציות וארץ תלאובות, / ויאסף חכמה ודעת כאסף ביצים עזובות, / לא הניח קטנה וגדולה אשר לא-אסף, / ויחכם וישׂכל מהימן ומאסף, / ומדי צאתו ומדי באו, / דבר בחכמה על-עולם ומלאו, / ולהבדיל בין הלבן ובין השׁחור, / בין חמור בן-אתונות ובין חמר-מרת, / ובין יינות קפריסין ובין מימי פרת, / סוף דבר, בחור בן-חיל ובן פרת!
ב
ויהי במלאת שׁבעה שבועות לצאתו, / וימלך עליו לבו לשוב אל-ביתו, / כי כבר מלא בחכמה כרסו, / משׂא כבד משׂאתו, / וכל-האמתחות וכל-הצקלונות / מלאו משׁבע החכמות ומשׁבעים הלשׁונות, / ויצו בן-המלך לצר כליו, / והנה-זה בא המגיד ויאמר אליו:
“אדוני בן-המלך הנחמד והנעים! / שמעתי כי-ישׁ בעולם אי-פלאים, / לא-שזפתו עין בן-מלך מעודו, / ואמר: אגלה אזן רוממות כבודו, / אולי יהי עם-לבב הדר-תפארתו, / וסרת אל-האי וחקרתו. / הן אי-פלאים האי ואיש לא-חקרו, / ולא דרכה רגל בן-מלך עפרו, / ומי יודע את-החתום עוד באוצרו, / אולי יהי אלהים עמך, / להשׂגיא פעלך ולהגדיל שׁמך, / ומצאת שׁם את-הימים או את-האחים.”
ויאמר בן-המלך: דבריך טובים ונכחים!
בו ביום ובשׁעה ההיא / שׂכר לו בן-המלך אני / וירד הוא וכל-הכבדה עמו אל-האי.
ג
ויהי בעלות בן-המלך אל-היבשׁה, / וישׁתומם כי לא-מצא כל-חדשׁה, / זולתי כי-נפלים מעט אנשׁי-האי במינם: / ימינם שׂמאלם ושׂמאלם ימינם, / ותמולם מחרתם ומחרתם תמולם, / ולילם יומם ויומם לילם, / מרבעם עגל ומרבע עגולם, / והפוך נצב בביתם הסלם, / ועץ יערם גדל מנופו, / ותחלת מנינם מסופו. / ויזעף בן-המלך וינע בכתפו, / ויאמר: על-מה חרדתי אפוא, / ואניע עצמותי עד הלם? – / אך שׁקר-לי האישׁ ויחלם חלום!
עודנו זעף ופרתמים גדולים ורבים / חרדו לקראתו בכרכרות ובצבים, / בסוסים, בפרדים ובשנהבים, / ומקהלות נוגנים עם-שׁרים / רוכבים לפניהם על-שׁבעים עירים, / וכלי-זמר בימינם ובשׂמאלם / מרעימים נוראות בקולם, / מסוף העולם ועד-סוף העולם, / והשׁוטרים בוקעים בעם וקוראים: שׂימו רוח! – / עם יודעי תרועה מזה ומזה והם בתוך; / ויוליכו את-בן-המלך הארמונה אל-הזבח, / אשר הכין מלך האי לאורח הבא, / סעדה גדולה ורבה, / אחד משׁשׁים בעולם הבא.
הוא בא הארמונה ומלך האי הופיע, / וימלא את-יד-האורח בגביע; / ויהי אך-טעם מדם-הענב / ותיפקחנה עיניו, / וירא את-שלחן המלך ואת-הסעדה, / את-כל-התכונה הרבה ואת כל-הכבדה: / בשׂר ודגים וכל-מטעמים, / דגי נהרות ודגת ימים, / צאצאי קישׁון ופישׁון ואוקינוס: / פלמודה ועפיאן ואוקנוס, / שׁפרנון וקברנון וצלפח, – / ארך כל-דג אמתים וטפח, / ועין-הרטב כעין-הפטדה והנפך; / ובשׂר-תאוה, בשׂרים מבשׂרים שׁונים: / שׂלוים ויונים ופסיונים, / נא וצלי-אש ומבשׁל בחלב צפרים, / ועגל-רעי ומריא ואלית כרים. / אין שלחן המלך חסר מאומה, / גם-קרקבן שׁל-צפיר דניאל ולשׁון פרה אדמה, / מלבד לחם חמדות, עוגות ורקיקים, / מקלעות חלות בכרכם ובצמוקים, / צפיחיות בדבשׁ ואספוגים מתוקים, / ומלבד צבי ואיל ויחמור ודישון, / ויינות עתיקים מימות אדם הראשׁון, / מיקבו של-לוט ומגתו של-נח – / וישׁבו לאכל ולשׁתות ולשׂמח.
ד
ויהי אחרי אכלם ואחרי שׁתה, / ומלך האי וכל-עדתו / יושׁבים את-אורחם הנעלה במסבם, / מתעטשׁים מריח קטרת ומטיבים לבם, / ועיני כלם חצין עצומות / מנעימות שׂבע ומשׂבע נעימות, / ויתעטשׁ המלך וישׁאל את-אורחו כנימוס:
“הגידה-לי, אורחי ובן אחי! / הן חכם אתה מאיתן האזרחי / וחכך יטעם כל-טעם, – / הערבה לך ארוחתי הפעם?”
ויזורר בן-המלך גם הוא ויען / במתק שׂפתים ובענות נעם:
“אדוני, אבי ומלכי! / מי-אנכי הדל כי– / תשׂים במשׁיבי טעם חלקי. / חי-נפשׁי אם-ידעתי בכל-מדינה ופלך / מטעמים כמטעמי אדוני המלך. / כלם ממתקים ומעדנים כלם, / אין-בם כל-סלף; אפס… ואולם…”
גמגם בן-המלך ויהי כחמור העולה בסלם. / אין זאת כי-אם-ירא או בוש. / והמלך חכה לסוף פסוק עד-בוש, / וירא כי-אין סוף – וינד ראשׁ, / ויאמר במרירות. ופניו לענה וראשׁ:
“ואולם? ואולם?”
ובן-המלך התגבר / ויכל לדבר:
“ואולם באכלי את-הצלי, / רגע אחד נדמה-לי, / כאלו הוא חסר תבל מן-התבלים, / ואשׁאל את-טבחי ויאמר: בצ… בצ… בצלים!”
ולא הבינו המלך ופרתמיו מה-שׂחו, / כי לא-גדל האי את-הבצל ולא-הצמיחו, / ואישׁ מהם לא-ידע מה-מראהו ומה-טעמו וריחו, / ויאמרו אך התעטשׁ בן-המלך – ויתעטשׁו גם-המה / עטישׁה שׁישׁ-בה מן-הא-השׁאלה והא-התמה:
“הבצ… הבצ… הבצלים?!”
ולא ידע בן-המלך מה הפליאה והתמיהה, / ויתעטשׁ בדגשׁ חזק ובהא הידיעה, / פעם ושׁתים ושׁלישׁיה:
“הבצ… הבצ… הבצלים!!!”
ויתמהו הפרתמים אישׁ אל-רעהו, / והמלך שׁב וישׁאלהו:
“הזוררת אם-דברת? / ומה הבצלים האלה אשׁר אמרת?”
אך הגה את-השׁם באותיותיו – וחטמו נעוה, / וכל-חטמי הפרתמים התאוו תאוה, / ויתעטשׁו ויזוררו שׁלש רגלים, / מריח הקטרת והבשׂמים ומה-
בצ… בצ… בצלים!!!
ויזורר בן-המלך גם-הוא ויאמר:
“ישׂגה מלכי כארז ויפרח כתמר! / הלא אתה קפת המדע ואסם הבינה, / ואיך לא-תדע את-הבצל ירק הגנה, / והוא פרי מפרי האדמה, / ידעהו כל-עבד וכל-אמה, / פרי עז ומר ואכזרי, מבני חריף למשׁפחת מררי, / עודנו באבו ילבשׁ מכנסים, / עומד על-ראשׁו ורגליו לשׁמים, / כמתהדר: 'ראו, כמה גדולים מעשׂי / וכמה ירקים מכנסי!' / ובגמלו יצא בתכריך זהבו, / והנחשׁ מקנן בלבבו, ובשׂרו פצלות פצלות לבנות / כמעשׂי הכתנות בתוך הכתנות, / מהן לבנות כלן ומהן לבנות ותכלת, / וטעמו כטעם החלבנה והשׁחלת, / כל-אוכלו חי יצעק: הושׁענא! / מר-לי מר, הרוני לענה! – / והמפשׁיטו והמפלחו דמע תדמע עינו; / על-כן לא-יאכלוהו השׁועים בעינו, / כי-מאכל דמעה לאביוניהם יתנוהו, / הם בפתם על-מרוריו יאכלוהו. / ואשׁר יאכלנו חי לתאבון ולכסף, / יאכל ממנו כזית ואל יוסף, / פן-יעמד טעמו בפיו וריחו לא-יאסף. / ואולם חי-מלכי אם-יש כבצל בכל-הירק / נותן טעם לשׁבח במרק, / וכי יתן ממנו בצלי אשׁ – / וערב הצלי על-אחת שׁשׁ; / כי כן משׁפט הפרי הזה וכן דתו: / מר הוא בחייו ומתוק במיתתו. / ועתה אם-טובה ארצי בעיניך לטעם מפריה, / יצו אדוני המלך ועשׂה טבחי את-הבריה, / צלי-קדרה וצלי-אשׁ וגחלים, / מתבל ומפלפל ובצל מבצל בבצלים, / וברית אתי לחם הלילה, / אתה וכל-שׂרי המעלה; / כי בהצטידי לדרך צויתי על הפרי הזה לקחתו, / והיה עם-טבחי ועשׂהו למלאכתו, / וגם הנה הוא באמתחתו. / אל-נא ישׁיב אפוא המלך את-פני, / וטעמת הערב הזה מעט מעדני, / והיה אם-תכשׁר ברותי לפניך – והכשׁרת, / ואם-תנער ממנה כפיך – ונערת.”
ויאמר המלך: כן תעשׂה כאשׁר דיברת.
ה
ויהי בערב בשׁקט המון קריה, / והמלך ופרתמיו ישׁבו לאכל את-הבריה, / אשׁר הכין לכבודם בן-המלך האורח: / גדי מקלס וטלה-חלב ועפר רך ומח, / כלם צלי מבצל ומבשׂם מעשׂה רוקח, / מתבוססים בשׁמן זהב רותח, / ופרורי בצל דקים שׂקופים אטומים, / צרובי אשׁ ואדמדמים-חומים, / זרועים על-הצלי כגרגרי אלגמים / ומרמזים ליצר האכילה באלף עיני ערומים / ותובעים בלי לשׁון ודבר שׂפתים / את-החך ואת-בית-הבליעה ואת-השׁנים / ואת-הקבה ואת-הלחיים. / וכדי יין ומזרקי עסיסים / מגפני אספמיה ואשׁכלות איטליה וקפריסין / עומדים על-פני-השׁלחן בתוך / ככהנים על-דוכנם בברכת הזבח / ומשׂקרים לבטן: באי ואריוך!
וישׂאו הקרואים את-עיניהם / ויראו את-המושׂם לפניהם, / ויבא באפם ריח צלי-הניחוח, / ויאחזם הבלמוס וילכו שׁבי בלי-כח, / ולא-מצאה עוד בטנם מנוח, / ויעיטו אל-המטעמים כעיט אל-הפגרים / ויקרעום וישׁסעום לעשׂרה גזרים, / נקר במזלג ועבר ושׁוב בין-הבתרים, / גזר על-ימין ואכל על-שׂמאל, / אין-אמר ואין-דברים זולתי קול: / קול לסת לועסת וקול שׁן גורסת, / קול כוס וצנצנת נוצצת ומכסכסת, / קול מזלג מנקר ושׂכין קורצת / וקול שׂפה מוצצת ומתמצמצת; / כי אכן באו המטעמים כשׁמן בעצמותם / ויאמרו: לא-נשׁוב על-כלותם! / והפיקות אשׁר בגרגרותם – / רצוא ושׁוב, עלה ורדת / כמרוצת העכברים אשׁר במלכדת. / ולא-חשׂכו נפשׁם מעמל ויגיעה, / ויעבידו בפרך את-בית-הבליעה, / עד-אשׁר-זרחו פניני זעה על-הקרחת, / ויאנחו משׁפע תענוג ונחת, / ויהיו פה אחד ושׂפה אחת, / לאמר: כפתור ופרח, כפתור ופרח! / לא-בא כבשׂם הזה מימי תרח!
וירא בן-המלך כי-ערבה הבריה, / וילבש עז וגבורה כשׁריה, / ויער אל-פיו מן-האדם האדם האיטלקי, / ויקרא: כוס-ישׁועות לחיי אדוני ומלכי! / הנה כבדני המלך נגדה-נא לכל-עמו / ויטעם מפרי ארצי וגם רצה את-טעמו, / ועתה אולי יתאו המלך גם לראותו, / בצל חי ותמים במלבושׁיו כהיותו, / יצא מפיו דבר וצויתי כרגע להביא / מן-האמתחת אשר במזוי / מלא הטנא מפרי-זהבי; / כי חי-נפשׁך, מלכי אבי! / אם-לא כטוב טעמו בצלי כן נאוה מראהו, / ואתה אך-תעיף עיניך בו – ותחמדהו, / ואם לבך טוב אלי והרחותו מנחה / מיד-עבדך ובנך, / מנחת זכרון מזמרת ארצי וטובה, / והיה לך למאכל וזרעו לתנובה.
ויאמר המלך: יובא.
ו
אז ידלג העבד כעפר האילים / להביא בדבר בן-המלך מן-הבצלים, / וירם מן-הצידה אשׁר במזוה / כל-בחור בבצלים וכל-נחמד ונאוה, / ויתנם אל-טנא זהב ויבא, / וישׁטחם על-המרבד שׁטח / לרגלי המלך שׁי ריח ניחוח.
והמלך ופרתמיו ראו את-הבצלים במעילי זהבם, / וישׁתוממו על-המראה ויפג לבבם, / וירימו אישׁ בצל ויתבוננו, / ויאמרו אישׁ אל-אחיו: מן הוא? / כי מעולם לא-ראו פרי-הדר כמהו / ולא-ידעו מה-הוא, / ויניעו ראשׁ וישׁרקו ויתמהו.
ושׁם בתוך הפרתמים ישׁישׁ אחד היה, / ישׁישׁ ממחה וחכים ובקי בהטיה, / בטנו אוצר בלום וגרונו קבר, / ויקח בצל ויהפכהו מעבר אל-עבר, / וימשׁשהו וימעכהו כה וכה בכפו, / ויריחהו אחת ושׁתים באפו, / אחת בנחירו הימנית ואחת בנחירו השׂמאלית, / ויבחנהו בחינה דקה כבחן אתרוג או מרגלית, / וינסהו נסיון כפול ומשׁלשׁ, / בשׁני זוגות משׁקפים ובשׁפופרת ובאגרוף מפלשׁ, / ויפצלהו פצלות פצלות, / ויפשׁיטהו את-כל-השׂמלות, / ואחר לקקו בקצה-הלשׁון ויאמר בזהירות: / אכן ישׁ-בו מן-המרירות שׁבחריפות ומן-החריפות שׁבמרירות, / ומן-הרך שׁבקשׁי ומן-הקשׁי שׁברך, / ומן-התוך שׁבקליפה ומן-הקליפה שׁבתוך, / ומזגו לא-קר ולא-חם ולא-יבשׁ ולא-לח, / ועינו איננה כעין הבדלח, / וריחו איננו כריח הקנמון, / וטעמו לא כטעם הכמון, / ויצא מכלל-צנון ולא-בא עד-החזרת, / ולא-נמצא זכרו בפיטום הקטרת, / ולפי השׁערתי, השׁערת ממחה, / אין כמהו סגלה יפה לאצטומכא.
ויאמר בן-המלך אל-הממחה: / יברכך אלהים בשׁכבך ובקומך! / עתה ידעתי כי אין-כמוך חכים / חוקר לכל-תכלית ומבין בענינים דקים, / ראה, כל-דבריך נכוחים וברורים / ומשׁפטך על-הבצלים משׁפט האורים. / כמעט עינך ראתם / ותבא עד-חקר תכונתם, / ותעמד בשׁתי רגלים על-סודם, / כי לך עין לא אדם, / וברוך שׁחלק מחכמתו לבשׂר ודם!
ז
ומלך האי, יברך אלהים פעל ידיו, / קבל את-המנחה ויצו עליה את-עבדיו / לשׂימה למשׁמרת במבחר האסמים / עם-צרורות המור וראשׁי הבשׂמים. / וממחרת היום קרא לשׁבעים חכמיו המחכמים, / ויאמר: אתם ראיתם את-הגמולה, / אשׁר גמל בן-המלך את-ארצנו וגבולה, / בהוסיפו פרי על-פריה ובהרבותו יבולה, / ועתה, דעו וראו מה-יעשׂה לו יקר וגדלה, / ושׁמעו האיים וידעה הארץ כלה, / כי אין-כמלככם נאמן לשׁלם שׂכר פעלה.
וזקן-החכמים, יועץ פלא כאחיתפל, / מחו יורה כחץ ושׂכלו ברק במו-אפל, / אשׁר לו הבטן המלאה ולו הקרחת, / מהר וינח אצבע על-הפדחת, / וכהתבוננו כמו-רגע ויקרא פתאם בשׂמחה:
“יגדלך אלהים, אדוני המלך, וירוממך! / אנכי טרם יגעתי – וראה זה מצאתי, / אין-זאת כי אם-הופיע אלהים על-עצתי. / הנה הואל הואיל בן-המלך הצעיר, נרו יזרח ויאיר / כשׁמשׁ ביום בהיר, / ויגשׁ מתנובת ארצו ומפרי-גנו / פרי הדר וחדשׁ מלא-טנאו / מנחה לאדוני המלך ומתת – / ומנענוהו מכבוד ולא-תחשׁב-לנו לחטאת? / כי-יעצתי: ישׁקל-נא לבן-המלך על-פי-פעלו / אדרכמוני זהב מלא-הטנא כמכסת פריו ומשׁקלו, / ונקל זאת בעיני – ונתת בידו אגרת, / כי מעתה יקרא לו שׁם-כבוד ותפארת, / לאמר: 'הוד רוממותו האלוף בצלות!' / והיתה לו בארצו לעדה ולהתנצלות, / כי לא-שוטט לריק ולא-אכל לחם עצלות; / ולך תהיה צדקה, כי לא-שׁלחת אורחך ריקם, / את-מכבדיך תכבד ותשׁיב שׁבעתים אל-חיקם. / זאת עצתי – ואלהים יצוה-לך שׁלומו, / כי חכם אדוני המלך כשׁלמה, / ואנכי מה? הלא רק פרעש בן-יומו, / מלחך עפר נעלי מלכי וכרעי הדומו, / ברוך ומברך שׁם כבוד המלך ממקומו.”
ותיטב בעיני המלך העצה, / ויעשׂנה בלב שׁלם ובנפשׁ חפצה, / ויתן לבן-המלך את-הזהב ואת-האגרת, / וכבוד גדול עשׂה לו ותפארת, / וישׁלחהו עד-הגבול בתפים ובמחולות, – / וכל-העם רואים את הקולות!
ח
ויהי מקץ כך וכך ימים ושׁעות ורגעים ודקים / (כי כן ימנו את-עתות בני-המלכים הענגים והרכים / בצאתם למסעיהם במרחקים) / ובכן ויהי מקץ כך וכך עתים לצאתו, / ובן-המלך שׁב בתרועה לביתו, / והוא עמוס בחכמה ובתבונה ובכל-מסה / כדי-עשׂרים צמדי בקר למשׂא, / ויעשׂ משׁתה ויקרא לבני-המלכים משׁכניו, / ובשׁבתם על-גביעים מלאים דם-ענב, / ספר להם את-כל-היקר אשׁר ראו עיניו / באיי הים ובכל-ארצות מסעיו, / ואת-כל-פרשׁת קורותיו ופגעיו, / ואת-כל-הבארות אשׁר מהן שׁאב / מלא דלייו חכמה, אחותו אשׁר אהב, / ואחרון אחרון – דבר הבצלים והזהב.
ולמען דעת כל-האורחים הנחמדים, / כי לא-מלא בן-המלך פיו קדים, / ויצו להביא את-שׂק-האדרכמונים אל-האולם, וישׁטחם על-השׁלחן לעיני הקרואים כלם / וימשׁשׁום הקרואים ויאזינו לצלצולם, / אחרי-כן קראו וישׁנו את-כתב-העדות, / (ואם מרב סבא, לשׁונם התנהלה קצת בכבדות) / ויראו כי אכן עשׂה בן-המלך גדולות, / ויריעו לעמתו בקולי-קולות: / “יחי אלוף בצלות, כבוד והוד לו! / הללוהו בגבורותיו, הללוהו כרב גדלו!”
ושׁם בתוך הקרואים במשׁתה היין / בן אחד המלכים כמהו כאין, / כמעט לא-יראה לעין, / לא תאר לו ולא הדר, אברך דל וצנום / אבל לבו ער ושׂכלו לא-ינום, / וכשׁמעו דבר-הבצלים לא-מצא עוד מנוח, / כי-נתקעו הדברים בלבו כמסמר במח, / וככל אשׂר-הגה בם כן התאושׁשׁ ויאמר: / הנה הביא זה בבצליו זהב כחמר, / ולמה לא-אעשׂה גם-אני כמהו? / הבה אנסה דבר – אולי אוכל עשׂהו!
ויעשׂ בסתר וישׁלח מלאכים חרשׁ, לחקר באי-הפלאים כל-דבר עד-שׁרשׁ. / ומקץ ימים רבים אחרי התמהמהם, / שׁבו המלאכים אל-ארצם ואל-עמם, / ובפיהם לבן-המלך בשרת נחומים / לאמר: “באנו אל-האי – והנה אין-בו שומים!”
וישׁמע בן-המלך ולא הגיד לאביו ולאמו / ויצא אל-האי ומתי-סודו עמו.
ט
ויהי, ויהי, ויהי / כבוא בן-המלך אל-האי –
פה יקרא הקורא את הכתוב בבן-המלך הראשׁון, / והמחבר, יצרהו אל כאישׁון, / ויט אליו שׁלום כנהר פישׁון, / ילך-לו לפי-שׁעה לישׁון, / כי מה-יתרון במשׁנה דברים ובכפל לשׁון? / סוף דבר, גם לבן-מלך זה, יאריך אלהים שׁניו, / נעשׂה ככבוד אשׁר-נעשׂה לשׁלפניו, / ויקבלו אנשׁי-האי בתרועה גדולה את-פניו, / ומשׁתה ערכו לו בארמון המלך הנהדר, / הכל כאשׁר לכל, דבר לא-נעדר.
ויהי אחרי אכל ואחרי שׁתה, / ומלך האי ואורחו וכל-עדתו / יושׁבים יחד שׁבת נחת במסבם, / משׂיחים נעימות ומטיבים לבם / כמשׁפט המלכים אחרי-הסעדה וכדרכם: / גומעים תמד צונן על-צפיחיות בכרכם, / מפצחים בטנים ולועסים גרוגרות וצימוקים, / ועוד כאלה זני מרקחים ותפנוקים, / ובפיהם תקועים קני-מקטרות ארכים, / ועתר ענן-הקטרת עולה ומתמר, / מסתלסל בהדר לקול מנגן ומזמר – / וישׁאל המלך את-אורחו בחן ובידידת:
“הערבו לך מטעמי המלך, בן-חמדות?”
ויען בן-המלך בהשׁתחויות ובקדות:
“ירום כבוד-המלך עד-שׁמים לרום! / כלום חסר שלחן המלך מאום? / כלו נעים וערב אין בו פחתת ומום, / ואולם לפי עניות דעתי המ… המ…”
“מה אמרת?” – שׁאל המלך ויהי כמקיץ פתאם מנום.
ויען בן-המלך, ופניו השׁתנו ככרום:
“אני? – לא-אמרתי כלום! / וכי מי-אני כי-אדבר ואנאם נאם? / לא-אמרתי כי-אם לו-הואיל הטבח שׂום / בתוך הצלי הנפלא מעט שׁום, / כי עתה נדף ריחו מלא כל-היקום…”
ויתמה המלך: “איך אמרת? שׁום?”
וגם השׂרים שׁמעו ולא הבינו מאום, / כי מעולם לא-ראו שׁומים ולא ידעו טעמם, / לא שׁם לשׁום ולא זכר לו בארצם ובעמם. / וירא בן-המלך, כי לשׁוא ישׁחית דבריו / באזני המלך ובאזני שׂריו, / וירץ את-עבדיו אל-המזוה, / ויביאו מלא-תרמיל מן-הבשׂם הנאוה, / ראשׁי שׁומים נאים ומבחרים, / וישׁפכום כרי אחד לפני המלך והשׂרים.
והמסבים ממשׁשׁים את-השׁום ומשׁתאים, / וקוראים: “פלאי-פלאים פלאי-פלאים! / ראו שׁוקו, ראו בטנו, ראו זקנו ושׂפמו! / ברוך שׁככה-לו בעולמו!”
והמלך נתן עינו בגדל החרטמים, הוא חכם הרזים וערום-הערומים, / אשׁר לו החטם המיבל, המצמיח גרגרים אדמים, / וכל-משׁפטי-פיו כמשׁפט האורים והתמים. / וירם האשׁף תרומה מכרי השׁומים, / קלח נאה ומשׁבח מלא זקן וכרס, / ויניחהו על-פסת ידו כהשׁכב תינוק בערשׂ, / ויבדק את-הקלח בדק ושׁנה, / משׁמשׁ בראשׁו ופשׁפשׁ בזקנו, / ובחן שׁבעתים ירכו, בטנו וקנו; / ותמעט בעיניו כל-הבחינה אשׁר בחנו, / ויפרדנו גם-פרד לפרדותיו, / ובקחתו צלע אחת מצלעותיו, / ויקרע מעליה בצפרן אגדלו את-גלדה, / ויפשׁיטנה ערמה כיום הולדה, / מחשׂף הלבן וערות בשׂרה, / ותגל הצלע בכל-זהרה, / יחידה, תמה, נקיה וברה, / ועינה כעין הפנינה היקרה, / או כשׁן התמימה בשׂפתי העז והפרה; / ויהי אך-עלה ריח ניחוחה באף האשׁף, / ויבהל זה לנחיריו שׁחק טבק וישׁאף, / מנה יפה, מנה אחת אפים, / מזה ומזה, מלא שׁתי-הנחירים, / ויתעטשׁ ותארנה עיניו ויאמר לאמר:
“הנותן תשׁועה למלכים הוא ישׁמר / את-אדוני ומלכי וינשׂאהו כהר-המור, / והיה ריחו כלבנון וכמר-דרור, / ומי אני, חמור בן-חמור, / רם זלות ושׁבלול תמס ילך, / כי-אבא לדון לפני המלך? / ואולם אחרי דקות העיון והבחינה, / ראה זה העליתי במצודת הבינה, / כי הפרי המיחשׂ הזה, על-פי סמנים לרב, / אח קטן הוא לבצל או שׁארו הקרוב, כי כן ילבשׁ גם-הפרי הזה מעילים, / כמשׁפט הבצל, בן-המלכים והאצילים: / ואם המעיט-לו אלהים מאחיו הבכור בגדים וגלדים, / העדיפו עליו ביתר הסגלות והחסדים; / כי תחת הקלפות הרבה לו “תוך” / ויתן ללבבו צחצחות וזך, / והוד והדר שׁוה עליו, / בתתו לו בשׂר צח כחלב, / ויעטרהו לתפארת בלרית וזקנקן; / ואם לא הדור הוא בלבושׁיו – אל-תסתכל בקנקן; / האדם יראה לעינים – לא כן אלהים: / ישׁ מלכלך מבחוץ ונאה מבפנים; / גם-אני חטמי יגד-לי, והוא מנסה ובקי, / כי חריף זה הקטן מאחיו הגא והנקי. / סוף דבר, שׁני אחים הם גם בפרידתם, / ואם לא ראי זה כראי זה – אחת דתם, / הצד השׁוה בשניהם – צחנתם, / את אשׁר-בחנתי וחקרתי ולמדתי, / אותה מאדוני המלך לא-כחדתי, / ואני כאשׁר עבדתי את-מלכי באמונה עבדתי.”
י
ודבר-המלך נעשׂה מהרה, / ויכינו למחר את-הכרה, / וינסו את-השׁום בצלי-הקדרה, / והנה אמת נכון דבר בן-המלך האורח: / לא-בא כבשׂם הזה לטעם ולריח, / ובאכל המלך מן-הצלי המתבל בשׁומים, / ותפרחנה עצמותיו, ויהי כאילו מלאו עלומים, / וגם גרגרי-השׁני באף גדל-החרטמים, / צהלו מדשׁן ויהיו אדמים אדמים / ועינם כעין-אשׁכׁל האלגמים / (וכבר בדברי חכמי קדומים / בכתב-אמת מפרשׁ רשׁום: / עשׂרה דברים נאמרו בשׁום: מצהיל הפנים ומאיר העינים / והורג את-הכינים בבני-מעים, / וגומר וגומר וגומר אחת לאחת, / עין בדבריהם ותמצא נחת).
ולא אחר המלך מעשׂהו גם-הפעם, / וכל-שׂריו ויועציו שׁבעים זקנים משׁיבי טעם / נכנסו בדבר-מלך בו בלילה / לישׁיבה גדולה, לישׁיבה של-מעלה, / להועץ מה-יקר וגדלה ושׁילומים / ינתנו לבן-המלך אישׁ-השׁומים, / חלף הפרי הנפלא אשׁר הביא בגבולם, / לברך-בו אדמתם ולהעשׁיר יבולם, / וידעו העמים והלשׁונות כלם, / כי פעל אדם – ישׁלם.
וישׁבו הזקנים שׁבת דוגרת על-ביצה, / ויעמיקו חקר ויבקשׁו עצה, / ויחליקו זקן מהדר ומגדל, / ויקמטו מצח ויחתרו באגדל, / לדעת מה-דבר-הסגלה מכל-סגלה, / הראוי לבן-המלך להיות לו גמולה, / ואשׁר בלי-צל-ספק וספק-ספק / חפץ לבו ישׁלים ורצונו יפק, / ואשׁר יאדיר גם-כבוד-המלך והעם / מנהר ועד-נהר ומים ועד-ים.
עוד הזקנים אובדי עצות ועשׁתונות, / וזקן החרטמים התעורר כמקיץ משׁנות, / ויאמר: רבותי, מה ההתעשׁתות ומה השׁטות? / ומה העשׁתונות ומה העשׁתות? / הדבר פשׁוט בתכלית הפשׁטות! / הנה אתנו פה באי דבר-סגלה, / אין-כמהו ליקר בתבל כלה, – / הבה, נשׁיבנו מנחה חלף השׁום וננצל! / הטרם תדעו מה-הוא? –
הלא הוא הבצל!
הדבר יצא מפי החרטם – והזקנים כף מוחאים: / שׂפתים ישׁק משׁיב דברים נכחים!
יא
ויהי ביום השׁלישׁי ויהמו הפעמונים, / וכל-אנשׁי-האי המונים המונים, / מתומך המטאטא ועד-תומך הפלך, / נדחפו החוצה בדבר שׂר חצי-הפלך, / לעשׂות כבוד ויקר לבן-המלך / ולשׁלחו מן-האי, עקב כל-הגדולות, / ברעם תפים ובסערת מחולות. / ותעבר העברה, וכל-הקריה הומה: / העם מזה ומזה נערם כחומה, / ובן-המלך – לפניו תשׁתחוה כל-קומה – / רוכב בתוך על-אתונו הצחורה רומה, / ומסביב לו שׁבעים פחות וסגנים / רוכבים על-שׁבעים רכשׁים ואחשׁתרנים, / ובראשׁ התהלוכה בכרה נאוה וקלה / צועדת מעדנות מקשׁטת ככלה, / מובלת לאיטה, נהוגה באפסר / ביד-אחשׁדרפן או ביד-טפסר, / נושׂאת בהדר משׂאת הסגלה, מנחת המלך לחתן-הכבוד והגדלה: / אמתחת משׁי יקרה בהדרה כלולה, / רקומה זהב ומלאה בצלים כלה, / מדה כנגד מדה, איפה שׁלמה ושׁקולה; / ומגלת-קלף, היא אגרת התעודה, / חתומה בטבעת המלך ובאותיות זהב רפודה, / אל-האמתחת בפתיל תכלת צמודה, / ועליה בכתב אמן מזין ומתיג רשׁום: / אות-כבוד ויקר לאלוף שׁום! – / והכרוזים עוברים בעם עבר וקרוא: / ככה יעשׂה לאיש אשׁר המלך חפץ ביקרו! / וכל-העם מקטנם ועד-גדולם / מריעים לעמת בן-המלך בקולם: / “יחי בן-המלך אלוף-שׁום לעולם! / צאתך לחיים טובים ולשׁלום!” – / והפעמונים עודם הומים המה והלם, / ומראשׁי המגדלים מנפנפים הדגלים, / וגבירות מראשׁי טירות ממטירות בצלים, / ובראשׁן כלילי-פאר: מקלעות בצלצלים, – / והתפים מרעימים והצלצלים מצלצלים.
יב
ובן-המלך שׁב אל-ביתו – ובידו טובו, / ולא-ידע אישׁ בצאתו ובשׁובו, / כי מאז שׁב מדרכו שׂך בעדו, / וילבשׁ דממה ועצב כמדו, / ולא-גלה לאישׁ בעולם סודו, / זולתי לכותב הדברים האלה לבדו.
