Game

המשפחה התפרנסה מחכירת יערות. האב היה למדן וחולם חלומות ונכשל בעסקיו. בשנותיו הראשונות ח“נ חי ללא מרות. את כפר מולדתו הוא תיאר כך:

“מקום יערות ןשדות ונוה שאנן מלא יופי צנוע של טבע פשוטה ובריאה, שמחה בחלקה ומסתפקת במועט. זוהר רקיע, מרחבי שדה, דומית חורש, האומרת 'דרשני'!” (המכתב האוטוביוגרפי)

האב פתח בתחילה חנות לממכר עץ, וכשזו נכשלה, עבר לפרבר אחר ופתח שם בית מרזח. הזכרון הזה, של אביו מוזג שיכר לגויים שיכורים בעוד עיניו נעוצות בדף גמרא, הוא מהזכרונות רבי העוצמה ביותר.

בשנים אלו החל ללמוד בחדר. כך הוא מתאר את החוויה:

“המלמדים ההדיוטים, שנפלתי לידם, הבריחו מעלי בזעף פניהם וברצועתם את חזיונות ילדותי.” (ספיח פרק א')

וגם כך:

“הנה החדר, מלמד דרדקי בור ומזוהם, בעל עיניים שחורות ובוערות, רבנית תגרנית, המחזרת בסלי ביצים ותרנגולים ביום ומורטת נוצות וטווה פשתים בתוך ביתה בלילה… קללות, מכות, כעור, סחי ומיאוס.” (קטעי זכרונות)

כך כתב ח”נ על אביו:

“בהעק המשא מאוד - לא עמד לבו, כי נשבר, / ויפול תחתיו פתאום וימת בחצי ימיו” (אבי)

כדי לברוח מסבו הקפדן היה ח“נ מבלה ימים כלילות בבית המדרש. רוב הזמן היה שם לבדו. כך עלה בדעתו הרעיון ללמוד בישיבה. מלאכת השענוע לא הייתה קלה, אך לבסוף הסב הסכים וח”נ נסע לוולוז'ין על מנת להיות לאברך.

גם כאן לא מצא את אשר חיפש:

“בוולוז'ין אין זכר לשבע החוכמות ולשיבעים לשון, אבל יש שם בחורים כמוני, וטובים או רעים ממני, שיושבים ולומדים גמרא.” (המכתב האוטוביוגרפי)

לאט לאט מאס ח“נ בחיי הישיבה ובצרות המוחין של מוריו, וחשב על בריחה מהישיבה. במהלך שנות הישיבה החל קורא בשקיקה מספרות ההשכלה, ספרות זרה וספרות ציונית, וכותב שירים (המתמיד, אל הציפור, מלכת שבא וכו'). כשהישיבה החלה להתפורר מלחץ הקשיים הכלכליים והפרעות, כבר נדבק ח”נ בחיבת ציון. כך כתב:

“הימים הולכים ותכלית בישיבה איני רואה לי עוד… הכל ראו כי בא יומה - ואצא אחרי הרפתקאות ותחבולות, ושלא מדעת בני משפחתי וזקני, לאודיסה, על מנת שאתקין עצמי שמם לברלין.” (המכתב האוטוביוגרפי)

על בואו לאודיסה כתב ח“נ כך:

“פרא, ביישן ואילם, בלא לשון ובלא דרך ארץ מקובלת בעיר גדולה, באתי לאודיסה - ובידי אין פרוטה, כי אם תקוות רפויות בלבד… ראיתי כי גדולה העיר יותר מדי ונער כמוני יאבד בה ואיש לא ישים על לב.” (שם)

5 שנים חי באודיסה מיד לפה כמורה לשפה היידית. במהלך השנים הללו ניסה ללמוד גרמנית ורוסית, וקרא פושקין ודוסטוייבסקי. כמו כן ניסה להתוודע לסופרי העיר היהודים, ובמיוחד לאחד העם. בתקופה זו העיר את רבניצקי, שיהיה ידידו הקרוב עד ליום מותו.

כשנודע לו שהישיבה בוולוז'ין נסגרה על ידי הממשלה הרוסית, הוא חשש שסבו יגלה את הבגידה, מה שיחיש את מותו של הסב הזקן הנוטה למות. ח”נ משכן את בגדיו תמורת 6 רובל, מחירו של כרטיס רכבת, ויצא אל ביתו שבז'יטומיר.

בשנים אלו נישא ביאליק למניה, ובכספי הנדוניה הפך לסוחר עץ. נראה שהיה נלהב במקצועו החדש, אם כי חסר התמדה, ונוטה תמיד לחלומות בהקיץ והרהורים של מרה שחורה. את השירים שכתב שלח לרבניצקי, חברו האודסאי. לבסוף התקלקל העסק בידו, והוא הפסיד את שארית כספו. כך כתב לרבניצקי:

“עסק היער, שאני מחזיק בו, היה לעסק ביש וענין רע עד מאד מרוב קופצים וחוסר מקורות פרנסה אחרים. הקבצנות מתרבה פה ואיש את רעהו יאכל.” (אגרת לי“ח רבניצקי)

לבסוף קיבל הצעה ללמד תורה ולשון עברית לבני אמידים בסוסנוביצי, ובצר לו, נטש את אשתו ונסע.