Excerpts from the works of the Grimm brothers
1997, גרסא ראשונית לעבודת הגמר בפיזיקה מוסרית לאחות גרים
החתול של שרדינגר- במגפיים ואולי בקפקפים?
קוים סכיזופרניים וכפל מציאות אצל חתולים ספרותיים
על פי האגדה, אב זקן הוריש לבנו הצעיר חתול והצעיר נעצב מאוד (למעשה, לאחיו הגדולים הוריש האב דברים שווים בהרבה). החתול שראה את בעליו העצוב, פנה אליו בלשון אדם וניסה להרגיע אותו, באמרו כי אם יספק לו תרמיל ומגפיים, ידאג לשניהם לפרנסה.
הדיאלוג בין השניים מתואר באופן תמציתי למדי - “אל תדאג אדוני , אל תדאג ! אם רק תיתן לי תרמיל וזוג מגפים ,אמצא לשנינו פרנסה”. אי הידיעה לגבי תכנה המלא של השיחה תורם כבר בשלב זה להבנת הדואליות הקיימת באישיות החתול. כפשוטו, ניתן היה לחשוב כי החתול הנו טיפוס רציני, אחראי, שדואג לזולת וכן גם צנוע, המסתפק במועט. יחד עם זאת, נראה כי החתול ביקש לעצמו אביזרי לבוש והנעלה והתמצות שבדברים לא מבהיר לנו בדיוק מהי איכותם. יתכן שדרש מהצעיר העני מגפי עור ותיק קלאץ' מצופה לכה בצבע שחור של דונה קארן, שללא ספק הם מעל ומעבר ליכולותיו הכספיות של האחרון; ומי יודע, אולי בכלל איים על הצעיר, פיתה אותו או שידל אותו בטובות הנאה כאלה ואחרות, כדי שיספק לו את מבוקשו. על כל פנים, הקוראים עשויים לפרש את הסיטואציה המתוארת כפשוטה, כשלמעשה היא מורכבת יותר. יתכן ומסתתר מאחוריה חתול גנדרן, פתיין, בעל קוים אישיותיים פסיכופטיים, שמנסה לשדל את הצעיר לצרכיו שלו ולא כפי שמציג הסיפור.
הדבר חוזר על עצמו מאוחר יותר, בשעה שהחתול מתחזה למת ומפתה באופן זה ארנב תמים שעבר במקום להתקרב אליו ולאכול גרעינים מהתיק האופנתי שברשותו. בסיטואציה הנוכחית ניתן לראות את הקטבים השונים הקיימים באישיותו של החתול, אך גם את הכפילות הקיימת במציאות המתוארת עצמה. החתול, לעיני הקורא הכל יודע, הוא כמובן חי. במוות המדומה הוא משתמש באופן חיוני, מניפולטיבי ותוקפני, כדי לפתות ארנב תמים, על מנת להשיג כוח ויוקרה עבור הצעיר אצל המלך. ניתן להעיר פה הערה גם על האופן המרושע שבו פועל החתול. לכאורה זהו רשע בנאלי: חתול מפתה ארנב ורוצח אותו בדם קר, כדי להשיג כסף, כוח ויוקרה- מה יותר מובהק מזה? ואולם הרשע כאן אינו ברור מאליו. כשם שהגבול בין חיים ומוות אינו חד משמעי בסיטואציה הנוכחית ולחלופין הם בעלי קיום מקביל, כך גם הטוב והרע. ההצדקה וההסברים שנותנת האגדה למניעיו של החתול מנטרלים את הרע מאופיו החד משמעי. מחד, ברור לנו כי החתול הנו פתיין ורוצח, אך מאידך ידועות לנו כוונותיו הטובות ודאגתו הכנה כלפי הצעיר, שאותו הוא רוצה לגאול מעניו, ממעמדו הנמוך ומדכדוכו הקיומי.
חוסר הידיעה של הארנב הקרבן לגבי כפל המציאות תורם גם הוא לטשטוש הגבול בין אמות המוסר הקיימות במציאות. הארנב כאמור יודע רק כי החתול מת. צד שלם של המציאות נעלם מעיניו וגורם לו לתפוס את המציאות באופן מסוים וחד משמעי, בעוד מציאות אחרת לגמרי קיימת במקביל. עד שלא קורה דבר אקטיבי במציאות (החתול “מתעורר לחיים” ותופס את הארנב), לא ברורים גבולותיה. חשוב להבין את ההשלכות הנפשיות של ההבנה החלקית את המציאות. זו יוצרת עבור הארנב מצב של אי ודאות, עשויה לעורר בו חוויות לא נעימות, טראומות ישנות ומותחת את גבולות הדמיון והרגש שלו לקטבים בעייתיים חדשים.
לעומת זאת, דווקא מודעותו של החתול לכפל המצבים (שיצר כאמור בעצמו) מעניקה משנה תוקף לרשעותו. הוא השולט בסיטואציה ויש לו את היכולת לבחור איזה צד היה רוצה לממש ואילו אמות מידה של מוסר מתאימות לו באותו הרגע.
בהמשך האגדה, ניתן לראות קוים קוטביים נוספים באישיותו של החתול. הוא צד חיות בר מוגנות ומביא אותן למלך בשם הצעיר העני, שאותו הוא מכנה בשם המרקיז דה-קרבס. בשמו הוא מתחנף למלך ומציג את עצמו כשלוחה של המרקיז הנדיב ורחב הלב, כשבסופו של דבר הוא גם רוצח, פתיין ומניפולטיבי, בעל זהות בדויה.
לקראת סופה של האגדה מקבלת הקוטביות באישיותו של החתול ביטוי קונקרטי ממשי. בפגישה עם הקוסם בטירה שלו, שאותה מנסה החתול לגזול מידיו עבור הצעיר העני, הוא משדל את הקוסם בדברי חלקות להפוך לכל יצור שיבחר. הקוסם הופך לאריה גדול ומרשים ומיד לאחר מכן, לבקשת החתול הופך לעכבר קטן. או אז בולע אותו החתול. למעשה, גם האריה וגם העכבר נמצאים בו זמנית בבטנו של החתול ומבטאים את יכולתו להיות בשני מצבים בו זמנית, חזק וחלש, תמים ומניפולטיבי, חי ומת.
1999 – חלקים ממכתב שנשלח מהודו לאחות גרים ביחס לעבודת הגמר מ 1997מאת האח גרים
הי אחות.
[קטעים תיאוריים על החיים בכלכלתא נמחקו]
וכך בעת שטיילתי במשכונות העניים, חשבתי על אותה עבודה גמר.
אם אני זוכר אז:
החתול של שרדינגר ומוסר.
החתול מבטא הרי את הכפילות הבלתי נסבלת של המוסר. את ההופעה הכפולה בכל נושא שניתן לדון בו. את העובדה, שבעת שהאדם בוחר את שהוא עושה, המשוואה הקוונטית של אותו מוסר מתאפס על אפשרות מסוימת. אדם צריך לשקר למען אימו. מה חשוב יותר השקר או האם? בסוף הוא יחליט על נושא בודד. זה החתול של שרדינגר
ניסיתי לדבר עם יוהאן אווה. אני יודע שהזהרת אותי, אבל הייתי חייב. הוא סיפר לי קצת על ה“הם”. (אני כבר שנתיים מנסה למצוא מי הם!). מה בדיוק קרה בינך לבינו? אני יודע שמעולם לא נפגשתם, אז מאיפה השנאה הזו?
הוא טוען שהחתול במגפיים הוא עוד סיפור יונגיאני במהותו. בעל השפעה על המוח האנושי. הוא טוען שיש לו הוכחות מוחלטות (!) שהם משתמשים בסיפור ופועלים דרכו. אני זוכר שסיפרת לי משהו על הנושא הזה, אבל רק כשדיברתי איתו הבנתי עד כמה זה חזק. הוא טוען שהחתול במגפיים נושא בתוכו את כפל המשמעות המוסרית. הם (מי זה הם לעזאזל?) למעשה השתמשו בסיפור של החתול במגפיים, אי שם בתחילת המאה העשרים, על מנת להכניס מוסר לאנושות? אני אהיה חייב עוד קצת הסברים ממך.
1999 – חלקים ממכתב שנשלח מנאפל לאחות גרים מאת האח גרים
הי אחות.
[חלקים שנמחקו]
עכשיו אני מבין אותך קצת יותר. זה מטורף אם את צודקת. שבמלחמת העולם השנייה הגיעו יצורים ועשו את זה? פאק
[חלקים שנמחקו]
2001 – חלקים ממכתב שנשלח מסין לאחות גרים מאת האח גרים
הי אחות.
[חלקים שנמחקו]
מצאתי את זה בביג'ין! הם נחתו בדיוק כאן. 1939! הצלחתי למצוא הוכחות של שינוי פסיכי במוחות של אנשים שחיו באותה תקופה כאן. אין ספק בכך! זה מדהים! נחתו כאן איזה שהם גורמים. מעולם אחר! ועל מנת להעלים את עצמם הם השתמשו בסיפור של החתול! כאן הרשע, כמו שבני אדם תופסים אותו היום, התחיל! הם הביאו רשע לעולם.
[חלקים שנמחקו]
2004 – מתוך הפורום הפרטי של האחים גרים – חלקים הפוסט הראשון בדיון הראשון
מסקנה שהולכת ומתגבשת: הם לא עשו את זה על מנת להביא רשע לעולם, אלא ניצלו לא נכון את הכוח של הסיפור. נראה כי השתמשו בכפל המציאות, על מנת להחביא את עצמם בין רבדי המציאות השונים, כדי שאנשים לא ישימו לב אליהם. הם חשבו שאם הם ישתמשו בסיפור של החתול במגפיים, אזי כמו שהוא החביא אמיתות מסוימות, כך הם יצליחו להחביא אמיתות אחרות, כמו את קיומם ואכן הצליחו, היום אף אחד לא מודע או חושד בקיומם. הם רצו להשתמש בכפילות של הגל, להיות במקום אחד, כאשר אלו שצופים, רואים אותם במקום (או מהות) אחרת.
אבל למעשה הם לא הבינו את זה שהחתול במגפיים מביע עמדה מוסרית ומגדיר את מהות הרשע. כאשר הם השתמשו בסיפור, הם אמנם החביאו את עצמם, אך גם גרמו לאנשים בעולם להגדיר רשע מהו!
