העץ הנדיב
פעם אחת היה ילד…
והוא אהב עץ קטן אחד הוא אהב אותי.
וכל יום הילד היה בא
ואוסף את העלים של שלי.
ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער
הוא היה מטפס לי על הגזע
ומתנדנד לי על הענפים
ואוכל תפוחי עץ
והיינו משחקים במחבואים
וכשהילד היה מתעייף הוא היה נרדם בצילי
והילד אהב אותי…
מאד מאד
והייתי מאושר
אך הזמן חלף לו
והילד הלך וגדל
ולעיתים קרובות נשארתי לבדי
ויום אחד הילד בא ואני אומר לו “ילד טפס על הגזע שלי תתנדנד לי על הענפים, תאכל תפוחים, ותהיה מאושר”.
“אני יותר מידי גדול בשביל לטפס ולשחק” אמר הילד
“אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים אני רוצה קצת כסף, אתה יכול לתת לי כסף?”
“אני מצטער” – אמרתי “רק עלים ותפוחים”
“אני אקח את התפוחים שלך ואמכור אותם בעיר, כך יהיה לי כסף להיות מאושר”
“ואז הילד טפס עלי וקטף את כל התפוחים ולקח אותם איתו”
“ואני נשארתי ממורמר”
“והילד הלך ולא חזר הרבה זמן….”
והייתי עצוב
ואז יום אחד הילד חזר
ואני רעדתי מרב שמחה ואמרתי “בוא ילד טפס על הגזע שלי תתנדנד לי על הענפים, תאכל תפוחים, ותהיה מאושר”
“אני יותר מידי עסוק בשביל לטפס על עצים” אמר הילד
“אני רוצה בית, שיהיה לי חם” הוא אמר
“אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים ובשביל זה אני צריך בית.”
“אתה יכול לתת לי בית?”
“אין לי בית” עניתי “היער הוא ביתי”
אז הילד קיצץ לי את הענפים בכדי לבנות בית
והילד היה מאושר.
ואני הייתי כעוס
אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן.
וכשהוא חזר הייתי כל כך מאושר שבקושי הצלחתי לדבר
“בוא ילד” לחשתי “בוא תשחק”
“אני יותר מידי זקן ועצוב בשביל לשחק” אמר הילד
“אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן, אתה יכול לתת לי סירה?”
הוא כרת את הגזע שלי מבלי לחכות לתשובה
“כך אוכל להפליג למרחקים ואהיה מאושר”
ובנה לו סירה והפליג למרחקים.
והילד היה מאושר.
ואני רתחתי.
ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב
“אני מצטער , ילד” אמרתי
“אבל לא נשאר לי דבר לתת לך – התפוחים שלי כבר אינם”
“השניים שלי כבר יותר מידי חלשות בשביל תפוחים” אמר הילד
“הענפים שלי כבר אינם” – אמרתי “יותר לא תוכל להתנדנד על עליהם –”
“אני יותר מידי זקן בשביל להתנדנד על ענפים” אמר הילד “הגזע שלי כבר איננו” אמרתי “לא תוכל לטפס – ”
“אני יותר מידי עייף בשביל לטפס” אמר הילד.
“אני מצטער” אמרתי “הלוואי שיכולתי לעזור, אבל לא נשאר לי כלום, אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער…”
“אני לא צריך הרבה עכשיו” אמר הילד ,
“רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד”
אמר והתיישב.
“בן זונה לא שולט על היציאות שלו, איזה מסריח ,די כמה אני יכול, כמה, לך תמות יא כלב” חשבתי לעצמי.
הסוף.
כתב : העץ
מצ'עמם לי
