לחש לעת מצוא
היום מעדתי על ענף והשביל, נהרו של היער
הכה אותי באגרוף טחב, הישר בליבי.
התנשפתי שם רגע.
החיה תמיד שמחה כשהיא פוגשת אוכל,
היא שרה על כך גם אחרי שהיא אוכלת.
אומרים שיש לי עיני בז ונמר:
הילה צהובה מסביב לאישון.
אני כחולת עין בדיוק כמו דרדר כחול
ממש מתחת לשמים הכחולים.
בשלג אני ירוקה וחומה, תמיד בצבע האדמה.
פעמים רבות נסתה יד גדולה
למחות ולמחוק אותי
כמו שעושים לדמעה מיותרת
בקצה הממחטה.
היא נסתה ברצינות.
אבל תמיד השבתי מלחמה שערה
כדי שאזכה לחיות
ירוקה כזאת, חומה כזאת, ביער בדרכו של היער, על האדמה בצבע האדמה.
לחביב אני חביבה, אי אפשר לרמות אותי,
לחיה אני מסתכלת בעיניים, ואלפי שנים מדברות
בלי הגה.
אכן, אני עייפה, זקנה ממש כמו אלף שנים,
אבל מעולם לא הייתי כה מוכנה להאבק כמו שאני מוכנה עכשיו.
בלבי נוצה או שן טורפת.
מוכנה ללטף או להכות.
בלי להסס, מהר.
לבד ועכשיו.
(סירקה טורקה / 1979 )
