Game

המצב:

• טימי יוצאת לטיול במוות. זה יהיה הטיול השני שלה שם.
• אם מישהו רוצה להצטרף אליה, זה אפשרי. הוא יצטרך לטפל במותו בטרם עת (:) והיא כבר תצטרך להחזיר אותו ממוות.
• אם מישהו רוצה להריץ את הקטע הזה, אני אשמח. כמו בהרצה במקביל במשחק אמבר, זה קטע שקל להריץ אותו במקביל למשחק.
• קיימת בעיה קלה עם מתי בדיוק זה קרה. אנו נרשה לעצמנו להתעלם מהבעיה המינורית הזו.

מבחינת חוקי משחק בוויקי עצמו -

• הבה ננסה לכתוב את מה שקורה בצורה סיפורית.
• אם למען הכתיבה של הדמות שלך אתה צריך לקבל החלטות למשיהו אחר, זה מותר. כתוב את הסיפור. רק וודא שהשחקן האחר לא חזר לקטע זה ושינה אותו כך שגם יתאים לו.
• אם כתבו על הדמות שלך משהו, אתה יכול לשנות את זה כך שזה יתאים לך. חובה תמיד הסכמה של דמות כאשר שחקן אחר משפיע עליה.

הכל אפור.

טימי מסתכלת מסביב. מרחפת מעל גופתה המוטלת על הקרקע. עומדת ב“מבואות המוות”. האזור ממנו אפשר להכנס למוות - על ידי הריגתה שלה באותו מסדרון בקאלסיטר היוצא למנעל האוויר ואל טרפדישן.

הכל אפור. בתוך האפרוריות הזו אפשר לראות קווי מתאר, אפורים כהים, המציירים בנגיעות מכחול רוחות המרחפות סביב.

ארבעה מתים, בולטים מתוך האפור, קווי מתאר חדים המתארים פנים קלאקריות. אחד נראה עומד על משעול, מרוחק ומנותק משארית גופו. האחרים מרחפים באוויר. לא מסוגלים לנוע ולהתרחק, כל אחד מגופתו המתה שלו.

מתים רבים מרחפים באוויר מסביב. ברובם אפשר לראות אולי קו מתאר או שניים, המתארים את קו הרגל או אולי את המותניים. הם מפורקים, מעט מהם ומעצמם נשאר כאן. כל אחד מרחף סביב אותו גרעין פיזי קטן. גרעין משארית הגוף שלו. שארית אשר נזרקת בחלל קאליסטר ונעה ממקום למקום, סוחבת את המת איתה.

ויש דרך. הדרך הזו לא היתה כאן בפעם הקודמת. טימי זוכרת שהיא יצרה אותו כשהיא נעה כאן. הדרך מתחילה בגובה של כמטר מעל גבול המוות. הוא עשוי מקווי מתאר של אבנים אפורות, עם פינות עגולות, סרוטות. די במבט חטוף לדעת שששה מתים תרמו את מותם לבנית המשעול הזה. הראשון מהם, ניצב כגלעד אבנים לצד הדרך, מסמן את תחילתה. אולם הדרך לא הושלמה, עדיין חסר לה שם שיופיע על אותו גלעד. והחוסר מדאיג אותה.

טימי זוכרת את סופה של הדרך. לאחר טיול ארוך בתוך המוות של קאליסטר, היא תגיע אל יערות החיים. היכן שהיא חזרה לחיים תוך השתלטות על אחד מיצוריה הרבים של נאדיד. היא גם נזכרת, שלאורך הדרך מגיעים לקארנג', המחשל המופרע, שכנראה מחזיק ברוחה של אמה, החתולה לופה.

טימי מסתכלת, חושבת מה לעשות כמה רגעים….

רגעים ראשונים. אין שם, אין קול וצבע. הרגליים כבדות, אימה מחניקה את טימי, על אף שגם פחד קשה לה להרגיש. אולי זה.

“.. האפור היום אפור מאוד וקצת שחור ואין לובן בעיר .. והעבר היום - עבר מאוד קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל לחשוב מול הרוח ומאוד לא פשוט לחכות.. ” (לאה גולדברג)